ממש קשה להתחיל. מוזר. ויש לי חשק לחלב עיזים. אולי כי שתיתי חלב עיזים לאחרונה ועכשיו אני שותה קפוצ'ינו רגיל וזה עושה אסוציאציות. אני זוכרת איך זה היה שכל המחשבות המטופשות האלו היו נאמרות בקול רם לחברה טובה בתיכון שהתפקיד העיקרי שלה היה לספוג את המחשבות שלי. והתפקיד העיקרי שלי בחיים שלה היה להרגיע את חוסר הביטחון שלה. צורת חיים משונה. מעניין כמה מערכות יחסים בנויות ככה ואנשים חושבים שזה מעולה. כמה בכיתי כשהפסקנו לדבר. או שאולי לא בכיתי? עכשיו הייתי בוכה אבל אז לא נהגתי לבכות כי אז זה היה עוד לפני שהתחלתי לקחת גלולות ולא הייתי בכיינית בכלל. אז עוד הייתי מתעצבנת ומרביצה. בעיקר לאחותי הקטנה. אני זוכרת אבל שכן הייתי בשוק. הפסקנו לדבר בכיתה י״א כשהיא עברה את הגבול של איך שאפשר לדבר לבנאדם לפני שהוא מבין ששופכים עליו חרא ממשאית. פשוט יצאתי מהבית שלה והמשכתי ללכת. ולא דיברנו עד שהיינו בצבא. הדרך היחידה שלי להתמודד עם מצבים כאלו היא להתרחק. זה הכוח היחיד שיש לי. אולי עכשיו לא. אולי כיום יש לי יכולות אחרות? אז בטוח לא היו. זה מוזר. הייתי ילדה עצבנית ותוקפנית ואלימה אבל לא יכולתי להגן על עצמי. רק לתקוף. זה הבדל ממש גדול וחמקמק. הייתי יכולה להגיד לה משהו שידעתי שיכאיב לה אבל לא רציתי להכאיב לה אז פשוט הלכתי. לא היה לי מושג מה זה אומר להגן על עצמי בלי לתקוף. כלומר, עכשיו מה שאני אכתוב זו רק השערה ואני עוד לא 100% מיומנת בזה אבל כיום אני משערת שהייתי יכולה להגיד משהו בסגנון של: 

״אני לא רוצה שתדברי אלי ככה. זה גורם לי להרגיש רע ואני לא רוצה להרגיש ככה.״ 

אם הייתי אומרת אז משהו כזה הלסת שלה בטח היתה נופלת לרצפה. אבל לא יכולתי להגיד אז כאלו דברים כי זה הרגיש משפיל לדבר ככה. אז היו רק שני מצבים. או שאני בשליטה או שמישהו אחר בשליטה. אם אני אומרת:

״את פוגעת בי.” 

זה בעצם להודות בזה שאני לא בשליטה וזה לא יעלה על הדעת. אז כשהייתי נפגעת, לפגוע היה הדבר היחיד שהיה מחזיר לי שליטה רק שאז כבר פיתחתי לעצמי תודעה של אדם נחמד שלא רוצה לפגוע באנשים אז למעשה לא נשארה לי שום דרך לחיות ליד אנשים שעלולים לפגוע בי. כל מה שאפשר לעשות זה להתרחק מהם. ממנה ומכל אחד אחר. כשפגשתי את החבר הראשון שלי, הסברתי לו בצורה פשוטה שאני חרא של בנאדם ולא מסוגלת לאהוב ולכן אין לו ממש מה לצפות ממני לכלום. הוא היה מאוהב ולא הבין שאני רצינית. הוא אימץ אותי כמו שאוספים כלבלב נטוש ורעב. ואני הייתי ממש ממש נחמדה כדי לא לפגוע בו.

והתחלתי לקחת גלולות ונהייתי נחמדה וגם כנועה. היינו ממש ממש נחמדים אחד לשני ורבנו רק פעמיים ובשתי הפעמים זה היה בגלל שמפלס התסכול שלי עמד לחנוק אותי אז התחלתי ריב על משהו חסר כל הגיון על משפט שהוא אמר לגבי האוכלוסייה הפלסטינית. הבחור המסכן חשב שאיבדתי את שפיות דעתי. ואני צרחתי עליו שהוא לא יכול לחשוב ככה והוא נבלה! אבל חוץ מזה היינו ממש נחמדים וחמודים. הוא היה שם את המרפק שלו על השולחן ותומך בפנים שלי בכף היד שלו כדי שיהיה לי נוח לבהות ולחשוב. לפעמים היה נהייה לי עצוב והיו יורדות לי דמעות והן היו זולגות לתוך כף היד שלו והוא היה מנגב לי את הלחי עם היד השנייה. איזה נורא זה לדעת עכשיו שברגע שהתרחקתי ממנו כבר לא הרגשתי את הצורך לבכות. 

חברה שלי בתיכון כתבה לי פעם מכתב מטיול באיטליה. זה התחיל כך: 

״הי, אני יודעת שאת בטח שקועה במחשבות עמוקות על מוות, אבל רציתי לספר לך…״ 

היא שלחה לי צילום של זה לא מזמן ואני ממש הופתעתי. לא זכרתי בכלל שהייתי נחשבת טיפוס דכאוני. מתי נהייתי טיפוס דכאוני? מתי שהתחלתי להסתובב איתה. מתי שכל מחשבה שעלתה לי בראש נאמרה לה כי היא היתה הקול בראש שלי שהמחשבות היו מתנסחות בו. וכשעזבתי אותה הייתה לי הרגשה שקפצתי מבניין. פשוט לא היתה יותר משמעות לשום דבר. ולא היה לי שום קול בראש בכלל. הייתי בהלם במשך כמה שבועות. המשכתי ללכת לבית ספר וגם היא פשוט לא הייתי מתייחסת עליה. הייתי מגיעה בבוקר באיחור של שעתיים, ומתיישבת בספרייה עם הפנים לספרים והגב לכל העולם ויושבת ככה במשך כמה שעות ואז נוסעת הביתה. לא הייתי קוראת ולא הייתי מדברת. לפעמים הייתי מסתכלת על אנשים או יוצאת לשבת על ספסל אבל כל ספסל היה ספסל שהיינו יושבות עליו יחד וזה היה פשוט מופרך לשבת עליו לבד. היו לי עוד חברות והן היו מגיעות אלי לפטפט איתי. כנראה הן היו הרבה יותר משמעותיות ממה שחשבתי כי בסופו של דבר התחלתי לתפקד. או שאולי הן היו סתם רעש רקע. מי יודע. בכל מקרה כשהתחלתי לתפקד מצאתי את עצמי פשוט חייה. וזה היה אפילו עוד יותר מוזר. נבחרתי לוועדות בית הספר. מסתבר שבבית הספר אשכרה ידעו מי אני והצביעו בעדי. ואני בכלל הייתי בטוחה במשך שנים שאני בלתי נראית… התלבשתי אחרת והלכתי אחרת ודיברתי אחרת וחוויתי דברים שחשבתי שרק ״ילדים רגילים״ יכולים לחוות. פתאום היה כל כך הרבה מקום למלא שהייתי חייבת ליצור לעצמי חיים. אבל ההרגל של לדבר את המחשבות שלי נפסק לתמיד. עם החבר שלי כבר היתה לי מסננת. והוא היה הרבה פחות מעוניין בלשמוע אותי מתפלספת. זה לא היה הדיל. ההסכם הלא כתוב שלנו היה אחר. הוא נותן לי רוך והגנה ואני נותנת לו להרגיש שהוא גדול וחזק. רק שזה אומר שאני צריכה להסוות את זה שאני הרבה יותר גדולה וחזקה ממנו ובשלב מסוים זה אכל אותי מבפנים. מצער. הוא עדיין מסתכל עלי ורואה כלבלב קטן ואני עדיין מקשקשת בזנב כשאנחנו נפגשים. למרות שזה היה לפני כמעט 20 שנה. 

אני מקשיבה לאודיו של שר הטבעות ביוטיוב. והוא זורק לי גם מלא סרטונים של פיטר ג’קסון ושות׳. זה ממש מצחיק שהוא לא סותם את הפה ואשתו מעולם לא פותחת אותו. יש ראיון שלם שבו שניהם יושבים מול מיקרופונים והמראיין שואל שאלות והוא עונה והיא יושבת ויושבת ובשלב מסוים מוזגת לעצמה כוס מים ושותה ואז ממשיכה לשבת. אם הם לא היו בזוגיות אז היא בטח הייתה לומדת לדבר. ואם הם לא היו בזוגיות אז לא היה לנו את שר הטבעות ולהם לא היה הישג מונומנטלי ושני ילדים חמודים. אולי הם פשוט למדו איך להגן על עצמם? אולי זו הזוגיות הטובה? הדחף הראשוני שלי זה להגיד לה: 

״תגידי משהו!״ 

ולהגיד לו: 

״סתום כבר את הפה שלך!״ 

אבל מה אני יודעת… אני כל החיים שלי חולמת על מה שהם הצליחו לחיות. ״עזר כנגדו״. זו מיומנות שצריך לפתח. כי אם סתם עוזרים לכל מי שנכנס לחיים ונזקק לעזרה אז מגיעים לגיל 38 עם מקלדת שלא מחוברת לאף מחשב. 

יוטיוב מציע לי סרטונים על איך לעשות תרגילי חיזוק לעור הפנים עם כפית. זה כי הבן זונה ראה אותי מנסה להחליק את החריצים בין הגבות עם כף בזמן שאני שומעת איך פרודו מציע לקחת את הטבעת למורדור אבל הוא לא יודע את הדרך. אני כל הזמן זועפת. זו פשוט הבעת פנים שנהייתה לי. לא קשור למה שאני חושבת. זה הכי חמור כשאני ישנה. אני קמה בבוקר וממש יש לי שני קווים אדומים בין הגבות כאילו ציירתי אותם עם טוש. זה התחיל כשלמדתי עיצוב גרפי והייתי יושבת מול המחשב שעות. שמתי לב אז שאני זועפת כשאני מתעוררת. כנראה החלומות שלי עברו להיות לא בפוקוס אז המוח שלי מתקשה לראות. מצחיק איך הדברים האלו מחוברים. גם שמתי לב שצד אחד של הפרצוף שלי ממש התעוות. צד ימין של הפה כאילו נוטה מעלה אבל לא בחיוך אלא בסוג של פרצוף גועל נפש. חיברתי את הצדדים של הפרצוף שלי בצורות שונות באפליקציה שמחברת צדדים ויצא שאם אני מכפילה את צד שמאל של הפרצוף שלי אני נראית אדם ממש נעים ורגוע ואמין ואם אני מכפילה את צד ימין שלי אז אני נראית כמו רוצח סדרתי. וזה רק בגלל הבדלים בנפח הלסת. התיאוריה שלי היא שאני ישנה על צד ימין וזה דחף עם השנים את הלסת שלי פנימה גם השיניים שלי עקומות בגלל זה. כל השיניים מצד ימין נדחסו לתוך הפרצוף וזה כאילו שאמור להיות שם משהו אבל אין אותו והפה שלי בצד הזה נראה ממש קטן ומצומק וטיפה עולה מעלה בחיוך מזויף. צד שמאל נראה מלא ורחב ופשוט משדר אמינות ויציבות ואם היו מלהקים את שני הפרצופים שלי לסרט, אחד היה גיבור והשני נבל. רק מה לעשות שהם שניהם שלי? עדיין לפעמים יש לי מחשבות על לשחק בסרטים. אבל מי ילהק אותי ככה דו פרצופית? מה, יצלמו אותי רק מצד אחד? בטח זה גם למה אנשים מתייחסים אלי מוזר. הם בטח אפילו לא מבינים מה לא בסדר אבל המוח שלהם מאותת להם שמשהו איתי לא כשורה. 

סוג האנשים שהכי אוהב אותי הם אנשים שלא שמים לב לאף אחד יותר מדי. הסוג שמרוכז בעצמו ולא רואה בכלל איזה סוג פרצוף יש לי. מה שגורם להם לחבב אותי זה שאני שקטה ונותנת להם לתת לעצמם תשומת לב בלי הפרעה. ככל שאדם יותר קולני ככה הוא יותר יאהב אותי. עם יוצא מן הכלל אחד. הסוג הממש ממש חסר ביטחון שמפצה על זה בקולניות ושתלטניות. מרגיש שאנשים כאלו מתעצבנים עלי כי מפחדים שאגלה לעולם את הבלוף שלהם.

שלשום, השוטף הזקן שמסתבר שגדול ממני רק ב 5 שנים, בסוף היום לקח סכין וחתך את הצינורות של הניקוז של מתקן הכלים במטבח. כולם כבר הלכו ונשארנו רק שנינו לנקות והוא ניסה להוציא את המים מהמסילה עם מגב קטן כמו שהוא תמיד עושה ואני אמרתי שזה באסה שאין ניקוז והוא אמר: 

״יש ניקוז. הוא סתום. רואה?״ 

והצביע על הצינור למטה. אני אמרתי: 

״אה..״ 

כמו שאני תמיד אומרת. והוא הסתכל על זה וישר רץ לאנשהו. חזר עם סכין וחתך את הצינור. המים לא ירדו אז הוא הלך שוב וחזר עם מוט ברזל מכופף וניסה לתקוע אותו בתוך הניקוז לפתוח את החור. המקל המכופף לא היה מספיק ארוך אז הוא ישר אותו בכוח ודחף אותו פנימה. הוא פתח את הסתימה בצד אחד ואז חתך גם את הצינור בצד השני ופתח שם את הסתימה ואז ניסה לכופף את המוט חזרה ואמר: 

״לא. לא הולך. הרסתי לו את המקל.״ 

ואני הבנתי שהוא כנראה עשה משהו שלא אמורים לעשות אבל זה שאני שם בתור צופה מפרגנת ופסיבית נתן לו את התעוזה לעשות את זה. אז מה עשיתי בעצם? ברגע שאני אלך הוא יחזור להיות כנוע וחסר תעוזה. אני לא שיניתי את האופי שלו. אני רק נתתי לו קצת סמים בצורה של תשומת לב. 

הבן שלו גם עובד במסעדה. הוא מלצר. שלשום הוא התקשר לאמא שלו ואמר לה שאבא יושב מדבר עם בחורה. אמא שלו ישר התקשרה לשוטף הזקן ואני הייתי צריכה להגיד לה יפה שלום בטלפון בקול הכי ילדותי ומפגר ולא מאיים נשית שיכולתי למצוא בעצמי. זו היתה מחשבה כזו אוטופית שאני אוכל פשוט לשטוף כלים לפרנסתי ולא להיכנס למערכות יחסים עם אף אחד. 

את הבחורה עם הקול מהאלים, פגשתי בסופר פארם. מסתבר שהיא עובדת גם שם. היא עושה מאמצים לתת לי יחס טוב ואפילו חיבקה אותי חזק פעם מה שמבהיר לי שהיא שונאת אותי. כבר למדתי מניסיונות קודמים שבחורות שרגילות לקבל תשומת לב של גברים לא אוהבות את זה שבחורה אחרת פתאום נחשבת ומוערכת בסביבה שלה. 

ואני רק רוצה לצרוח להם שאני בכלל לא בחורה. אני ג'ינגס חאן כלוא בתוך גוף של ילדה מזדקנת ואם זה היה תלוי בי לא הייתי מחליפה אתכם מילה. הסיבה היחידה שאני מדברת איתכם זה כי אני מתה מפחד. אתם הרבה ואני אחת ואסור לי להרוג אתכם. 

פוטין כנראה יתחיל מלחמת עולם. המערב דביל והכניסו אותו לפינה ואף יועץ שלהם לא הסביר להם שזה לא יגמר טוב. או שכן אבל ה׳ הקשיח את ליבם כדי לקבל את המופע שהוא רוצה. ככה הוא תמיד עושה כשמשעמם לו. 

״שלח את עמי!״ 

ואז ה׳ לחש לפרועה באוזן: 

״מה פתאום. אל תקשיב לו. הוא סתם לא אוהב אותך…״ 

ופרעה אכל קקי בים סוף. וה׳ מחה כפיים וזרק עוד חופן פופקורן לתוך הפה. 

מכל משפט שאני כותבת בן אדם רציני היה כותב ספר ונהייה עשיר. אני פשוט מעיין של קונספטים מהפכניים רק שהם נשפכים ממני כמו ביוב לתוך הים ואין לזה שום ערך. כל מה שכתבתי היום הוא סוג של שלשול מחשבתי. והנה אני משפילה את הקורא הדמיוני שלי שאולי עד עכשיו קרא את זה ברצינות ועניין ופתאום מבין שרימו אותו. 

אז סורי. יש לי יום לא טוב. אולי זה בגלל פטין. אולי זה בגלל שיש לי הערב רופא שיניים ושן שכנראה צריך יהיה לעקור ואין לי כסף או רצון לשים בפה שלי ברגים ושיניים מזויפות. אולי זה בגלל שלא בא לי ללכת לעבוד בגן שקבעתי לעצמי סתם כי אני כבר בתל אביב אז למה לא. אולי זה בגלל שאני מכורה לאדרנלין וזה הורס לי את החיים. אני שותה 4 כוסות קפה במשמרת בעבודה ואוכלת מלא טראפלס ומתרוצצת כמו שד בין הכלים לפחי הזבל. ובכלל לא מפריע לי שהשקית זבל כבדה ונקרעת לי בידיים כשאני מנסה לזרוק אותה למדחסה, ומיץ הזבל נוזל עלי עד לבית השחי ואני כל כך בהיי מכל הממריצים שאני לוקחת שכל זה פשוט נראה לי כמו כיף חיים לא נורמלי. רק שאני מגיעה הביתה אני לא יכולה לזוז יומיים. רק יושבת על המזרונים ששמתי בערימה ומסתכלת על סרטונים ביוטיוב. יש לי ציור שמן שלא נגעתי בו כבר שלושה חודשים. בכינור אני לא מנגנת מאז שהתחלתי לעבוד במסעדה והרעיון של לפתוח תיק עוסק פטור, נראה לי לא רלוונטי לכלום. רק תנו לי קפה ומאפה ולישון שנ״ץ נצחי.