תאריך יפה.

פייסבוק זרק לי עכשיו צילום של זיכרון מתקופה אחרת. משהו די מחורבן עם המון הקשרים של כאב. איכשהו דווקא את הזכרונות האלו הוא נוטה לעלות לי כל הזמן ולא למשל את ההישג המונומנטלי שלי כשהורדתי את העטיפה של כאלף קיסמים וסידרתי אותם בתוך קופסא עגולה ככה שהם נראים כמו מנדלה טיבטית. מניאק.

שילמתי בקופה על מאפה פירות יער, כריך טונה וקפה 48 ש״ח והכריך נגמר עד שהגיע התור שלי לקבל את ההזמנה. הם החזירו לי את הכסף. מצד אחד נחמד מצידם של האלים לנסות לאותת לי לצמצם את ההוצאות שלי בבתי קפה מצד שני אני עדיין רעבה. עכשיו 11:30 וב-13:00 אני כבר אצטרך ללכת לתפוס אוטובוס ולהגיע לגן. היום יש גן. למה? וואלה כי אפשר. התחייבתי להגיע למרכז לפגוש חברות בערב ובינתיים יש לי זמן פנוי אז חשבתי למה לא לעשות איזה 150 ש״ח על הדרך. כמובן שיוצא שסביב ה-150 ש״ח האלו נבנה כל שאר היום, אבל ככה זה, בסוף הכסף הוא מה שמכתיב את סדר היום. ובכלל לא בא לי לפגוש אותן. זה יותר כמו פגישה עם הרופא שיניים, פשוט צריך כל כמה זמן כדי לבדוק שהכל תקין. בסופו של דבר הן האינדיקציה הכי טובה שיש לי לאיפה אני נמצאת בחיים. הן מכירות אותי כבר… תנו לי רגע לחשב… 24 שנים. כן….

אני יושבת לי בקפה של פעם ליד הדירה הקודמת שלי ובית המשפט. זו הפסקת הצהריים שלהם והמקום מפוצץ אנשים עם חליפות ואפילו אחד עם גלימה שחורה כמו אחד המורים של הארי פוטר. יש אחד עם חליפה סגול כהה ומטפחת ורודה מבצבצת לו מהכיס כמו תכשיט. אני חושבת שגברים צריכים להתייפייף יותר. אני נהנית. בכל תלבושת אחרת הוא היה נראה סתם כמו מוכר בשוק הכרמל, איש מבוגר ושזוף לעייפה, קצת שפוף ותווי פנים של מי שדואג הרבה. אבל החליפה מאותתת לי שיש לו דאגות נעלות. אולי אקנה לי עוד מאפה פירות יער? קצת נרגע אצלם. ויש פה את מפני השולחנות הכי מגניבים בתל אביב. אפריקאים כמו בסרטים מצויירים של פעם, כאלו ממש ממש כהים עם פנים של תינוק, וקול בס ממתחת ללוחות הטקטוניים של כדור הארץ. זה קצת הזוי. כמו לראות פתאום סוס מפנה שולחן. אנחנו נראים כאלו שבריריים לידם. בעיקר עורכי הדין הזוטרים המבוהלים שאפילו לא מצליחים לעבור עם המגש שלהם בין השולחנות כי לא נעים להם לבקש שיפנו להם את הדרך. אלוהים פשוט יושב לו על הענן ומתפקע מצחוק. והאפריקאים הענקיים שטים בחלל כמו ספינה במים שקטים, מדברים באוזניה עם האישה בגאנה ונראים כמו מלכים, עושים מאמצים לא לדרוך בטעות על איזה יוסי סהרורי כלוא בעניבה שמשתזף רק לאור נורות פלורסנט ספריית בית המשפט. וכולם חושבים שה״יוסים״ שולטים בעולם. הם כנראה צודקים. אבל זה לא מפריע לי כי מישהו צריך. והמישהו הזה תמיד יהיה מרוחק מהצרכים של העם. כי ככה זה.

בניגוד למה שטוענות הסטודנטיות למדעי ההתנהגות שמנסות ללמד אותנו ״מה זה אוטיסט״, רוב בני אדם לא באמת מצליחים להבין את השקפת העולם של מישהו אחר. ומי שבשלטון לעולם לא יבין את מי שכפוף לו ולהיפך. רק מה עושים עם העוינות? האם זה אומר שאנחנו חייבים לחשוד אחד בשני להילחם אחד בשני? הרי בסופו של דבר זו תלות הדדית. למה אי אפשר למצוא דרך שבה נוכל להשלים עם זה שאנחנו לא אותו הדבר ושזה דבר מצויין ולא מקור לסכנה? 

אני רוצה ת׳סנדביץ טונה שלי!

בכל מקרה אני מנסה למצוא רואה חשבון. אתמול הצטרפתי לאיזו קבוצה בפייסבוק וישר קיבלתי שיחה מאיזה בחור שנשמע ממש אחלה. התיישבתי לי בערסל בהנחה שיש לי עכשיו רואה חשבון ושהכל מתחיל להסתדר… ואז התחלתי לחשוב. למה בעצם אני צריכה לשלם אלף ש״ח על הגשת דוח שנתי אם אני איתו רק כמה חודשים ואין לי בכלל שום דבר לכתוב בדוח הזה כי מספר החשבוניות שאוציא בטח יהיה 3. אז כתבתי לו ושאלתי אם יש אפשרות למחיר מוזל על הדוח הראשון כי אין ממש מה לשים בו. וכמובן הבהרתי שזה חד פעמי ושאין לי כוונה לזלזל בעבודה שלו וכו. מיד קיבלתי טלפון והוא זרק עלי: 

״אז שאני אבין, כל מה שמונע ממך לחתום אצלי זה המחיר של הדוח?״ 

ואני הופתעתי טיפה וניסיתי להסביר שזה לא ממש קשור פשוט אני מרגישה שהדוח הקרוב לא יכיל בתוכו כמעט כלום אז נראה לי פחות הגיוני לשלם עליו מחיר מלא. והוא ענה לי שזה לא מה מכיל הדוח כי כשאני מגיעה לייעוץ עם רופא מומחה אז אני משלמת מחיר מלא על המומחיות שלו. אני הבנתי שהוא קצת נעלב וניסיתי לנסח את עצמי קצת יותר רך והוא אמר שהוא יעשה לי ב-800 ש״ח ואני אמרתי תודה. והוא שאל אם זה אומר שסגרנו ואני אמרתי שאני אתן לו תשובה בימים הקרובים. הוא נשמע מבולבל. 

עכשיו השאלה היא האם אני סוג של חיפשתי מגרעות כדי לחבל בעצמי או שבעזרת אינטואיציה טובה זיהיתי שמאחורי הנאום הטוב שלו של ״אנחנו נצמח ביחד״ ו״אני אלווה את התהליך שלך״ וכו, בעצם עומד אדם חסר ביטחון וממדר שאני לא רוצה שום קשר אליו. אני יודעת בדיוק איך מגישים דוח הכנסות בסוף שנה. זה לוקח נסיעה למשרדי הממשלה וחצי שעה בתור וכמה דקות בזמן שהפקידה שואלת אותי אם בנוסף לשני המספרים שרשמתי יש לי עוד נכסים כלשהם או הכנסות שקיבלתי בשנה האחרונה ואני אומרת לא. והיא מסמנת איקסים אדומים על כ 80% מהטופס ושמה חותמת. עם כל הכבוד לכבוד המומחה זה לא באמת מומחיות אדירת מימדים. נכון שבשביל לזכור להכניס את כל הפרטים הנכונים לעסק מורכב של אדם עם משכנתאות, רכבים, תיקי השקעות ו-10 מקורות הכנסה שונים, צריך מיומנות שעדיף לי לא לנסות לפתח כי חבל לי על הזמן, אבל זו לא סיבה לתפוס תחת ולהתחיל למדר אותי כאילו אני לא יודעת לעשות חשבון של כיתה ב׳. 

וזה הכל בזכות רואת החשבון הראשונה שפגשתי בחיי שישבה איתי 40 דקות ונתנה לי הסבר מפורט לאיך מנהלים עסק מול רשויות. היא נתנה לי דפים ווידאו ממנו הבנתי בדיוק איך אני מחלצת מע״מ בתור עוסק מורשה ואיך נראים פנקסי מקדמות ומה אני ממלאה ומה לא ואת כל זה היא עשתה לחלוטין בחינם ללא שום התחייבות ובסוף עוד התעקשה ואמרה שכדאי לי למצוא רואה חשבון אחר כי אני רוצה למכור דברים בגלריה שלי והיא לא מתמחה בקמעונאות. אני רודפת אחריה מאז אבל היא לא מקבלת לקוחות חדשים. לה הייתי משלמת גם אלפיים ש״ח לדוח שנתי. וככה אני אוהבת שאנשים עושים איתי עסקים וככה אני עושה עסקים. ככה מכרתי כל חיי. ומכרתי טוב. הייתי כנה ונתתי את כל המידע שיכולתי והלקוח אמר יפה תודה והלך. והוא תמיד חזר שבוע אחרי זה עם המשפחה ועשה קנייה במאות שקלים ומאז היה מגיע כל שבוע. למה? כי הוא לא הרגיש שאני מנסה למכור לו. 

אולי אני סוף סוף מספיק מבוגרת כדי להבין שהדבר הכי חשוב זה להקיף את עצמי באנשים שדומים לי? אני לא חושבת שרואה החשבון הלחוץ והממדר הוא בהכרח גרוע. פשוט הוא ממש לא דומה לי וזה לא הגיוני שאני אצליח לתפוס מומנטום לכיוון אליו אני רוצה להגיע אם אני קשורה למישהו עם אנרגיה הפוכה. קצת כמו רואה החשבון המהולל שבסוף חתמתי איתו פעם קודמת, שאחרי הפגישה הראשונה לא דיבר איתי מילה כל השנה ורק נתן לי למסור קבלות לפקידות שלו ובסוף אחת מהן שכחה להגיש הצהרת הון וקיבלתי עיקול חשבון ללא התראה מוקדמת. הוא היה סופר מקצועי. כל הזמן בטלפון לגבי השקעות ומניות ומלא פאתוס וחזה מנופח. אז זהו שלא. 

הוא מושלם למישהו אחר, מישהו כמוהו. ואני… מה הקשר שלי לזה? אבל מצד שני, מי שאני כרגע לא ממש משתלם לי כלכלית עד עכשיו. הנטייה הטבעית שלי היא ללכת לרואת חשבון שמפרסמת הדרכות חינם ברשת ושעת יעוץ איתה עולה 50 ש״ח, זה גם אולי לא ממש מקדם לאנשהו. לאן אני רוצה להתקדם? זה די פשוט. אני לא יכולה לזכות בלוטו כל עוד אני מפחדת מהרגע בו אצטרך להתעסק בכסף. אני צריכה להכין תשתית חזקה ובריאה כדי שאוכל לקבל את הכסף שלי. השד יודע עבור מה הוא הולך להיות…. אבל כרגע אני כמו אדם שמחכה למשלוח של כמה קילו גלידה ואין לו בכלל פריזר. אשכרה… זה קצת קשה להסביר לאדם ממוצע או אפילו לבעל עסק ממוצע שאני מתכננת לקבל כסף עבור משהו לא ידוע חסר הגדרה ולכן אני מוכנה להשקיע עכשיו 1,700 ש״ח כדי לעשות בשבילו מקום. וכמובן שזה מנוגד לכל צורת ההתנהלות של אבות אבותי שהיו לחוצים וחסכו ועמלו ועמלו עוד קצת עד שבסוף בזיקנה סבא שלי יושב בשכירות בדירה מטופשת בגבעת אולגה ולא יכול אפילו לתלות תמונה שלי על הקיר שלו כי אין מקום. הקירות מלאים בתמונות שהגיעו עם הדירה והוא לא יכול להוריד אותן כי אין לו איפה לשים אותן. 

אוף. זה היופי בלשבת בבית קפה פרופר, אפשר לבקש מהמלצר שידאג לך לעוד מאפה ולא לקום לעמוד בתור בקופה. לקבל דאגה מאנשים זה הדבר הכי חשוב בעולם. וזהו. כלומר, הדבר הכי חשוב בבתי קפה. כלומר, אין לי מושג מה אני רוצה מהחיים שלי. כלומר, אני עדיין עבד להתמכרויות שלי ומאז שהחלטתי להפסיק איתן הן רק החמירו. כאילו שאמרתי שמחר אני אתחיל דיאטה אז היום אני אוכלת את כל הקונדיטוריה. וזה לא היה אצלי ככה פעם. פעם הייתי אוכלת מה שבא לי ולא מפצה על כלום ולא אוכלת יותר מידי. והכל היה די סבבה. פשוט היו לי תחומי עניין אחרים. היום משום מה אני מרגישה צורך גדול יותר לפצות את עצמי על כל דבר. כל רגע משעמם עדיף למלא בגלידה וכל פיהוק צריך להשתיק בקפה. 

משהו ממש לא מכוייל אצלי. מתי זה הסתחרר ככה? כנראה מאז אותה תקופה בתמונה שפייסבוק זרק לי. פשוט כל כך הרבה כאב שניסיתי בכל דרך אפשרית כדי לא לצאת מדעתי עד שזה הפך להרגל. וכמובן גם הבסיס היה רעוע וכל פעם שאני מגבילה את עצמי, ואני ממש טובה בלהגביל את עצמי, אני מרגישה שאני אכזרית לעצמי וברגע שאני מתחילה להפגין כלפי עצמי קצת רוך, הפיצויים מתחילים לזרום כמו מים. אני מתה מפחד למצוא את עצמי במצב של ההורים שלי, החברים שלי, רוב האנשים שפגשתי בחיי… פשוט אנשים שלוקחים נשימה עמוקה ואומרים אין מה לעשות חייבים לסבול עכשיו כדי שיהיה טוב אחר כך, ואז מוציאים אוויר רק מתי שמבינים שהחיים סוג של הסתיימו. די הסיבה שאני חוששת מהפגישה הערב עם הזקנות שלי. הן באמצע נשימה עמוקה. 

יש לי מעט מאוד אנשים שלא במצב הזה וכמובן הם כמוני, אנשים ללא שום הישגים בחיים חוץ מההישג הלא זניח של זה שאני אשכרה נהנית לדבר איתם. לצאת ליער באמצע הלילה לציין את השעה 22:22 בתאריך 22/2/22 במדורה ולראות פתאום איך הפסים של העננים מסודרים בצורה זהה לאיך שסידרנו את העצים של המדורה, אפשר רק עם אנשים שלא עוצרים נשימה. בקיצור אני מסתובבת עם חבורה של בטלנים עריריים. אם היו לנו מספיק אמביציות היינו לפחות מסריטים את זה ומעלים ליוטיוב כדי להגיד שאנחנו במאים מתחילים אבל למי יש ״זין״ לזה… סתם אכלנו תפו״א שרוף. 

הסוס לקח לי את המגש הריק. אני מרגישה יראת כבוד. 

עכשיו כבר 12:30 ואני עוד צריכה לשירותים. בדרך כלל ״סשן״ כתיבה טוב לוקח לפחות 3 שעות. למה יצאתי מהבית רק ב-9:30? לא ברור. הייתי ערה כבר ב-6:00. אבל להכריח את עצמי לצאת מוקדם יותר בשביל לתת לעצמי מספיק זמן למצוא את בית הקפה המושלם ולהזמין את החביתה והקפה השחור שבאמת רציתי ולא את האמריקנו והדיניש שהיו בתצוגה של הקפה הקרוב ביותר לתחנת האוטובוס, פשוט הרגיש כמו כפייה. וכפייה זה לעצור את הנשימה וזה אני לא עושה. אז אני הצרצר שמת מרעב בזמן שהנמלה מתה מתשישות. 

אין לי כוח לגן. לא בא לי עליו אבל למדתי כבר להכניס את עצמי למצב סביר כדי לא לסבול יותר מדי ואני בטוחה שאצליח גם הפעם. למה אני לא מצליחה לעשות את זה לגבי דברים חשובים באמת כמו ללמוד לצייר טוב יותר או לפתח אפליקציות או לפחות לנגן את המנון אוקראינה בכינור בלי לזייף? לא כי זה כסף. זו הטעות הנפוצה. יותר קל לי ללכת לגן כי זה בשביל מישהו אחר. וגם יש לציין שעם השנים זה נהיה קל יותר. כשהייתי בת 20 ללכת לעבוד היה כל כך הרבה סבל שלא הצלחתי להאמין בזה שיום אחד תהייה לי קריירה במשהו אז אפילו לא באמת ניסיתי ליצור אחת. פשוט כל יום שבו הצלחתי לשרוד היה סוג של נס רפואי. איך אפשר לחנך את עצמך להישגים ככה? אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי בדרך לעבודה ולא היה לי התקף חרדה. זה היה משונה. בדיעבד אני חושבת שזה היה בגלל שעבדתי בבית קפה והייתי מתחילה כל משמרת באספרסו כפול מעל כדור גלידה עם הר של קצפת וסירופ שוקולד מעל. אז כשהאוטובוס עצר בתחנה מול העבודה, לא היה לי נורא לחשוב שאני צריכה עכשיו לבלות שם 10 שעות בסביבה חברתית צפופה ומניפולטיבית מול לקוחות עצבניים במיוחד תמורת שכר זעום, לסיים את המשמרת ב-4:00 להגיע הביתה ב-5:00 כי ההסעה מפזרת אותנו לכל גוש דן ואני אחרונה ואז לקום ללימודים ב-8:00. אז הלכתי לעבודה ואז ללימודים ויש לי תואר באנתרופולוגיה ומדע המדינה עם התמחות ביחסים בינלאומיים. איפשהו. ואפילו ציינתי את זה בקורות חיים שהגשתי דרך האינטרנט לחברה שדרכה התקבלתי להיות שוטפת כלים באמצע שמורת רמת הנדיב. 

אבל תמיד אפשר לשבת בבית קפה של בית המשפט בחולצה לבנה ולתקתק על המקלדת במבט רציני 🙂

זה עלה לי 29 ש״ח ואני עדיין רעבה. 

עכשיו לגן. אולי יש משהו טעים לאכול היום…