זהו רשמית הדרדרנו לכתיבה. אפילו שמתי תאריך. הכי דבילי זה שהדפדפן במחשב מיושן והמסמך גוגל לא נפתח אז אני יושבת בבית ומקלידה במקלדת של המחשב מול המסך של הטלפון. אז מה עושים? הרבה פחות כיף לכתוב בבית, פתאום הכל לא נוח ובא לי לזוז מפה. יש לי מצב רוח די אחלה. זה מאז שלשום שהלכתי לקנות אבטיח וישבתי ואכלתי גלידה ברחוב שקט מול הים. בניגוד לרעש הכרוני של המזגן המקולקל בדירה שלי. 

אז מה על הפרק? איך משנים דיאלוג פנימי. עשיתי קפה ואני אוכלת קיטקט חמאת בוטנים. זוועה. כבר אכלתי את השוקולד שקניתי אתמול לארוחת בוקר, ומלון וחיטה נבוטה וגלידה וקצת גבינה. זה ממש כמות אוכל מיותרת אבל הרגלים לא נשברים רק מתחלפים ועוד לא נוצר שום הרגל חדש שיחליף את הצורך המתמיד בקלוריות שפיתחתי בעבודה בקייטנה. לתת תשומת לב לילדים וגננות במשך 8 שעות ביום 5 ימים בשבוע זה קיצון ומפתיע שלא הרג אותי. סתם פיתח אצלי התמכרויות חזקות לממריצים ומרגיעים למיניהם. פגשתי את איש המזגנים שהמשפחה עם הילדה האוטיסטית המליצו לי אליו. הוא היה די עצבני וטען שלא הייתי ברורה לגבי הוראות ההגעה. שלחתי לו נ.צ. לא ברור מה יותר ברור מזה. מה, הייתי צריכה לשלוח לו תמונות עם חיצים מצוירים כמו שעשיתי לדודה שלי? מה הוא ילד? כנראה… כנראה שאנשים הם הרבה יותר ילדים ממה שהייתי רוצה שיהיו. אני חושבת לעבור לגור בבריטניה. זה הפטיש הנוכחי. בצפר לקולנוע כבר לא מעניין אותי ועברתי דרך לימודי תכנות וצרפתית ישר ללימודי ספרות אנגלית. למה לא? אם אני כבר כותבת אז כדאי שזה יהיה בשפה שיותר אנשים מדברים בה? 

כל הבוקר אני כמובן מסתכסכת עם אנשים בראש. לגבי רצח העם הפלסטיני לגבי מה שכתבתי אתמול על ההוא מבאר שבע שסובל מרגשי נחיתות, ועוד. רק מה, כשיצאתי מהדירה והלכתי לקנות גבינה, נהיה לי מצב רוח ממש טוב. זה הרחוב ההוא שמדליק אצלי את נורת האושר? או שזה כי בדרך למכולת אין אנשים? וזה שונה לחלוטין מללכת לסופר. שם לא מאושר לי. למרות שזה סופר נהדר שאני ממש אוהבת. והמכולת דווקא די מעפנה. והיתה איזו אישה שבדיוק נפלה ברחוב והזמינו לה אמבולנס והמוכר נראה לחוץ בטירוף. אולי הוא פוחד שהיא תתבע אותו ואין לו כסף לזה… ועדיין לא הזיז לי למצב רוח שלי. ההליכה ברחוב השומם ממש עשתה פלאים. החטיף הזה נורא ואיום כדאי שאסיים אותו מהר כדי להפסיק את עוגמת הנפש הזו. אז איך משנים דיאלוג פנימי? אולי… רגע… הבנתי מה הבעיה. אין לזה טעם של חמאת בוטנים. יש לזה טעם של ריבת חלב!! זה למה זה מגעיל! עכשיו אפשר לסיים את הקפה בלב שקט. רק חבל שעל העטיפה כתוב משהו אחר… 

הדיאלוג הפנימי הביקורתי הזה כנראה התחיל בהורים והמשיך ותפס תאוצה עם החברות שלי בבצפר. החברה הכי טובה שלי בגיל 10 הייתה מלכת הדיאלוג הביקורתי. היא זו שגרמה לזה להיות סוג של משחק/תחביב/סמל סטטוס. ככל שהשיח יותר מבזה ומקטין ככה הוא יותר כיפי. שנים עשיתי את זה במידה גדולה של הצלחה רק שהכיף הזה עולה ביוקר. אני חושבת על התחושות הראשונות שלי לגבי ״ישראלים״ לפני שאבא שלי הכריז שהם כולם ״חמורים״ אולי דווקא הייתי יותר סלחנית כלפי המוזרויות שלהם. 

בדרך חזרה מהחנות ראיתי גבר ואשה יוצאים מהאוטו והולכים הביתה. סתם גבר ואשה, אבל התוכנה במוח שלי נדלקה ואותתה לי ״חמורים״ וישר התחלתי לנסות לזהות למה הם לא בסדר. לאיש יש רגליים דקות כמו של אישה. וכרס. והאישה נראית סתם דודה לא מעניינת וזה מבאס כי אישה צריכה להיות יפה. לפי דעתי גם גבר. כולם צריכים להיות יפים. רק לי יש פטור. והם נכנסו לבית שלהם בצורה כל כך מתנשאת. כן… אנחנו גרים לנו בזכרון יעקב ויש לנו בית קרקע ישן שלא נראה כמו קוטג׳ תלת משפחתי חסר אופי כי אנחנו האליטה הישראלית והילדים שלנו נולדו מסודרים כי כל אחד ירש בית של סבא אחר… ונשבעת שכל זה עבר לי בראש תוך שבריר שנייה בזמן שהמוח המודע שלי אומר:

״הי, שני אנשים, הם נראים נחמד אולי יצא לי להכיר אותם מתישהו.״ 

אז מה מזה אמיתי? האמת היא שכשיש אנרגיה אז כולם נראים לי אחלה וכשאין אנרגיה אז הם מפלצות. כשהגעתי לבניין שלי ראיתי את הבחור של התחזוקה שואב שטיחים בקומה מעלי והיה לי חשק לצעוק לו: 

״בוקר טוב!״ 

עם חיוך ענק. אבל נזכרתי שאני אף פעם לא עושה את זה וזה יהיה מוזר. בדרך כלל אני סתם מהנהנת בנימוס והולכת מהר הלאה. כי פשוט אין לי שום פנטזיה לתיקשורת. זה באמת דורש דמיון. אבל היום היה. פשוט כי כבר ארבעה ימים שאני לא עובדת ואתמול אפילו ניגנתי בכינור ו… וואי הטעם של החטיף ריבת חלב במסווה של חמאת בוטנים לא עובר לי. מתוק לי במאחורה של הגרון ויש בחילה קלה. מה אוכלים כדי לשנות נושא? יש לי נבטים. ואני יכולה לעשות סלט. אבל מוקדם מדי בשביל סלט. 

עכשיו רק 12:00. והספקתי כל כך הרבה! ואני גאה בעצמי. כשהאיש המזגנים הגיע כולו מצוברח אני הייתי מספיק בהכרה כדי לשאול אותו:

״מאיפה אתה?״ 

והוא אמר שהוא מפרדס חנה. ואני אמרתי: 

״אני גדלתי בפרדס חנה.״ 

והוא חייך ואמר:

״וואלה? אני גר בנווה אשר. איפה את גרת?״

״בהתחלה גרנו מול תחנת המשטרה בדרך הנדיב ואז עברנו לרמז. אני הכי אוהבת את הפרדסים.״ 

״כן, אבל כבר אין כמעט. אז מה, עכשיו את פה?״ 

״כן. פרדס חנה נהייתה ממש יקרה ופה יש אחלה נוף.״ 

אני מנסה לשדר מעמד כלכלי שניתן להתחבר אליו… 

״ומה, פה יותר זול? את בטח משלמת מלא על שרותי תחזוקה של הבניין.״ 

״לא יודעת ממש כמה זה יוצא, בעלת הבית משלמת.״ 

כישלון!!! לא הייתי ערנית ויריתי לעצמי ברגל. גם השווצתי בנוף שיש לי וגם יצאתי בחורה מפונקת שמשלמים עליה. אוף… לא יודעת מה יהיה מזה… אבל אמשיך להתאמן. בסוף אצליח. מקווה שהוא לא ידפוק לבעלת הבית שלי הצעת מחיר של רשפונאים רק בגלל שיש בבניין מישהו שמשלמים לו לשאוב את השטיח בשישי בבוקר. אני אגב מנסה להבין גם את הוייב של הבחור. הוא לא עושה רושם של מישהו במצוקה כלכלית ועכשיו קיץ ולא חסר עבודה אז למה הוא היה כזה עצבני כשהגיע? בטלפון הוא עוד אמר לי: 

״אני פה, ואומרים לי שזה לא פה, ואיך אני אמור לדעת לאן נוסעים…״ 

ואני אמרתי שצריך לפנות בכביש המתעקל ימינה ולנסוע עד לחנייה. 

״ואיך הייתי אמור לדעת את זה?!״ 

״כתבתי לך את זה בהודעה אתמול.״ 

זה משהו שאבא שלי היה יכול להגיד. לאבא שלי הייתי מציירת מפה עם חצים וצילומים של כל פנייה ופנייה. אבל דווקא אבא שלי כשהיה פה הצליח למצוא את המקום סבבה. הוא השתפר מאוד מאז נעוריו. מעניין מה גרם לו לעשות את כל העבודה זו. אולי אשתו אולי העובדה שהוא רואה מה קורה כשאתה רגזן ולא נעים כשהוא מסתכל על סבא שגר לבד כבר 20 שנה. או שזה קשור לזה שהוא מבוסס כלכלית וגידל שני בנים לתפארת. אז מה שלפחות אחד מהם גיי. 

זה מאוד קשה לכתוב ככה. רגע אחד אני כותבת לעצמי ורגע אחר כאילו לקהל קוראים וכמובן שהמלל משתנה בהתאם. החשיפה מצתמצמת והשקעה בלהעביר דברים מובנים מתרחבת. זה תרגיל טוב דווקא בהשוואה שבין דיבור לעצמי לדיבור לאחר. משהו שאף פעם לא הייתי טובה בו. מבחינתי זה כאילו יש אמת אחת ואותה אני שואפת להגיד. למה שאני אסתיר משהו או ארחיב על משהו ידוע. 

ידוע למי? למעשה יש הבדל עצום בין מידע שצריך להעביר לעצמך לבין מידע שמיועד למישהו אחר. וגם מישהו אחר מחולק לסוגים, רמות קרבה, תחומי עניין. וזה מרגיש כאילו אני משקרת אבל בפועל זה בעיקר כדי לא להעמיס במידע לא רלוונטי שיכול להביך או לבלבל ולהרחיב על דברים שלצד השני אין מושג בהם. אבל בתחושה שלי זה מרגיש כמו לשקר. וממש קשה לי לעשות את הצמצום והרחבה במידה הנחוצה. כנראה שזה למה אנשים משתגעים בעידן הנוכחי. הדיבור המאוד אישי וחושפני במדיה החברתית מביא התעניינות ציבורית כי זה קצת מציצנות וכיף לנו. אבל זה לא לוקח בחשבון את המרחק בין המציג לקהל שלו. כמה הם יודעים עליו, כמה הם מעוניינים לדעת עליו? הרי בשביל לקבל הר של תגובות נעצה מספיק לשתף משהו שהקהל במקרה לא מתעניין בו. והקהל מתעצבן על זה שתשומת הלב שלו ״נוצלה״ ללא הצדקה. 

״את מי את מעניינת בכלל?״ 

אחרי שמישהי חושפת סיפור אישי שקרה לה בסרטון שבמקרה הביא קהל שהקליק על תמונה של בחורה בלונדינית עם גופייה ורודה. הם ציפו לראות מישהי שמדברת על אופנה ומחליפה בגדים תוך כדי והבחורה פתאום מתחילה לבכות להם ולספר על זה שמישהו חתך אותה בחנייה והיה לה התקף חרדה והיא רוצה לעורר מודעות למצב הנפשי של אנשים בתקופה קשה… בקיצור רימתה אותם הבתזונה. אז הבחורה נאלצת להתמודד עכשיו גם עם שנאה ברשת ולא מבינה מאיפה זה נפל עליה ורק מתדרדרת במצבה הנפשי. וכל זה כי בכל מה שקשור לרשתות חברתיות כולנו אוטיסטים. אף אחד לא מבין מול מי הוא עומד ומה היא הדרך הנכונה לדבר. פעם אנשים היו הרבה יותר טובים בזה. היה את מה שאומרים בבית ומה שאומרים לחברים ומה שאומרים לקולגות ומה שאומרים למוכר ומה שאומר לזרים ומה שאומרים בתקשורת ואלו היו כולם דברים שונים לחלוטין. רק שהמצב הזה יצר פיצול אישיות ותחושה של זיוף. אז הדור הנוכחי מנסה בכל הכוח להרוס את כל הקירות בין הסוגים השונים של ביטוי עצמי ולאחד אותם לשיח אחיד שיכלול את כל האמת שלהם. וכמובן זה נכשל. כי מה שתבין החברה הכי טובה שלך זה לא מה שיבין מישהו מהצד השני של העולם כשתגידי:

״למה זה נראה לה הגיוני לצאת מהבית לבושה ככה?״ 

אז איך עושים את ההפרדה? 

הרבה יותר קשה לכתוב בבית. המוח שלי מריץ 7 תוכנות שונות בו זמנית ואני מנהלת שיחות עם אנשים ומתחילה לנתח אירועים היסטוריים תוך כדי שאני בעצם אמורה לכתוב. אמורה זו הבעיה. בעצם למה אמורה? זהו אני סתם מקלידה עכשיו. יצאתי מהפלאוו לגמרי…

אכלתי גבינה.