אסור לקרוא את הטקסט של ימים קודמים לפני שאני כותבת. היה לי מלא מה לכתוב ועכשיו הראש שלי מלא במילים של פעם. יש לי שמש בפרצוף. לא זכרתי שככה זה פה בקפה בזיכרון. שמתי קפוצ׳ון. זה עוזר קצת. 

מלכת אנגליה מתה ב-18:00. ב-18:01 כיסו אותה בשמיכה. ב-18:02 התקשרו לקרובי משפחה. ב-18:03 הודיעו ל-897,893 מוקדים בעולם בו זמנית. ב-18:04 העולם כולו הזיל דמעה. ב-18:05 הכותרת בחדשות התחלפה ל:

״אילון מאסק הפליץ על מטבע קריפטו
 והערך שלו נפל״

אירופה מנסה להתאושש. 

בעבודה החדשה והמהוללת שלי יש בחורה ערביה שמנמנה עם כל כך הרבה חיות שזה מסנוור. היא מדברת וזה נשמע כאילו דבש נוטף מהמילים שלה. אני אפילו לא שמתי לב לאיך הפרצוף שלה נראה. היא כל כך קורנת שזה לא רלוונטי. היא נכנסת למטבח וכולם שמחים יותר. זה כישרון טוב בחיים. לא יחסר לה דבר. בקפה פה בארומה ״מול זכרון״ לקוחה ניגשה לדלפק וקראה לאחד העובדים בשם שלו והראתה לו משהו בספל שלה. כנראה היה לא תקין. היא דיברה בערבית ולא הבנתי מה היא רוצה. אבל הבנתי משהו מאוד משמעותי. היא הבוס. היא בחורה צעירה והעובד לא יותר צעיר ממנה והיא פנתה אליו כאילו היא אמא שלו שמראה לבן שלה שהוא פספס את האסלה ועכשיו צריך לנקות את הבלאגן שהוא עשה. הבחורה שעבדתי איתה בגן, עשתה רושם דומה. היא סיפרה על איך שהיא התקשרה לבנקאי שלה ודרשה שיפקידו לה צ׳ק שהיא שכחה לחתום עליו. הוא הסביר לה שזה לא אפשרי והיא התעצבנה וניתקה. למחרת היא באמצע ריב עם הבוס שלה מקבלת שיחה ועונה בגסות: 

״מה אתה רוצה?״ 

מסתבר שזה הבנקאי. הוא מתקשר כדי להבין איך אפשר לעזור לה בכל זאת. היא מתעצבנת עליו כי זה לא זמן טוב ומנתקת. אחרי כמה חודשים הם התארסו. 

מזה אני מבינה שני דברים. אחד – ערבים אוהבים רוסיות כי הן אשכרה פחות דומיננטיות מהגברים, או לפחות ככה הן נראות מהצד. ושני – כשאתה חיי את החיים שלך בסירוס כרוני, הדבר היחיד שנשאר לך זה להיות עצבני על כל שאר העולם ולהתנפל על כל מי ש״מזלזל״ לך בכבוד. 

ככה זה בעולם. הכל טעות אחת גדולה. כל הרצינות הזו של הגברים זה רק הסוואה. אין שום מקצוע או עיסוק שגבר יכול לעשות שהופך אותו לבעל חשיבות גדולה מזו של אשתו. הוא יכול להגיד לה, אני עומד לשגר טיל לחלל שישמיד אסטרואיד שמאיים על האנושות. ואשתו תגיד: 

״יופי מאמי, לפני זה תעצור בסופר ותקנה מטרנה כי נגמר והתינוק בוכה.״ 

ומה נראה לכם שיקרה? נראה לכם שיש משהו שבאמת יכול להיות חשוב יותר ממה שאישה מבקשת? האנושות אולי תיכחד מאסטרואיד ואולי לא אבל אם לא תאכיל את הילד הגנים שלך הלכו לכל הרוחות ואחרי שתלך לא ישאר מי שיזכור שהיית. ועם סמכות כזו אי אפשר להתווכח. הויכוח בין גברים לנשים זה לא מי יותר משמעותי אלא מה יותר משמעותי. הגברים טוענים שמה שחשוב זה מה שעכשיו והנשים טוענות שמה שחשוב זה מה שאחר כך. וכל דור מחדש הגברים מפסידים. כשהם בני 20 הם עוד מספיק טיפשים כדי לנסות להרוג את עצמם בשביל הריגוש. בגיל 30 הם כבר מתחילים להזהר כי הנשים נכנסות בהם חזק ועושות פרצופים. בגיל 40 הם כבר הפנימו שיש להם חוב כלפי הילדים שלהם והם מוכנים לשבור את הגב בשביל שלילדים לא יחסר כלום ובגיל 60 הם בוכים מאושר כשהם מחזיקים נכדים כי הם רואים את העתיד שלהם מחייך עליהם והנשים יושבות בצד מבסוטות ואמרות לעצמן:

״ניצחתי, עכשיו הוא מרגיש את מה שאני הרגשתי כל חיי.״

מה יקרה ברגע שבו אנחנו נפסיק למות? כשהרפואה שמעבר לפינה תגיד לנו שיש כדור שהצליחו לסנטז מאצות במעמקי האוקיינוס שיודעות להתחדש לנצח ועכשיו התאים שלנו לא יזדקנו. וזהו. אין מוות. אנשים מגיעים לבגרות ובגיל 25 לוקחים כדור ומתחילים לחצות את הכביש ממש ממש בזהירות כי עכשיו רק תאונה יכולה לסיים להם את החיים. לא יהיה ממש צורך בילדים. וגם לא יהיו זקנים שיטפלו בהם. מה אסמא תעשה עם הזמן שלה? לא יהיה צורך להגביל ילודה. האירופאים כל כך מבסוטים מהחיים שכבר מזמן הפסיקו לעשות ילדים. זה יגיע גם לפה. אין מנוס זה כמו כל אופנה, בסוף זה מגיע גם לישראל. אסמא אולי רוצה ילד אבל לא עכשיו. אולי מתישהו. יש מלא זמן. אבל מה בינתיים? פתאום אין לה ממש מושג בשביל מה חיים. וזו תהייה השעה היפה של הגברים. סוף סוף הם יוכלו לשבת בצד מבסוטים ולחשוב לעצמם: 

״ניצחתי! עכשיו היא מרגישה את מה שאני מרגיש כל חיי.״ 

אסמא תבוא לאחמד ובעיניים גדולות תשאל אותו: 

״מה אני אמורה לעשות?״ 

והוא יגיד לה: 

״אל תדאגי, יהיה בסדר. קחי סוס, תעלי עליו ותרכבי איתו לאורך החוף מנתניה עד חדרה.״ 

״ואז מה?״

״ואז תראי אם את יכולה לעשות את זה בפחות זמן.״ 

״אוקי, ואז מה?״ 

״ואז תביאי חברה שלך ותראו מי עושה את זה הכי מהר.״ 

״מה?! אבל כמה מהר כבר אפשר? זה מסוכן. מה אם הסוס ימעד על הסלעים ואני אפול ואשבור את המפרקת ואמות?״ 

״זה יכול לקרות. זה למה זה כיף.״ 

בואו נראה אם יש בי עוד לקטע נוסף. למרות שכבר נראה לי שתהיה בעיה כי אולי אצטרך לשירותים בקרוב. 

סבא

חם לי. וואי נראה לי זה אותו הילד. אני רואה איך ילד פותח את הארונות של הפח מתחת למתקן שתייה ומשחק עם הברז וחושבת לעצמי למה אף אחד לא שם לב לזה? עכשיו אני רואה את הצעצוע על השולחן של אמא שלו ומבינה שזה אותו הילד מהפרק הקודם. האמא עם המזלג באוזן. היא כנראה ממש מחוקה. קורה. הפעם היא יושבת פה עם בעלה ולא עם חברה אז האבא קם וקורא לילד לחזור לשולחן. 

אולי זה לא המקום או הפורמט להשתפך על סבא. משהו לא זורם. אולי זה רגיש מדי. שלשום בעבודה היה היום השני שלי, בכיתי, בחוץ על הספסל שהצוות מעשן בו. לא היה שם אף אחד אבל גם עם היה לא היה מפריע לי הייתי פשוט אומרת שמישהו שפגשתי מת. ככה מותר לבכות. וזה נכון. אבל לא בטוח שזו הסיבה. בכלל לא ברור מה הסיבה. 

איך אני פתאום מרגישה בבית… הבחור שהתיישב מולי בכסאות הגבוהים של פינת ״לקוחות עם מסכים״ שם על הדלפק את המפתחות שלו ואני רואה שמחובר למפתחות צ׳יפ של קאנטרי זכרון. אף פעם לא נכנסתי אבל תמיד אני עוברת ליד בדרך לסופר. אז זה מרגיש מוכר. אנחנו חברים. 

אני מתחמקת מהנושא…

שלשלום בבוקר הגעתי לעבודה בעמדת שטיפת הכלים והיה שם בחור שפחות חייך. יום לפני זה, ביום הראשון שלי הבחור שפגשתי לא הפסיק לחייך. הוא היה צעיר חוליגן עם מצב רוח טוב שכל המשמרת הסתובב במטבח ואכל כל מה שראה כי לא היה ממש מה לעשות כי אני עשיתי את התפקיד שלו. ככה זה לעשות למישהו חפיפה אפשר לאכול מלא. אבל שלשום ביום חפיפה השני שלי, הבחור שהיה צריך לעשות לי חפיפה כנראה לא ראה את ההומר בזה. נראה שאני הדבר האחרון שהוא רוצה לראות הבוקר. מי יודע מה הוא רצה לראות בבוקר. מי יודע בכלל מה היה הסיפור שלו. אני יודעת רק שאחרי פחות מחצי שעה המנהל צעק עליו שהדלת פתוחה והבחור לקח את הטלפון שלו והלך. משהו לא זרם. אולי הוא פשוט לא נועד להיות שוטף כלים. אולי הוא לא טוב בזה כמוני. אולי הוא לא מבין שלבלות 8 שעות בתוך מי שאריות אוכל כשצריך לזוז כל כך הרבה שאין זמן לחשוב, זה בעצם ממש כיף. אבל משהו אני כן יודעת. אם אני לא הייתי שם אז לבחור הזה עדיין הייתה עבודה. זה כמו שאבא שלי תמיד אומר (בצחוק אבל זה לא מצחיק):

 ״הכל תמיד באשמתך.״ 

יכול להיות שעולה לי החום. מוזר. או שפשוט זה נפילת מתח אחרי שלושה ימים של עבודה פיזית שאני תכלס ממש לא רגילה עליה. אני עשיתי הכל כמו שצריך. הרמתי את מה שאני יכולה. לא ניסיתי להרים דברים שאני לא יכולה וביקשתי עזרה כשלא יכולתי להגיע למדפים הגבוהים להניח את הצלחות בעמדה של הטבחים. חוץ מזה עשיתי הכל יחסית לאט כדי להספיק יותר. כשעובדים לאט יש יותר זמן לחשוב ועושים פחות טעויות. וזה הימים הראשונים שלי אז זה הגיוני שאזוז לאט. פעם לא הייתי יודעת את זה. פעם שהייתה הרבה עבודה הייתי מתחילה לזוז מהר יותר. וזה אסור. זה מה שאני למדתי בחיים שלי. 

יש אנשים שלומדים במהלך הקריירה איך לשגר טילים לחלל ואני עד גיל 38 למדתי לעבוד בצורה יעילה בלי להילחץ. בעולם פוסט אפוקליפטי כשהשדה האלקטרומגנטי של כדור הארץ לא יאפשר קיום של מחשבים, עוד נראה מי יצחק אחרון… כל הטילים שבעולם לא יעזרו לנו אבל אנשים כמוני תמיד יהיו מצרך נדרש. וכל אחד חושב שהוא הוא זה שהכי נדרש בעולם הזה. בוני הטילים רואים את העולם דרך הארמגנון הבא שבו כל המאמצים שלהם סוף סוף יוכיחו לעולם שבלעדיהם אי אפשר, הרופאים יודעים שאם לא הם אז אנשים ימותו, המורות יודעות שאם לא הן אז הילדים יהפכו לחיות פרא ויטרפו אחד את השני ושוטפי הכלים פשוט יודעים לעבוד יעיל. אי אפשר לעבוד לא יעיל ולהיות שוטף כלים. זה כמו לשחק טטריס בלייב עם הרבה יותר משתנים. כל דקה נכנסת עוד קוביית כלי מלוכלך וצריך לעבד אותה ולהעביר אותה למקום שלה כדי לפנות מקום לעוד קוביות שלא יווצר עומס. וזה תוך כדי תנועה מתמדת. זה די כיף. רק שלפעמים הקוביות מתחילות להיערם ונוצר מצב שנראה טיפה כמו סוף המשחק. המטבח שולח את כל הגסטרונומים של סוף היום לשטיפה והמלצריות מביאות עוד ועוד צלחות וכוסות וסכו״ם שכבר נופל לרצפה כי אין מקום בתוך כלי מי הסבון של הסכו״ם והן שמות את הכוסות על הדלפק כי אין כבר מקום בבסקט ואי אפשר לפנות מקום כי בסקטים ריקים צריך להביא מהמחסן אבל בינתיים יש עוד גסטרונומים עם תפו״א שרוף שהביאו וצריך לשפשף עם צמר פלדה ואז הכוסות מתחילות ליפול ולהשבר וצריך לעצור הכל ולגרוף שברי זכוכית. לא כל אחד יכול להיות שוטף כלים. צריך להיות מאסטר זן. אני מאסטר זן. זה כוח על והאנושות לא יכולה בלעדי. רק הבחור מהבוקר הרס לי את הזן. הכל טוב בעולם שלי כל עוד יש בו גסטרונומים ולא בני אדם. 

אני חושבת שלא אלך לקיר טיפוס היום. הידיים שלי מרגישות נפוחות וזה לא סימן טוב. ככה זה בחיים שלי. מה שאני רוצה לעשות באמת תמיד מתנגש עם מה שאני נאלצת לעשות בשביל לשמור על מעמדי בחברה בתור מאסטר זן. עשיתי מנוי חודשי לקיר טיפוס והלכתי שלוש פעמים. אבל עכשיו אחרי שביליתי שלושה ימים ברצף בתור מאסטר זן, אני לא יודעת מתי יהיה לי הכוח לטפס. לבריכה עוד הלכתי אתמול. שחיתי על שאריות האדרנלין מהעבודה אבל הבוקר יום שישי. ואני פה בקפה כבר שלוש שעות ואני לא רואה את עצמי עולה על אוטובוס לפרדס חנה כדי לעלות את עצמי על קיר בעזרת הידיים שהתאמצו כל כך לא להפיל אף ערימה של צלחות. מה יהיה? למה אני לא מצליחה למצוא עבודה שלא חוסמת אותי מלעשות את מה שאני נהנית ממנו? אני אשכרה אוהבת לטפס. ואני גם אוהבת לשטוף כלים. על אחד אני צריכה לשלם והשני משלמים לי. ואפילו יותר ממה ששילמו לי בתור מדריכה בחינוך מיוחד.

מה שטוב הוא שאחרי שנים של עבודה עם ילדים הצלחתי לפתח יכולת לחסום תודעתית לחלוטין רעש ואני כותבת לי בכיף כשבית הקפה מפוצץ ואפילו בדלפק ה״אנשים עם המסכים״ מפוצץ והבחור שיושב לידי צועק כדי להתגבר על הרעש ומנסה ללמד איזה ילד לשחק שחמט אונליין. 

מה שעושים הרבה, בסוף עושים טוב. ואני עבדתי בחיים הרבה. בהתחלה הייתי כל כך מפוחדת ומבולבלת שלא היה לי סיכויי לעבוד יעיל. אז פשוט הייתי עובדת כל כך מהר שהיה בום על קולי כשהייתי עוברת ליד. רק שלא הייתי זוכרת מה ביקשו ממני לעשות… אבל לא ויתרתי והשתפרתי. ולמדתי ואתגרתי את עצמי. הייתי מלצרית וברמנית וטבחית ואחראית משמרת ועכשיו סוף סוף אני יכולה לטעון שאני מאסטר זן. אבל שלשום בבוקר היה לי רע. עמדתי מול המדיח ולא רציתי לחיות. חשבתי לעצמי למה כל זה? זה מה שנהיה ממני? זה מה שיש לי להתגאות בו אחרי 20 שנה של עבודה קשה? לא יכולתי לבחור לעצמי איזה מקצוע טיפה יותר מכובד? אולי גם קצת יותר מתגמל כספית כדי שאוכל סוף סוף להרשות לעצמי לקחת שיעורי נהיגה ולעשות רישיון ולא אצטרך לנסוע 6 שעות באוטובוסים מבית שאן לזכרון יעקב? וזה מה שיש לי לתת? מה שיש לי לתת לעולם הזה זה את את היכולת שלי להחריב את הגוף שלי בעבודה פיזית קשה תוך כדי שאני לא שוברת יותר מידי כלים? אז מה שכל בוס שאי פעם עבדתי בשבילו אמר לי שהוא אוהב אותי. אז מה שנותנים לי העלאה במשכורת בלי שאני צריכה לבקש. זה מעמד? מה אם כל שאר הדברים שיש לי בנשמה? מה עם יצירתיות ואמנות ופילוסופיה וכל עולמי הפנימי המרתק? אין מה לעשות עם זה? אף אחד לא צריך את זה? ואז אני מסתכלת על השוטף הזקן (לא באמת זקן. הכל יחסי ) שעובד לצידי. לא זה שעבר בדלת הפתוחה אלא זה שנשאר ולא אמר מילה על זה שפיטרו לו את העובד האמיתי והוא נשאר לעבוד עם ילדה שנראה שאם תרים בסקט היא תישבר לשניים. הוא מאסטר מאסר זן. 

לא, זה כבר קיצוני. שני גברים מפוצצים מטסטוסטרון אחרי רכיבת אופניים מנהלים שיחה מעל הראש שלי כי הם יושבים בשני הצדדים של השולחן. חבורה של 9 ״ספורטאים״ התיישבו בדלפק ה״אנשים מול מסכים״. הם פשוט לא מבינים מה ההבדל בין לדבר ולצעוק. אני בקיצון של יכולות הקשב שלי. 

אבל לא היה לו סיכוי לשוטף הזקן. אני מאסר זן והוא הבין את זה די מהר. רקדנו. הוא מדבר אולי 15 מילים בעברית וכששאלתי איך עושים משהו הוא בעיקר חייך ואני פשוט הבנתי לבד. לא הפלתי אף צלחת ולא נשברתי לשניים ובצד שלי של הפס לא הצטברו כלים ולא התלוננתי. למעשה לא דיברנו בכלל. היה מעולה. פשוט עבדנו יעיל. שנינו. זו שפה אוניברסלית. לא משנה באיזו תרבות אני אמצא את עצמי אם תהיה עבודה לעשות, יהיו לי חברים. המאסטר מאסטר אמר לי לבדוק אם יש כלים בעגלה של הטבחים ואני בשמחה הלכתי להביא לו את הגסטרונומים המשומנים. פעם ראשונה שהרגשתי ככה טוב היה כשסבא לי ביקש ממני להביא לו את המסמרים מהשולחן כדי שהוא יוכל לחבר את הקרשים. אחרי זה הוא הראה לי איך מחזיקים את המסמר בין שתי האצבעות ככה שהוא לא יתנדנד בזמן שדופקים עליו עם הפטיש ולא יכנס לקרש עקום.

נשברתי והחלפתי מקום עם אחד ה״ספורטאים״ ואני חושבת איך לתקן את הנזק בעור התוף כי עדיין מצלצלת לי האוזן מהבחור שלא יודע את ההבדל בין לצעוק ולדבר. והוא ממשיך לצעוק למרות שעכשיו החבר שלו יושב ממש קרוב עליו. 

הייתי בת 4. והוא בנה את הבית שלהם בשתי ידיים. אשכרה. לא כמו היום שאתה מזמין מלא אנשי מקצוע לכל מיני עבודות ואומר ״בניתי בית״ הוא ניסר ידנית כל קרש ודפק כל מסמר והעביר את החשמל מתחת לטפטים וחפר באדמה את המרתף שבו היו מאחסנים את הריבות בחורף. לבית שלוש קומות לא כולל מרתף. הוא בנה כזה גדול כדי שיהיה לכולנו איפה לגור. ואמא שלי שברה לו את הלב ונסעה לישראל. 

אבל חוץ מהבית הזה הוא בנה גם את כל הבתים של השכנים שלו. וזה הוא עשה בזמנו הפנוי בכפר אחרי העבודה. בעיר הוא היה עובד בהרחבת הרכבת התחתית. הוא היה מאסטר מאסטר מאסטר זן. הוא גם היה אלכוהוליסט. כששותים מרגישים פחות. 

 

החברה לידי מדברים על מונחים של מחשבים. יש להם עבודות מאוד רציניות של מקלדת והם בצורה מאוד רצינית עושים התעמלות גופנית בסופ״ש כדי לשמור על הבריאות ולהרגיש אחוות גברים. אין לי כבוד אליהם. כמו שאין לי כבוד לכל אלו שבאים לטפס בקיר כדי להזיז את הגוף. מה הם יודעים על קושי פיזי ועל אחווה כשהם עושים את זה כתחביב. זו בדיחה. יש להם בקבוקי מים מעוצבים שהם סוחבים איתם כדי לא להתייבש בזמן הרכיבה. 

אחרי 6 שעות עבודה אני הבאתי לשוטף הזקן כוס מים. הוא אמר תודה והראה לי איפה לשים אותה. אחרי שעה אני הזכרתי לו שהוא עוד לא שתה והוא אמר ״כן. כן..״ והמשיך לקרצף גסטרונומים. אחרי עוד חצי שעה לקחתי את הכוס ונעמדתי מולו ככה שזה יפריע לו לעבוד והוא לקח את הכוס ושתה. וחייך. ואני יצאתי לשבת בחוץ כמה דקות כי היתה הפוגה בקוביות הטטריס. ישבתי ושתיתי מים. ואז התחלתי לבכות. אני לא יודעת אם בכיתי כי אני לא יכולה למצוא עבודה יותר טובה מלשטוף כלים, או כי העובד בבוקר פוטר כי הוא נלחץ מזה שמשווים אותו לבחורה והאגו ייסר אותו כל כך שהוא התחיל להתחצף כדי לשמור על הכבוד שלו, או כי סבא שלי מת, או כי השוטף הזקן ממש דומה לו או כי הוא ממש דומה לי והוא הורס לעצמו את הבריאות כדי להרגיש שיש לו ערך בעולם. 

הגרסה הרשמית שלי אם מישהו ישאל למה אני בוכה היא שאתמול אמרו לי שמישהו שאני פגשתי מת. וזה היה נכון. אחת הגננות שלחה לי הודעה שהפועל ההוא שהתעלף בגן לפני כחודש, נפטר. הוא עבד על המרזבים בחצר. אני ראיתי אותו פתאום נשכב על הרצפה. הבחור איתו הוא עבד לא הגיב לזה. האיש הפנה את המבט שלו אלי ואני ראיתי שהוא לא בטוב. התחלתי ללכת לכיוון שלהם והבחור השני אומר לי שזה בסדר. זה קורה. לא הבנתי מה בסדר בזה אבל טוב… אחד הילדים בגן ראה אותם ושאל אותי מה קרה. אני התחלתי להסביר שלפעמים אנשים צריכים לשכב קצת. זה מצב שיש לו כנראה מלידה והחבר שלו דואג לו ושזה בסדר. אחרי כמה דקות הוא עדיין שכב שם. הבחור השני כבר היה על סולם המשיך לנקות את המרזב. אני עדיין עומדת שם ורואה איך הגבר שוכב על האדמה ואז הבחור יורד מהסולם וניגש לגבר השוכב. ואז הוא צועק לנו להזמין אמבולנס. אני אומרת לגננת להכניס את הילדים לגן. והולכת לפתוח את השער למד״א. עמדתי שם מלא זמן. היינו ברחוב המקביל לאיכילוב ואני שומעת את הסירנות של האמבולנס בצומת אחת ואז בצומת שנייה ויש פקקים כי כבר 15:30 וכולם בכביש נוסעים לאסוף את הילדים מהגנים. מד״א הגיעו. גם ההורים התחילו להגיע ואני עוד עומדת שם בשער ומסבירה להורים המבוהלים שעם הילדים הכל בסדר. פחדתי שהם יוציאו את האיש על האלונקה מול הילדים וזה יפחיד אותם. אבל הם לא יצאו. הם גזרו לו את החולצה ועשו החייאה. נצח. בשלב מסויים באו להחליף אותי בשער ואני עליתי חזרה לגן. זה היה לפני חודש. בתחילת השבוע הגננת שלחה לי הודעה אם אני רוצה להגיע לעבוד שוב בגנים ו:

״אגב, אל תהיי עצובה אבל הבחור ההוא שהתעלף בחצר, נפטר.״ 

אני כתבתי לה שהשבוע אני כבר מחוייבת למשהו אבל אולי שבוע הבא. (אם לא יסתדר לי לשטוף כלים בזן). הסתבר גם שהבחור שהיה איתו שם בחצר הוא הבן שלו. וזה נורא שאני לא הגבתי ונתתי לו לשכב שם על האדמה רק כי אמרו לי ״זה בסדר״, אבל יותר נורא שיכולתי להציל את הבן שלו מחיים עם התחושה שהוא נתן לאבא שלו למות. 

מול הדלפק עומדת בחורה ומחכה להזמנה שלה. אני לא יודעת איפה היא חושבת שהיא חייה כי היא לובשת מעיל עור שחור ועכשיו תחילת ספטמבר. המסחטה של המיצים מלאה ושאריות הגזר מתחילות ליפול על הדלפק. 

ה״ספורטאים״ התפזרו. 

אחרי שבכיתי בספסל חזרתי לעמדת השטיפה. הסתכלתי על השוטף הזקן והבנתי כמה אני מכבדת אותו. אין לי כבוד כזה כלפי הבעלים של המקום. או האורחים במסעדה או גננות או מורים או מנהלים או שחקנים או אנשי עסקים או סופרים או ציירים או מוזיקאים או מלכת אנגליה. אז איזה סיכוי יש לי להיות משהו חוץ משוטפת כלים אם זה אומר שאני צריכה להיות אדם שאני מכבדת פחות?