הבובה שלי זוהרת באור סגול. יש לה שיער לבן ונעלי פלטפורמה והיא עלתה לי פי שתיים ממה שתכננתי, אני מבסוטה. משום מה יש לה עגן ממש רחב. מאוד שונה מהברבי שגדלתי עליה. יש משהו קצת חולני בבובה הזו. יש לה ראש ענקי עיניים ענקיות, אגן רחב, תחת בולט וחזה של בת 13. מה אני בתור ילדה אמורה להבין מזה? לאף אחד לא אכפת. כבר שנים שאין שום השפעה חינוכית על צעצועים שילדים מקבלים לידיים. ואז נולדים זרמים אקסצנטרים של חינוך שאומרים שדווקא צריך להשקיע הרבה מחשבה בזה ואז נותנים לילדים לשחק רק עם אצטרובלים כדי לקרב אותם לטבע ולפתח את הדמיון. 

היום הייתי בגן. הגננת התלוננה שהילדים קשים והמצב קשה והיא מתה לעוף מהארץ אבל לא מצליחה למצוא דרך להרוויח כסף שלא בארץ. נשמע מוכר ומכאיב. רק שהילדים היום ממש אחלה. פשוט היא היתה קצרה בסבלנות ודמיון. אני מאוד נהנתי איתם אבל לגמרי הרגשתי איך שלפני 3 שנים הייתי עפה עליהם ברמה אחרת לגמרי ועכשיו אני די אדישה ועושה להם טובה שאני מצחיקה אותם. אבל זה עדיין יותר ממה שעושות רוב הגננות כי להן כבר מזמן אין כוח לעשות שואו. ואם אני הייתי גננת 20 שנה לא היה נשאר לי כוח לנשום. סתם חבל על הילדים, הם באמת היו אחלה. אולי אכתוב ספר עזרה עצמית. כל מי שדפוק בשכל באופן חסר תקנה נהייה גורו לעזרה עצמית. צריך רק להיפטר מהדבר הקטן והמציק הזה שנקרא מצפון. זה בכלל רק הורס לי. 

אז ישראלים… או אולי יהודים..? לא יודעת אבל זה מה שעובר לי בראש מלא. זה מה שקורה כשקוראים חדשות. אז יהודים אם ניתן להגדיר אותם איכשהו, נכון להרגע, מוגדרים אצלי כמי שמתווכח עם אלוהים. זה למה אני יהודיה. סגרתי את הפינה הזו אפשר להמשיך. רגע. בעצם יש לי עוד להוסיף. ככה בכיף שלי. יהודים הם גם עם יהיר וצדקן עם בעיה חמורה של רגשי נחיתות. מה שבעצם מופלא כי ככה העולם מרוויח אנשים עם מוחות על ורצון עז להוכיח את עצמם. וככה נוצרים זוכי פרסי נובל. ואין ממש הגיון בלנסות לשכנע את אומות העולם להיות יותר נחמדים ליהודים כי אז היהודים יתחילו להרגיש בטוחים ויפסיקו להתאמץ כל כך להוכיח שהם ראויים להיות חלק מהחברה האנושית. ומי יודע אולי ככה נפספס את התרופה לסרטן. אני לא יודעת אם להישאר בדירה שלי עד סוף החורף או לעזוב לתוך הלא נודע בינואר. האם יש סיכויי שאשרוד לעבוד במסעדה עוד 7 חודשים. זה המון. למה לי? כי אין תוכנית ב׳. היום אני בתל אביב ומגעיל פה. צפוף ומשעמם. יש כמה רגעים בהם אני רואה דברים נחמדים שחשוב להגיע לפה כדי להיחשף אליהם אבל זה לא מקום לחיות בו. ואז עוד שבועיים אני אכתוב: 

״אני עוברת לעיר הגדולה.״

וכל מה שכתבתי על זה שתל אביב זה פאסה, יהפוך לבדיחה. אבל למי אכפת. יש לי שוב מצב רוח טיפה מיואש. אבל גם ביליתי עכשיו שלוש שעות עם גננת שרק מתה לעוף מפה אז למה אני מצפה? עשיתי צילומים של הגוף שלי והכנסתי את זה לאפליקציה שיכולה לשנות פרופורציות בצילום והבנתי שאין משהו שממש עדיף והופך את החיים שלי לזהב. הרגלים יכולות להיות ארוכות יותר אבל זה לא ממש קריטי. זה בעיקר עניין של בריאות. אני לא בריאה ואני מותשת. רואים את זה בגוף ובפנים ובהליכה וזה למה אין לי כוח לשחק עם ילדים יותר מחמש דקות. למרות שהיום הייתה לי נפילת אנרגיה וקניתי שמנת 30% וזה נתן לי כוח אז אולי הגוף שלי בכל זאת חיי על שמן ואני פשוט לא שמה לב שזה מה שהוא מקבל כל פעם שאני אוכלת שוקולד?

אין לי מושג. אני עייפה. ולא עשיתי כלום כל היום. רק נסעתי בשלושה אוטובוסים ורכבת מפוצצת והלכתי ברחובות הומים וביליתי שלוש שעות עם שתי גננות ו-20 ילדים. אה ופיטפטתי עם מוכר בחנות נעליים. זה היה מה שנתן לי כוח ללכת לגן. הוא נראה ממש מבסוט לדבר איתי וזה כיף. לא מובן מאליו שמישהו ממש נהנה לשמוע מה יש לי לומר. אפילו הראתי לו את ה״סוליות האורטופדיות״ שהכנתי מספוג והוא ביקש להחזיק אותן ולראות מקרוב. ממש שרמנטי. וכל זה כדי למכור לי נעליים ב-500 ש״ח. אבל למי אכפת תשומת לב זה תשומת לב וחנופה שווה זהב למי שאין שום דבר טוב יותר. בסוף לא קניתי את הנעליים. אבל בטח עוד אקנה כי כדאי שיהיה לי. 

זה כנראה למה אנשים מפתחים לעצמם מערכות יחסים רומנטיות. כדי לקבל ממישהו כזו תשומת לב. הבעיה היא שצריך גם לתת אותה ולמישהו תמיד נגמר הכוח ראשון והוא מתחיל לחפף, מוריד לשני את הביטחון ואז יורד לו עוד יותר כי מי רוצה להיות עם מישהו חסר ביטחון ואז מתחילות הדרמות. 

הגננת כמובן הספיקה לעדכן אותי בזה שהבת שלה מתגייסת, סיפרה גם על זה שהבעל שלה היה מעפן ולקח לה 7 שנים להחלים מהמערכת היחסים הזו. זה שזה ממש שינה את איך שהיא מתייחסת לילדים וזה שהיא הייתה רוצה לגור בזכרון אבל לא יודעת במה לעבוד שם וכמובן סיפרה על איזה סוג אופי יש לה ומה היא הדרך הכי טובה בשבילה ללמוד משהו ושהיא פשוט לא מוצאת מנטור. תודה לאל שרוב השבוע אני עובדת עם גברים. אני לא יודעת אליהם כמעט כלום ומה שאני יודעת הייתי צריכה ממש לחלץ מהם בכוח. זה מושלם. 

משום מה יש לי בימים האחרונים רצון להיות יפה. זה ממש משונה. אולי זה בגלל איך שהקולגות שלי מרגישים כלפי. אבל פתאום יש לי חשק לסוגים שונים של בדים ורגישות גבוהה יותר לטקסטורות וצבעים ובא לי לקשט עצמי בהם, להתאים להתייפייף. וזה הכי לא מה שהגיוני לעשות עכשיו. למעשה הגיוני עכשיו זה לעשות שוב גלח בחצי ראש וזה יפתור את המבטים החולמניים שיש לטבחים כל כמה זמן. למה אני מתעקשת לחיות כמה זהויות במקביל? זה תמיד לא פה ולא שם. אז אני פה בקפה של בית המשפט והם מתחילים סגירה למרות שהם טענו שהם פתוחים עד שמונה ועכשיו רק שש. אבל אולי זה לטובה. לא יודעת מה עוד יש לי לכתוב והראש שלי כואב. משהו בעיר הזו פשוט בא לי רע. מעניין אולי זה תמיד היה ככה ורק עכשיו אני שמה לב? כשהייתי קטנה הנסיעות לתל אביב היו גומרות אותי וחשבתי שזה בגלל שהייתי שיכורה ולא ישנה כל הלילה אבל אולי זה היה פשוט כי תל אביב זו תל אביב. להשתכר בדיונות של נתניה לא היה גומר אותי ככה. היום חשבתי לעצמי שיש לי כל כך הרבה לתת לאנשים האלו. זה ממש מטורף. יש לי כל כך הרבה ידע והבנה ודמיון ויש לי אפס מוטיבציה לעשות את זה. פשוט יושבת לי על מטמון זהב ולא מוכנה לחלוק עם אף אחד. אתמול רבתי בדמיון עם אחותי.

הייתי באיזה אירוע מדומיין בו אני אדם מפורסם ששואלים אותו מה דעתו וכולם תופסים ממני, ואז באה אחותי ומאשימה אותי בזה שאני לא בסדר. בהתחלה אני מנסה להישאר רגועה ובסוף אני נשברת והורסת לעצמי את כל הפאסון וצועקת אליה שאני לא אוהבת אותה כי היא טיפשה. היא תמיד היתה טיפשה ואני מפחדת ממנה ומאנשים כמוהה. היא היתה מוציאה מעצמה איזו אמירה צדקנית ילדותית ולא מבוססת על שום דבר ואני הייתי מנסה נואשות להסביר לה שפשוט אין לה שום יכולת אנליטית. זה לא מאפשר לה לנתח מידע או להיות רפלקסיבית לגבי עצמה וגם לא מאפשר לה לקבל החלטות או לבצע שינויי כלשהו באופי שלה. הדבר היחיד שהיא יודעת זה לזהות מגמות חברתיות ולאמץ אותן באובססיביות וכך היא נראית ממש מעודכנת ונבונה. כמובן שלא עצרתי בזה. הוספתי גם שזו בעיה של האנושות באופן כללי. יש הרבה אנשים שהם פשוט טיפשים. אז כמובן בקהל תיקנו אותי ואמרו לי שכל האנשים הם חכמים רק בצורה שונה ואני התעקשתי. לא, אין צורה שונה ללהיות חכם. יש מי שאתה תרצה שיהיה המנתח מוח שלך ויש מי שלא. בריטני ספירס היא יפה וטיפשה ולא ״חכמה בצורה שונה״. רק מה שאנשים לא מצליחים להפנים זה שזה בסדר. וזה לא הופך את הטיפשים לחסרי ערך חברתי. אין בעיה עם להיות טיפש כמו שאין בעיה עם להיות מכוער. סטיבן הוקינג היה חכם ולא יפה. ולא ״יפה בצורה שונה״. וזה למה מישהו יכול להגיד שהוא רוצה שהבן שלו יהיה חכם כמו סטיבן אבל אף אחד לא יגיד שהוא רוצה שהבן שלו יגדל להיות יפה כמו סטיבן הוקינג. ובעצם מה זה אומר? איך חיים עם כל הטיפשים האלו שיש להם זכות בחירה? לא ברור. הרי אחותי בפירוש לא צריכה להיות מסוגלת לקבוע מי ישב בממשלה של שום מדינה. היא לא מסוגלת אפילו לקבוע לעצמה מה ללבוש. היא תמיד מתלבשת כמו קבוצת האנשים שהיא משתייכת אליה ובאותו רגע היא מבטלת כל סוג אחר של לבוש כפגום עד שהיא לא מחליפה קבוצה. אז למה שיהיה לה קול בבחירות היא הרי רק משקפת קולות אחרים? ובכלל זה מוביל אותי שוב לאותה הסוגייה שאני מתעסקת איתה כבר מלא זמן. כשהבחור בעבודה התעצבן עלי כי הייתי מטרה נוחה, הוא עשה בדיוק את מה שעשו המאפיונרים המקומיים בג׳אסר כשהם ירו בילד.

אגב מאז מת להם עוד אחד בן 14. הבחור הזה היה פשוט חזק ממני והוא ניצל את החולשה שלי כדי להרגיע את העצבים שלו על חשבוני. זה תמיד יהיה ככה. תמיד יהיו אנשים שיהיו חזקים יותר. וזה אפילו לא עניין של כוח פיזי או גודל או סמכות זה פשוט הרבה פעמים עניין של רגישות. אנשים יותר רגישים יהיו תמיד יותר הססניים מאנשים פחות רגישים. חלק מבני האדם יכולים לשקוע ביופי של השקיעה, לכתוב פרוזה, להלחין יצירות שגורמות לך לבכות וחלק מבני האדם יכולים להיות מנהלי עבודה, פוליטיקאים, יזמים, מאמני כדורגל ומפקדי חיל האוויר. וזו לא אותה חייה. ולסוג השני תמיד יהיה יותר כוח מאשר לסוג הראשון ולא תמצא את השיטה החברתית/שלטונית שתבטל את החלוקה הזו. 

אז מה זה קשור? העניין הוא שלא כולנו אותו הדבר. ולא לכולם יש את אותם החובות ולא את אותן הזכויות. לאנשים שיש להם רגישות מופחתת יש כוח שלא יהיה לעולם קיים אצל אנשים שמקדישים עצמם ליצירה או טיפול באחר. ולכן אותם אנשים נהנים מזכויות שאין שום דרך לחלק באופן שוויוני מבלי לגזול מהם משהו בכוח. אז מה עושים? מזכירים להם שעם זכויות מופלגות יש להם את החובה לדאוג לצרכים והשגשוג ואושר של אלו הרגישים והחלשים. ואילו אנשים חכמים צריכים לזכור שלא כולם חכמים כמוהם ולהפסיק להשפיל את הטיפשים ובמקום זאת לדאוג להם לסביבה מוגנת בה הם יכולים לשגשג. ולא להכניס להם את הפרצוף לתוך הדלת ולשבור להם את האף כי הם אמרו משהו מפגר במיוחד וזה פשוט היה הקש האחרון. 

אז זהו זו היא סוג של התנצלות כנה. אני ממש מצטערת שהקדוש ברוך הוא עשה אותך טיפשה. אשמתי שלא זיהיתי את הנכות שלך בילדותך ושלא הפגנתי את הבגרות ואורך רוח כמצופה מבנאדם חכם. ומאוד צר לי לראות איך שזה עיצב לך את האופי ככה שעכשיו את מקדישה את כל תשומת הלב שלך לכל מי שטוען באופן פומבי שהוא מסכן, במקום לפתח את עצמך ולדאוג לחיי משפחה תקינים. ולמעשה הסיפור הוא פשוט. אם אני אשמה בכל מה שקרה לך ואני אחראית לכך שהחיים שלך גיהנום, אז זה אומר שאת לא אחראית עליהם. זה אומר שאת לא אחראית לקבל את ההחלטות ושאין לך בעצם שום שימוש בבחירה חופשית ושאת אמורה לחיות תחת החסות שלי ושאני מחוייבת לספק לך את הצרכים שלך. זה גם אומר שאין שום סיבה להקשיב לדעתך. היא למעשה לא מבוססת על שום דבר עצמאי בכל מקרה. זה לא אומר שאין צורך להקשיב להשקפת העולם שלך. ודאי שיש. את צריכה לתאר בדיוק מה הצרכים שלך כפי שאת רואה אותם ומה יעשה לך אישית טוב. אבל את לא אמורה להביע דעה על אירועים עולמיים פוליטיים, סוגיות כלכליות שונות ולא להתראיין לשום גוף תקשורתי כי המילים שלך אינן מייצגות אדם חופשי שאחראי על עצמו. 

אבל מה הבעיה? שהיא בטח חושבת שהיא כן אחראית על עצמה. אבל רק בדברים הטובים. כלומר שהיא אחראית על המחשבות שלה אבל לא על הבעיות שלה. ושיש לה את הזכות להביע דעה אבל אין לה את החובה להיות אחראית למעשיה. וזה המצב עם רוב האוכלוסייה על כדור הארץ. זה משהו שצריך להסדיר איכשהו. זה כבר ממש מעצבן כל החסרי אישיות האלו שמתרוצצים וטוענים: 

״אכלו לי שתו לי ועכשיו תביאו לי את שלכם אחרת אני עורף לכם את הראש.״ 

זו בריונות של הטיפשים. ואיך החכמים נלחמים נגד זה? עם שומרי ראש. מה שהחברה בג׳אסר לא מבינים כשהם מאשימים את המשטרה שלא עושה כלום כדי להציל אותם מהאלימות של עצמם, זה שהמשטרה אף פעם לא עושה את זה. גם לא אצל היהודים. אין לה את היכולת הזו. השלטון בישראל הוא לא דיקטטורה ולמשטרה אין באמת את הזכות לכפות שום דבר על אף אחד. רוב היהודים מקשיבים למשטרה כי הם מכבדים את המעמד של השוטר ולא כי הוא מפחיד אותם באלימות פיזית. ומי שלא מכבד את השוטר נחשב פושע גם אצל היהודים והמשטרה לרוב לא ממש יכולה לעשות עם זה כלום. אז איך זה שיש ישובים בהם אין פשע? כי יש להם כסף. הבעיה במשטרת ישראל היא לא גזענות אלא שחיתות. סוג של… בעיריות בהן התושבים משלמים מלא ארנונה, לראש העיר יש את התקציב להביא שוטרים ולחמש אותם ולהביא להם ניידות וסוסים ומה לא כדי שיפגינו נוכחות ויזכירו לציבור מה הם נורמות ההתנהגות הרצויות. ובערים שהתושבים שלהן מצליחים להתחמק מתשלומי ארוננה, למשל פתח תקווה, אם תתקשר בלילה ותגיד שיש לך מתחת לבית תגרה עם סכינים, המוקדנית תגיד לך שאין לה ניידת לשלוח לשם. וברעננה עם הבת שלך נופלת מהאופניים אז היא יכולה להתקשר למוקד שמירה עירוני פרטי שמסייר בעיר 24 שעות והם ישר יגיעו לאסוף אותה ולקחת אותה הביתה. 

אז יאללה תגידו שזה לא הוגן ואני אסכים. זה באמת לא הוגן. החיים לא הוגנים. בורא עולם לא נתן לכולנו יכולות שוות להרוויח כסף אבל זה לא אומר שיש לכם את הזכות לקחת בכוח משאבים שלא הרווחתם. וזה גם לא אומר שאנחנו צריכים לתת לכם להרוג אחד את השני מחוץ לחומת הכסף שלנו. זה כן אומר שאם אתם רוצים שאנחנו ניקח עליכם אחריות אתם צריכים לתת לנו את האחריות עליכם. זה אומר לוותר על מידה מסוימת של ריבונות כי אי אפשר גם וגם. אתה לא יכול להיות אחראי על הבחירות של עצמך אבל לא אחראי לתוצאות שלהן. וברגע שחברים בג׳אסר יחנכו את הילדים שלהם שמשטרת ישראל היא הריבון אז לא תהיה שום בעייה להשליט סדר ולמגר פשיעה. 

ומה הבעיה עם כל זה? שאתמול סוף סוף הרגשתי מספיק טוב כדי לגזור את הציפורניים ביד שמאל וניגנתי חצי שעה בכינור ואני הייתי בעולם אחר. הנשמה שלי סוף סוף נשמעה ולא כל החרטא הפוליטי אקטואלי המסריח הזה. יש לי בראש כל כך הרבה מנגינות ובשנייה שהראש נקי והידיים לא כואבות זה פשוט יוצא. אין תווים ואפילו לא צריכה אפליקציה שאומרת לי אם אני מזייפת. כשאני לא עייפה אני לא מזייפת. אולי מישהו מתישהו ירצה לשמוע אותי מנגנת כמו שפעם אמרו לי שאני בטח מציירת יפה כי הייתי רוקדת כל כך יפה כשהייתי קטנה. אבל מי יוכל לשמוע אותי כשכל פעם שאני ליד אנשים אחרים אני לא מצליחה לשמוע את עצמי? אני רוצה שיער ארוך ולגור באוהל במדבר ולנגן ולרקוד כל היום וללבוש גלבייה בצבע כחול עמוק עם עיטורים רקומים בצווארון. וכלב ג’ינג’י וסוס. אין לי מושג מה כולנו נאכל. נפתור את זה איכשהו…