קפה קרואסון שקדים ושוקולד קטן של ארומה. ודמעות. הילדה בשולחן ממול הסתכלה עלי ובטח ניסתה להבין מה עצוב כל כך. אם היא הייתה שואלת הייתי אומרת איזה משהו של מבוגרים, אבל האמת היא שאין לי מושג. לפעמים זה פשוט בא. אף פעם לא ברור אם זו אסוציאציה שלי או של מישהו לידי. לפעמים אני מצליחה לזהות את זה כשמישהו פתאום עוזב את החלל ומצב הרוח שלי משתנה לחלוטין. אבל לא תמיד זה כזה ברור. יש משהו נוגה בדרך שבא הילדה הזו היתה תלויה על אבא שלה. הוא החזיק אותה עליו כשהוא הזמין אוכל בקופה והיא שיחקה עם הרגליים וטיפסה עליו עד שנפלו לה הכפכפים. היו לה כפות רגליים ורודות ועגולות של ילדים. כמו שלי. אבא שלה לא התרגש. הוא הניח אותה על הרצפה והיא אספה את הכפכפים. עכשיו הם יושבים ואוכלים ומפטפטים. יש לו שתי ילדות עם שיער בצבע דבש שרוף בקצוות כמו של גולשים. שתיהן בכפכפים. הגדולה בטח בת 5 והקטנה בת 3. לגדולה שמו איפור צבעוני ומעל העיניים שלה יש פסים כחולים. היא בטח ממש מרוצה מעצמה. 

בטח הכל חדש לה והיא יכולה להנות מהכל כי היא יושבת על אבא שלה ומספרת לו משהו והוא מחזיק אותה שלא תיפול ומקשיב עם כוס קפה ביד שהוא לא מספיק לשתות כי היא כל הזמן שואלת אותו משהו. הוא מסדר לה את השיער שלא יהיה באוכל ולוקח שלוק מהקפה כשהוא לא מוריד את העיניים ממה שהיא עושה על השולחן. אמא יושבת ממול. שיער בלונדיני ארוך וחולצה בהירה עם נצנצים. יושבת ואוכלת. האבא קם, שאל אותה משהו והלך לקופה. כנראה חסר משהו ל״שולחן החג״. היום ערב ראש השנה. עוד כמה שעות כולם יעמדו בחגיגיות בפקקים בדרך למשפחה. 

אמא שלי התקשרה אלי אתמול. היא התקשרה 3 פעמים ואחרי הפעם השלישית החזרתי לה צלצול כי כבר לא היה נעים. בכל זאת אני זו שפניתי עליה קודם. שלחתי לה הודעה שנגמר לי האינטרנט בטלפון וביקשתי שתוסיף לי חבילת גלישה עד סוף החודש. ממש כמו בת טיפשעשרה. אמא שלי נאחזת בכאלו שטויות אז אני לא מתנגדת. כשהייתי בת טיפשעשרה לא היו כאלו רגעים כי לא היה לה מה לתת אז. עכשיו כל פעם אני מזכירה לה שכדאי שתעביר אלי את הקו היא אומרת: 

״למה? זה בכלל לא מכביד עלי. אני לא רואה סיבה…״ 

ואני נותנת לה את זה. אז התקשרתי חזרה והתכוונתי רק לשאול מה עניינים קצר ולהמשיך להתבוסס בעצמי אבל יצא שהיינו בטלפון 48 דקות. ככה ביליתי שנים מהחיים שלי. ישבתי שעות על גבי שעות במטבח והקשבתי לה. ושיתפתי עם זה פעולה. היא חשבה בקול רם ואני חשבתי בקול רם והזדהנו אחת עם השנייה ושתינו לא זזנו מהטבח. עד שכבר נהייתה לי בחילה ומשהו במאחורה של הראש לי רמז לי שזה לא 100% בריא. עכשיו שתינו כבר למדנו שזה לא בריא ואנחנו מנסות לא ליפול לשם אבל הרגלים ישנים זה משהו שאם לא עומדים על המשמר, נוטים להשתלט מחדש. אז אתמול פספסתי את היציאה. בדקה ה 12 היתה יציאה והייתי אמורה להגיד: 

״טוב, אז חג שמח ותודה, בי.״ 

והיא היתה אומרת ביי ואז מוסיפה משהו ואני הייתי אמורה לא להגיב יותר מדי, להגיד בי שוב ולנתק. אבל הגבתי והיא הגיבה ואז התחילה שיחה חדשה: 

״ומה עם זה? ומה עם ההוא? ומה עם אוקראינה?״ 

ותאכלס אמא שלי בחורה חכמה ואפילו את העניין עם אוקראינה היא רואה לא כמו כולם. אשכרה פעם ראשונה ששמעתי מישהו חוץ ממני מטיל ספק בקדושת העם האוקראיני. היא אמרה שבחורה שהיא מכירה חייה בחבל הבדלנים וסיפרה איך שלפני הפלישה הרוסית, האוקראינים היו מפציצים את האזור הפרו רוסי במשך כמעט 10 שנים. בגלל ההפצצות של האוקראינים היא איבדה את כל הרכוש שלה והבית שלה ונאלצה לעזוב. אז אמא שלי אומרת שלא הכל כזה חד משמעי ושזה נראה לה משונה ש״פליטים״ אוקראינים שהיא פוגשת בארץ מגיעים וישר קונים דירה ורהיטים חדשים ולא מוכנים לקבל חפצים יד שנייה. אבל לאמא שלי יש עולם נפרד ומאוד קשה לסמוך על מה שהיא אומרת. היא קצת כמוני. כל כך מקדימה את זמנה שהיא לא רואה את העכשיו. 

אבא שלי למשל, חיי בעבר. הוא בטח יכול להגיד ממש טוב מה היתה מערכת היחסים בין רוסיה לאוקראינה במשך ה-100 שנים האחרונות עם כל התפתחות והסתעפות, רק שהוא לא ממש מבין מה זה אומר לגבי העתיד. הוא כלוא בהיסטוריה. אם הם לא היו שונאים אחד את השנייה כל כך הם היו יכולים להיות צוות חשיבה ממש טוב. המציאות, בתחושה שלי נמצאת ממש בין שניהם. למרות שמה אני כבר יודעת על המציאות..? 

המציאות נמצאת אצל האבא עם הילדות. הם כבר סיימו לאכול והלכו הלאה למציאות שלהם. בטח יש להם מלא ממנה והם צריכים להספיק כי היום ערב חג. 

אתמול היה שבת וישנתי. כל היום. בצהריים הלכתי לקנות גלידה בתחנת דלק. ואכלתי אותה וחזרתי לישון. בערב הלכתי לקנות מלון בסופר. כשהגעתי הם רק התחילו להוציא את העגלות של המבצעים מחוץ לחנות וכל הזיקנייה חיכו בסבלנות מפוקפקת מחוץ לסניף. 5 עובדות פיליפיניות, ישבו מחוץ לסופר על ספסל, פיטפטו וצחקו. זה זמן האיכות שלהן עם הזהות האמיתית שלהן כשהן לא צריכות לנסות לתקשר בשפה זרה קלוקלת עם זקנה עצבנית שלא מרוצה מאיך שהן שטפו את הצלחות. 

אני לא בוכה יותר בכלל… קטע. משהו פשוט עבר פאזה… מעניין מי יצא מבית הקפה אולי זה היה האבא עם הילדות… עכשיו ממש מגניב לי. זה פשוט מגוחך. 

למה ישנתי כל כך הרבה? גם כי זו בריחה זולה (אם לא מחשיבים את הגלידה ב 27 ש״ח) וגם כי המוח היה עמוס. בשישי שלפי זה, עשיתי משמרת עם הבחור הפושטק הצעיר מהמסעדה. העבודה ממש קלה מבחינה פיזית אבל העומס הרגשי מתחיל לעלות לי על העצבים. לפעמים אני פשוט חוזרת עם מוח מנופח ולא בא לי לעשות כלום חוץ מלעכל את הרגשות שלי עד שזה יצא לי מהתחת. הילד היה כרגיל לחוץ ורועש והמשמרת היתה ארוכה במיוחד מ-8:00 עד 18:00 ואיפשהו ב-17:00 אני פשוט התחלתי לצעוק עליו. אני אפילו לא זוכרת מה היה הקש האחרון אבל אני זוכרת שהייתי ממש עצבנית ונמאס לי להחזיק את העצבים האלו ולנסות להכיל אותם. אז העברתי אותם עליו חזרה. הוא לא הבין מה אני רוצה. 

ניסיתי להסביר שהוא צועק עלי ולא מתקשר איתי ואין לי מושג מה הוא רוצה ואני לא מבינה איך לעזור לו וזה ממש בלתי נסבל לעבוד איתו. הוא הבין בערך כל מילה 8 שלי וחשב שאני טוענת שהוא העליב אותי ואמר: 

״לכי לבעל הבית ותגידי שאני צועק עליך!״ 

כמובן שהוא צעק את זה. הטבח הותיק שעובד במטבח, שמשום מה ממש ממש מחבב אותי התערב וניסה להסביר לו מה אני אומרת וממש ניסה להבהיר לו שהוא עשה משהו לא בסדר. הייתי אפילו נבוכה. לא אוהבת שעושים לאנשים אמבוש אפילו אם זה לטובתי. ניסיתי למתן את עצמי כדי שהוא יהיה יותר פנוי להקשיב והסברתי בצורה יותר מפורטת מה אני לא מבינה ממנו ומה לא נעים לי שהוא עושה. ככה צעקנו קצת בלי יותר מדי להבין והוא יצא לעשן. אני הרגשתי פי מאה יותר טוב. זה היופי בלעבוד עם גברים, אפשר לעלות איתם קונפליקט באופן גלוי. הוא חזר מהסיגרייה ונראה שהוא לקח את הדברים לתשומת ליבו. הוא המשיך לעבוד אבל עם הרבה יותר מודעות לסביבה שלו. הוא התחיל שוב להסביר לי משהו בצעקות ואמרתי:  

״על תצעק עלי!״ 

הוא צעק: 

״אני לא צועק עליך!״ 

ואז השתתק. אני חייכתי. ואז התחלנו לנסות להבין מה השתבש בינינו. 

״אני לא יודעת מה אתה רוצה! אני באה לקחת את הבאסקט של הכוסות ואתה צועק לי לא!!! לא ככה עושים!! ואני לא מבינה מה לא ולמה.״ 

הוא הסביר את עצמו:  

״לא ככה עושים. יש לחץ לא עושים כוסות. אני אמרתי לשים בצד!״ 

״לא אמרת לי לשים בצד.״ 

״כן אמרתי! באתי לכוסות ואמרתי שפה שמים את כל המלוכלכות בערימה ובסוף נשטוף.״ 

״אבל לא אמרת לי את זה.״ 

״אמרתי את זה למלצר!״ 

״נו… ואיך אני אמורה לדעת שאמרת לו את זה?״ 

״אבל אני אמרתי לו את זה… בערבית…״ 

ואז חייכתי. והוא לקח פאוזה… וחייך. 

״טוב אז ככה עושים שמים בצד ואז שוטפים.״ 

״טוב, אז ככה אני אעשה עכשיו שאני יודעת. פעם הבאה תגיד לי. בעברית.״ 

״טוב.״ 

״טוב.״

הלוואי שככה היה אפשר לפתור קונפליקטים עם נשים. אבל לא. נשים לא מדברות. כלומר הן מדברות המון אבל לא עם מי שיש להן בעיה איתה. הן מדברות עליה, לפעמים אפילו ככה שהיא תשמע אבל לא איתה ישירות. ככה היה בגן בו הייתי בחמישי. ישר שהגעתי הסייעת הסבירה לי כמה שאר הצוות לא בסדר. הגננת של הבוקר לא עושה כולם והגננת של הצהריים לא עושה כלום וכולם לא בסדר. ואז הגיע הגננת של הצהריים והסייעת אמרה לה יפה שלום ואז פנתה אלי ואמרה שוב שהיא לא עושה את העבודה שלה. הגננת של הצהריים לא הפסיקה להחמיא לי על כמה טוב אני שוטפת את הרצפה ופעם ראשונה שהיא רואה את הרצפה נקייה כל כך. כמובן שזה היה מול הסייעת שהיא זו ששוטפת את הרצפה כל שאר הזמן. הסייעת אחר כך הסבירה לי שהגננת לא מחנכת את הילדים לאסוף את הצעצועים ומכריחה אותה לאסוף אותם בסוף היום. אני ראיתי את הגננת אוספת את הצעצועים ובאתי לעזור כי היא כבר זקנה והיה לי חבל עליה אז היא התחילה להתלונן על זה שהסייעת אף פעם לא עוזרת לה ורק יושבת בטלפון כל הזמן. ביליתי איתן שלוש שעות סה״כ וזה היה יותר מתיש מ 10 שעות שטיפת כלים. בסוף היום שתיהן סיימו לשפוך עלי את החרא שלהן, ואמרו לי יפה שלום ושהיה ממש כיף לעבוד איתי. רציתי להרוג את שתיהן. וכמובן לא אמרתי להן את זה. אז אני אומרת לכם… ולאמא… אוף נשים זה מדבק. אני יכולה לקחת את הסיכון ולצעוק על בחור עצבני מג׳אסר א זרקא אבל לא אתחיל להסביר לאישה שהיא לא בסדר. חיי יקרים לי מידי. 

אבא של ידיד שלי עושה תערוכה של הציורים שלו במוזיאון בפתח תקווה. זה ממש מגניב. מה שעוד יותר מגניב זה שזה בגללי. הוא היה מצייר ומראה למשפחה. ידיד שלי סיפר לו שהייתה לי גלריה לאמנות ושאני מורה לציור אז האבא ביקש ממנו להראות לי ציורים שלו ולשאול אותי מה דעתי. אני אהבתי חלק וחלק פחות, אמרתי מה לדעתי טוב ומה כדאי לשפר וככה כבר איזה שנה כל כמה זמן הוא שולח לי ציור ואני נותנת ביקורת. בסוף ידיד שלי שאל אותי באיזה אתר הכי כדאי לאבא שלו למכור את הציורים שלו. אני אמרתי שלא כדאי בשום אתר. אלא אם כן אבא שלו עכשיו יתחיל לעסוק במשרה מלאה בשיווק האמנות שלו ברשת. כי אם הוא סתם ישים את הציורים באיזה אתר אף אחד לא ידע למצוא אותם שם. כדי לקבל חשיפה ברשת, הצייר צריך לעשות מסע פרסום מטורף. אז דרך יותר טובה לקבל חשיפה זה לעשות סבב גלריות, להציג את הציורים ולשאול אם מישהו ירצה להציג אותם. בהתחלה אבא שלו לא חשב שהוא מספיק טוב כדי להציג בגלריה והניח שלשים את הציורים באתר ברשת יעזור לו לקדם את עצמו אבל כנראה שההסבר שלי היה מספיק משכנע כי עכשיו יש לו תערוכה. מצחיק. מעולם לא פגשתי את אבא שלו. מסתבר שכל מה שמבוגר צריך זה ילד שיאמין בו… או שני ילדים 🙂 

אולי אני צריכה לעשות ילדים? אבל אין לי כוח… למה אני לא יכולה פשוט להכניס מישהי להריון ולעבוד בשטיפת כלים בזמן שהיא מגדלת אותם ואז שהם יעריצו אותי כי אני כמעט ולא נמצאת בבית וכשאני באה אז אני מביאה קרואסונים עם שוקולד מעבודה וזה שווה להם כמו זהב. אוף! ברוך אתה ה׳ שעשני מתוסכלת מגדרית. אמן. אגב, אין שום בעיה לעבוד בשטיפת כלים בזמן מחזור. פשוט הולכים כל שעה לשירותים לדמם קצת וזהו. לא עניין רציני. כשעבדתי בשיפוצים בגובה זה היה יותר בעייתי. שם הרבה פעמים לא היה שירותים. ומסתבר שבנים צריכים להשתין אולי פעמיים ביום וגם אז הם פשוט משתינים לתוך המרזב. אני צריכה להשתין פעם בשעתיים. וכשיש לי מחזור אז יותר. אבל איכשהו בסוף תמיד מסתדרים. אם אני עושה את העבודה שלי טוב אז הגברים שאני עובדת איתם מבינים שאני שווה את הטרחה ומוודאים מראש עם מי שמזמין את העבודה איפה אפשר יהיה ללכת לשירותים. אבל נשים זה חשוב. אי אפשר בלעדיהן. למשל אני לא חושבת שאי פעם, אם אהיה נאמנה לעקרונות שלי, אקח רואה חשבון שהוא לא אישה. זה פשוט טיפשי. אם אני צריכה שמשהו יעשה בצורה יסודית מתוך דאגה כנה לטובתי, אז זו רק אישה. ורק ליד אישה אני יכולה לא להיות על המשמר כשיש משהו באמת חשוב שצריך להתבצע.

 

אז יוצא שאני כנראה מקימה את העסק שלי בעצמי ללא רואה חשבון כי האדם היחיד שמצאתי שמוכן לעזור לי היא בכלל לא רואת חשבון אלא מבקרת של מס הכנסה לשעבר שמעבירה סדנאות על איך לא להסתבך עם הרשויות כשמקימים עסק. זה נשמע לי מידע חשוב ושווה יותר מלתת את הכסף למישהו שאולי לא יודע או אולי לא ממש אכפת לו. אני שוב לא יודעת אם זו הדרך שלי לשמור על שליטה וזה יחסום אותי מלשחרר ולהתמקד במה שאני אשכרה מוכרת או שזו פשוט הדרך הטובה ביותר להתחבר לפן הכלכלי של החיים שלי וסוף סוף ללמוד לאהוב את העיסוק בכסף. אמרתי לחברות שלי בערב זקנות שלנו שאני פשוט שונאת כסף. זה היה בהקשר כלשהו כשדיברנו על מישהי אחרת אבל זה נשמע כל כך נחרץ שאפילו אני הופתעתי. אחר כך חשבתי על זה והבנתי שזה נכון אבל לא מדוייק. 

אני שונאת את הכסף כשהוא וירטואלי. כשעבדתי בתור מלצרית והייתי מקבלת מזומן ביד כל סוף משמרת לא הייתה לי בעיה כלכלית בכלל. חייתי מ 3,000 ש״ח בחודש מהם שילמתי שכר דירה, שכר לימוד ואוכל ואפילו איזה בגד מדי פעם. ולא היה מחסור בכלל. זה האשראי שדפק לי את הטרמוסטט. אני לא מבינה מספרים שאני לא יכולה לראות. אני לא מצליחה להבין מה ההבדל בין גלידה שעולה 19 ש״ח לגלידה שעולה 27 ש״ח. זה מרגיש לי אותו הדבר. כי אין לי משהו שממנו אני מחסירה את זה. כלומר אני יכולה להבין ערך של כסף רק כשאני רואה את הסכום הכולל שיש לשימוש. אם בארנק יש לי 100 ש״ח ואני יודעת שעד שבוע הבא לא יהיה לי עוד כסף אז אני לא אקנה גלידה ב 27 ש״ח כי זה אחוז גדול מידי מהסכום הכולל. אבל אם יש לי כרטיס אשראי ויכולת כמעט בלתי מוגבלת להכנס לחובות אז מה ההבדל בין 19 ל 27? אלו מספרים חסרי חשיבות. היו תקופות שניסיתי להתייחס לאשראי כמו למזומן אבל הרגשתי שאני יוצאת מדעתי כמו בחורה אנורקסית שסופרת כל קלוריה של גרגר שומשום כדי לוודא שהיא לא עוברת את המכסה המותר. כשהיה כסף מזומן, זה אפשר לי לראות את האחוזים בלי להצטרך לחשב אותם. זה הרבה יותר קל ואינטואיטיבי ולא דורש התעסקות. כמו שתנסה ללמד ילד בן 6 שברים עשרוניים והוא יתחיל לבכות אבל אם תבקש ממנו לחלק שקית במבה לחמש ערימות שוות לא תהייה לו שום בעייה. אז איך עושים את המעבר הזה? אני דיסקלקולית קיצונית. בשביל לחבר מספרים פשוטים אני עדיין מדמיינת אותם כבדידים צבעוניים ומצמידה את הסגול לחום, לצד הכתום ומחשבת כמה מהחום מבצבץ החוצה… ואני הולכת להיות רואת חשבון של עצמי… טוב… אני גם מבינה כסף הרבה יותר טוב כשהוא בצבעים וגדלים שונים. אני יכולה להרגיש שלמטבע גדול וכבד של 5 ש״ח יש יותר ערך מאשר למטבע קטן וקל של 2 ש״ח אבל אם זה רשום כמספר על דף, אין ביניהם שום הבדל. זה הכל מטשטש. מרגיש כאילו אני רואה את כל המספרים של כל הכסף שאי פעם אוציא בחיים שלי ואז מה ההבדל בין 2 ל5? כמו שאין משמעות ל 1,000 שנה של היסטוריה אנושית אם מסתכלים על הגיל הכללי של כדור הארץ. הכסף של האשראי מנותק מהזמן. כסף של עבר וכסף של עתיד מתערבבים. הלוואות ומינוסים והכנסות עתידיות שלמעשה אפשר כבר לנצל אם צריך ולמה לא לבזבז כסף של מחר היום? זה לא ככה כשיש שטר של 100 בארנק. 

אולי המוח של אנשים עשירים פשוט בנויי בצורה יותר מתמטית והם לא נופלים לקרקעית האוקיינוס של הכסף הוירטואלי אלא שוחים בו כמו דולפינים. 

ושוב נשאלת השאלה האם אני מנסה לשנות לעצמי את האופי בכוח או מקבלת את המגבלה שלי כחלק מכללי המשחק ומוצאת דרך למקסם את עצמי בלי להתעסק באובססיביות בלשפר את הצדדים החלשים שלי. 

אם אני שמנה ורוצה לדגמן יש לי שתי אפשרויות: אחת היא המסע של ההרזיה + אורח חיים בריא כדי לא להגיע להפרעות אכילה ועל הדרך גם לפתח את האופי שלי ואת ההקשבה לעצמי, משמעת עצמית והתמודדות עם נטייה להתמכרויות ולהוות דוגמא ליכולת של האדם להשיג את הבלתי יאמן בעזרת כוח רצון והתמדה. אפשרות שנייה היא מסע הסברה כלל עולמי ששמן זה היפה החדש. על הדרך לאתגר את הנורמה החברתית לגבי נראות ומשקל, לשבור סטיגמות ולתרום משמעותית לקבלת האחר בחברה האנושית. 

מה מזה נכון? שניהם. מה מזה אני רוצה? אלוהים שיעזור לי. אני רוצה שיעזבו אותי לנפשי. 

אני רוצה להיות אבא של ידיד שלי. לשבת לי בפנסיה לרטון ולצייר ושאחרים ידרבנו אותי להציג ויגידו לי כמה אני מוכשרת. אבל אני לא יכולה כי אני אישה. ואישה לא יכולה לשבת ולצייר ולרטון על כולם כי המוח שלה טס לאלף כיוונים שונים של דאגה לזולת. המוח שלי שבוי של ההורמונים הנשיים המסריחים שלי ואני אפילו לא אוהבת את הזולת! 

חברה שלי מהזקנות מצאה את עבודת חלומותיה. היא עוזרת לאנשים לצאת ממעגל העוני. היא מלווה אותם בסידורים שלהם ומארגנת להם את החיים ובתמורה לזה היא מרוויחה פחות משוטף כלים. אבל היא מרגישה שליחות. רק נראית זקנה והיא עוד לא בת 40. גם החברה השנייה שלי כבר נראית זקנה. השיער אפור לגמרי היא הולכת בכיפוף גב ותשישות ומבט מיוסר, עור הפנים שלה יבש ונפול ויש לה משקל עודף כבר שנים. בעלה לעומת זאת נראה בדיוק כמו שהוא נראה לפני 5 שנים. לפני הילדים והמשכנתא. הוא מכין לנו ארוחת ערב מכמה מנות שונות, מגיש לנו בצלחות יפות ומשאיר אותנו לשתות יין במטבח ולדבר על תקופת התיכון וימי הזוהר. 

אני פרשתי בשיא. הייתי שם שעתיים וזה הספיק לי להבין שזה לא מתקדם לשום מקום. אין לי עניין בימי הזוהר וגם אין לי עניין בדיבורים על עצמי. ולשבת שם להקשיב להן חושבות בקול רם, זה כבר לא הסגנון שלי. אבל זה חשוב לשמור על קשר כדי לדעת איפה אני עומדת ביחס לעולם האמיתי. וחוץ מזה, הן לא יכולות להיות זקנות לנצח. בשלב כלשהו הן יתעוררו מתרדמת ההקרבה העצמית שלהן ויחזרו להיות בני אדם עם אישיות ותחומי עניין. אולי יהיה לנו מה להגיד אחת לשנייה. או שאני פשוט אכנס להריון ואז אשב איתן יחד ואקטר על זה שלישון לילה רצוף זה חלום חיי ותראו איזה מגניב המגן פיטמה מסיליקון שקניתי!