את שתי הגלידות אכלתי אתמול. אחת בבוקר ושנייה אחר הצהריים. למה? כי היה ריק בלב. והיום יום ממש יפה. הלכתי על הבוקר לארומה דרך שביל ההר. לא היה חם בכלל. קניתי מאפה עם גבינה שהוא מתוק מדי ודי מגעיל. קניתי גם קצפת שהיא סבבה וקיבלתי שלושה שוקולדים קטנים אז אני די מצויידת. בא לי קרואסון. לשנות הרגלים אסור. התעוררתי ב 5:30 הבוקר. סתם כי הגוף שלי כבר לא רצה לישון. הוא ישן כל אתמול במהלך היום והלכתי לישון לפני חצות כי פשוט נמאס לו. הצוואר והכתפיים פחות כואבים והידיים מרגישות די בסדר. הלכתי לפה והדיבור הפנימי היה כזה: 

״שלום מחלקת הגירה של ניו זילנד, אפשר בבקשה להיות אזרחית שלכם מעכשיו? למה? כי אני חושבת שהמצב בישראל מדרדר ואני רוצה לעזוב לפני שהחרא יפגע במאוורר. למה? כי הישראלים חשדניים והורסים לעצמם את החיים כל יום יותר ויותר. הם לא מסוגלים ללמוד לחיות יחד ופועלים למען החמולות המצומצמות שלהם על חשבון הכלל ואפילו בתוך החמולות הם רק רבים. הישראלים בעיקר רבים. חוץ ממתי שיש מצוקה. אז הם מתגבשים וממש אוהבים אחד את השני אבל אי אפשר לבנות ככה מדינה. כלומר אפשר… אבל זו מדינה של כאב כי אם זה מה שמגבש אנשים אז אין סיבה להפסיק. ואני לא רוצה יותר לחיות בכאב…״ 

משהו כזה. וכמובן ניו זילנד אמרו לי לא. כי מי רוצה אזרח ממורמר. אם אני ממורמרת על המדינה שלי אז בטח אהיה ממורמרת גם אצלם ועדיף להם לא להתעסק איתי. ואז ראיתי בשביל מולי אדם עם שני כלבים, הוא קרא להם אליו ואז פנה אלי ואמר: 

״באים רוכבים.״ 

הסתכלתי אחורה וראיתי את רוכבי האופניים מגיעים במורד השביל. חבורה של כעשרה זקני זיכרון ביום הספורט השבועי שלהם. רובם אמרו לנו בוקר טוב והאחרון הכריז שהוא האחרון כדי שנדע שאפשר לחזור ללכת בשביל. ככה זה. תרבות שביל. 

לקפה נכנסו מקודם חבורה של שוטרים. המידה בה הם נראו חסרי ביטחון הפתיעה אותי. נזכרתי בבחור בצבא שלי שזייף גימלים מהמחשב של המפקד שלו. הוא נתפס ואני חושבת שכמעט ולא שלחו אותו לכלא כי המפקד התפדח למלא תלונה עליו כי אז כולם ידעו איזה חיילים מטומטמים יש לו. אחרי שסיים את הצבא הבחור נהיה שוטר. החבורה שנכנסו לפה היו אשכרה אוסף של ילדים דחויים ואהבלים שכנראה לא הצליחו למצוא לעצמם סידור טוב יותר. לא מפתיע שהם לא מסוגלים על המאפיה של ג׳אסר. הם לא נראים מסוגלים להתמודד עם קבוצה של בני 5. לא כל השוטרים כאלו. יש שוטרים שאשכרה משדרים שהם בשליטה ואולי אפשר אפילו לפנות אליהם לעזרה אבל כנראה שהם מהדור הישן. לפני שעשו קיצוצים בתקציב ועכשיו ההכשרה של שוטר במשטרת ישראל יותר קצרה מזו של מוכרת בשמים בסופר פארם. זה כמו הצבא של פוטין, אין הכשרה, אין ציוד, אין מוטיבציה אבל מלחמות לא חסר.

מעניין למה אני מחרטטת..

אולי זה הבאסה של חוסר הקרואסון. אולי זו הידיעה שאצטרך ללכת לחרבן בקרוב כי המאפה גבינה הזה סתם פותח סתימות במסווה של מזון. ייתכן וזה פשוט כי היום יומולדת. ואתמול אכלתי שני פיינטים של גלידה ושיחקתי עם הטלפון והסתכלתי על דירות בתל אביב במחירים שאין לי כדי למצוא מוטיבציה לרצות משהו. ככה אמא שלי היתה עושה. היא לימדה אותי. מוצאים משהו לא מושג וממציאים סביבו תוכניות כדי שתהיה סיבה לקום מהמיטה. היא עדיין חייה ככה ועוד אין לה כלום ביד. רק 20 שנה פחות. גם לי. אני חושבת להפסיק לאכול עד כדי אנורקסיה קלה כדי להפסיק את המחזור. אולי ככה אפסיק להזדקן ואשמר לנצח. ואז אולי יום אחד כשסוף סוף אלמד איך להיות בנאדם, אתחיל לאכול שוב ואחייה. 

הם רואים את החיים מתוך המבוך, אני רואה את המבוך ממבט על. תשאלו אותי, אז למה שלא תגידי להם לאן ללכת אם את רואה את התמונה מלמעלה? אז ככה, למבוך יש מספר יציאות וכולן מובילות לאותו הדבר. בסוף מתים. יש דרך קצרה יותר ויש דרך ארוכה יותר. אתם באמת רוצים שאגלה להם מה הדרך הקצרה ליציאה? 

אני רוצה קרואסון. 

זה קצת מוזר שלא עשו מפגש יומולדת לסבא ולי. אולי הם כן עשו לסבא ופשוט לא הזמינו אותי כי הם יודעים שאני לא בקטע. למרות שהייתי כמה פעמים בכזה. זה נראה קצת כמו שבעה אבל עדיין הגעתי. והשנה שגם סבתא שלי פה וגם בן של דודה שלי בארץ זה די הגיוני שהם יעשו איזה מפגש יומולדת. מצד שני סבא שלי כמוני ועל זה אפשר לסמוך. הוא בטח אמר להם שאם הם יגיעו אליו היום הוא ינעל את הדלת ולא יתן להם להיכנס. אני הבוקר חשבתי איך אני מכבה את השיחות הנכנסות בלי לנתק לעצמי את האינטרנט. יש רק שיחה אחת שצריך לעשות היום. לסבא. 

אין מה להסתכל על דירות יקרות בתל אביב. אני לא רוצה לגור בתל אביב. אני לא רוצה לגור בשומקום. וגם אם אגור במקום הכי טוב בעולם אני אהיה בטלפון כל היום. לפחות כל עוד אני חלק מהחברה האנושית. ואני לא מוצאת יציאה. לוקח לי כמה ימים עד שפרץ הדופמין של העבודה פג ואז אני מתחילה לעשות דברים ושוב צריך ללכת לעבוד. אני לא מכירה עבודה שלא מסתמכת על פרצי דופמין. לא משנה מה אעשה זה תמיד יחבל במאמצים שלי ליצור לעצמי שיגרה שקטה שבה יש לי מוטיבציה ליצור. החברה פשוט קדחתנית מידי וזה מוציא מאיזון. כלומר לרוב האנשים זה נראה סבבה. הם סובלים ומתלוננים ונראה שזה מספק אותם. אבל כשאני רואה ציור יפני של עצים מלפני 60 שנה, אני מבינה שזה מה שאני בעצם רוצה להיות מוקפת בו וזה לא קיים במציאות שלי. העולם היום זז בקצב אחר וכדי להיות חלק ממנו צריך לוותר על הרגישות ליופי. אבל אולי זה תמיד היה ככה. טולקין היה צריך לבודד את עצמו במידה רבה כדי ליצור. הוא גם שנא את הקדחתנות והתעשייה. 

אני חושבת שהקצפת היתה טיפה מקולקלת. נראה עוד כשעה…

קניתי קרואסון. מצב הרוח אמור להשתפר עוד כחמש דקות.

בינתיים יש כעס. ברקע היה שיר:

 ״אני לוקח בחזרה דברים קשים נורא. שאמרתי לך ואמרת גם לי כשכל מילה היא כמו סתירה..״ (יהודה פוליקר)

ואני עצבים! זו התנצלות? יא חתיכת כולרה! בטוח שהאישה של הזמר רבה איתו מלא. כל פעם שהוא התנצל, הוא הוסיף משפט כמו: 

״אבל גם את פגעת בי, את יודעת…״ 

ניסיתי בראש שלי לטעון את הצד שלה בויכוח ולהסביר שאי אפשר להתנצל ככה. אם אתה מתנצל אז אתה מתנצל על מה שאתה אמרת בלי ״אבל גם את… ״ אם אתה מוסיף ״אבל גם את״ אז אתה מתחיל ריב. ובראש שלי הוא לא הבין. 

״אז מה, לך מותר לפגוע בי אבל לי אסור להגיד לך על זה כלום?״ 

״מה הקשר?! אתה רוצה להגיד לי שפגעתי בך זה בסדר אבל זה לא יכול להיות חלק מההתנצלות שלך…״ 

והוא לא מבין. 

״למה אנחנו לא יכולים להתנצל שנינו ולסיים עם זה?״ 

״כי זה לא תפקידך לחייב אותי בהתנצלות. אם אני ארצה להתנצל על משהו, אני אתנצל ואם אתה בוחר להתנצל על משהו אז אל תגרור אותי לחובות! כי ככה זה לא התנצלות אמיתית אלא עוד פעם סוג של תחרות וריב.״ 

הוא לא מבין. ואני בראש שלי נשברתי. הוא בחיים לא יבין, אין באמת שום דרך להסביר משהו שכל כך מחוץ להשקפת העולם של בנאדם. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לבסס כללי התנהגות ברורים. 

״אתה יודע מה? בסדר. ניצחת. אין לי שום כוונה להתנצל. אין פה שום איזון. אני אף פעם לא אהיה נחמדה אליך כמו שאתה נחמד עלי וזו המציאות. למעשה אם אתה רוצה להיות איתי אז אתה צריך להיות מוכן לקבל עליך התרפסות מוחלטת. מבין? אתה זבל. אתה סמרטוט לרגלי וככה אני רוצה שתישאר. אין שום סיכויי שאתן לך אי פעם לקום מהרצפה אז בכלל אל תנסה להרים את הראש. פשוט תקבל את זה שאם אתה איתי אתה רפש. מקובל אליך? אחלה. תתחיל בכן גברתי, כמובן גבירתי, מתנצל גברתי, לא יקרה שוב גבירתי. לא מקובל עליך? לך ושלא אשמע ממך שוב בחיים שלי.״ 

אני חושבת שזה סה״כ הגיוני. זה מה שהוא חושב שהיא חושבת בכל מקרה אז למה לנסות לשכנע אותו אחרת. לי אישית אגב, מעולם לא היו ויכוחים כאלו אם אף אחד. משום מה הייתי תמיד עם אנשים שהבינו שזה המקום שלהם וזה לא היה מוטל בספק. מה שגברים לרוב לא מבינים הוא שנשים בעצם מחפשות מערכת יחסים של התרפסות הדדית. כי להן אין ממש שליטה על זה. הן בסופו של דבר תמיד ישימו את האינטרס של הגבר מעל שלהן כי ההורמונים שלהן שולטים להן במוח. אז פשוט צריך לזכור את זה ולא לריב איתן אף פעם. זה קצת כמו שאתה לא נכנס לויכוח על חנייה עם אדם נכה. אתה תמיד אבל תמיד תפנה לו את המקום. ואם האישה אי פעם אמרה משהו פוגע, זה כי לא התרפסות מספיק וזה הכניס אותה לסטרס. אין מצב יותר מלחיץ מלדעת שאתה חשוף וחסר אונים מול מישהו והוא מנצל את הכוח שלו עליך, אז האישה תוקפת. לא כי יש לה אשכרה כוח כלשהו אלא כי היא נאבקת על שארית העצמי שלה. וכל מה שהיא רוצה זה להרגיש תחושת ביטחון. ברגע שאתה מתרפס היא תירגע. 

השאיפה שלה היא תמיד התרפסות הדדית. אין לה באמת יכולת לנצח אותך ולכן מופרך מבחינתה שאתה בכלל מאשים אותה בזה. זה כמו שתתחיל לריב עם הילד הקטן שלך על זה שהוא נתן לך מכה ותיתן לו מכה חזרה. זה מופרך. אתה לא מרביץ חזרה לילד שלך. אתה סופג את המכות שלו ומקסימום מסביר לו שזה לא נעים לך ושאם הוא ימשיך אז הוא לא יקבל קינוח. אז האישה שלך אומרת לך שאתה לא יוצלח, חסר שאיפות ושהחבר הקודם שלה היה פי אלף גבר ממך, ושהיא מתחרטת על היום שבו פגשה אותך והיא הייתה צריכה להישאר עם החבר הקודם, והרסת לה את החיים וכו וכו. ואתה כמו הורה אחראי מחבק אותה ואומר: 

״אני יודע. אני מצטער. אני אוהב אותך ואעשה הכל כדי שיהיה לך טוב. אין לך מה לדאוג. אני לא אעזוב אותך ואני אנסה להשתפר כדי שתהיי שמחה וגאה להיות איתי. ואני רוצה שפעם הבאה שאת מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר שתגידי לי באותו הרגע כי אני פשוט קצת טמבל ולא תמיד אזכור במה מדובר. אבל אני תמיד זוכר שאת הדבר הכי חשוב בחיים שלי ואת המלכה שלי ואני לא רוצה שתהיי עצובה.״ 

ומה נראה לכם שהבחורה תגיד? היא הרי לא תגיד: 

״אמרתי לך! אתה קקה ואני צודקת הנה אתה אפילו מודה בזה שאתה לא יוצלח.״ 

לא. היא תגיד משהו בסגנון: 

״ממי! אהבה שלי! אתה היחיד שאני אוהבת. חיים שלי! אתה הכי טוב בעולם.״ 

ואם אתה חושב משהו בסגנון של: 

״אבל למה היא לא יכולה להיות ההורה? למה אני צריך להתרפס? למה היא לא יכולה להגיד לי שהיא אוהבת אותי קודם?״ 

סימן שאתה מפגר ולא הפנמת שזה לא כוחות ואתה רב עם נכה. היא לא רבה איתך כדי לבסס עליונות עליך היא רבה איתך כדי לבסס חוסר עליונות של שניכם. בשנייה שאתה מבין את זה הריבים מפסיקים. אין ״שאמרתי לך ואמרת גם לי״ יש רק ״אני מצטער, צודקת טעיתי. את אהבה שלי מלכה שלי ואני אשתפר.״ 

כי האהבה חסרת הגבולות הזו זה המצב בו היא נמצאת כברירת מחדל וכל ניסיון שלה לריב איתך הוא רק אות מצוקה כמו ילד קפריזי שרק צריך חיבוק ולישון. אז למה היא יכולה להיות כל כך רעה? כי אתה חרא. כי הפחדת אותה ולא ניחמת אותה בזמן ועכשיו יש לה התפרצות ואתה ממשיך להפחיד ולערער את הביטחון שלה. היא חייבת לדעת שאין שום מצב בעולם בו אתה מתחיל איתה התנצחות. היא צריכה לדעת בדיוק כמו ילד קטן שהיא יכולה לירוק לך בפרצוף ושאתה רק תיתן לה עוד חיבוק ושאתה לא תעזוב אותה. כי אם ילד קטן מרגיש שהאהבה של ההורים שלו מותנית בזה שהוא יהיה נחמד אליהם אז הוא מתחיל להתחרפן. זה מנגנון של סטרס ולא ניסיון לבסס עליונות. אף ילד לא מצפה לנצח אותך ולהיות האדון שלך אז תרד מהסוס הזה. ילד קפריזי רק מנסה למצוא מסגרת בטוחה שהוא יוכל לגדול בתוכה ואם הוא מתנהג כמו כולרה קטן ובא לך להרוג אותו אז זה רק סימן לזה שההתנהגות שלך מעוררת בו חוסר ביטחון. 

זה לא תחרות בין שני גברים על עליונות. זה מצב בו אתה חייב להפסיד. ברגע שתתחיל לחשוב על עצמך כאל רפש, סמרטוט לרגליה ולסיים כל משפט שלך בהתנצלות וכן גבירתי, האישה שלך תוכל להרגע והחיים שלך יהפכו לגן עדן. פשוט אתה חייב קודם כל להפסיד ולא לנצח יותר לעולם. 

מעניין למה זה חשוב לי עכשיו… 

אבא שלי נגיד, לא ידע את זה. ואמא שלי גם לא ממש אישה טיפוסית אבל זה לא נראה לי קריטי. או שכן… הם היו רבים המון. כנראה כי בבסיס שלהם הם פשוט לא ממש תפסו אחד מהשני וזה די קשה להסוות. 

אני לא מרגישה את עצמי בכלל. רק מנתבת משהו שמסתובב סביבי. והקרואסון אולי מתחיל סוף סוף להשפיע כי הפסקתי להיות עצבנית. או שפשוט הוצאתי את הכל על ״הדף״. או שמישהו יצא מבית הקפה ולקח את כל זה איתו. אין לי מושג על מה בירברתי עכשיו. זה בכלל לא מעניין אותי יחסים בין בעל ואישה טיפוסיים. 

אני לא רואה עתיד. לפני כמה ימים שכבתי לי על המזרון וקיבלתי את התחושה שאני חווה את החיים שלי רק בלי גוף. בלי להיות חלק מהתהליך ממש. מרגישה את הכל רק ממרחק מסוים. מוזר לחוות מציאות רק בלי מערכת עצבים שתיתן לי פידבק מיידי מהעולם. ידעתי שיש רוח אבל לא הרגשתי אותה על העור שלי. פשוט ידעתי שיש אותה. אולי זה קצת דומה ללהרגיש את הבטן מעכלת. זה קורה בפנים ופשוט יודעים את זה. אמרתי לעצמי שאקנה לי ליומולדת בובת לול. מזמן רציתי וזו הזדמנות טובה. ושלא כמו פעם, אני אשכרה מרגישה את ההפסד של נקודות במקרה הזה. ועושה את החישוב של עד כמה זה שווה לי להפסיד נקודות על גחמה כזו. זה בערך 100 ש״ח ואין לי מה לעשות עם זה זה רק בגלל שבא לי אחת. ממש כמו ״בא לי״ של ילדים. 

אז אסיים לכתוב ואצא לי לקניון ואקנה לי לול ואעשה עוד קצת סיבוב כי יש פה קצת אקשן וזה נחמד ועדיין אין המון אנשים כי בוקר. ואז אלך לי חזרה הביתה דרך שביל ההר ואז אשן ואז מחר אלך לעבודה שוב ואז מה? אני מנסה לדמיין כל מיני גרסאות שונות למציאות ושום דבר לא מושך אותי בכלל. לעבור לגור בתל אביב ולפתח קריירת משחק. איכס. מי רוצה להתעסק בקקי של הביצה הישראלית. למרות שהם אנשים נחמדים וכל זה ואפילו די דומים לי אבל בקטע לא טוב. הם כולם חסרי ביטחון ומלאי פוזה ועד כמה שזה אולי יבוא לי טבעי אני דווקא מנסה להתרחק מזה. אז לעבור לצפון ולחיות בישוב קהילתי, לעבוד במרכולית השכונתית ולנסות לגדל כרוב ולצייר מדי פעם? לא. אני לא קהילתית ולחיות כחלק מקהילה ממש יעשה לי רע כי זה רק יבליט את חוסר השייכות שלי ואני אמות מחוסר גירויים לדמיון שלי כי חיי איכר הם לא בדיוק טיול בפריז. 

אז לנסות לעבור לחו״ל? ולבלות את החיים שלי בלהסביר לכל העולם ואחותו את העמדה של הישראלים מול פלסטינים? אין לי כוח לזה וגם אף מדינה אירופאית לא רודפת אחרי לתת לי אזרחות. אבל זה הכל שטויות רק העיקר לרצות משהו. לזכות בלוטו? ואז מה? אשקע בבירוקרטיה שתבלגן לי את החיים. חצי מזה יקח מס הכנסה וחצי שני אחלק בין ההורים שלי עד שישאר לי בדיוק מספיק לרכוש איזו דירה להשקעה ואז אצטרך לבלות את הזמן שלי בלתחזק אותה ולמצוא דיירים אבל היום יום שלי לא יהיה שונה בכלל. אני עדיין אהיה מכורה לטלפון או שוקולד או כל דבר דופמיני אחר. איך אני יכולה לחיות בצורה שלא מפרקת את מערכות התגמול שלי ומאפשרת לי אשכרה ליצור משהו לאורך זמן? איך אני מצליחה לבלות זמן עם אנשים בלי לספוג את כל האנרגיה השלילית שלהם? אלו דברים שכסף לא יפתור. לא משנה איזו עבודה תהייה לי ולכן אין שום סיבה לחפש עבודה טובה יותר. רק שאני לא יודעת כמה עוד אוכל להמשיך לתחזק מערכות יחסים עם בחורים מג׳אסר. אני מתחילה להרגיש שהפער בינינו גדול מדי ואני שוקעת בעולם שלהם. יש מישהו שבעולם שלו הייתי רוצה לשקוע? אולי אני צריכה לקבל את זה שאני סתם יצור חסר אופי ולהתרכז בלמצוא את הסביבה הנכונה לספוג? אבל לא הצלחתי גם בזה. 

בכל סביבה יש סבל. כשהלכתי לקרקס לא הצלחתי לספוג את האווירה של אלו שהתפתחו ולמדו והצליחו אלא ספגתי את אלו שישבו בצד בדיכאון עישנו ובסוף פרשו. אני תמיד הולכת לאיפה שרע. כאילו מנסה לאזן במה. אני לא הולכת להתלונן אלא הולכת להרים קצת את המורל. למה? למה זו תמיד בעיה שלי? ראיתי אתמול סרטון על איזה ראש מאפיה. הראו אותו ואיך שהוא מדבר ואז הראו את המגיש של החדשות מספר עליו וזה נראה לי מצחיק. ראש המאפיה נראה כמו בנאדם אמיתי עם רגשות ופחדים וחשקים והמגיש נראה כמו שבלונה של דמות חסרת ממש. ככה נראים בעיני כל האנשים הלא סובלים. חסרי ממש. יש בטח איזה שינויי תוכנה שאני יכולה לעשות במוח שלי כדי להיפטר מזה. סוג של היפנוזה עצמית וזהו נרפאתי. אבל מה הטעם? זה לא קצת סותר את הפואנטה של להיוולד אני? אם הייתי רוצה להיות אדם שמח וחמוד וחסר ממש אז הייתי יכולה פשוט להיוולד ככה. אבל נולדתי ממשית. אז אולי זה בשביל משהו? אבל מה? אני לא רוצה להיות עובדת סוציאלית או רודפת צדק או קורבן כרוני. אין לי באמת עניין בחיי הקיצון. אז מה אני אמורה לעשות? 

זה ממש כמו הגוף שלי שאין לו שום ערך מבחינתי כי הוא לא מאפשר לי לעשות את מה שאני באמת רוצה. בא לי להיות דוגמנית. בא לי לשקוע בתעשיית יופי אפילו שהיא מבזה ונצלנית כי יופי זה ממש כיף. אבל הגוף שלי לא מיועד לזה. בא לי לרקוד או לטפס על קירות אבל שוב, הגוף שלי לא מיועד לזה. הוא קצר גפיים ומכוון ככה שכל מאמץ שלי גורר בעיה בעצבים או דלקות. אפילו ללכת אני לא יכולה בלי כאבים. יש לי טריקים להכל. טריק של ספוגים בנעליים כדי לתמוך בקשת הגבוהה בצורה לא סבירה וככה אני יכולה לעמוד על הרגליים. בלי זה אני מרגישה שיש לי שבר בכפות הרגליים ולא הייתי יכולה לעבוד בשטיפת כלים. אז לזה מצאתי פתרון. עכשיו אני צריכה למצוא את הפתרון לגב ארוך מידי ומתקפל כל פעם שאני לא מקדישה מאמץ מיוחד להשאיר אותו ישר. הבנתי גם שאני מעגלת אותו ומעלה את הכתפיים כל כך הרבה כי הזרועות שלי קצרות מדי וככה אני יכולה להאריך את המרחק ולתפוס דברים יותר מרחוק. אבל זה עולה לי ביוקר. כל המשקל יושב על השרירים של הצוואר וכל הגב מתעוות. יש לי סוג של גיבנת מגיל 7. כבר אז הגב היה ארוך יותר מהזרועות והרגליים. וכדי לייצב את מרכז הכובד שלי פיתחתי כיפוף. לא מפתיע שילדים הציקו לי. ראיתי בתמונות שאני פשוט הולכת כמו אישה זקנה. מאוחר יותר בגיל הטיפש עשרה נהייתי קצת יותר מודעת למראה וניסיתי לישר את עצמי אבל זה תמיד מאבק. וכל החיים שלי אני הולכת עם צעיף כדי להסתיר את הכיפוף של הצוואר כי הוא פשוט לא עובר. ניסיתי לסדר לעצמי יציבה ישרה ועשיתי מלא סרטונים בהם אני הולכת בכל מיני דרכים שונות. הדבר היחיד שנראה טבעי ונינוח למעשה מרגיש כאילו אני עומדת ליפול אחורה. מרגיש קצת כמו הליכה מצחיקה של מונטי פייתון. 

הנה, ככה אני מתלוננת. גם לי מותר. רק שבמקרה שלי אני מוכנה לפתרון. אני למעשה לא מוכנה לא לקבל על זה פתרון. משהו פה צריך תפנית חדה כי את המצב הקיים מיציתי. יש פה עכשיו ריח של אקונומיקה. שוטפים את ארומה. זה הזמן להתקפל וללכת לקנות לי בובה בדמותי.