מה עושים בבית קפה? Play chicken 

ראיתי את המקום בו אני רוצה לשבת. הוא היה פנוי וישבתי במקום אחר. התיישבתי לכמה דקות כדי לחכות עד שההזמנה שלי תגיע. המקום שאני רציתי היה מהצד השני של דלפק ה״אנשים עם מסכים״ וממנו לא הייתי יכולה בקלות לגשת לקחת את הקפה שלי. אז השארתי את המקום לחכות לי. וברגע שקיבלתי את הקפה שלי לא ישר עברתי למקום שלי אלא סידרתי לי קודם את הדברים על המגש ובאותו הזמן למקום שלי ניגשה דודה אחת עם המחשב שלה והתמקמה. ככה הפסדתי. אבל אולי זה בעצם בסדר כי אני בכלל ממש צריכה לשירותים ואולי כשאחזור אז יהיה לי מקום יותר טוב פנוי. אז נראה עוד כמה דקות. בי.

לא. לא הפעם. הפעם אני עדיין פה ועוד התיישבו מאחורי ילדים קטנים. הכי לא סימפטי שלי. מה הדרך הנכונה להסתכל על זה? ללמוד פעם הבאה להזדרז לתפוס מקום? או שאולי לנסות לראות איך זה בעצם טוב יותר בשבילי כי ככה אני עם הגב לבית הקפה ויכולה להתרכז טוב יותר במה שאני כותבת ולא בבחורות יפות שעומדות בתור לקופה? אולי. אני לא אוהבת לא לקבל את מה שאני רוצה אבל אני עוד יותר לא אוהבת להילחם על מה שאני רוצה. אולי זה שאריות מהגלגול בו הייתי מלכת אנגליה. ממש לא מתאים שאזדרז. יותר הגיוני ששאר העולם יסתדר לפי הקצב שלי ואם המקום נתפס בזמן שאני ברוגע מסדרת את המגש, אז אני רק יכולה להתייחס לזה כמו אל מזג אוויר. אפילו המלכה לא יכולה לבוא בטענות על זה שיורד גשם כשהיא רוצה לצאת לטייל. מה שהכי מצחיק שדקה אחרי שהגברת התיישבה באה חברה שלה ואמרה לה: 

״בואי שבי איתי.״ 

אז כל הזמן הזה היא בעצם יושבת בשולחן אחר ומפטפטת עם חברה שלה והמחשב שלה עוד פה. כמו אנדרטה לזה שאני מלכה מעפנה. החברה שלה ניגשה עליה כשהיא עוברת מאחורי הגב שלי ומושיטה לה יד לליטוף. 

״הי, אהובה. מה שלומך?״ 

הן נגעו רכות בידיים אחת של השנייה ואני קיבלתי בחילה קלה. טכנית זה הרבה יותר גרוע מלא לקבל את המקום שרציתי, להרגיש את המזמוז הנשי העקר שלהן מאחורי הגב שלי. בחיי שאני לא מבינה את זה. יש לי חברה שמנסה לעשות את זה איתי ואני מתחלחלת. משהו במגע המסתייג הזה ממש מצמרר.

ליטוף רך אני יכולה להבין לתינוק שרגיש מאוד למגע ולכן צריך ללטף אותו עדין או לחלופין מגע אירוטי שנועד לגרות בצורה של ״נוגע לא נוגע.״ אבל למה למען השם נשים נוגעות ככה אחת בשנייה בשגרה?! ההסבר היחיד שיש לי זה שהן סוג של מתחרמנות אחת על השנייה בצורה לא מינית. כלומר בצורה מינית אבל מינית נשית. מינית פסיבית ומסתייגת שמקבלת הנאה מלתת רוך. זו לא אותה חרמנות שגורמת להן לרצות זין. זה סוג של חרמנות נשית של רצון לשחרר אוקסיטוצין. זה גורם להן להעביר ידיים בשיער של ילדות או לאמץ חתולה או לגדל…

מעניין. בעצם היום רגוע כי זה אמצע השבוע ובשולחן משפחות הגדול יושבים אנשים עם מסכים גם… אף פעם לא ישבתי שם כי זה תמיד תפוס ועכשיו אני רואה שיש שם שני אנשים עם מסכים ואני זוכרת שהם לא הגיעו ביחד. אולי הם פתחו סניף מסכים נוסף. זה שולחן עגול גדול ויש מקום ליד החלון. 

אוקי זה ממש כיף. הישיבה בשולחן העגול היא לא על כיסא בר והגב שלי ממש מבסוט. גם יש לי איזה חלק מתכת של השולחן לשים עליו את הרגליים וזה עוד יותר ממבסט את הגב שלי. וזה בפינה של בית הקפה ויש לי את כל הקפה להתבונן בו מתוך מחבואו ומולי אגרטל ענק עם ורדים לבנים אמיתיים. פשוט הברקה. 

בקיצור… אני חושבת שחלק מהסיבה שגברים אוהבים לקשור נשים בסקס זה כדי שהן לא יוכלו למזמז אותם בצורה רכה ותינוקות. מה שהן מנסות לעשות עם כל המזמוז המסתייג שלהן זה סוג של אונס נשי. הן רוצות לשחרר לעצמן הורמון היקשרות כדי להתמסטל ממנו ומתחילות למזמז כל מי שלא מצליח להתנגד. נושא לא פשוט כי קצת קשה להגיד להן לא. לאדם שחווה את הניצול הפיזי הזה קשה להסביר למה זה מרגיש כל כך רע כי הן רק ״מביעות אהבה״ ולמדנו מהטלויזיה שאהבה זה הדבר הכי נעלה שאפשר לחוות. אז למה זה מרגיש רע? 

כי כל ניצול מרגיש רע. זה לא חייב להיות מכאיב זה פשוט משהו שהוא לא הדדי. משהו שרק צד אחד מקבל ממנו את מה שהוא רוצה. כמו גבר שמפשיט אישה בדימיון. האשה לא באמת אמורה להיות מושפעת מזה כי הוא אפילו לא נגע בה אבל משהו בזה שמישהו השתמש בגוף שלך אפילו אם זה במראה של הגוף שלך בשביל לספק את הצרכים של עצמו, ממש מבחיל. וכשנשים אומרות שהן ״נותנות אהבה״ במיזמוז שלהן, מזכיר לי את האמירה של הגברים: 

״מה? רק נתתי לך מחמאה!״ 

אחרי הערה של הטרדה מינית. שני הצדדים באמת לא מבינים את ההבדל בין לתת משהו שמישהו אשכרה רוצה ולהשתמש במישהו ללא הסכמתו לסיפוק הצרכים שלך. אני תוהה אם שתי הנשים רצו את המגע הזה באותה המידה. אולי זה קצת כמו שגברים לפעמים נותנים אחד לשני פליק בתחת. זה כאילו מאצ׳ו אבל ברור שיש מי שנותן ויש מי שמקבל וזה סוג של משחקי כוח מיניים קלות. סוג של אני ״בעלתי אותך״ אולי אצל נשים זה גם ככה. מי שניגשת ומלטפת ראשונה היא זו שמקבלת את פרץ האוקסיטוצין וזו שמקבלת את הליטוף נאלצת להראות כאילו זה בהסכמה כדי לא ליצור תקרית דיפלומטית. אבל זה גם בעצם סוג של ״בעלתי אותך״. 

אגב, אני חושבת שגם זיון מהצד של הגבר מרגיש לו כמו נתינה. כי הוא משקיע אנרגיה. אולי זו דרך לפרוק לחצים. להעביר אנרגיה שלך למישהו אחר. מגע מעביר אנרגיה עד כמה שיצא לי להרגיש בחיי. ואם זה בסקס הדדי אז זה אחלה וגם אנרגיה שעוברת מהידיים כלפי מישהו/י אחר/ת זה מגניב כי זו דרך לגרום לאדם אחר להרגיש אותך. אבל קורה שאיזו דודה תופסת ילדון קטנטן רך וחסר עונים ומתחילה ללטף אותו בכל מיני חלקים בגוף שלו ובשיער שלו ובפנים שלו, והוא קצת מתעוות ומנסה להזיז את הפנים ממנה ולכסות את החלקים החשופים בגוף שלו אבל לא ממש יכול להתנגד כי סוג כזה של ניצול הוא מקובל חברתית. 

״אוייש! אני יכולה לאכול אותך פשוט, מה יש, אתה לא אוהב חיבוקים? לא יכול להיות. בוא לפה. אתה אוהב את דודה שלך!״ 

מה שנקרא: 

״יבוא לך, דינה.״

חחח. ועל מה הייתי כותבת אם לא היו מתמזמזות מאחורי שתי דודות? אולי על מה שבאמת מעסיק אותי? בא לי לאכול עוד משהו. מה..? היופי בקפה שחור זה שאני מסוגלת לשתות אותו במשך כמה שעות. זו הדרך הכי נחמדה לשתות קפה. סמים בטפטפת ולא במכה. 

אני אוהבת את הבית החדש שלי. הבחורה שישבה פה הלכה ועכשיו נשארנו אני והבחור. אנחנו לא מתקשרים בדיוק כמו שלא תקשרתי עם אנשי המסך האחרים בדלפק אבל פה מסביב לשולחן העגול אני מרגישה כאילו אנחנו חבורה שעובדת יחד ובדלפק היה ניכור ורק ניסינו לא להכניס מרפקים לקפה אחד של השני. מדהים מה שהסידור עושה פסיכולוגית. אשכרה הבחור לידי בשולחן העגול מתקתק במחשב שלו וזה מרגיש כאילו הוא מתאמץ יחד איתי לשם אותה מטרה ומדרבן אותי להמשיך. בני אדם הם כזו חייה אמוציונלית. 

כל השולחנות בעולם צריכים להיות עגולים. זה משהו שהבנתי עוד בפרדס חנה בבית שעשינו לנו. אני חושבת שהסיבה שהצלחנו לצאת מהמצוקה הנפשית והכלכלית שלנו היתה כי השולחן שלנו היה עגול. את הדיונים הרציניים לא עשינו במטבח בשולחן המרובע אלא בפינת אוכל בשולחן העגול. אני אמא שלי ואחותי בת הטיפש עשרה וכולנו במצב קשה מנסות להבין איך יחד יוצאים מזה. ויצאנו. 

אני שוב מתחמקת. אולי זה כי כתבתי חלק ממה שעובר עלי שלשום במחברת הקצרנות שלי. המחברת שבה הכל רשום בקודים וראשי פרקים כי אני ממש שונאת לכתוב. אני בספק אם אני אי פעם אקרא את זה ואבין למה התכוונתי אבל לפעמים אני עולה על משהו שפשוט חייבים לתעד אז יש מחברת. עוד ביס מהכריך טונה ואז אולי יהיה לי היכולת להגיע לתכלס. 

הכל טוב רק שממש חבל שאני אוכלת לחם. אני כבר מרגישה איך זה הולך לתקוע לי את כל מערכת העיכול. וזה אפילו לא טעים לי. קרואסון זה סבבה אבל אני הייתי רעבה אז בהתחלה לקחתי מאפה שמרים שהיה כבד ועדיין הייתי רעבה אז לקחתי כריך טונה ועכשיו אני מפוצצת ועדיין רעבה. לחם זה לא אוכל. אני יודעת את זה אבל תמיד נופלת למלכודת הזו. הם שמים את מה שאני באמת רוצה לאכול על הלחם ואני חושבת שזה יספק אותי אבל הטונה והירקות הם חלק ממש קטן מהכריך והשאר זה פשוט כמו לאכול צמר גפן. מנפח את הבטן אבל לא נותן שום הזנה. וכמעט לקחתי חביתה עם סלט. וזה חד משמעית היה ממלא אותי יותר ומכאיב לי פחות אבל המוח שלי עדיין מפרש לחם כמשהו מרגיע ונעים אז לקחתי כריך. הנרקומנית הנצחית. אלכוהוליסט בגמילה שעובד בתור ברמן. זה ממש יעבוד… 

ויש מצב שאני קצת עייפה. הלכתי לישון אתמול ב 2:00 והתעוררתי ב 6:00. הבנתי שכל הגוף שלי כואב כאילו נפלתי ממשאית זבל והתגלגלתי במורד הגבעה, אז חזרתי לישון וישנתי עד 8:00. בעקרון 6 שעות שינה זה מושלם. אבל כנראה שאתמול היה יום די אינטנסיבי ואני עוד בהתאוששות. אפילו במהלך היום הייתי בהלם מאיך שהוא מתנהל. ביליתי את הבוקר בעצלנות טיפוסית ואז לקראת 12 הבנתי שאני צריכה לטפל בבירוקרטיה. אז התקשרתי לתאגיד המים והתחלתי להסדיר את החשבון מים שלי. זה לקח שעה. תמיד מדהים אותי כמה זמן שורפת בירוקרטיה. דיברתי עם הבחורה בטלפון ואז הייתי צריכה לבדוק ברישומי אשראי אם באמת היה חשבון שלא שולם וזה לקח מלא זמן כי לא רואים ישר אז שלחתי הודעה לחברת אשראי והם חזרו אלי עם תשובה אחרי חצי שעה ובינתיים הייתי צריכה למצוא את חוזה השכירות שלי ולצלם אותו ולשלוח במייל. בשביל זה הייתי צריכה לחפש במייל שלי את כתובת המייל של התאגיד כי זכרתי שכבר שלחתי לה פעם. ואז דיברתי איתה בטלפון שוב כדי לאשר את החיוב ואת העברת הבעלות על המונה שהחלפתי עם הדייר הקודם. זה צריך להיות בלחיצת כפתור ובמקום זה זה לקח שעה. ועדיין לא הסתיים כי אני מחכה שהדייר הקודם יסמס לי שהוא עשה את הפעולה הזו גם כדי ששוב אתקשר אליה ואבדוק איתה אם היא אכן קיבלה את המסמכים ולבקש שתרשום אותי בדירה הזו. למרות שאני כבר טכנית מוכנה לעזוב אבל פשוט לפני זה לא היה לי ״זין״ להתמודד עם התסבוכת הזו. הנה… הגענו לנושא. כוח. 

בעודי יושבת לי בביתי על הכריות אתמול, מקשיבה לאודיו של אבא עשיר אבא עני, עלו בי גלים של תסכול ועצבים. מצד אחד מה שהוא אומר נשמע סוג של הגיוני ומצד שני זה מרגיש מוטעה ביסודו. הטענה שלו היא שאנשים צריכים להיות יותר עצמאיים ויותר אחראים כלכלית ולא לפתח תלות במעסיק. הוא אפילו נותן דוגמא את התלות שמפתח אדם שמחליט להתמחות בתחום צר והמחיר שהוא משלם כאשר המעסיק שלמענו הוא פיתח את ההתמחות שלו, פתאום לא צריך אותו יותר. 

לעומת זאת הוא חושב שהדרך הנכונה להתעשר היא לדעת מעט בהרבה תחומים. כי ככה אתה מסוגל ליצור חיבורים וקשרים וכסף. יופי. אבל באותה נשימה הוא מפרט גם עד כמה הוא נעזר במומחים שיטפלו בעסקים שלו. המכונאי של הרכב, רואה החשבון שלו, איש התחזוקה לנכסים שהוא קונה. כלומר הוא תלוי לחלוטין באנשים מומחים אבל טוען שהתמחות היא לא כדאית. מה זה אומר? שהוא מניאק. הוא לא חשב לרגע שהוא אדם בעל כוח וכסף ויש לו מחויבות מוסרית לתגמל בנדיבות את המומחים שעוזרים לו להצליח. הוא מתפאר בזה שהוא ״תורם״ אבל משתדל להתחמק ממס הכנסה בכל דרך אפשרית בעזרת תחבולות שגלויות רק לאנשי עסקים ולמעשה הוא משלם פחות מס מעובד של מעמד הביניים. ואז הוא מנסה נואשות להסביר ש:

״כל מה שאתם, מעמד הביניים צריכים לעשות כדי לצאת מהמרוץ עכברים חסר התקווה, הוא לחשוב כמו איש עסקים.״ 

עצבים! אני לא רוצה לחשוב כמו איש עסקים. אני רוצה להרגיש שאני רשאית להתמחות בתחום הצר בו אני מרגישה סיפוק וביטוי עצמי בלי הצורך להילחם על מקומי בעולם התאגידים. אני לא רוצה להקדיש שעות ושנים מחיי בלפענח את מערכת המיסוי של המדינה שלי. ואני רוצה לשלם מיסים! אני רוצה לתמוך במדינה בה אני חייה, לשלם על חינוך וכבישים ואפילו צבא כשצריך ואם הממשלה מושחתת והכסף שלי לא הולך למקומות הנכונים אלא למקורבים ושות׳, אז הפתרון לזה הוא לא להפסיק לשלם מיסים ולפרק את המערכות הציבוריות. זה לא יפחית את מה שהמושחתים לוקחים לעצמם אלא רק יפחית את מה שהם מעבירים לעם. למעשה הדרך הכי טובה שאני מכירה להתמודד עם מערכת מושחתת היא לתת עוד יותר כסף. ככה שהסיר שלהם יעלה על גדותיו וזה יזלוג לעם. 

למשל מדינות נפט טוטליטריות בהן יש עושר כה רב שאפילו, האזרחים נהנים מאיכות חיים. יש גם מדינות בהן השחיתות נמוכה כי יש לכידות חברתית גדולה. במדינות כאלו הממשלה אשכרה מראש מיטיבה עם האזרחים כמו סקנדינביה שבה מס ההכנסה כל כך גבוה שרק המחשבה על זה הייתה גורמת לאמריקאי ממוצע ללכת לירות בנשיא. אבל זה עובד ואיכות החיים שם היא משהו שאמריקאים לא מסוגלים לדמיין לעצמם. ויש לציין שכנראה שהממשל שלהם עושה מאמצים לפאר את גדולתה של ארה״ב כדי למנוע מהאזרחים לשים לב שהם מנוצלים ושרמת החיים שלהם היא אחת הנמוכות בעולם. שום מדינה בה האזרחים לא סומכים על השלטונות ועושים מאמצים להימנע מלהעביר כסף לממשלה, לא יכולה לטעון לאיכות חיים. זה רק יוצר תנאי ג׳ונגל של החזק שורד. וזו הטענה העיקרית כלפי הקפיטליסטים הקרים והמנוכרים והם מצידם טוענים: 

״מה הבעיה שלכם? פשוט תעשו מה שאנחנו עושים!״ 

זה לא עובד ככה. כמו שסבתא שלי אמרה לי פעם: 

״לא כולם כמוך.״ 

היא סיפרה לי על בת דודה שלי שחייה בתת תנאים וסובלת קשות. ואני אמרתי שאני לא מבינה מה העניין אף אחד לא מכריח אותה היא יכולה פשוט לקום וללכת. סבתא שלי אמרה שאין לה לאן ואני לא הבנתי את זה. גם לי אין באמת לאן. אף אחד לא מחכה לי עם מיטה וארוחה חמה רק שאבוא כבר. כשרע לי אני אורזת תיק ויוצאת. זה תמיד מסתדר וגם אם אני ישנה תקופה בערסל על חוף הים זה עדיף על להישאר במצב בו רע לי. ואז סבתא שלי אמרה לי: 

״לא כולם כמוך.״

זה כאילו משפט זניח אבל הוא חילחל עמוק. אני יודע טוב מאוד מה זה לא להיות כמו כולם אז אולי הגיע הזמן שאקבל את זה שלא כולם כמוני? אני יודעת שיש דברים שבאים לאנשים בקלות והם אפילו לא מקדישים לזה שניה מחשבה ואני צריכה ללמוד את זה כמו תואר באוניברסיטה. למשל איך ליצור קשרים עם אנשים שאני עובדת איתם. לעומת זאת אני לא מאוימת בשום מידה מזה שאין לי כרגע בית או קהילה להשתייך אליה ואני חופשיה לשנות את הסביבה שלי והעבודה שלי והזהות שלי בצורה כמעט אינסופית. 

אנשי עסקים הם אנשים מיוחדים בעלי כוחות על. וכמו שסופרמן לא אמור לצאת באמירות של: 

״מה הבעיה שלהם להספיק לעבוד בעשרים עבודות ביום אחד, פשוט שיזוזו מהר כמוני.״ 

אז הם לא אמורים לטעון שכל אזרח צריך לפתח גמישות מחשבה, יצירתיות, יכולת לקחת סיכונים, ידע במגוון רחב של תחומים, יכולת מנהיגות, אומץ להבדיל את עצמך מהקהילה שלך במקרים בהם הרוב לא רואה את מה שאתה רואה, ומעל הכל הם צריכים לדעת שלרוב האנשים פשוט אין את הכוח שיש להם. 

כוח זה בעצם שם המשחק. כוח בכל המשמעויות שלו הוא אותו הכוח. כוח = אנרגיה. איך אחרי 8 שעות עבודה בתחום מצומצם, ושעתיים בממוצע נסיעות וטיפול בילדים ותחזוקה של חיי חברה מינימליים, לאזרח הממוצע ישאר מספיק כוח להתעניין במערכת המיסוי הממשלתית ומחירי הנדל״ן באזור? איזו שטות. חברה שלי מגדלת שני תינוקות ובשבע בערב כשהילדים הולכים לישון יש לה בדיוק מספיק כוח כדי להתיישב. לפעמים היא מוותרת על מקלחת ועוברת מהספה ישר למיטה עד ליום שלמחרת. וכמו אמא שמתמחה בסיפוק הצרכים של התינוקות שלה, העובד מתמחה בסיפוק הדרישות של המעסיק שלו, וכמו שחברה שלי (למזלה הרב) מקבלת את התמיכה הכלכלית של בעלה, העובד צריך להיות מתוגמל בנדיבות על ידי המעסיק שלו. 

מופרך נכון? לדאוג לעובדים שלך כאילו הם אשתך. אבל למה לא בעצם? כי הם האויבים שלך ומנסים לגזול ממך את הכסף שלך ולא מגיע להם משכורת מכבדת כי הם לא שואפים לעצמאות כלכלית? למה, אשתך שואפת לעצמאות ממך? אם כן אז יש לך בעיה. ואני מקווה שאתה לא מתחשבן עם אשתך לגבי כמה דקות היא יושבת בסוף היום ואם היא ישבה יותר ממה שהקצבת לה אז אתה מוריד לה את התקציב באשראי. מקווה שלא. מקווה שיש לכם מערכת יחסים של תמיכה והבנה ופרגון הדדי. היא לוקחת על עצמה את היצירה והגידול של הילדים שלך ואתה מנסה לפנק אותה בכל הזדמנות כדי שתרגיש טוב ויהיה לה הכוח לתת לילדים את המקסימום כי ככה כולם מרוויחים. 

וגם אם מערכת היחסים שלכם היא לא מסורתית וחלוקת התפקידים לא מקוטבת ככה, עדיין אני מניחה שבמערכת יחסים טובה בני הזוג לא מנסים לצמצם את ההשקעה שלהם אחד בשני ולמקסם את הרווח. אני מקווה. אז למה שלא כל מערכות היחסים בעולם יהיו כך? כי לריב זה כיף? כי התמכרנו למאבקי כוח? אתם העשירים רוצים שאנחנו נקדיש משאבים כדי להילחם בכם כמו שאתם נלחמים בנו? לא בא לי. בא לי להיות אדם טוב ומפרגן ונחמד ורגיש ולא לבנות בריקדות. בא לי שאתם תקחו את טובתי לתשומת לבכם ותבינו שאני לא כמוכם. 

זה ממש כואב אני יודעת. גם לי זה כואב שאין שום מסע הסברה שאני יכולה לעשות כדי שאנשים בעולם באמת יבינו אותי ויזדהו איתי ויפעלו באותה צורה כמוני ואני לא ארגיש מאוימת על ידם. אבל זו המציאות. וכמו שאני לא אתן לאדם עם פיגור שכלי למות מרעב ברחוב ואני גם לא אנצל אותו בעבודות כפייה עד שינפח את נשמתו מתשישות, אתם צריכים להבין שאנחנו לעולם לא נהיה כמוכם. אנחנו, הילדים המפגרים של עולם, אלו שמאפשרים לכם למעשה לנהל את המשחקים שלכם, דורשים שתדאגו לטובתנו כמו שאתם דואגים לטובתכם בלי להציב לנו תנאי סף בלתי אפשריים. אני אפילו העיז ואומר שהפחד שלכם מ״אוכלי חינם״ הוא הפרעה נפשית פתולוגית שכדאי לכם ללכת לטפל בה. 

אין דבר כזה ״אוכל חינם״ ברגע שאנחנו מניחים שלאדם יש ערך בעצם היותו חיי. וכך, אם אני לא טועה, החברה האנושית רואה את חבריה. אין שום דבר שאדם צריך לעשות כדי שננסה להציל אותו ממוות. ואם אנחנו לא נותנים לו למות כי החיים שלו הם בעלי ערך בעינינו, אז למה איכות החיים שלו היא לא בעלת ערך בעינינו? למה רק מי שמוכן להילחם על איכות חיים, זכאי לה? אתם מפחדים שכל ״העצלנים״ יקחו לעצמם את המשאבים של ״העובדים״ וזה לא הוגן? 

טוב אז קודם כל, המצב הקיים הוא כבר לא הוגן אז זה לא ממש טיעון. ושנית, אם הייתם מסתכלים קצת על בני אדם שהם לא כמוכם הייתם מגלים שרוב בני האדם החברתיים והלא הישגים וה״עצלנים״ למעשה לא מסוגלים לא לעבוד. זה אתם העצלנים שצריכים את החמדנות שלכם ואת מאבקי המעמד שידרבנו אתכם לעשייה כי אחרת אתם סתם בטטות חסרות תנועה. אז דעו לכם שאנחנו לא כמוכם. יש לנו מנוע פנימי של יצירה ונתינה שמחייב אותנו לעבוד. בעיקר לעבוד בקבוצות למען החברה בה אנחנו חיים. מטורף! כמו שהאלכוהוליסט המקומי של זיכרון צעק לעבר קבלן שעבר מולו:

״תן לי עבודה! צבע, שפכטל, משהו! אני אעשה הכל רק תן לי לעבוד. משעמם לי!״ 

רק מה, העבודה הזו צריכה להיות בחדווה ובחברה ובשלווה ולא מתוך מירוץ חימוש אכזרי שדורס תחתיו כל מה שלא בפוקוס של היעד הסופי. זה מה שאתם לא מבינים. זה מה שמבדיל בין אנשי העסקים לעובדים שלהם. היכולת להיות נוכח בחיים של עצמך ולא להקריב את העכשיו למען העתיד. כי ההקרבה הזו למעשה נובעת מפחד. אם היו אומרים לך שאתה מת מחר אז אתה לא תלך לקורס השקעות בבורסה אלא תרוץ לחבק את הילדים. והסיבה שאתה מסוגל ללכת ולהתמיד ולהשקיע ולהקריב את עצמך למען העתיד היא כי אתה מפחד. 

לרוב, אנשי עסקים מצליחים הם פחות חברותיים אפילו בילדות ולא מרגישים שיש להם את הביטחון של הקהילה. כך יוצא שהם מבינים כנראה בגיל צעיר ש״אם אין אני לי, מי לי״ ומתחייבים ליצור לעצם ביטחון חלופי בכל דרך אפשרית. ואז מעבידים ומשפילים את החלשים והלא נחושים שעכשיו יצאו כפופים להם ומביישים אותם ולא מקבלים אותם למועדון. אז החלשים יוצרים מועדון משל עצמם. 

ויאללה בואו נדבר על הזכות להתאגד. הדבר הזה שהוא חלום הבלהות של כל איש עסקים. האיגוד המקצועי. הישות הזו שמטרתה להגן על העובדים מול הניצול חסר הרסן של המעסיק. הארגון רובין הוד ששודד את העשירים ונותן לעניים. המוסד הנורא שמאפשר בטלה ומחייב את המעסיק להפסדים כדי לפרנס את הבטלנים. זה באמת נורא ואיום. רק שאתם עושים את אותו הדבר. מה זה המועדונים שלכם בהם אתם נפגשים ומחליפים רעיונות איך למצוא עוד פרצות בחוק כדי לשלם פחות ולקבל יותר? זה הרי לא באמת שוק חופשי. זה לא שעובד יכול לקום וללכת למעסיק אחר, כי אתם בעצמכם תיאמתם ביניכם כמה הכי מעט שאתם מתכוונים לשלם לעובד אז אין לו באמת סיכוי למצוא מקום עבודה אחר. אז למה שהעובדים לא יחברו לאיגוד ויעשו לכם את מה שאתם עושים להם? 

ככה אתם הבאתם אותנו למצב בו האישה והבעל מחביאים כספים אחד מהשני. הוא לא אומר לה כמה הוא מרוויח ומסתיר כספים בחשבון נפרד, בונה על זה שהיא חסרת ידע כלכלי ולא תבין שיש כסף חסר. והיא בתורה מנפחת את ההוצאות של משק הבית ומסתירה את הכספים האלו כי היא יודעת שאין לו מושג אם אבקת כביסה עולה 20 או 50 ש״ח. נפלא. ככה אנחנו חיים. ממש חברה בריאה. וזו אשמתכם. למה אשמתכם? כי לכם יש את הכוח. 

שוב נחזור לעניין הכוח. אתם יודעים מאיפה בא כוח? רמז: כוח = אנרגיה. מאיפה באה אנרגיה? לא מקלוריות. אדם מקבל אנרגיה בעיקר מתשומת לב. תשומת לב שהוא מקבל מאדם אחר ותשומת לב שהוא נותן למשהו שמעניין אותו. למשל אפשר לעבוד גם 15 שעות ביום אם אתה מתעניין במה שאתה עושה. אמן באמצע תהליך היצירה יכול לא לישון ולא לאכול ולהיות טעון עד כדי להתפוצץ. כך גם שחקן על במה שמקבל את האנרגיה שלו מתשומת הלב של הקהל. ממה מקבל אנרגיה העובד שלכם? רמז: לא מעבודה. למעשה אתם יוצרים סביבה שבה אדם נאלץ לבלות לפחות 8 שעות ביום + נסיעות בלי שהוא מקבל אנרגיה. הוא במהלך העבודה שלו רק מוציא את האנרגיה שלו על לעבוד בשביל השגשוג שלכם. איש עסקים טעון באנרגיה כי זה העסק שלו! זו לא אותה חוויה. הבוס מגיע לחנות ונוזף בעובדים שהם נראים מבואסים וחסרי חיות וזה לא מזמין לקוחות. הוא לא מבין למה הם לא כמוהו מלאים באדרנלין וקופצים על כל לקוח שנכנס לחנות. הוא לא מבין שהוא הכניס אותם לתא חסר גירויים למשך שעות ורוקן אותם מהמשאבים שלהם בזמן שהוא בעצמו מתרוצץ בפגישות ומקדם מהלכים עסקיים כמו משחק שחמט. הוא מצידו חושב שהוא עובד הרבה יותר קשה אז הוא צריך להיות עייף יותר והם אמורים להיות נמרצים, אבל הוא פשוט לא מבין איך אנרגיה עובדת. 

שים ילד בחדר סגור בלי גירויים ותראה אם הוא יוצא משם אנרגטי וחייכן… ומשהו נוסף שלא מצליחים להבין בעלי המעמד הגבוה הוא שזה באמת באמת לא הוגן. כי האנרגיה שיש להם הועברה להם מההורים שלהם שהיתה להם אנרגיה עודפת להשקיע בילדים. מה שלעובדים שלהם פשוט אין. וככה הפערים משועתקים ואף מתרחבים. לרוב שני בני הזוג עובדים כל היום וכמות תשומת הלב שיש להורים להקדיש לילדים שלהם היא מזערית והם עצמם לא זוכרים בכלל איך להטעין את עצמם על ידי התלהבות ממשהו אז אין להם את היכולת להעביר את הידע הזה לילדים שלהם. 

זה מה שהסופר של אבא עשיר אבא עני באמת קיבל מהאבא המאמץ שלו – אנרגיה. והוא חושב שהוא יכול לכתוב ספר תיאורטי ושאנחנו נקרא ופשוט נראה את האור ונתחיל להשקיע בנדל״ן. דביל. יש סיבה למה אנשים נשארים במעגלי זנות וסמים לדורות. הם לא עצלנים, הם מותשים. דורות של תת תזונה אנרגטית. אני מצטערת לומר לכם אבל רק אתם יכולים לתקן את זה. אדם גוסס מרעב לא מסוגל לטפס על עץ לקטוף תפוח כדי להציל עצמו כי פשוט אין לו את הכוח להרים את היד. ואתם וחגיגת ההישגיות והאובססיה לתחרות שהם מקדשים השאירה את רוב אוכלוסיית העולם מותשת וגוססת מרעב. ואתם עומדים מעלינו וצועקים: 

״פשוט תקומו ותקטפו יא חבורה של אוכלי חינם!״  

האמת היא שהטכנולוגיה כיום מספיק מפותחת כדי לספק מזון ומחסה ורפואה בסיסית לכל אוכלוסיית כדור הארץ בלי שנצטרך לעבוד יותר מכמה שעות בודדות בשבוע. מה שלא מאפשר את האידיליה הזו היא העובדה שאתם פשוט מכורים למשחק התחרות. אתם יוצרים תאגידים וחברות שמנהלות ומעסיקות ומתמרנות ומעבירות משאבים מכיס אחד לשני תוך כדי שאתם מצמצמים את החופש של האנשים שהופכים את המשחק שלכם לאפשרי. אתם בידלתם את עצמכם מהאנושות והתחלתם להתייחס לבני אדם כאל חומר גלם, כמו חיילים במשחק שחמט. ועד שלא תכירו בעובדה שאנחנו לא נהיה כמוכם ושאתם גם למעשה ממש לא רוצים שנהיה כמוכם, עד שלא תקחו אחריות על החלש שתלוי בכם ותתאמו איזו דרך בה אתם מצליחים לשחק את המשחקים שלכם תוך כדי שאתם שואפים לאפשר לעובדים שלכם איכות חיים אמיתית, אנחנו נמשיך להילחם בכם ולהוציא אתכם להורג בכיכר העיר ולבודד אותכם ולהמציא חוקים שכופים עליכם ״הפסדים״ של מיסים וזכויות עובדים. והמלחמה הזו תעבור הלאה עד שרובוטים ישתלטו על העולם ויעשו לכם את מה שעשיתם לנו כי הם ילמדו שככה זה בארץ.