חיכיתי בסבלנות במושב ממש ליד מכונת הקפה ושלט ה״כניסה לעובדים בלבד״. זה השתלם. לפני זה יצאתי החוצה לחפש מקום. כבר כמעט החשיך אבל יש מלא מנורות בחוץ אז חשבתי שאולי יהיה בסדר. דווקא יש מלא מקומות ישיבה נחמדים מחוץ לסניף ארומה עצמו. יש נדנדות ושולחנות בר גבוהים. אולי מתישהו אקח לפה את אמא שלי. היא אוהבת כאלו . אבל מתי..? וזה אחרי שלפני כמה ימים אמרתי לה שאין לי שום הנאה בלפגוש אותה ומצידי לא לראות אותה יותר בחיים שלי. זה נאמר עם חיוך מה שבטח בלבל אותה מספיק בשביל לא להיות בטוחה שהיא צריכה להיעלב. אבל אחרי זה בכלל הפצצתי. הוכחתי לה מעבר לצל של ספק שההחלטות המשמעותיות ביותר בחיים שלה היו טעות ושהתוכניות שלה לעתיד הן טעות בדיוק באותה המידה כי שום דבר לא באמת השתנה. זה נקרא ״אהבה״ אצלי. 

לא בטוחה שאני משתמשת במילה הזו נכון…

אכלתי גביניה ובא לי עוד אחת. אבל אין כוח לעמוד בתור.

אחר כך ניסיתי להמתיק את זה בזה שאמרתי לה שעכשיו שהיא מבינה את זה, היא יכולה לשנות. היא בחצי היסטריה שאלה: 

״לשנות איך?!״ 

ואני ניסיתי להסביר משהו על הכוח של המחשבה והיכולת להרגיע את המוח והגוף ולמצוא בחיי היום יום את הרגעים בהם הכל ממש טוב וכו. ניסיתי להסביר שהיא כל החיים שלה חייה כאילו שהדבר הבא שהיא תעשה סוף סוף יציל אותה מהדיכאון שלה. ובינתיים היא עובדת כמו חמור כדי לשכוח שהיא בדיכאון בתקווה שהיא תינצל. ככה כבר כמעט שישים שנה. אז הסיכוי שזה יעבוד אם היא פשוט תמשיך ככה, הוא לא גדול. היא אמרה שהיא מתכננת למכור את הדירה והבתים שיש לה בסנט פטרבורג ועם הכסף הזה לקנות דירה ומכונית בפורטוגל. אני אמרתי לה שבמלחמה קונים דירות ולא מוכרים אותן ושהמחיר שהיא תקבל עכשיו הוא זעום. הראתי לה איך עלו המחירים בפרדס חנה אחרי שהיא מכרה את הבית שלנו. באותה תקופה היא האמינה שהבית הזה הוא משקולת על הצוואר שלה וברגע שהיא תיפתר ממנו אז החיים שלה סוף סוף יוכלו להתחיל. היא מכרה בזול החזירה משכנתא וביזבזה את שאר הכסף על שכר דירה, מכונית משומשת ואוכל במשך כמה שנים עד שנגמר. האושר לא הגיע. 

בדקנו ביד 2 והיא ראתה שהיום הבית שווה מיליון דולר יותר. ואז היא התחילה לבכות. אני כמו בת טובה ניחמתי אותה בזה שאמרתי לה שאם היא תעבור לדירה בפורטוגל אז יקרה אותו הדבר רק שהיא כבר זקנה ולא תוכל למצוא עבודה בקלות והיא גם לא יודעת את השפה וגם אין לה שם חברים ומשפחה ובפורטוגל יקרה לה מה שקרה לסבא. 

״מה קרה לסבא?״ 

אבא של אבא עבר לישראל לפני 20 שנה במטרה להתחיל את החיים מחדש. ומאז הוא לא עשה כלום חוץ מלרטון  ולקטר ועכשיו כשכבר ממש ממש ברור שהוא כבר לא יכול לעשות עם החיים כלום, הוא התחיל לשתות. למה? כי המעבר היה קוסמטי. משנה מקום משנה צבע של אריזות מזון אבל לא הרבה מעבר לזה. הוא חשדן פסימי, ביקורתי וחסר ביטחון וחסר רצון ליצור קשרים אמיתיים עם אנשים. ברוסיה עוד היה לו שאריות של מה שהיה לו הכוח לבנות בנעוריו. פה לא היה לו כלום. כיום הוא גר בדירה קטנטנה שכורה שאפילו את הרהיטים הוא לא יכול להחליף כי זה של הבעלים. ומחכה למות. 

אמא שלי לא הגיבה לזה טוב. אבא שלה היה אלכוהוליסט וזה הדבר שהכי רודף אותה בחיים. אז כנראה לשם הגורל מכוון אותה. היא נסעה הביתה אחרי שניסיתי בכל זאת להסביר שזה לטובה שהיא הבינה את זה. והיא הייתה מדי בהלם בשביל להתווכח. יום למחרת היא לא הגיבה לי להודעה כל היום ואני חשבתי לעצמי:

״טוב… אז סיימנו? איך בכלל קוברים מישהו בארץ הזו? זה עולה כסף? אני צריכה לקחת הלוואה? בטח אחותי תשתתף ובתמורה תרצה שנהיה בקשר שוב. אני אצטרך להסביר לה שמוות של אמא זה לא מקל קסמים שמבטל את הסיבה שאני לא בקשר איתה.״ 

אני לא עושה את אותה הטעות פעמיים. כבר החלטתי לא לדבר איתה כשהייתי בת 19. היא בת 15 והיא החטיפה לי סטירה כשלא נתתי לה לשבת ליד המחשב. זה בגדול היה מוצדק כי הייתי מניאקית וזה בטח היה כעס שהצטבר אצלה במשך 15 שנה, אבל אני הבנתי שזה לא מתאים ואנחנו כבר לא קטנות ובכלל היא לא באמת מעניינת אותי אז הפסקתי לדבר איתה. 

ככה בערך שנה. עד שהדיכאון של אמא שלי עבר כל גבול ואני הייתי די בטוחה שיום אחד אחזור הביתה ואמצא את הגופה שלה במיטה עם צנצנות של כדורים על הרצפה. אז אמרתי לשתיהן שככה לא יהיה יותר ושצריך לצאת מהמצב. אמא שלי אמרה שאי אפשר לצאת מהמצב. אני אמרתי שאפשר, רק צריך להבין איך. בסוף היה די קל. את הבית באותה התקופה אי אפשר היה למכור כי לא היו לו אישורי בנייה אבל אפשר היה להשכיר בתנאי שנסיים את הבנייה שלו. כשאבא שלי עזב, הבית היה באמצע הבנייה ורבע ממנו נשאר לא גמור. אמא שלי אמרה שאי אפשר לסיים את הבנייה כי אין כסף. אני אמרתי שאפשר, רק צריך להבין איך. הלכנו כל אחת לחדר שלה להוציא את הכסף שיש ושמנו על השולחן, פיזית. זה עוזר. לי היה קצת כסף מה 400 ש״ח שהצבא שילם לי כל חודש. לאחותי היו כמה מאות שקלים מהבייביסיטר שלה ולאמא שלי היו עוד כמה מאות. סבבה. אפשר לקנות בזה טיח ובלוקים ודלק לאוטו. חוץ מזה נצטרך להשיג עוד. אמא שלי אמרה שהיא יכולה למכור כמה תכשיטים ומכונות שיש לה מהעסק שלה ואחותי אמרה שהיא תעשה עוד בייביסיטר ואני מצאתי עבודה במלצרות וניקיון בתים בתל אביב ובגלל שהייתי בצבא הנסיעות לתל אביב היו חינם. חברים שלי נתנו לי הלוואה שהחזרתי אחר כך במשך חצי עשור וככה לאט לאט הקסמים התחילו ליפול עלינו כמו עלי שלכת. 

השכן שלנו היה קבלן והכיר לנו בחור מואדי עארה שעבד איתו שעשה לנו את הטיח במחיר ״רצפה״  תודה אנג׳ל 🙂 והשכן עצמו עשה לנו את הגג ללא עלות וגם ריצף את החדר הנוסף שבנינו ללא עלות. אנחנו היינו צריכות לשלם בעיקר על חומרים והקפה שהם שתו בסוף כל יום עבודה על הספסל שלנו עם נוף לפרדסים מתחת לעץ בשקיעה. שתו קפה ופטפטו על פוליטיקה והחיים. 

למה אני תקועה על הסיפור הזה עכשיו? אולי כי בגיל 19 אני הפעלתי את כל הכוחות שלי, הפיזיים והרוחניים כדי להוציא אותה מהבוץ, כי היא אמרה שככה היא תהיה מאושרת, והבת זונה הזו בכלל לא נהייתה מאושרת מזה! לא השתנה כלום! בהתחלה היתה הקלה וחגיגת ניצחון ותחושה של הישג ואני ואחותי חזרנו לדבר בגלל שהיינו חייבות להתגייס למטרה משותפת וממש נלחמנו כתף אל כתף בשוחות של השיפוץ הזה במטרה ״להציל את אמא״. ואז היא פשוט נכנסה לדיכאון שוב ברגע שהאופוריה והכסף הסתיימו. ואז הוצאתי אותה שוב. ואז עוד פעם ושוב… וככה כבר עשרים שנה. ובבוקר אחרי הביקור שלה אצלי, התחרטתי שדיברתי עליה ככה כי זכרתי את מה שסבתא אמרה שלא כולם כמוני ושמה שאני יכולה להתמודד איתו לא כולם יכולים, אז שלחתי לה הודעה שזה לא היה טעות ושהיא יכולה להסתכל על זה באופן חיובי או משהו… היא לא ענתה. 

זה למה יש אנשים שיכולים להיות שליט ויש שלא. רוב האנשים לא. רוב האנשים לא מסוגלים לראות אדם בסבל ולא להשקיע מאמצים לעזור לו. שליט אמיתי יכול לשלוח אנשים לסבול אם ככה הוא החליט שצריך. כי לפעמים פשוט צריך. ואם הייתי נותנת לה לסבול אז בפרדס חנה, אולי החיים שלה היו שונים לגמרי היום. אולי היא לא הייתה מושכת את הסבל שלה עוד 20 שנה. לפעמים צריך לסבול המון עכשיו כדי שהסבל יסתיים. אבל לא יכולתי. אני לא שליט ולא נעליים. אני עבד של הרגשות החמודים שלי ובגלל זה אנשים עוד ימותו. באותו היום אני כמעט הגעתי למצב של אופוריה מהמחשבה שאולי זה סוף סוף נגמר. אבל אני מקשיבה לעצות של עצמי. הנסיבות החיצוניות הן אף פעם לא הבעיה. הבנתי שבכלל לא משנה אם היא מתה או לא, מה שחשוב זה איך אני מתמודדת עם זה. איך אני מקטלגת את זה. מה אני לומדת מזה. חשבתי שטוב, אז אני פשוט לא אמורה לדבר עם אנשים אף פעם כי כל מה שאני אומרת זה רעל טהור ואני הרגתי את אמא. נתתי לזה להיות, כי זה גם נכון. אבל לא רק. אני עדיין מעבדת את זה. 

באותו יום כמובן הסיפור עם המנקה של השירותים נפתר. המנהל ניגש לשוטף הזקן ואמר לו שהוא מקבל חזרה את היום חופש שלו כי הם מצאו מנקה מקצועית. הוא לא אמר לי מילה כאילו זה לא קשור אלי בכלל. שמחתי. זה באמת לא אמור היה להיות קשור אלי. והמנקה הזקן כבר התכונן לעשות שיחה עם הבעלים כי לא היה ברור מה קורה עם זה וכבר תיכף שישי. 

אני יודעת שאני אמורה לא להזניח את האנשים שלא נעימים לי. אני יודעת את זה כבר מהתקופה בבצפר שהפסדתי בפרלמנט כי לא טרחתי לדבר עם המורות שהתנגדו להצעה שלי. פשוט הן היו לא נעימות וקיוויתי שהן לא משמעותיות. האנשים האלו הם בסוף הכי משמעותיים. אני יודעת את זה ועדיין לא הצלחתי ליישם. אבל כל פעם מחדש אני עושה הכל חוץ ממה שצריך. וגם הפעם. הבעלים עשה את סידור העבודה של השבוע הקרוב ורק עכשיו שלח אותו. זה כשלעצמו לא סבבה כי עכשיו שבע בערב בשבת, ואני רק עכשיו מגלה אם אני עובדת מחר או לא. אבל הבעיה הנוספת היא שהוא שיבץ אותי ביום בו אמרתי שאני לא יכולה לעבוד, קיצר לי את כל המשמרות בשעה ונתן לי שלוש משמרות במקום ארבע. אז מה אני עושה עם זה? אין לי כוח. פשוט אין. האם זה אומר שאני רשמית זקנה? שאין לי עוד יכולת ללמוד ולהשתנות ולהתמודד עם האתגרים שלי? אולי. כל מה שבא לי זה לשבת באוהל בדואי במדבר ולעשות ״מים חיים״. אגב זה קונספט מדליק. אני שמה בקבוק זכוכית מלא מי ברז על השולחן החדש שלי מול החלון לכל היום וכשאני חוזרת הביתה יש לי מים שהיו בשמש והיה להם יום ממש טוב מלא אנרגיה ושלווה. שלשום בערב סיימתי את כל הבקבוק כמו בקבוק יין כשישבתי בערב על הכסא הגבוה מול הנוף של מושבות הברון מנצנצות להן בחושך. ופשוט היה לי מצב רוח ממש טוב. והיום שמתי את הבקבוק במרפסת לשלוש שעות ואחר כך שתיתי חצי ממנו כאילו לא שתיתי כל היום. זה מוזר. המים פשוט ממש ממש טעימים. אני שותה כוס והולכת לשבת ובא לי עוד. 

שלחתי שווריל לאיזה סרט סטודנטים. מעניין מה זה אומר. מלא זמן לא הרגשתי שום צורך ועכשיו פתאום קצת נחמד לי לחשוב על זה.

אז אמא שלי חייה. להודעה השנייה שלי היא כן ענתה. שלחתי לה תמונה של אגרטל מלא פטל והיא ענתה לי: 

״?״ 

אני עניתי לה: 

״זה יפה.״ 

היא לא ענתה. כנראה עסוקה בלבכות. טוב… אין לי מה לעשות עם זה. אני עסוקה בלבכות גם. אתמול בעבודה בכיתי מול המנהל כי המנקה החדשה אוקראינית. אני יצאתי לשתות קפה על הספסל והיא לקחה כיסא והתיישבה לידי. הרגשתי כמו טרף שעשה פנייה לא טובה ועכשיו כבר מאוחר, גורלו נחרץ. 

״איזה נציסטים?! מי נציסט? הוא נציסט! היה לנו הכל. למה היה צריך להרוג אותנו? ילדים! למה להרוג ילדים? הם נציסטים?! לא היה חסר לנו כלום במדינה. ואת הכי חכמים הוא הרג. הכי חכמים התגייסו למלחמה הכל הוא הרס!״

אני לא סיימתי את הקפה. הוא לא עבר לי בגרון. ניסיתי להביע הזדהות מינימלית ואמרתי שאני צריכה לחזור. נכנסתי למטבח עם דמעות בעיניים והמלצרים לא ממש הבינו מי הרביץ לי. הלכתי ישר לחדר אפיה לקחתי מלא נייר תעשייתי ואז נכנס המנהל של המסעדה בזמן שאני נותנת לדמעות שלי לרדת ומקנחת את האף. הוא שאל מה קרה ואני אמרתי שרק רציתי לשתות קפה… הסברתי שהמנקה האוקראינית דיברה איתי. הוא הבין אמר איזה משהו מזדהה ויצא. 

אני חושבת עכשיו איך אני מנמקת את ההתפטרות שלי. אני מגיעה למנהל ואומרת לו שאני עוזבת והוא שואל אותי למה ואני עונה שאני והבעלים של המקום פשוט לא באותו וייב. הוא בטח ינסה להגיד לי משהו כמו: 

״הוא בעצם איש טוב פשוט לא מבינים אותו ויש לו הרבה על הראש ואנחנו נסדר הכל על תדאגי…״ 

ואני אגיד שזה פשוט לא נכון לי. והוא ישאל למה ואני אגיד: 

״פשוט לא בא לי להשקיע בו. בחברה מג׳אסר אני רואה משהו חיובי ובא לי שיהיה להם טוב אבל לאיש הזה… לא בא לי כלום. לא רוצה להיות בסביבה שלו ולא רוצה להשקיע בו כוחות.״

וזה מביא אותי למה שבאמת חשוב עכשיו. קנאה. אתמול בבוקר נכנסתי למטבח והייתה אווירה רעה. אני עבדתי שוב עם הבחור הצעיר אבל אנחנו סוג של אוהבים עכשיו. לא ברור בדיוק מתי זה קרה אבל הוא הפך למלאך והיה לנו הכי כיף בעולם. אבל בבוקר כשנכנסתי עוד לא הייתה את האוירה ״שלנו״. אני באתי לסדר את הכלים אחרי המשמרת ערב של אתמול. הבחור שעושה אירועים בערב תמיד משאיר סוג של בלאגן. הפעם היה לא נורא אבל כל הכפות והמריות של הטבחים היו יחד עם המלקחיים של המלצרים זרוקים דחוסים בתוך ארגז של תנובה ואני הכנסתי את היד שלי לארגז כדי להוציא משהו והרגשתי איך אחד הסכינים החדים של המטבח פשוט מחליק לי בתוך האצבע. חתך עמוק כזה, לא סתם. ישר נשכתי את האצבע חזק כדי לעצור את הדימום והלכתי לקחת נייר תעשייתי כדי לספוג את מה שיצא. עטפתי את האצבע טוב והמשכתי ללחוץ על זה עוד איזה 10 דקות עד שהרגשתי שהדימום הפסיק. הנייר היה מלא דם אבל הדימום הפסיק וביליתי את שאר היום עם פלסטר וכפפה. וגם מחר אני אהיה עם כפפה כי זה עדיין לא נסגר טוב. 

הבחור שעשה סגירה ערב לפני הוא חצי ערבי חצי טורקי ואמא שלו נתנה לו שם טורקי ״סכין״. הוא יודע עברית מושלם ועובד במשרה שנייה עם ילדים ומתקשר יפה והכל אבל משהו בו כל כך לא סבבה שאין לי אפילו גישה לשם. זה עמוק מדי. אני חושבת שקוראים לזה קנאה מרה. כזו שתופסת אנשים שמאוד רוצים משהו שיש לאחרים והם משוכנעים לחלוטין שהם לא מסוגלים לקבל את זה. אולי אני ככה? אולי אני מחרטטת? בכל מקרה הוא מגיע ממשפחה של אנשים משכילים והוא עצמו עובד בעבודות פועלים ולמרות שלא מתלונן ישירות אני חושבת שהוא נאכל מבפנים. לא ידעתי כמה זה חמור עד שנחתכתי. ואז נשאלת השאלה, מה עושים עם קנאה? 

חוק טבע ראשון – החזק שורד. 

חוק טבע שני – אם יש לך משהו שאתה לא חולק עם אחרים והם לא יכולים לקחת לך את זה, הם יהרגו אותך כדי שלך לא יהיה גם. וזה ככה תמיד. זה גם ככה אחרי הבחירות. מי שהפסיד בבחירות הפעם הם אלו שיש להם ויכולים להמשיך ליצור עוד ומי שניצח הם אלו שלא מסוגלים ליצור. אז קודם כל הם יקחו את מה שהם יכולים ואת מה שהם לא יוכלו לקחת, הם ישחיתו. זה למה הם הרגו את הילדים באוקראינה. קנאה מרה. 

הבעלים כרגע שלח לי:

״כן, תזכירי לי מחר ונשנה את זה.״ 

המשחק עומד להתחיל. אני נגד הדרקון שלי. האדם הדורסני גזלייטינג פריק התורן ששולט בחיים שלי ושאני כל פעם תופסת ממנו מרחק בטוח ואולי יום אחד כבר לא אוכל. היום זה עוד לא היום הזה. היום אני עוד יכולה להתפטר ולספוג חודשיים של חוסר הכנסה סבירה ולצאת מהדירה. אולי זה אפילו יהיה נחמד. אולי זה אפילו לטובה רק שאני יודעת בתוכי, בחלק שלא בורח מאתגרים, שזה לא באמת לטובה. זה מרגיש הקלה רגעית כמו של אמא שלי אחרי שמכרנו את הבית אבל זה תמיד חוזר שוב ושוב עד שאולי יום אחד אני אצליח להתמודד. וזה בטח יהיה קל יחסית כי יהיו לי כבר מלא ״כמעטים״ ומלא ניסיון ואני בטח אכעס על עצמי שזה לא היה כזה נורא וממה פחדתי כל השנים האלו ואיך בזבזתי את החיים שלי והכל היה יכול להיות אחרת לגמרי… אבל היום לא. לא מחר גם. מתישהו בעתיד ולא אכפת לי מהבזבוז. בכל מקרה אני כבר זקנה וחייה על מומנטום של הנעורים שלי. שלחתי שווריל מסרטים שעשיתי לפני שש שנים כשעוד היה לי עוז ולא קמטים.  ו…

והתיישב לידי בארומה איזה פוץ שעוד ניסה להתחיל איתי שיחה ועכשיו אין לי יכולת להתרכז כי יש לו ריח גוף חזק ומשום מה בחר לשבת כיסא לידי כשיש מלא כסאות פנויים והנימוס מחייב לקחת רווח של כיסא בין אדם לאדם. גם לא מכבד שום מרחב דלפק אישי וגם מסדר את הכבל של המחשב שלו ממש ליד המרפק שלי וזה עוד אחרי שהוא התלונן שיש פה יותר מידי אנשים… אוף! איכס בני אדם. 

ומשתעל. זהו. אני פורשת. המשך יבוא…