תאריך משוער…

זה לא ממש משנה מה אתה אומר, מה שעובר זה איך אתה מרגיש בזמן שאתה מדבר. אולי…

מה אם זה נכון? השירים של הביטלס כאלו פופולריים כי הם הרגישו את הדבר הנכון? כנראה כי המילים שלהם דראק. מה הסיכוי שהבחור פה לידי הסתכסך עם איזו משפחה בג׳אסר ועכשיו יושב רועד שותה את הקפוצינו שלו ומקווה שהם לא יפוצצו את המקום כשהוא פה. אני מגן אנושי. יש פה בערך 20 אנשים. סניף יפה בזכרון יעקב. מעוצב כמו סוכה בהוואי. נקי. ליד החלון יושבים שלישיה. גבר ושתי נשים. אחת רגילה למראה שנייה פצצה בלונדינית ארוכת גפיים והוא בן כ 50 שיער לבן לגמרי אבל פנים צעירות. נראה מאוד עירני. מסביר משהו לבלונדינית. כנראה הוא נחשב לגבר נאה. מעניין אם תמיד היה נחשב כך. יש מצב שפעם סתם נראה חנון והשנים והממון הוסיפו לו ביטחון וסטטוס. הנשים לעומת זאת שתיהן בשיאן. מחר כבר הוא ידבר לנשים אחרות כי אלו שפה כבר יספיקו להתיישן. 

וזה חברים נקרא שלשול מילים. ממש ההיפך ממה שתכננתי לכתוב. די אמרתי לעצמי שלא אכתוב ככה יותר אבל זה כנראה הרגל מגונה שקשה לשבור. כרגע אני מלאת הרגלים מגונים. ובחיי שאין לי שום סיבה לנסות להיגמל מהם. יש לי חשק לאכול את עצמי למות. הבעיה היא שזה כבר לא כיף. טוב שאין לי מיליונים כי אז יש סמים יותר מתקדמים שבעזרתם אוכל לסיים עניינים. ואולי זו הייתה הדרך שלי החוצה ופיספסתי? אולי פספסתי כמה יציאות די מוצלחות. משהו שהייתה יכול להיות לו משמעות. למשל לצאת אחרי שנאלצתי לסגור את הגלריה. היתה יכולה להיות אחלה כתבה בעיתון ״הקורונה גבתה קורבן בעולם האמנות״. או לצאת בבית הספר בכיתה ד׳ אחרי שהבנתי שאני מקיאה את הנשמה שלי פנימה כל בוקר כשאני מכריחה את עצמי לעלות להסעה של ״יסודי ממלכתי דתי חב״ד״. 

יש כאן לקוחות קבועים ואהובים. אולי אעבוד פה. נראה כיף. לא מובן מאליו מחוץ לתל אביב. אולי זה מה שקורה כשתל אביבים יוצאים לגור בפריפריה, הם מביאים תרבות של ערבות הדדית ארעית למקומות מבוססי חמולות. 

המכנה המשותף הנמוך ביותר. זה מה שגורם לי להנות ממקומות כאלו. כולם שונים אחד מהשני ואין שייכות ולכן אני שייכת. בית קפה זה כמו תחנת רכבת, אין קליקות. כולם שווים. הבחור שנתן לי את הקפה חייך אלי כמו שהוא מחייך לכולם. וזה מיוחד. כי אני לא כמו כולם. ועם טיפה יותר אינטראקציה ישר קולטים את זה. פה אני יכולה להתחבא. אני עושה מה שכולם עושים ואין סיבה לחשוד בי. שותה קפה. הם אוהבים אותי כי אני כמוהם. אני מעבה את העדר וזה גורם לי להיות בעלת ערך אוטומטית. 

רק שהוצאתי את המקלדת. עכשיו אני יושבת עם הטלפון שעון על התיק ומקלידה על מקלדת של מחשב, בלי מחשב. אני כבר מוזרה. כבר היו מבטים. אני ספק ״משלנו״ ספק ״סכנה״. זה מה שמדרבן אנשים להיות ראשי ממשלות. הרצון לא להרגיש מאויים על ידי ההמון. אם אתה שולט בהמון אז אתה בטוח. חבל רק שלטווח ארוך זו לא תרופה לכלום כי הפחד כבר מוטמע בכימיה של המוח ובמקום פחד מהמון, השליט מפנה את החרדות שלו כלפי הקרובים אליו. אין מנוס. נדפקנו. כולנו עם ה PDA (הימנעות פתולוגית מדרישה) שלנו. איך אפשר להסביר להם שזה שאני לא צריכה אותם לא מעמיד אותם בסכנה? הם כל כך רגילים ליחסי תועלת שלא יכולים לדמיין מצב בו אני אשכרה רוצה בטובתם סתם כי הם קיימים. וזה שאני לא אומרת להם מילה ויושבת בצד זה לא גילוי של עוינות אלא דווקא של חיבה. הם גם לא מבינים שאני יושבת לבד לא כי אני מוחרמת על ידי קבוצת השייכות שלי אלא כי זה כיף לי. ההיגיון שלהם יודע רק לחשוד במי שלא מוקף באנשים אחרים. מה לא בסדר איתה? למה אף אחד לא רוצה לשבת לידה? אולי גם אני לא צריך לשבת לידה? אולי עדיף שהיא תלך? אולי שתשתה את הקפה שלה בחוץ? 

״את רוצה טייק אווי?״ 

מה עושים? איך משנים? אפשר? אולי אפשר. הרי ג'ינגס חאן הצליח לבטל עבדות ילדים וסחר בנשים.. אז אולי אפשר הכל רק עם מספיק כוח. ככה חשב לעצמו כל אספי׳ בעל תושיה בהיסטוריה ואז ניסה לכבוש חצי עולם כדי לגרום לכולם להבין שהוא צודק והם טועים ולהרגיש בטוח. זה לא בדיוק עובד מושלם… למרות ש… אולי…

איך מזהים אספי׳ בבית קפה? הוא מגיע לפנות שולחן, מסדר את כל הצלחות המלוכלכות על המגש, מניח את המגש על שולחן אחר, מנקה את השולחן המלוכלך ומתחיל לטאטא את הרצפה. מנער את הפירורים שעל הכסאות ומטאטא את הכל בקפדנות. ממשיך לטאטא גם ליד השולחן השכן וליד דלת הכניסה ואז ממשיך לטאטא כל הדרך לשירותים. ובינתיים המגש עם הצלחות המלוכלכות עדיין מונח פה. על משהו כזה הוא יכול בקלות לקבל נזיפה וסביר שיהיה לו קשה להבין מה הבעיה. הוא הרי העובד שמשקיע הכי הרבה. אף אחד לא מטאטא כל כך טוב. כולם סתם עוברים טיפה עם המטאטא וממשיכים ותמיד יש פירורים על הרצפה. הוא היחיד שמשקיע ומחפש את כל הפירורים שנתקעים בין החריצים של הבלטות. 

שמעתי שבריטניה היא גן העדן של האוטיסטים. שם כולם מתייחסים בהבנה לפדנטיות וקרירות חברתית. אם כך, ישראל היא גיהנום לאוטיסט. אף אחד פה לא שם לב שיש פירורים על הרצפה. אף אחד לא שם לב שיש פירורים על הכיסא. אף אחד לא שם לב שמעל הראשים שלנו יש מנורות עם צמחים מפלסטיק שתלויים מתוך סלסלות קש ויש מקלות במבוק המפרידים בין אזור השולחנות לזה של השירותים ושהעמודים מכוסים חבל עבה צפוף ושהעמדה של הסוכרים היא סגנון רהיט וינטאג׳ צבוע לבן משופשף. יש פרחים סגולים ענקיים ליד הקופות ומתחת לדלפק יש גרפיטי של אי טרופי בלילה. 

אז מה התועלת בנו? מה זה עוזר אם אנחנו אוספים בשקדנות פירורים שרק אנחנו רואים? 

יש דברים שכולם שמים לב אליהם. תחתוני התחרה החומה שמבצבצים בכוונה עיצובית מחוץ למכנסיים המתרחבים של הבחורה שמחכה בתור לקפה. אם היא סתם הייתה עומדת שם בגופייה ומכנסיים מתרחבות, דיינו. גם זה שהיא יחפה ומשחקת עם כפות הרגליים כשהיא מלטפת איתן את הרצפה, ממש לא נורא. אבל המחשבה שהיא עמדה מול המראה ובחרה טוב טוב את התחתונים שהתחרה שלהן תבלוט מחוץ למכנסיים יכולה לגרום לאדם רגוע להחסיר פעימה. רק מה, היא בת 15. והיא מטומטמת. היא חושבת שזה אופנתי. היא חושבת שאנשים מסתכלים עליה כי הם רואים שיש לה אופי מיוחד ונשמה רגישה. ואכן יש לה. היא ברגישות מופלאה סידרה לעצמה מראה חיצוני שפשוט אי אפשר לעמוד בפניו. רק שהיא לא יודעת עדיין שאנחנו כבר עברנו למאה שבה זה מיותר. פעם מעמד של אשה היה נקבע על ידי היכולת שלה למשוך גברים. היום זה בעיקר מקור להרבה אי הבנות. אבל בסרטים עדיין מראים נשים מיופייפות כבעלות סטטוס והבחורות לא מצליחות להבין שבעולם האמיתי יופי הוא סטטוס רק למוחלשים. 

תינוקות יפים באופן טבעי כי הם חסרי אונים וחייבים שמבוגרים יתאהבו בהם כדי שיגנו עליהם. זה נראה כאילו התינוק היפה הוא בעל סטטוס גבוה כי הוא מקבל הכל, אבל זו אשליה. וככה גם אישה יפה. מרלין מונרו הייתה בעלת סטטוס של יהלום יקר. משהו שהערך שלו נקבע על ידי אחרים. אנשים מוכנים להרוג בשביל אישה יפה אבל זה רק כי היא מסמלת את ה״נחשק״ לא כי היא אשכרה אישיות בעלת כוח ומעמד. זה משהו שהבחורה עם התחרה כנראה תלמד בדרך הקשה. כמו הדוגמנית שנות ה80 שפגשתי לא מזמן. המשפט הראשון שהיא אמרה לי היה כאילו לקוח מספר: 

״את לא יודעת כי זה היה לפני זמנך, אבל אני פעם הייתי מפורסמת כמו בר רפאלי.״

ואני בתגובה לזה יכולתי רק לשתוק. לא אמרתי לה שמה שייחד אותה משאר בנות ישראל לא היה היופי המסנוור שלה אלא הפגיעות שלה שאפשרה לגברים לחפצן אותה ולהרים אותה למעמד של יהלום רק כדי לסחור בה. מעמד שהיא תיפול ממנו בזיקנתה ותגלה שלא הספיקה לגבש לעצמה אישיות. עכשיו היא כמו עלה ברוח מנסה להיאחז בקשרים ואסוציאציות של פעם כדי להישאר רלוונטית ולא מבינה שהחברה לא צריכה אותה. החברה היא חייה אכזרית. אם אתה לא תורם אתה עול. אף אחד (חוץ מאספ׳ים) לא יתן לך כלום רק כי אתה חיי. ראה ערך ניצולי שואה מתחת לקו העוני. כל אחד צריך תמיד למתג את עצמו כמוצר צריכה בשביל שהחברה לא תדרוס אותו תחת הדהרה העיוורת קדימה. אישה יכולה להיות צעירה ונחשקת או אמא או סבתא או מורה או יועצת מס או אפילו ראש ממשלה היא רק לא יכולה להיות סתם אישה. 

כשאנשים נפגשים הם לא מרחרחים אחד לשני את התחת כדי להבין מה ההיררכיה ביניהם, הם מדברים. 

״הי, מה קורה מאיפה אתה בארץ?״ 

זה בעצם מאיזה ישוב אתה וכמה אתה שווה ביחס אלי? 

״אה אחי, אני מרשפון, ומה איתך?״ 

זין! הוא מליין הכולרה הזה. בטח נוסע בטסלה שאבא שלו קנה לו ליומולדת 18. אבל הם סתם מנוכרים. בטח אמא שלו עסוקה בלעשות ניתוחים בפרצוף ולא רואה את המשפחה שלה ממטר. 

״אני מבאר שבע, אתה יודע, צנוע… אבל מה, כל שישי המשפחה מגיעה ואמא שלי מפנקת. היא מתחילה לבשל עוד בחמישי בבוקר. פותחת שולחן כמו חתונה. לא ראית דברים כאלה…״ 

״וואלה? מה אתה הבן של קאטי? אתם גרים ליד שמשון פלאפל שם בכיכר?״ 

״וואלה אחי, איך ידעת?״ 

״אמא שלי מכירה את אמא שלך. אני זוכר אותך מיסודי. עכשיו אני ברשפון כי אני שומר על הכלב של הבוסית שלי בזמן שהיא בחו״ל. ככה אני גר בפלורנטין עם השותפים שלי. חברה טובים מהשכונה. בו לבקר מתישהו״ 

הנחת רווחה… התחת שלנו מריח אותו דבר. 

איך זה נשמע כשפוגשים אספ׳י? 

״הי מה קורה? מאיפה את?״ 

״אהה במקור? במקור נולדתי בברית המועצות. רק שזו מדינה שכבר לא קיימת אז זה קצת מוזר. אחר כך גרנו קצת בחדרה ועברנו לפרדס חנה.״ 

״וואלה… את מכירה את שרון? היא בגיל שלך. היא גם אמנית מציירת על ספלים ומוכרת באיביי.״

״אה.. לא ממש. לא מכירה הרבה אנשים מפרדס חנה…״ 

״וואלה? אני הייתי מסתובב שם פעם.״ 

״באמת? איזה מגניב! אז אתה מכיר את הדרך משכונת הדרים לגן שמואל?״ 

״לא. מה יש שם? זה פאב?״ 

״לא. זה דרך הפרדסים. גדלים שם אבטיחים וגזרים ואבוקדו. בדרך לבית ספר הייתי עוברת שם כל יום וקוטפת גזרים עם העלים הירוקים עדיין מחוברים. זה ממש כיף לאכול ככה גזר.״ 

על מה היא מדברת איתי? איזה גזרים? מה היא אומרת שאני חומרני? מה נראה לה שהיא יותר טובה ממני כי היא ילדת טבע? לא מכירה אף אחד מפרדס חנה? מה נראה לה היא לא טובה מספיק בשביל שרון? שרון היא נשמה של בנאדם ולא מגיע לה שידברו אליה ככה. 

״וואלה נראה לי את לא טיפוס חברותי אה? מה, אנחנו לא תרבותיים כמו ברוסיה? את מעדיפה לדבר עם גזרים?״ 

״אהה… אני לא ממש מדברת איתם. זה צמח.״ 

״יא חתיכת מתנשאת! את חושבת שאת יותר טובה ממני? מה, שאני לא יודע שגזר זה צמח?״ 

״אני לא חושבת שאני יותר טובה ממך. אנחנו פשוט שונים.״ 

ופה מתפוצץ לו המוח. מה שונים?! אין אופציה כזו. יש יותר טוב, פחות טוב או שווה, אין שונה! אין להם איך למקם ״שונה״ בהיררכיה. ולכן ממקמים איפה שנוח. את האספ׳י מתכנת המחשבים ממקמים גבוה. הוא עשיר ושונאים אותו. אם האספ׳י הוא השרת בבית הספר אז מאמצים אותו כמו כלבלב ומביאים לו שאריות של ארוחת הצהריים של הילדים. אם הוא עובד איתנו במשרד, אז הוא כנראה ממש טוב בלהסוות את עצמו ואנחנו מניחים שהוא כמונו בול אבל בול. ומה שאנחנו אוכלים גם הוא יזמין ומה שאנחנו רואים בטלוויזיה הוא יראה גם וידבר איתנו על זה באותה מידה של התלהבות. ואז יום אחד מגיעים למשרד וכולם ממש שקטים. על השולחן שלו יש ערמה של פרחים מסוגים שונים שלא קשורים אחד לשני. ואחת המזכירות לוחשת באוזן: 

״זוכר אתמול אמרו בחדשות שהופסקה תנועת הרכבות מהרצליה לבנימינה.., זה ולדימיר. האוטו שלו היה על המסילה במעבר ברשפון. הם מנסים להבין מה קרה. כנראה היה איזה קצר במערכות והאוטו נכבה.״ 

״ולמה הוא לא שבר את השמשה ויצא?״ 

״וואלה לא יודעת, מה זה משנה עכשיו? הלוויה היום ב 14:00 נוסעים כולם מהמשרד.״