עוד יומיים יומולדת ואני אפילו זוכרת את זה. הייתי צריכה להגיש משמרות לעבודה אז הייתי צריכה לוודא שלא אעבוד באותו יום. יום האבל המשפחתי. יש שני קורבנות ליום הזה, אני וסבא שלי. אנחנו מתקשרים אחד לשני ומדקלמים את ה״משתתף בצערך״ השנתי. 

אני פה בקפה ביום שבת. זה די גיהנום. הלכתי דרך ההר ולא דרך העיר. הרבה יותר מספק. חיכיתי כל היום כדי לא ללכת בחום. הם הבטיחו גשם אבל היו רק עננים בבוקר וכל שאר היום שמש כרגיל. מקווה שיהיה גשם עוד יומיים. בבוקר עוד לא היה לי כוח ללכת ואף פעם לא הייתי פה בשעה הזו. עכשיו שש בערב וכבר רואים שהיום מתחיל להסתיים. בדרך לפה ראיתי אישה שמנה. ממש שמנה לבושה יפה כמו שרק נשים שמנות יכולות להקפיד להתלבש. שפתיים אדומות ומכנסיים לבנות והיא הלכה בשביל של ההר ונראתה ממש לא קשורה, אבל מיילא, לא ענייני… היא נראתה שהיא מתקשה ללכת. כנראה עודף המשקל וההליכה בעלייה והמכנסיים הצמודות כל אלו ממש לא עזרו לה אבל היא עדיין שמרה על פאסון והיא שמרה עליו גם אחרי שילד כבן 5 ממשפחה דתייה שעברה מולה צעק לה: 

״יו! איזו שמנה!״ 

היא המשיכה ללכת בלי למצמץ. כל אדם אחר היה מגיב איכשהו אבל אני משערת שהילד הזה רק צעק את מה שהמוח שלה צורח לה יום ולילה אז היא בכלל לא הזדעזעה. לא אמרתי לה כלום. לא יודעת למה. גם מה כבר יש להגיד… אבל לאמא אמרתי. 

״סליחה שאני מתערבת אבל לפי דעתי את חייבת לגברת התנצלות. לפחות שהיא תדע שזה לא מקובלת עלייך.״ 

היא הנהנה ואמרה: 

״צודקת.״

אין מה להוסיף. קורה. עוד לפני שניגשתי אליה להביע את דעתי על החינוך שלה, שמעתי אותה אומרת לילד שלא מדברים ככה. אבל זה הרבה אחרי שעברנו את הגברת וזה לא היה מספיק מבחינתי כי הגברת מבחינתה הותקפה והאמא לא הגיבה. האמא בטח גם לא הבינה מה בעצם לא בסדר. תכנתו אותנו לדעת שזה ״לא בסדר״ אבל למען האמת רוב האנשים כנראה לא ממש יוכלו להסביר למה. 

״כי לקרוא למישהו שמן זה מעליב.״ 

״אבל מה אם הוא באמת שמן?״ 

״אבל זה לא יפה.״ 

״למה?״ 

״ככה.״ 

ולמה באמת? כי הילד זיהה חולשה באדם זר, העלה את זה לתשומת הלב של כל מי שהיה באזור על מנת לעלות את הערך של עצמו. הוא פגע במישהו בשביל לגרום לעצמו להרגיש מעליו. זה שהיא שמנה זה כנראה לא הסיבה שהילד צעק עליה. אני חושבת שכמוני הוא זיהה שהיא במצוקה נפשית וקל יהיה לפגוע בה. אם היא היתה הולכת בסבבה שלה כולה צוחקת בנוחות מוקפת באנשים אין מצב שהוא היה מאז לצעוק ככה. אבל היא הייתה לבד, עייפה, נבוכה מכך שרואים עליה שהפגם הפיזי שלה מקשה עליה ושהיא בכלל לא מותאמת להתהלך בשבילי הרים עם המכנסיים האלו ומשהו ממש לא תקין הביא אותה לשם. הילד ראה הזדמנות לעלות את הערך עצמי שלו על חשבון חולשה של אחר. יש מצבים בהם ילדים הם חסרי טאקט וסתם פולטים דברים שיכולים להיות מעליבים אבל זה לא היה המקרה. הוא נתן לה לעבור אותו, הסתובב אחריה וצעק הכי חזק שהוא יכול תוך כדי שהוא מצביע. 

״יו! איזו שמנה!״ 

זה לא היה בפליאה של כמה מקורי הוא הטבע, אלא תראו כולם כמה היא דוחה. אחרי זה הראתי לעצמי כמה אני צבועה ומפוחדת כשהתקרבתי לקניון. אני ראיתי הררים של זבל בצד השביל של הכניסה ומשפחה הולכת לפני. האבא זרק הצידה עטיפה של משהו ואני המשכתי ללכת מאחוריהם בלי לומר מילה. אני חזקה רק על אמהות דתיות עם מצפון חברתי. אבא 2 מטר גובה עם אישה פיליפינית ושני ילדים קטנים זו חייה שאני לא נכנסת לעימותים איתה. הוא לא זכה לנזיפה חינוכית שככה אנשים מתורבתים לא עושים. למה זה חשוב שיש לו אישה פיליפינית? כי אם הוא היה אדם נורמלי אז הוא היה מוצא שידוך בארץ. אבל אם הוא היה צריך לקנות אישה כנועה שאין לה שום קשר תרבותי או ערכי עליו, אז כנראה שהוא חרא של בנאדם. זו אני. מכלילה ושופטת לפי מבט. ולרוב צודקת ובעיקר לא טורחת אשכרה לוודא, כי לתקשר עם אנשים זה מגעיל. רק מה, בניגוד מוחלט למה שאנשים מניחים עלי, אין לי שום הקשרות לדעות האלו. אם המשפחה הזו תתיישב לידי ותתחיל לדבר איתי ויסתבר שהם נחמדים ומאוהבים אז אני פשוט אשנה את הרישום ל-״טעות, הם בעצם בסדר״ וזהו. לא קשה לי להיפרד מדעות קדומות ולכן אני לא מפחדת לגבש לעצמי אותן. אני חושבת שאחת הדעות שלי על הסניף של ארומה, עם כל כמה שאני נהנית כאן, היא שמזיינים פה את העובדים בתחת. כל פעם שאני באה לפה יש פה את אותם העובדים ועכשיו שאני פה בערב זה עדיין אותו הצוות. אם יש להם יום חופש אחד בשבוע אז אני כנראה בדיוק פיספסתי אותו ולפי מה שזה נראה הם גם עושים משמרות לא סבירות מבחינת השעות. 

וזה מצער אותי במיוחד כי כשחיכיתי בתור הארוך של כל עם ישראל בשבת בארומה, ראיתי מבצבץ מאחורי הדלפק פרצוף שלא הייתי מזהה אם הוא לא היה זז. הבחור הזה זז כמו שד ומתנהג כמו מלך אבל פה הוא נראה לי לרגע כמו עכבר מבוהל. היום אני ״מעל זה״ אבל בגיל 17 הייתי מקבלת את זה די קשה אם הייתי צריכה לתת שירות למישהו שיום לפני זה עבדתי איתו. אז אתמול סיימנו מוקדם יחסית כי היה אירוע קליל של רק 60 אנשים ולא 370 כמו שיכול להיות. זה היה שישי ועשינו פתיחה בשמונה וסגירה ב 17:00. בבוקר הוא הגיע ואני שכחתי שהם החליפו עם השוטף הזקן. בטח נראיתי גם מופתעת וגם מאוכזבת בו זמנית. אני והשוטף הזקן כבר ידועים בציבור. המנהל קורא לנו צמד חמד והוקצה לוקר משותף לשנינו כאילו אנחנו מחוברים במותן. זה כמובן ממש ממש רע. יש לנו וייב טוב כשכל השאר עובדים קשה על לשמור על פרצוף חייכני אחד מול השני. יש שם כל כך הרבה מתחת לפני השטח שאני כבר ממש רציתי להתפטר לפני יומיים. המנהל של המטבח טיפוס לא תקשורתי בצורה בלתי רגילה. אם הוא לא היה זה ששולח לי משמרות לא הייתי יודעת שהוא המנהל שלי. שני העובדים העיקריים שלו הם ערבים שיודעים עברית בדיוק בשביל להגיד ״אחי, לא לשים עגבנייה בכריך טונה?״ ואני טיפוס ורבלי מבולבל עוד ניסיתי לנהל איתם שיחה כמה פעמים וזה רק הלחיץ אותם אז חזרתי להתנהג כמו אהבלה חמודה כי זה לרוב עובר. 

רק שזה לא יציל אותי אם באמת יהיה צריך. בתחילת השבוע קראתי חדשות לפני המשמרת. חבל. אסור. באותו לילה הרגו איזה נער בג׳אסר והיה לו אותו שם כמו לאחד הטבחים. בבוקר לא היה לי נעים לשאול אותם אם הם הכירו את הנער אז רק שאלתי את הטבח מה המשמעות של השם שלו. לא יודעת למה שאלתי אבל זה הרגיש לי רלוונטי. אני אוטיסטית חסרת יכולת להפגין אמפתיה. זה מה יש. הוא ענה לי בחיוך מאולץ שהוא לא יודע. ולא הייתי בטוחה שהוא בכלל הבין את השאלה. אחר כך כל היום נראה שאני פשוט מפריעה לו בזה שאני נושמת. מלא זמן לא הרגשתי כזה עול על מישהו. היתה לנו דינמיקה כל כך מזעזעת שהוא כמעט נכנס בי בטעות עם סכין מטבח כשבאתי לשים צלחות במטבח. אני כנראה כל כך עצבנתי אותו שהוא רשם לעצמו להתעלם מקיומי וכל היום התנגשנו אחד בשני תוך כדי שהוא עושה קולות של ״נו… מה יהיה?״ השיא היה כשבאתי לצאת מהמטבח לבר עם באסקט של כוסות והוא היה בדלת ופשוט לא פינה לי את הדרך, רק עמד שם עד שאני לקחתי כמה צעדים אחורה עם הבאסקט הענק כדי שהוא יוכל לעבור. אחרי זה שאלתי אותו אם יש לו בעיה איתי. אמרתי לו שאם יש אז הוא צריך להגיד כי אני לא אבין לבד. בטח גם את זה הוא לא הבין. הוא רק המשיך לחזור על המילה ״בעיה״ כל פעם שעברתי לידו. בסוף היום שאלתי את המנהל של המטבח אם הכל בסדר עם הצוות שלו אחרי מה שקרה אצלם אתמול בלילה. והוא אמר: 

״כן. זה לא משפיע אליהם הדברים האלו, רק אחד הטבחים אמר בבוקר משהו על זה שזה בן דוד שלו אבל זה לא משפיע אליהם…״ 

אני הרגשתי מפגרת והבנתי שכנראה המנהל שלי יותר מפגר ממני. מה שלא מנחם. לטבח ההוא נולד ילד לפני חודש. איך אתה אמור לחזור לילד שלך הביתה אחרי שרצחו את בן דוד שלך על כלום ולהאמין שהילד הזה יחייה לראות זיקנה. נראה לי אף הורה לא ישן בג׳אסר באותו לילה. מצד שני אולי אני משליכה. אולי כבר יש להם עור קשה ואדישות מובנת והם פשוט עושים כמה ילדים למקרה ש… לא יודעת. בכל מקרה באותו רגע הרגשתי עצב וחמלה. כשחזרתי למטבח, שמעתי את הטבחים צוחקים. לראשונה באותו יום. אחרי זה היה קל יותר. מעניין מה השתחרר. באותו לילה לא הצלחתי להירדם לפני שבכיתי כהוגן לא מתוך פגיעה בי אלא בגלל עצב שהצטבר. בבוקר שלמחרת הטבח היה עלי ממש נחמד. אפילו מוזר. 

אולי ככה אפשר לטהר עצב של מישהו אחר? העצב היה עליו אבל התסכול היה עלי. אין לי שום דרך לחסום רגשות של אחרים ואין לי שום דרך לא לקחת אותם על עצמי. כמובן שיכולתי כמו בנאדם נורמלי לשאול בבוקר אם הכל אצלם בסדר כמו ששאלתי את המנהל לקראת סוף היום. אבל אני לא בנאדם נורמלי ולוקח לי שעות עד שאני מבינה שמשהו קורה ושצריך להגיב לזה איכשהו. וכל הזמן הזה בכלל הייתי עסוקה בעצמי. למרות שידעתי על הרצח עדיין התחושה שלי הייתה שמשהו לא בסדר איתי. וזה כנראה נכון. אני כמו האישה השמנה. הילד פשוט לא הצליח להתאפק. הם היו משפחה שנראית סבבה. והאמא היתה די מופתעת שהילד שלה צעק ככה אבל הוא לא יכול היה להתאפק. הפיתוי היה גדול מדי והוא רק ילד ולא לימדו אותו לרסן את היצרים שלו. הוא ראה מישהו שהוא חלש בצורה מופגנת וזה ממש כמו להתחיל בריצה ליד כלב. הוא לא יצליח להתאפק וירוץ אחריך. בני אדם בעיקר האמהות של בני האדם הכניסו בילדים שלהם ריסון יצרים כדי למנוע אלימות שלא משתלמת חברתית. ככה בנינו חברה והגענו לירח. רק מה, לא כל בני האדם מרוסנים באותה המידה. ויש כאלו שאפשר לומר עליהם שטיפה יתר על המידה במקרים של איסור דתי על אוננות וכו. הערבים בג׳אסר מרוסנים טיפה פחות מאשר תושבי זכרון יעקב שיוצאים לטייל כל בוקר עם הכלבים שלהם ברמת הנדיב ואומרים לי ״בוקר טוב״ כאילו אנחנו שכנים דלת לדלת. כמות ה״בוקר טובים״ שאני מחלקת בבקרים גורמת לי להרגיש שאני על שביל טיול בהימלאיה וכל אדם שעולה מולי מחייב אותי ב״נמסטה״. 

קמתי לקחת קרואסון שוקולד לחיזוק המורל והבחור הצעיר עבר מולי ובטוח ראה אותי והמשיך ללכת. ככה זה. לא התעקשתי. אתמול ישבתי להפסקה על הספסל מחוץ למסעדה ולידי התיישבה אחת העובדות במסעדה. היא עובדת שם כבר 10 שנים והיא סיפרה על זה שתמיד ימי שישי הם הכי קשים. זה כבר העייפות של כל השבוע ויום ארוך ופעם היא היתה מגיעה הביתה, מבשלת לשישי ואז נרדמת על הספה ובעלה היה מעיר אותה כשהיה חוזר מבית הכנסת. עכשיו יש להם ילד בן 6 וכבר אין זמן לשנ״ץ. עזבו רגע את זה שהיא נשמעת כמו סוס עבודה שמעביד את עצמו למוות, אבל מה אני אמרתי לה לזה? לא, וואלה אבל זה בטח נחת מהילד או, צודקת ימי שישי זה ממש קשה.. לא. אני אמרתי ברוב חוכמתי: 

״אבל זה למה עושים עוד ילד. כדי שיעסיק את הילד הראשון.״ 

היא התעצבה ואמרה: 

״כן… אבל אחרי מה שעברנו עם הראשון אין מצב לעוד אחד.״ 

שאלתי אותה בניסיון לאמפתיה: 

״מה, היתה לידה קשה?״  

והיא ענתה: 

״לא. זה היה תהליך פונדקאות, אני לא יכולה ללדת. ולבעלי כבר יש ילדים מנישואים קודמים כך שאין מצב לעוד אחד. למרות שאני תמיד רציתי מלא ילדים. מבחינתי לאמץ את כל העולם…״ 

אההההה!!! ככה זה כשאני מנסה להיות אנושית ולהראות אמפתיה. זה תמיד ככה. אם הייתי שואלת את הטבח אם הכל בסדר אצלו בסוף הוא עוד היה מתחיל לבכות באמצע המטבח. עוד היה מתפטר בגללי מרוב בושה. אז עדיף לי שיתייחסו אלי כמו הבחור הצעיר שלנו פה. כאילו אני אוויר. בלי להתעצבן עלי ובלי להתעצב בגללי. פשוט לא להתייחס. הבעיה היא שאני עדיין מרגישה אנשים ואין לי דרך להוציא אותם מהמוח. 

אני ממש עייפה. כבר שבוע שני שאני בקושי מתפקדת. בלילה אני מאבדת את התחושה באצבעות בידיים והצוואר שלי והגב הורגים אותי. לא מצליחה לחזק את הידיים שלי וכל פעם שאני מרימה ערימת צלחות אני מתפללת שהידיים שלי לא יאבדו כוח בדרך. ערימת צלחות אחת כבר שברתי ככה. עכשיו אני מחזיקה ממש ממש ממש חזק. ומלמטה ומשאינה אותן על החזה שלי. ולמה זה? העבודה לא קשה. האנשים קשים. ויש כל כך הרבה מהם. וכל אחד מהן נכנס לי למוח ומרוקן אותי מהכוחות שלי. מה יהיה? 

אתמול כשראיתי את הבחור הצעיר מגיע למשמרת חשבתי שזה יהיה גרוע במיוחד. גם ככה הוא לא מבסוט מהקצב עבודה שלי אז עכשיו שאני עובדת ממש לאט בגלל חולשה ותשישות הוא בכלל יתחרפן עלי. אז עשיתי מה שיכולתי שזה הטקס הסודי. נושמת לאט משחררת כתפיים מרגיעה כל שריר שאפשר לזהות וממלמלת עמוק בתוך התודעה ״safe״. היתה לנו משמרת אחלה. הייתי ממש עייפה אבל הוא לא צעק בכלל ולקראת הסוף אפילו צחקנו קצת. אבל הניתוק תיקשורת בינינו מתיש. ויכול להיות שזה פשוט סוג הבנאדם שהוא. אולי הוא זה שבעצם עייף. אולי הם כולם ממש עייפים וזה למה אני עייפה. אני לא עייפה עכשיו. 

ואני בדרך כלל לא עייפה בערך שעה אחרי שאני מגיעה הביתה. ולרוב גם יש לי מלא כוחות לקראת סוף היום… פשוט באמצע היום בעיקר יש לי נפילת כוחות שאני בכלל לא מכירה בעצמי. כאילו הכל נהייה כבד. הם שותים מלא קפה ורדבולים ובירה ואני סתם סוחבת את העייפות שלי עד שמגיע הזמן לסגור ואז פתאום יש הר של כוחות ומצב רוח. מה יהיה? וזה לא שהם בהכרח ממש לא בסדר באיזה אופן מיוחד. פשוט כנראה אני רגישה במיוחד דווקא ללא בסדריות שיש באנשים. אני פשוט טיפוס מבוהל שמחפש את הסכנה כדי להתכונן אליה וזה מתיש. ככה חירבנתי כל עיסוק שאי פעם היה לי. בכל מקום היו אנשים ושם גם הסבל. הבחור הצעיר בשטיפת כלים, מתמודד עם זה על ידי זה שהוא עושה מלא רעש וצחוקים ומושך תשומת לב לעצמו ולא נותן תשומת לב לאף אחד. זו דרך טובה לשמור על כוחות. איתי בטח היה לו קשה יותר כי אני גוזלת תשומת לב באיך שאני מתנהלת. אני נראת קטנה ועדינה וזזה לאט וצריך להזהר עלי ולהשתדל לא לפגוע בי או לצעוק ליידי וזה בטח מתיש. אז בטח שנינו היינו עייפים מאתמול. עם השוטף הזקן אין בעיה כזו. הוא פשוט בקצב שלי ורגיש אלי וכשאני מרגישה שרואים אותי אני יכולה להיות יותר רגועה ופחות מותשת. זה בטח ככה גם אצלו. אני חושבת שהוא ממש נהנה לעבוד איתי רק חבל שזה בעיקרון דבר שלילי. אישתו מקנאה, שאר הצוות של המטבח בטח גם ולצערי להיות מחובר לבחורה יהודיה קטנה לא מעלה לו את המעמד החברתי. הוא גם ככה ברנש רגיש ואני שומעת את זה בדיבור שלו כשהוא מנסה לעשות צחוקים בערבית עם שאר העובדים. שומעים שהוא מתאמץ והם עושים לו טובה שהם משתפים אותו. אז עכשיו גם יש לנו לוקר משותף. עדיף לשנינו אם לא נעבוד יותר יחד. לי אישית עדיף בכלל להיעלם. 

ועם ההרגשה הזו עליתי על האוטו של הטבחים בדרך חזרה ביום חמישי. כולנו סיימנו מוקדם וביקשתי טרמפ לצומת. הם היו כמובן שיכורים שזה נורמלי ואני אמרתי לעצמי שזה רק נסיעה קצרה בפארק אז לא קריטי. ואז הייתה איזו גברת שנסעה לאט מדי והם כמעט נכנסו בה כשהחליטו לעקוף בכביש הגישה הצר ישר מול הבוטקה של השומר שהעמיד פנים שלא ראה כלום כי הם עובדים פה. הם צעקו לה משהו על זה שהיא נוסעת לאט מדי ואני הסברתי שאסור להתעסק עם הורים בחופש. כשהילדים בחופש ההורים הופכים לחיות וידיד שלי כמעט הרג ככה מישהו שיצא עליו עם גרזן בגלל מקום חנייה בפסטיגל. הם כנראה לא הבינו מה אמרתי רק חייכו ואמרו: 

״וואלה?״ 

אני המשכתי להסביר ואז צלצל הטלפון והם התחילו לדבר על דברים אחרים. אני ירדתי בצומת והלכתי לקנות גלידה בתחנת דלק. לא באמת רציתי אבל הרגשתי כל כך נורא שהייתי חייבת משהו לנחם עצמי בו. למה ביקשתי טרמפ? כי חשבתי שאין לי כוח להליכה וזה יכול להיות סבבה. רק שבאוטו הבנתי שזה הכל מאוד ארעי. היום הם סבבה איתי ומחר הם יכולים שלא להיות. היום הם סבבה איתי כי יש לי הגנה. אני יהודיה ויהודים הם הבעלים. והם יודעים שאם אני אגיד משהו רע עליהם הם יאבדו את העבודה. ולא משנה כמה אני חמודה, שום דבר לא יעזור לי אם הכוחות יתערערו. בבוקר שבו נקום והיהודים לא יהיו הבוס הבלתי מעורער, אני לא אצליח לרדת בבטחה מהמכונית הזו. לא כי הם רעים אלא כי הם בני אדם. כמו הילד ההוא בשביל שצעק ״שמנה״. הם פחות מרוסנים ויש להם בטן מלאה בדיכוי וזעם וזה למה כשתינתן ההזדמנות, הם יוכלו להרשות לעצמם להפגין יותר אכזריות. 

באופן מפתיע מהבחור הצעיר שלנו פה, יש לי תחושות אחרות. הוא אולי צועק עלי כאילו אני החמור שלו ומתעלם ממני בפרצוף כשאין לו זין להתייחס אבל ברגע של איבוד רסנים הוא לא יוציא עלי זעם. אני חושבת שהוא דווקא יותר דומה לי באופן מסויים. לא ממש חלק מהחברה אבל תפס קצה הפוך. במקום להיות מופנם הוא מוחצן. כשהוא מגיע לעבודה, כולם מגיעים עד עליו ללחוץ לו את היד ולתת לו טפיחה על השכם. אולי אין לו זעם. הוא הולך ללימודים בבוקר ועובד כל רגע פנוי. כנראה יש לו מטרה. כנראה שכל השאר ממש לא מעניין. חוץ מאולי הפאדיחה של לתת לי שירות בתור עובד כשאני מגיעה לעבודה השנייה שלו בחולצת השבת הלבנה שלי ויושבת לתקתק לי במקלדת כאילו אני הבוס. אבל אני לא חושבת שהוא מתבוסס בדיכוי. הוא צעיר ושאפתן ומאמין ביכולות שלו ומתאמץ לקרצף את העמדה של הכלים ומסדר את הסירים במחסן לפי גדלים וצבעים. הוא אדם חושב. ואני מפחדת עליו. ככה זה כשקוראים חדשות. 

אחת הילדות בקפה הסתכלה עלי וכמעט חייכה. מעניין. ילדים תמיד מסתכלים עלי ומחייכים. להם מותר לחייך למבוגרים אסור. אולי גם מבוגרים רוצים. אולי יש לי פרצוף שגורם לאנשים לחייך. אחת הלקוחות הקבועות של המסעדה הגיעה לקפה בזמן שישבנו אני והעובדת עם הילד להפסקה בספסל. היא ישר זיהתה אותי. היא חברה של העובדת והן פיטפטו ואז היא אומרת לי שהיא תמיד אומרת לי שלום בבוקר בטיול עם הכלב שלה. היא הסתכלה עלי ואמרה ״יש לך פנים טובות״. אז זה הדבר היחיד שיש לי. 

לא קניתי גלידה בתחנת הדלק ביום חמישי אחרי שירדתי מהאוטו של הטבחים. גם בגלל ששיטת הנקודות על הימנעות אשכרה עובדת ואני חוסכת ככה מלא כסף וגם לא יכלתי. נכנסתי לחנות ויצאתי מהחנות בלי גלידה. נעמדתי בחניה מול הנוף ובכיתי. מה יגן עלי כשכולם יאבדו את הרסן? הפנים הטובות שלי? אני בדיוק כמו האישה השמנה. החולשה שלי בולטת למרחקים וכל מי שרוצה להעלות את הסטטוס שלו לא יוכל להתאפק מלעשות את זה על חשבוני. כמובן לא כולם. רק אלו שמרגישים שהחיים לא היו הוגנים כלפיהם. אלו שחושבים שאני מייצגת מישהו שהיה לא הוגן כלפיהם. אלו שרע להם ומסוגלים להוציא את זה על מישהו אחר כדי להירגע. 

״חמודי בבקשה. אשרף בבקשה.״ 

הם קראו בכריזה של ארומה והרגשתי שזה לא סתם. אלו מסתבר שמות נפוצים והם אמרו אותם כבר כמה פעמים במהלך הערב אבל הפעם הרמתי את הראש. לדלפק הגיעו שני אלפא. משהו אחר. חייה מסוג נדיר. חולצות כהות ג׳ינס יפה כאילו קז'ואל אבל מה זה לא. ההליכה שלהם היתה כאילו בהילוך איטי. הם שטו דרך האנשים כאילו אין אנשים. זה לא שפינו להם את הדרך אלא הדרך פשוט היתה כבר פנויה להם. בזמן ששאר האנשים בתור דורכים אחד לשני על הרגליים, הם ניגשו לדלפק ולקחו את השתייה שלהם כאילו הם עושים עם העובדים חסד שהמשקאות זוכים להגיע לידיים שלהם. ובאותה דעייה איטית ושלווה יצאו החוצה. המשכתי להסתכל על איך הם הולכים מחוץ לארומה. זו סוג ההליכה שאנשים משתטים לנסות לחקות. אי אפשר לחקות את זה. זו הליכה של מי שיש לי מיליון דולר בכיס ולא מפחד לאבד אותם כי יש עוד. הם לא היו גבוהים או חזקים במיוחד רק קצת מזכירים את ההליכה של הגורילה השליט בזמן שהוא סתם מתהלך בין העצים. הבחור הצעיר באותו רגע נראה כאילו איבד עוד כמה סנטימטרים בגובה. הראש שלו נכנס לתוך חגורת הכתפיים והכובע שהם מכריחים אותו ללבוש פה נראה עליו פתאום מטופש במיוחד. מי יתן והעבודה הקשה שלו תזכה אותו בראש מורם בעתיד. 

ומה איתי? מתי אני אסיים את השיעור שלי במסעדה של הברון? מתי שיגמר לי מה לכתוב? זה לא יקרה… מתי שהגוף שלי ישבר? בינתיים אני מוצאת שיטות לחזק אותו. מסתבר שאיבוד החוזק בידיים הוא בגלל התנוחה שבה אני מרימה את הבאסקטים הכבדים. אני מרימה את הכתפיים שלי כדי לקבל עוד אורך לידיים וכל המשקל נופל על שרירי הצוואר. אז בשביל לתקן את זה, אני מותחת את הכתפיים אחורה ומושכת כלפי מטה כל רגע פנוי שלי מחוץ לעבודה וגם במהלך המשמרת. משתדלת להרים את הבאסקט עם שרירי הזרועות ולהשאיר את הכתפיים למטה. בנוסף גם יצרתי לעצמי חריץ לכתף במזרון. פשוט חתכתי ממנו את הספוג באזור של הכתף. ועכשיו כשאני ישנה על הצד הכתף לא נמעכת לתוך הגוף בשינה. זה עוזר. הכאבים פוחתים. גם העניין עם התזונה מרגיש כאילו קרוב מתמיד לפיצוח. סוכר זה חשוב שמן זה חשוב. לפעמים אני מתעוררת רק אחרי שאני אוכלת משהו מתוק ולפעמים דווקא משהו שמן נותן לי כוח. כנראה שהגוף צריך את שניהם רק עניין של עיתוי ומינון. אני לא יכולה לאכול פחמימות מורכבות אז אני אאלץ לאכול סוכר וזה אומר שהוא לא יכול להיות בכמויות גדולות בבת אחת. או שהוא צריך להיות מלווה בשמן או סיבים. 

היום קניתי 500 ש״ח בסופר פארם ואני אקנה עוד 500 ש״ח בשופרסל ואפקיד אותם בחשבון כדי שהאשראי לא יחזור וזה אחרי שכבר הכנסתי ככה 1000 ש״ח לפני יומיים. אז אני בחוב של עוד 2000 ש״ח אבל זה נראה מבטיח. אני מתכננת לצאת מהחוב הזה עד ינואר. לא על ידי עוד עבודה אלא אל ידי שיטת הנקודות הטובות. כל פעם שאני רוצה לקנות משהו אבל לא עושה את זה, אני מקבלת נקודות. והמוח הדביל שלי לא מבין שאלו נקודות פיקטיביות שלא נותנות לי כלום. הוא משוכנע שזה משהו אמיתי שאני מרוויחה אז הוא נותן לי מנה של דופמין כל פעם שאני ״מרוויחה״ נקודה וככה יש לי מוטיבציה להמשיך לחסוך. זה מפגר. אם זה יעבוד אז זה פשוט מגוחך. נראה שבינתיים זה עובד. במקום לקנות בתחנת הדלק פיינט ב 27 ש״ח הלכתי הביתה, התקלחתי והלכתי לסופר וקניתי שם שני פיינטים ב 37 ש״ח. זה ליומיים ולא הייתי צריכה לקנות שום ממתקים חוץ מזה והרגיש כאילו הרווחתי מיליון דולר. עכשיו אסע לי לסופר שוב. לקנות גלידה ליומיים הקרובים . מחר חופש ומחרתיים יומולדת. זה מחייב גלידה.