ולאחר מספר שעות…

חח… ממש יום מרשים שהיה לי היום. רק מלקרוא את השטויות האלו הבנתי שהיה לי יום לא משהו. עכשיו אני בבטחה יושבת לי בדירה החמודה שעוד בינתיים שלי. היום במסדרון בקומת הכניסה חשבתי על משהו. כבר רוקנו את הבריכה ועכשיו יש שם אפילו קצת רפש ירוק שגדל ממש מהר כי בארץ לא יודעים לעשות ניקוז אפילו של בריכות ופתח הניקוז בצד אחד והחלק הנמוך של רצפת הבריכה הוא בצד השני. זה ממש מרשים. הייתי חושבת שבריכה הם ידעו לעשות אבל לא. אז ניקזו את מה שאפשר והשאר ישאר שם עד הקיץ עם מלא רפש ויתושים. 

בכל מקרה מה שחשבתי עליו היה זה שאני לא כל כך טובה בלהתמודד עם חוסר יציבות. ומבחינתי חוסר יציבות זה למעשה הקצב הרגיל של החיים. כלומר זה שיש חורף ואז קיץ זה מבחינתי חוסר יציבות. יש משהו בי שכל החיים מחכה למצב בו הדברים יתייצבו ואז סוף סוף אוכל להתחיל לחיות. כנראה שזה למה אני מחפשת לי דרך לחיות יותר זמן ובמצב טוב. מתחיל ממש לבאס אותי שאני אומרת לאנשים את הגיל שלי והם לא מופתעים. היום פגשתי גננת שהיא גם כן לא ממש גננת. היא סייעת בבוקר וגננת באותו הגן אחר הצהריים. היתה שם עוד סייעת מחליפה ותוך בערך 20 דקות מתחילת העבודה הבנתי שאני האדם הכי דומיננטי בחדר. זה ממש העציב אותי. לא יודעת למה. היא הייתה אחלה ומבוגרת ממני בשנתיים וכבר אמא ל 4 בנים הגדול מהם בן 21! היא היתה שמנמנה בצורה מעוררת כבוד וקול חזק ואסרטיבי אבל כנראה משהו בה עוד לא מספיק מבושל. הסייעת השנייה הייתה גברת ערביה שהגיעה לעזור רק להיום ואני אפילו לא ממש הייתי צריכה להציג את עצמי לילדים. הייתי כל כך לא נוכחת ולא מעוניינת ביום הזה שישר קיבלתי את הכבוד של כל המעורבים. הם התנהגו יפה ואכלו מסודר והקשיבו לי ברגע שרק פתחתי את הפה לדבר ודיברתי בלי לחשוב פעמיים יותר חזק מהגננת כי רציתי להגיד שיוכלו מסודר. בעיקר לא היה לי זין לכל היום הזה ורציתי שיעבור בלי תקלות. 

זו הנוסחה למשילות יוצאת מן הכלל, חוסר עניין מוחלט. הגננת אמרה לי שהיא למדה ממני הרבה ושאני יכולה להיות אחלה גננת ואפילו התחילה להתעניין בסיפור החיים שלי ושאלה ברצינות איך גדלתי וכשאמרתי שאני עובדת בתור שוטפת כלים זה נראה כאילו ממש מרשים אותה. בקיצור, היא עפה עלי. וזה למה? כי היא לא עניינה אותי בשיט. לא היה בה שום פגם. רק העובדה שהיא שמה עצמה תחתי עלתה לי על העצבים. גם הבנתי משהו על המיקום הזה בהיררכיה. הבנתי שהאצילות מחייבת. ברגע שהבנתי שאני במצב בו יש לנוכחות שלי משמעות אז הבנתי שאני גם צריכה להרים את מי שתחתי. כשאני מדברת עם הגננת ואנחנו צוחקות ומתעניינות אחת בשנייה, הסייעת השנייה מרגישה מחוץ לעניינים ואני צריכה להגיע אליה ולשאול אותה מאיפה היא וכמה ילדים יש לה וכל השיט החסר טעם הזה. כדי שתרגיש חלק מהחברה. היא היתה ממש סבבה גם. תכלס הן שתיהן היו סוג של מתנה. ובכלל הפעמים האחרונות שהייתי בגנים היו חסרות אירועים ופשוטות ונעימות בצורה יוצאת מן הכלל. לא דומה בכלל לתקופה שכל פעם שהייתי מגיעה לגן הייתי מוצאת את עצמי מורידה ילדים שיושבים מעל הדלת של השירותים או זורקים עלי אבנים ככה שחצי מהיום אני יושבת איתם בצד מחזיקה אותם בכוח כדי שלא יעיפו על מישהו איזה בלטה. וגם אין גננות ממורמרות שאומרות לי:

״ כן… דיברנו עם ההורים כבר כמה פעמים והם אומרים שהילד עובר תקופה קשה והם עובדים איתו על זה." 

הורים כאלו עולים לי על העצבים במיוחד כי בזמן שהם ״עובדים על זה״ המלאך שלהם משאיר סימני שיניים על כל מי שלא חזק מספיק כדי להרביץ חזרה. אז לא היה שום דבר מזה. ממש כאילו החליפו מציאות. אני מניחה שככה זה כשהמציאות תלויית מצב רוח. ובכלל אני בעצם עוד כועסת מאתמול. ולא בגלל מכבי. (יו! פתאום הבנתי שהבקבוק של מכבי הבירה הוא בצבע ירוק! איזה מושלם זה… אני מפגרת) 

אני כועסת כי הבנתי שאין לכלום משמעות. לא חדש כן, אבל באופן מיוחד. חשבתי לי שלמעשה זה לא שהשולחן והכסאות הופיעו ביד 2 ברגע שאני החלטתי שאני באמת רוצה אותם אלא שהם היו שם ואז אני החלטתי. וה״החלטתי״ הזה הוא לא בדיוק החלטה רציונלית מושכלת אחרי הרבה שיקולים של בעד ונגד וכו. ההחלטה הזו כמו הרבה שכמותה היא סוג של גחמה, תחושה חזקה של רצון שפשוט מופיעה כמו שהרעב מגיע. אז איזו מן החלטה זו? זו אולי החלטה אבל היא לא שלי.

ההחלטות שלי מפגרות. למשל אני יכולה להחליט עכשיו לקום וללכת לקנות גלידה. אבל לא בא לי כי כבר אכלתי מלא שוקולד. אבל אם עכשיו יתחשק לי להתקשר לאבא שלי לשאול אותו מה קורה, אני אגלה שהוא בדיוק באיטליה ומנסה להבין איזו מתנה לקנות לי ועכשיו שאני בטלפון הוא יכול להתייעץ, זו לא בדיוק החלטה. וזה לא מגיע ממני בכלל. אני יכולה לנסות לייפות את זה על ידי זה שאני בעצם משתמשת בתת מודע שלי והתת מודע שלי הוא חלק ממני לכל דבר ועניין, ולכן אני דווקא כן יכולה לקחת על זה אחריות אבל זה לא מחזיק מים כי התת מודע שלי לא יודע שאבא באיטליה. הוא גם לא יודע שהגברת מזכרון יעקב הוציאה את השולחן והכיסאות למכירה. 

מישהו אחר כן יודע והוא גם יודע להפעיל אצלי את המתג של "בעצם ממש בא לי כיסא בר ממש עכשיו". אז אני כועסת. ואני גם ממש מבינה רשעים. כמו הרשעים של שר הטבעות ובעצם של כל סיפור אגדה או מציאות שבה יש איזה רע מוחלט שמנסה להשתלט על העולם. אני מבינה עכשיו שזה הכל מתוך התחושה המזוויעה שאתה בכלל לא שולט בכלום. רוב האנשים לא מודעים לזה בכלל והם חיים בסבבה. אבל יש מי שמבין את גודל הטרגדיה ופשוט לא מסוגל סתם להמשיך לחיות אז הוא מנסה לקבל קצת שליטה, מנסה לשנות את המאזן ככה שלבני אדם תהיה שליטה אבל האלים כמובן לא בקטע אז הם יוצרים מלא מכשולים. נותנים לאיזה ״נבחר״ טוב לבב מלא כלי נשק מגניבים וחברים נאמנים ולרשע של הסיפור נותנים רק עוזרים מטומטמים והוא מתעצבן על חוסר הצדק ומרגיש איך כל הסיכויים נערמים נגדו ונהיה יותר ויותר אגרסיבי בניסיון נואש להראות לעולם שזה באמת לא פייר. וכמובן מפסיד וכולם שמחים כי הביסו את ה"רשע". 

הרשע הוא למעשה הרצון לחופש. 

ולמה הרשע מקבל את הג'ננה? כנראה כי הוא מחובר לערוצי התקשורת של האלים יותר מאחרים. למה אני יודעת מתי להסתכל ביד 2 ואחרים רק מקטרים על זה שהחיים שלהם חרא? כי המוח שלי חלש. אולי המציאות היא שבאמת דברים הם די חרא ורק לי יש צ'ופרים על ימין ועל שמאל כי אני אווטר ולא אדם אמיתי. כל בני האדם האמיתיים, אלו שלא מחוברים לערוץ החיים הטובים של הקדוש ברוך הוא, חיים חיי דוחק ומצוקה ואילו אני פשוט מסוגלת להגיד בלב שלם שיש לי מספיק כסף למרות שאני מרוויחה פחות משכר מינימום פשוט כי תמיד כשאני רוצה משהו אז אני מקבלת אותו. 

בעבודה לפני יומיים ישבנו מתחת להתחלה של טיפות גשם בספסל פינת עישון של העובדים ודיברנו על מכבי. מישהו אמר שהאוהדים כבר הספיקו להסתבך בפריז עם המשטרה וצחקנו על זה שזה בטח לא כי הם תמימים לחלוטין ורק אכלו את הקרואסון מהצד הלא נכון (לא ציטוט שלי). ואז המשכנו ואמרנו שצריכים להקים קבוצה חדשה שתייצג אותנו בכבוד בעולם. נקים את ״מכבי פרדס חנה״. קבוצת כדורגל של סטלנים שהם יצאו למגרש ולא ממש יקלטו באיזה צד זה השער של מי, ולאחר כל משחק יהיה סבב מסאז'ים עם הקבוצה היריבה. רק מה, הם תמיד ינצחו. כי מיינדפולנס. אז ככה, יוצא שאני ״מכבי פרדס חנה״. אלו שעדיין נאחזים בשברירי אוטונומיה, קוראים לזה מיינדפולנס, החיבור לזרם של העולם:

״אם רק תתחבר לעצמך ולעולם, אז הכל יסתדר לך״. 

אבל אני לא מייפייפת כלום. האמת היא ש:

״אם רק תוותר על מחשבה עצמאית ותפעל לפי החשקים של האלים שהם מכתיבים לך בתדר תקשורת למביני עניין, אז הם כבר יגמלו לך על זה. רק תוותר על העצמאות שלך והכל ילך לך חלק.״ 

זה ה"טוב" של כל סיפור. זה מה שכל הגיבורים נלחמים עליו, הזכות להיות משועבד לזרם. ושאף רשע לא יעז לקחת את זה מהם! אז מה מיועד לי? זה בינתיים נראה לי ככה, או שמכינים אותי לשלטון או שמכינים אותי לשחיטה. אולי זו ״הבחירה החופשית" שמדברים בשבחה. 

אולי אני יכולה לבחור מבין שתי האופציות. או שאמשיך עם ההכשרה שלי בביסוס מעמד בהיררכיה החברתית ואלמד את השילוב המדויק של רוגע שלווה ואסרטיביות תוך כדי שמירה על רגישות לזולת, מה שיהפוך אותי עוד כמה שנים לשליטה מושלמת על כל המין האנושי, או שאני כותבת את כל החוכמה הזו (אולי למעט המשפטים האחרונים שקצת סטו מהתוכנית) ואז הורגים אותי באיזו דרך פומבית עם קורטוב של הקשר פוליטי וכל מה שכתבתי מתפרסם באופן היסטרי ומשנה סדרי עולם. כן, אני עד כדי כך תופסת מעצמי. מה חשבתם ג'ינגס חאן היה עניו? 

ומה אני באמת רוצה? כלומר האני שהוא אולי עדיין קצת באמת אני? אני רוצה שדברים יפסיקו להשתנות כל כך הרבה. אני רוצה שלמשך זמן ארוך במיוחד הטמפרטורות ישארו אותו הדבר. אני רוצה בית עם בריכה. אבל לא הוליווד סטייל קר וסטרילי, חד כסכין עם נוף של גורדי שחקים. אני רוצה שזה יהיה פונקציונלי. אני רוצה שהיא תיהיה ארוכה מספיק כדי לשחות על אמת ושהיא תהיה יפה ולא סתם סטרילית. משהו מקושט בטעם טוב ושזה יהיה חלק מאזור המגורים ככה שאוכל פשוט לשבת לאכול ולהסתכל על המים ואני רוצה ליד זה מקום לטיסו כדי שאוכל להתנדנד ולטפס ולרקוד. ואני רוצה גם שאוכל להתנדנד מעל המים ולקפוץ לתוכם אם יתחשק לי. ואני רוצה גם מדבר וגם יער ואני רוצה חמסין ושלג ואני רוצה ששום דבר מזה לא יכפה את עצמו עלי. אני משאירה מקום לשינויים עדינים כמו עננות גבוהה או נמוכה וזה שלפעמים ירד גשם ולפעמים לא אבל לא בקטע של בבוקר גשם ובצהריים חם מגעיל. למעשה לא יהיה יותר חם מגעיל. ואני רוצה שהגוף שלי יהיה חזק ובריא ושאוכל לעשות איתו מלא פעלולים ואני רוצה לשיר ולנגן וגם ללמוד תכנות כי זה כיף. ואני רוצה כל היום ליצור דברים וללמוד. ואני רוצה שיהיו איתי אנשים שלא מבינים דבר וחצי דבר בהיררכיה. אני רוצה שהם לא ינסו להגשים את עצמם דרך אסוציאציה איתי. אני רוצה שהם יהיו כמו חיות פרא שבוחרות לבלות איתך את אחר הצהריים סתם כי אתה נחמד להם. ושהם ילמדו אותי דברים ושאני אלמד אותם ושכולנו נשמח כשמישהו מגלה משהו חדש ושנוכל ליצור יחד ולחדש אחד לשני דברים כי לכל אחד יש זוית קצת שונה. ואני רוצה שאוכל לאכול מלא דברים שונים אם ארצה ואם לא ארצה אז אוכל לאכול גלידה כל הזמן ולקבל מזה את כל הויטמינים בלי לשבור את הראש. ושאני אשן כשאתעייף ולא בשעה מסוימת. ושאשן כמה שבא לי ואיפה שבא לי כמו חתול. ושלא יהיה דבר כזה "המולה" שיהיו לי אנשים בחיים רק במידה שאוכל להכיר. ושלא יהיה דבר כזה אנשים חסרי פרצוף משוכפלים לקיר של "ציבור". ושכל אחד יהיה בעל יכולת אנליטית ושלא יהיה לאף אחד שום קשר למיינדפולנס. שכולנו נהייה חופשיים. בעצם אני רוצה לחיות בבית ספר לחינוך מיוחד 🙂 רק בלי מורים.