גם תאריך נחמד. כבר הספקתי להצביע לכנסת ישראל, בתשע בבוקר בקלפי של אזור הסינמטק באותו הבצפר ובאותה הכיתה. זו הפעם החמישית בשלוש השנים האחרונות. אני כבר זוכרת איפה עומד פה הפסנתר. 

קפה זה טעים. התעוררתי כנראה עוד לפני שש בבוקר כי העבירו את השעון ואני עדיין מתעוררת לפי השעון הישן. והרגשתי מאוהבת. זה היה מצחיק. הסדינים היו לי נעימים במיוחד על העור והכל היה רך ומלטף והמציאות הייתה צלולה ומרגשת כמו האויר בחוץ. ככה זה כשכל המדינה מתעוררת ליום חופש בתשלום. הכבישים ריקים, האנשים נחמדים ובעיר הגדולה עוד אין ״תיירים״ מהפריפריה, רק מקומיים עם הילדים שלהם בדרך לקלפי. ״שכונת תל אביב״ כמו בקורונה. זו היתה תקופה ממש נעימה, עם כל ההיסטריה עדיין הרחובות מעולם לא היו נעימים יותר. זה היה כמו לחיות בעיירה קטנה וחביבה במרכז העולם. ככה זה עכשיו אבל כבר מתחילים לראות את התיירים מטפטפים. תיכף יהיו בכל מקום משפחות מפתח תקווה ב״יום כיף״ מוציאים את העצבים שלהם אחד על השני ועל כל מי שמסביב. אבל בינתיים עדיין נעים. בבית הקפה של עורכי הדין אין כמעט אף אחד כי כולם בחופש. רק כמה זקנים ואיזה שתי רוסיות שישבו פה דיברו על ללכת לעשות קניות בטיב טעם. 

אני בכלל בדרך לסבתא. לא יודעת אפילו למה. סוג של חובה למרות שהכרזתי שאני לא עושה כאלו דברים יותר אבל מתי עוד יצא לי לבקר אותה במהלך היום בלי להיות לחוצה על הרכבת האחרונה הביתה. אגב בית… זה כמובן מוטל בספק. מרגיש שמתרחק ממני יותר ויותר. אם היה איזה רגע לפני כחודש שבו חשבתי שאני יכולה לנוח ולהתרווח בתוך המיקום שלי ולעשות תוכניות לטווח ארוך כמו רישיון נהיגה או עציצים, אז אתמול שוב הבנתי שצריך להתחיל לבדוק מה מהרכוש שלי אני יכולה לאחסן איפה. החוזה נגמר בינואר ויש מצב שעוד לפני זה לא יהיה לי איך לשלם שכירות. 

אתמול בעל המסעדה החליט שבסוף השבוע אני עושה משמרת שלמה בתור המנקה של השירותים. הוא גם לא שאל אותי לפני זה, פשוט שיבץ אותי ואני גיליתי את זה מהשוטף השני והייתי צריכה לגשת לבעל הבית ולהסביר לו שזה לא הולך לקרות. הוא לא אחד האנשים שעושים רושם של מקשיבנים גדולים. למעשה הוא קצת מזכיר לי את הבוסית הקודמת שלי שאיתה הגעתי לצעקות לפני שהתפטרתי. יש אנשים שהם לפי דעתי ההיפך המוחלט ממני. אם אני יצור רגיש בצורה קיצונית, אז הם בלתי רגישים בצורה קיצונית. וזה לא עושה אותם לרגועים יותר. דווקא ההיפך, הם נהיית לחוצים וחשדניים. כמו סבתא שלי שמאבדת את השמיעה שלה ולחוצה כל הזמן ליד אנשים שמדברים והיא לא ממש שומעת מה הם אומרים. היא כל הזמן צריכה לוודא ששמעה נכון ולבקש שידברו חזק יותר ואז היא מרגישה שהם עושים לה דווקא שהם מדברים חלש מידי ולא לכיוון שלה. אז ככה זה אנשים לא רגישים. אין להם מושג אם האדם מולם רוצה בטובתם או לא אז הם סיגלו לעצמם אורח חיים של תקיפת מנע. פועלים בצורה דורסנית ומניפולטיבית ככה שהם ירגישו מוגנים. אלו אנשים שלא ממש מבינים את המונח ״גזלייטינג״ כי זה פשוט הדרך היחידה שבה הם יודעים לחיות. 

אז הבעלים לא שאל אותי מראש אם אני מוכנה בשישי לשבת ליד השירותים כל היום, והוא פשוט שיבץ אותי לזה וסידר את כל שאר המשמרות בהתאם ואני גיליתי סוג של בדרך אגב מהשוטף השני שאמר שהבעלים ביקש ממנו לעבוד ביום חופש שלו כדי שאני אוכל לשבת ליד השירותים. עלו לי העצבים והצלחתי להוריד אותם בקושי רב. הלכתי לנקות את המקרר ירקות ונאחזתי ב״מקום הבטוח״ שלי כמו בחצאית של אמא ביום הראשון של הגן. 

כשהבעלים הגיע למסעדה ניגשתי אליו, והוא כשראה אותי ישר אמר: 

״רציתי לשאול אותך…״ 

ואני כבר התעצבנתי מחדש. שקרן בן שקרן. לא רצית לשאול אותי. רצית ליידע אותי שהחלטת משהו שלא הסכמתי לו. אז אמרתי לו שאני לא יכולה לעשות את המשמרת הזו. הוא נראה טיפה המום. נראה שזה לא קורה לו הרבה שההחלטות שלו מוטלות בספק. אפילו לא היה לו במערכת ההפעלה של המוח תגובה הולמת לסיטואציה ורק שאל: 

״לא יכולה או לא רוצה?״ 

אני לא מתרשמת מטון מנהל הבצפר הזה ואמרתי:

״גם וגם.״ 

אמרתי משהו כמו: 

״זה פשוט לא עבודה שאני מוכנה לעשות ואני מבקשת לא להטיל עלי את זה.״ 

הוא אמר: 

״בסדר.״

פשוט כי לא היה מוכן עם שום תגובה אחרת. אני בטוחה שאחר כך עברו עוד מלא תגובות אחרות בראש שלו והוא לא הבין איך הוא נתן לי ככה לצאת מזה. בטח גם לא הבין באיזה קטע אני מעזה פשוט להחליט שאני לא עושה את העבודה שביקשו ממני לעשות. בטח גם סובב את זה בראש שלו ככה שצירף את זה לעוד מלא מקרים בהם הוא הרגיש שהעובדים מזלזלים בו והוא נכנע להם. ובטח זו עילה לפיטורין כי אין מצב שמישהו לא סר למרותו וממשיך לשאוף אוויר ולקבל ממנו משכורת. או שאני טיפה משליכה ושום דבר מזה לא קשור למציאות ואני מניחה כמו אוטיסטית טובה שכולם כמוני ובמציאות הוא פשוט אמר ״בסדר״ והמשיך לקפץ לו להנאתו. אבל לא סביר. למה? כי אז המסעדה שלו הייתה מנוהלת אחרת. וכפי שהיא מנוהלת, מרגישים בבירור שמשהו מסריח מהראש. היא פשוט לא ממש מנוהלת. ויש כמובן עוד אופציה והיא שהוא בדיוק כמוני. שאנחנו עשויים מחומרים דומים ולכן מתנגשים אנרגטית כי שנינו טיפלה פרנואידים ולא מובנים ולא תקשורתיים ולחוצים ליד אנשים. אולי הוא אפילו טיפוס רגיש ביותר… פחחח לא מאמינה בזה, אבל אולי… 

אגב, מסתבר שאני לא מבינה כלום בעולם הזה וכל מה שאני חושבת שאני יודעת שווה לתחת. אתמול אחד הטבחים הותיקים, ואני ממש תופסת ממנו, פתאום התחיל להסביר לכולם למה צריך לבחור ביבי. אני כמעט השתנתי על עצמי. הוא דיבר ממש באותן מילים שבהן מסבירים תומכי פוטין למה רק הוא האדם המתאים לנהל את רוסיה ושלולא הוא, המדינה תחרב. אני ניסיתי קצת לעלות התנגדות וקיבלתי ממנו: 

״רק ביבי יודע לנהל את המדינה.״ 

אני בתגובה: 

״אני חשבתי שהמדינה פשוט התנהלה לבד כל הזמן שהוא היה בשלטון…״ 

״רק ביבי ניצח את הקורונה.״ 

לא התאפקתי:

״ביבי וצ'אק נוריס, אתה מתכוון.״ 

הוא לא הבין אותי. אני לא הבנתי אותו. הבנאדם מבוגר מספיק כדי לזכור שביבי לא תמיד היה המלך והוא שייך למיעוט שסובל מהסתה והזנחה והשפלה תחת שלטון מפלגת הליכוד כבר יותר מעשור והוא חושב שרק ביבי יכול להיות בשלטון. ומה עכשיו..? אני פשוט לא רואה יותר שום צורך לתקשר עם אף אחד. כולם פסיכופתים. אני פשוט אחייך יפה ואסתום. 

רק שלא הצלחתי. 

בערב כתבתי ״מניפסט פיפי״ על חוסר היכולת שלי לעשות משמרות שירותים למנהל המטבח ומנהל המסעדה. רק לבעלים לא כתבתי כי אין לי את המספר שלו ואני בכלל לא בטוחה שהוא יודע לקרוא, הדביל. התשובה שקיבלתי הייתה קרירה: 

״אם עדכת את בעל המסעדה שאת לא יכולה אז בסדר.״ 

יופי. מה זה אומר? שלא תבקשו ממני יותר? שאתה תדבר איתו ותוודא שיש מי שיעשה את זה? או שביום שישי שוב יבוא אלי אחראי המשמרת עם המשפט: 

״ממש מצטער אבל יש לנו בלת״ם והמנקה לא הגיע אז אנחנו צריכים שאת תנקי היום את השירותים.״ 

את הקלף הזה הם שלפו כבר שלוש פעמים כאילו אני מוחקת את הזיכרון שלי ברגע שאני מעבירה אצבע בסורק נוכחות. יש כמובן דרך מאוד יפה ורגועה לטפל בזה ואם אני אבלה מספיק זמן עם עצמי ואקח בחשבון את כל הפרמטרים וחמלה ואובייקטיביות אז יצאו לי דברי חוכמה ובינה והכל יבוא על מקומו בשלום, אבל אני לא אוכל לעשות את זה ביום שישי כשיבואו אלי ככה עם עיניים תמימות. ואם הבעלים יהיה שם אז שום דבר שקול ונחמד לא יצא ממני. רק זעם שמעורבב בדמעות של אישה בהריון. ככה אני מגיבה לפגיעה. בזמן אמת אין לי שום יכולת לנסח משפטים ברורים ושקולים. אני רק נחנקת מדמעות ויורה לאיפה שכואב. אם הייתי גבר הייתי שוברת לו את האף והולכת למעצר. במקרה שלי אני סתם אבכה מול כולם. אז מתוך דמעות אני בטח אכריז משהו כמו: 

״אתה לא ראוי לנהל את המקום הזה ולא ראוי לעובדים שיש לך ואתה בכלל לא יודע לנהל ויש לך יחסי אנוש של אוטיסט ואתה גם קקי! תפו אליך, אני מתפטרת!״ 

טוב שאין לי ילדים לפרנס כי הם היו גוועים ברעב. וזה לא שאני עובדת כזו בעייתית פשוט אין לי יכולת להכיל סוג מסוים מאוד של בני אדם וכל כמה שנים אני פוגשת אחד כזה. בשנה האחרונה זה קרה כבר פעמיים. אולי האלים דוחקים בי שאלמד להתמודד. אבל איך אני יכולה ללמוד להתמודד כשהמערכת ההורמונלית שלי לא מאפשרת לי ליישם? זה לא שאני באמת לא יודעת מה לומר, אני פשוט לא מסוגלת לומר את זה כי אני מושפעת מהאנרגיות של העצבים של האדם מולי ולחלוטין משותקת בגלל האיום. מה בנסיבות האלו אני יכולה לעשות? אני רק יכולה להניח שזה משהו שאפשר להתמודד איתו אם אוריד את רמות האסטרוגן שלי ואבנה לי מלא מסת שריר ואפתח אדישות וחוזק פנימי ולא ארגיש יותר שום דבר כולל שמחה בגשם (כמו שהיה היום) אז זה או היכולת להגן על עצמי או היכולת לבכות מהתרגשות כששני יוטיוברים סינים מדגימים איך נשמע כינור סטרדיווריוס. 

אז אני ניסיתי להשתמש בתותח היחיד שאני מכירה וזה הכתיבה. ההודעה למנהלים היתה ארוכה. אני בטוחה שהם לא רגילים לקרוא כל כך הרבה מלל מהעובדים שלהם שאתמול אחד מהם צייר בולבול על הקלקר החדש וכתב ליד: 

״מישה לוקך אני יזיין אותו.״

אבל זה טריק של פחדנים. לא יכול להיות שזו הדרך הנכונה להתמודד עם כל אחד שמנסה לדרוס אותי. היה לי פעם מנהל שניסה כאלה שטויות ואיתו התמודדתי טוב פשוט כי הוא ממש תפס ממני. הוא ראה פעם במצלמות איך אני תופסת הומלס וזורקת אותו לצד השני של הרחוב אחרי שהוא בא ואיים על אחת העובדות. ומאז הוא הקשיב לי. אז כשהוא היה דורסני ולא סביר, אני יכולתי להתעמת איתו תוך כדי שאני מסתירה את הדמעות שלי והוא היה נהיה ממש מבולבל ומוותר. אולי כי אשתו אמרה לו שככה צריך ושלא שווה לאבד אותי כי אני חוץ מזה עובדת ממש טוב. אבל כן… זה סוג של טיפוס, והטיפוס הזה הוא לרוב הבוס של העסק בו אני עובדת. לרוב אלו לא יהיו המנהלים, אלא הבעלים. כנראה בשביל להיות בעלים של עסק צריך להיות טיפה סוציופט. ולרוב אנשים פשוט מחייכים אליהם ועושים כאילו הם מסכימים ומשתדלים שלא להיתפס כשהם מעגלים פינות של בקשות לא סבירות. 

כמו הפרצוף שעשתה האחראית משמרת שביקשה ממני שבוע שעבר לעבור עם סמרטוט מטבח על הכיורים כי הבעלים ראה שיש עליהם מים וזה לא מצא חן בעיניו. אני כנראה הסתכלתי אליה מוזר כי היא חזרה על זה ואמרה:

״כן… פשוט תעשי קצת שיראה יבש.״ 

אני כנראה סוג של עובדת בעייתית. הבעיה היא שאני לא עובדת. אני מבחינתי שותפה בכל עסק שבו אני מועסקת. וברגע שאני מתחילה לעבוד במקום מסוים, אינטרס של בעל העסק הופך להיות האינטרס שלי ולכן כשמבקשים ממני לצבוע את הורדים הלבנים באדום כי ככה, אני פשוט אומרת שזה לא הולך לקרות. לא כי אני ״דובי לא לא״ ועובדת ממורמרת אלא כי מבחינתי זה לא ניצול הגיוני של כוח אדם ופעולה כזו היא לא לטובת העסק. לרוב הריבים שלי עם הבעלים שאיתם זה מגיע לידי ביטוי משאירים אותם די מבולבלים. מצד אחד העובדת שלהם מתחצפת אליהם מצד שני בא להם לחבק אותה. ומעולם לא פיטרו אותי אחרי כאלו דיונים פשוט כי הבעלים כנראה היו יותר מידי בדיסוננס קוגניטיבי בשביל לקבל החלטה כלשהי והתפללו שאלך לבד כי הם לא יכולים להתמודד עם המצב הזה מנטלית. 

אז אין רישיון נהיגה. כי סביר שהסיפור הזה יעלה את הסעיף לבעלים הנוכחי ואני אמצא את עצמי גולשת על הערכים הנעלים שלי ישר לתוך מעגל האבטלה. קראתי שהעובדים בטוויטר נשארו לעבוד בסופ״ש כי פחדו שמאסק יפטר אותם אחרי שפיטר את כל ההנהלה ביום הראשון שלו כבעלים. זה נשמע לי ממש מופרך. בחיים לא הייתי מגיעה למצב כזה. אם הנהלה מתחלפת אני נכנסת למצב ביקורתי ++ ועושה כל מה שאפשר כדי לברר האם האדם הזה ראוי בכלל שאמשיך לתרום לעסק שלו. בחיים לא הייתי חושבת לנסות להתחנף. יותר סביר שהייתי תופסת אותו ברגע בו היה אומר לי שלום ובא ללכת, ושואלת אותו מה התוכניות לעתיד החברה ומנסה גם להוציא קצת פרטים על חייו האישיים כדי להבין באיזה מצב נפשי הוא נמצא באותה התקופה והאם זה אדם שניתן לסמוך עליו… והעובדים של טוויטר הם אנשים עם קריירה, הישגים, רזומה, ומתנהגים כמו מנקה של משרדים עם שלושה ילדים שלא יודעת עברית מספיק כדי לעבוד בשום עבודה אחרת ורועדת מפיטורים. משונה.

איזה יום יפה… יש עננים אפורים והאוויר צלול אבל השמש מציצה וצובעת את כל העצים בצבעים עזים. כל הפרחים הכתומים כתומים זוהרים וכל הירוק ירוק בוהק עם אינסוף גוונים. 

אז צריך ללמוד שני דברים. לעמוד על שלי מול גורמים עוינים ברגע האמת, ולא בדיעבד עם טקסטים ארוכים ומנומקים. ולהמשיך עם ההתפתחות והתקדמות בתנאים של חוסר וודאות. זו סוגייה לא פשוטה. העולם יותר כבר לא יהיה ניתן לחיזוי וצריך להתרגל לזה. העולם שלי מעולם לא היה ניתן לחיזוי וזה למה לא התפתחתי. כדאי שאלמד להתפתח תוך כדי תנועה כי כבר לא תהייה יציבות והקצב רק ילך ויגבר. אז להתחיל לעשות רישיון? למרות שיש מצב שלא יהיה לי איך לשלם שכירות חודש הבא? ואז מה? מה יקרה אם אצטרך להפסיק תוך חודש? מה אני אמורה לעשות? 

להמשיך כשיצא לך. 

זו התשובה מהאלים. הנה ככה זה קורה בזמן אמת. אני שואלת והם עונים. 

את רוצה שולחן וכסאות? קחי שולחן וכסאות. את רוצה לעבור דירה שבוע אחרי שקיבלת שולחן וכסאות, תעברי דירה. שום דבר לא כובל אותך לשום דבר. אבל תמיד ממשיכים לבנות. אולי השולחן הזה אמור היה להגיע למישהו אחר בכלל. את לקחת כי רצית. זה לא בהכרח אומר שאת אמורה להיות זו שמשתמשת בו. אולי הפינה שעשית נועדה למישהו אחר. ואם היית חושבת שלא שווה לקחת את השולחן כי את בכל מקרה כנראה עוזבת, אז למישהו אחר לא היה שולחן וכסאות. וככה דברים מגיעים אליך גם. מישהו טורח ואת נהנית. זה לא הדדי ואין שכר גלוי על עמל, רק ביטחון במציאות שפועלת כפי שאת פועלת. 

ועכשיו אלך לקנות לסבתא מאפים בקונדיטוריה בוטיק כי היא מתלוננת שאין בארץ מאפים טובים ונקווה שאדע להתעמת עם הזאב לא בכתב.