נווה צדק בתשע בערב ואני יושבת לי בואדי שפעם היה נטוש ועכשיו טיילת משונה עם פסי רכבת לתיירים. זה המקום היחיד שאין בו רוח. ראיתי את המשחק הראשון של המונדיאל לגמרי במקרה. הגעתי להוסטל שהזמנתי והבחורה אמרה שיש להם משקה חינם בבר על איזה גג בטיילת עד 18:00. אז הלכתי לשם די מהר כי כבר היה 17:47. הגעתי, ובזמן שהברמן מזג לי רוזה לתוך כוס יין מפלסטיק, בדיוק התחילו לשיר את ההמנון הקטארי על המסך ענק. אז ישבתי וראיתי משחק של קטאר מול אקוודור. הקטארים לא יודעים לשחק כדורגל. חבל. מה שעוד יותר חבל זה שבהוסטל שלי המטבח בשיפוצים ואין אפילו איפה לשבת לשתות תה כמו בנאדם. אחרי המונדיאל רציתי תה אז מצאתי את עצמי מוזגת מים לתוך כוס נייר מהמים של העדן בר ויצאת החוצה לרוחות. התהלכתי מחוץ להוסטל בחיפוש אחר ספסל סביר עד שהתה התקרר לחלוטין שלקח בדיוק שתי דקות. שפכתי אותו לעציץ וזרקתי את הכוס לתוך קופסת קרטון מחוץ לפח שהיה עמוס מידי בשביל להכיל עוד. למזלי האינטואיציה שלי לא לגמרי טועה ומצאתי את עצמי בטיילת ואדי ליד כסאות ושולחן בר של העירייה. זה דווקא ממש נוח ונקי ויש נוף של תיירים משחקים עם הכלבים שלהם. תל אביב לא מאכזבת. בדיוק כמו שהיתה כשהייתי מגיעה אליה להשתכר בגיל 16, גם עכשיו היא מקום מלא תקוות מנופצות ואנשים זרים שמביטים בי במבט של ״תראי אותי״.

למה אני פה? כדי לבדוק את המים. זו גחמה. הבוקר היה היום הראשון של הפנסיה הזמנית שלי. יש לי חודש להיות בדירה בלי עבודה מסודרת לפני שאני שוב חסרת בית וחסר כל. וזה היה בוקר מדהים. ישבתי בשקט של בוקר ללא משימות ועשיתי כדורים קטנים מפלסטלינה והפלתי אותם לתוך בלון. זה הרעיון החדש שלי לאיך אני עושה מדרסים אורטופדיים בלי להתרושש. זה יצא די טוב רק שמיליתי יותר מידי וזה גבוהה מידי בתוך הנעל. אני לא יודעת אם לנסות לפתוח את הקשר של הבלון כדי להוציא קצת מהפלסטלינה או לשמור את זה לנעלייים אחרות שאולי זה יתאים להן יותר. בכל מקרה אני די גאה בעצמי על זה שהיה לי המוטיבציה לעשות את זה כי זו עבודה די מפרכת וצריך להיות ברגישות דופמין די גבוהה בשביל ליהנות מדבר כזה. זה היה כמו לשבת לסרוג גרביים של פעם. ישבתי ונהנתי מעשייה חסרת הלחץ. שתיתי קפה ואכלתי גלידה וישבתי פשוט סתם ככה ונהנתי מסוג של חמסין קריר. זה שילוב מנצח. כל היום הזה ממש נעים. חוץ מהרוח. אני לא אוהבת רוח. אבל העיקר שלא לח. אחרי זה נסעתי לעיר הגדולה בשביל לעבוד בגן. בדרך כלל אני יוצאת מוקדם בשביל להספיק לשבת בבית קפה כדי לכתוב אבל הבוקר היה כל כך נעים שנשארתי ממש עד הרגע האחרון בבית ובשעה בה הגעתי לרכבת בבנימינה כבר לא היו אנשים. כמו שצריך. הרכבת הייתה ריקה והתחנה בתל אביב מרכז הייתה ריקה. צהרי היום זו שעה נהדרת לתחבורה ציבורית. מזכיר את איך הרכבת היתה בסגר. המחשבה היתה שאני אבלה את החודש הקרוב בבית ואצייר. אולי אמצא איזו דרך להתפרנס דרך האינטרנט. אולי אמצא משהו מקורי וחדשני שיעזור לי להתקיים בלי להיכנס לעוד משרה חסרת תכלית. אבל הגורל רצה שבית הקפה שהחלטתי להתיישב בו לפני הגן ממש לשעה קלה אפילו בלי לכתוב, היה שייך לבית מלון. היה לי שם ממש ממש כיף. ואז נזכרתי שבלילה חלמתי שאני גרה בהוסטל. אז זו בערך התוכנית. לסיים את החודש הקרוב ואז לצאת לחיים של נוודות דיגיטלית בישראל. כמה ימים לחיות בעיר ואז כמה ימים במדבר או באיזה מקום נידח עם מחירי הוסטל זולים יותר. ישבתי לי בבית הקפה מוקפת תיירים והיה לי טוב ובדיוק קיבלתי הצעה לעבוד בגן גם מחר. אז הזמנתי חדר בהוסטל בנווה צדק כדי לקבל את התחושה של סוג החיים האלו. כדאי להבין אם זה בכלל משהו שהגיוני לתכנן עליו. 

בינתיים זה לא. זה סתם יקר ומטופש למרות שהחדר עצמו נראה מעולה ויש וילונות על המיטות ורק 4 אנשים בחדר ומה שארוויח מחר לא יכסה את ההוצאות. אבל צריך לבדוק את הדברים. או יותר נכון למצוא תירוץ לא לעשות את מה שאני אמרתי לעצמי שאעשה. זה ממש מוזר לחיות כך. ללכת עם האינטואיציה מוביל תמיד למצבים בהם יש תחושה שכאילו זה נועד להיות רק זה אף פעם לא מוביל אותי למה שבאמת רציתי לעצמי.

אתמול למשל אחרי שסיימתי את המשמרת האחרונה שלי במסעדה, יצאתי, וכולם ישבו בחוץ עם יין וחיוכים. הם רצו להיפרד ממני יפה אבל התמהמתי לצאת וכשיצאתי אמרתי להם יפה שלום מהר והלכתי. המבטים שלהם כמעט ושברו אותי. מה זה הקטע הזה עם ההקשרות? זה מופרך. אני פשוט אהבתי אותם. ככה זה. זה למה אני לא יכולה לעבוד איתם. לך תסביר. אתמול היה יום טוב. אני פעם ראשונה הייתי רוב היום על הכיור ולא רק סייעת שוטף. משמונה בבוקר עד הצהריים, רק שטפתי כלים. לא נלחצתי מהבחור הצעיר שעמד לידי בחרדות שאני לא אצליח ויצטברו ערימות של כלים. הצלחתי להיות מודעת לחרדות שלו בלי שזה יהפוך לחרדות שלי. למרות שבסוף נשברתי. נשברתי כי אני עדיין לא אל אדם. המלצרים בני הטיפשעשרה דחפו לפח מגש עם נרות חימום רק שהם לא טרחו לבדוק שהם כבויים. הניירות שבפח נדלקו ולהבה גבוהה עלתה מהאזור של הפחים. יאמר לזכותם שהם לא ברחו בצעקות אלא הוציאו את הניר הבוער ודרכו עליו עד שכבה. אחד מהם עדיין החזיק את המגש עם הנרות ולא ידע איפה לשים אותו כי כל המשטחים היו כבר מלאים כלים. הם עובדים בלי שום סדר והכוונה ולרוב אני מנסה לא להיכנס לאזור הזה כדי לא לראות את הכאוס ולא לעשות להם מזל רע אבל הפעם זה היה מוגזם וניגשתי לשם ולקחתי את המגש מהילד המבוהל ושמתי אותו על המדף המפריד בין האזור של הכלים לאזור המטבח מול הפנים של אחד הטבחים שהיה באמצע לכתוב איזו הזמנה. אחרי שהנחתי את המגש, קלטתי שהנרות עדיין דולקים והילדים האלו התחילו לצעוק שזה עדיין דולק. אני התעצבנתי רשמית. הרמתי את המגש אמרתי בקול רם: 

״חבורה של אידיוטים.״ 

והלכתי ודחפתי את המגש מתחת לברז. אחר כך אמרו לי שאחד מהם ממש נפגע. היה לי חבל עליו אבל הצדקתי את התגובה שלי בזה שהם באמת חבורה של אידיוטים. כמובן גם הסברתי לאחראית שלהם שזה לא בסדר שהם עובדים ככה בלי שום נהלי בטיחות ושצריך לוודא שהם יודעים איך לכבות נרות חימום. בגדול מהצד הם נראים כמו למינגים שממשיכים להידחף אחד לתוך השני בלי שום מודעות למה שקורה מקדימה. ככה נשברים דברים ועפים מגשים וזה שאף אחד מהם עוד לא החליק על כל הזבל שנופל להם מחוץ לפח ונמרח על הרצפה, זו ממש הוכחה לקיומה של השגחה אלוהית. וזה חלק מהקטע של המקום. ושל הרבה מקומות אחרים וכנראה של ישראל באופן כללי. זה סוג של:

״מה שאתה לא מודע שאתה אמור לפחד ממנו לא יכול לפגוע בך.״

בזמן שנזפתי בהם הרגשתי את הרוע ניתז ממני. זה לא אופייני לי. לרוב הרוע נשאר בפנים. אני די נתפסת שם כמלאך משמיים. אולי זה למה המלצר נפגע כל כך. אחר כך הבנתי שאני מנסה לתרץ את הנזיפה בראש שלי שעות כי למעשה כעסתי על עצמי. 

אני ידעתי שהם אידיוטים אבל עשיתי בדיוק את מה שהם עשו. לא בדקתי שהנרות כבויים ודחפתי את זה מול הפרצוף של הטבח בזמן שהוא מחזיק ניירות. אז הוצאתי את הכעס שלי עליהם כדי לנקות אותו מעצמי. אני סתם אדם קקה כמו כולם. וזו עוד סיבה לזה שאני לא יכולה לעבוד שם. אני לא יכולה לא לראות את הסכנה. אני לא יכולה לא לראות את כל מה שלא בסדר. בכל אדם ובכל ארגון ובכל חברה ומדינה. ואני לא יכולה להיות תמימה למרות שזה מה שאני מנסה לשדר. אני מנסה בכל הכוח וזה לוקח לי את כל הכוח. אבל כשהייתי אדם ביקורתי באופן מופגן המצב שלי לא היה טוב יותר. אז עדיף לא לבטא את זה. לפחות ככה יש איזה סיכויי שמשהו לא יתפקשש. 

זה לא רע לכתוב בטיילת ההזויה הזו בלילה. בדיוק כמות האנשים שצריך עם התחלופה הנכונה כדי להמריץ אותי לכתוב ולא ליצור סטגנציה או עומס יתר. יש פה איזה הומלס שמאכיל חתולים ומקלל, אנשים עם כלבים ורוכבי אופניים ותיירים וסתם צעירים הולכים ומדברים על למה היא אמרה לי ככה ולמה הוא עשה לי ככה והחבר מייעץ איך לפרש את האינטראקציה ומה כדאי לעשות. סתם בני אדם חיים את החיים התמימים והפשוטים שלהם. כמו ילדים בגן. בינתיים דפוקים חסרי חיים כבר ניסו להתחיל איתי פעמיים. בחיי ממש בא לי לתפוס אחד מהם לשיחה פעם ולהסביר לו שככה לא עושים. אתה לא בא לבחורה, זורק לה איזו שאלה גנרית ומצפה שהיא תתאהב בך וכשזה לא קורה אז אתה בורח. באופן כללי בביקור הזה העיר משאירה עלי בינתיים רושם של חברה מנוונת על סף כליון. הגברים רגישים והנשים לוחמניות וכולם מרוכזים בעצמם. מקסימום בכלבים שלהם. יש תחושה חזקה של ״הדור הבא לא מעניין אותי״ זה בדיוק המצב שלי עצמי ולכן די נוח לי פה. אני יושבת לי בטיטניק בדרך להתנגשות עם קרחון. כולנו נכחד כי אנחנו שקועים בתחת של עצמנו. 

אנחנו העכברים היפים. אבל אולי זה כמו להכריז שרק בתל אביב יש זונות כי אתה רואה אותן ברחוב? פה רואים את ההתנוונות ברחוב כי פה הכל ברחוב אבל כנראה ההתנוונות קיימת גם בזכרון יעקב, רק בתוך הבתים. אבל בטח פחות בכל זאת בזיכרון יש …

וככה בעודה הולכת לה עם שקית נייר של שאריות מסעדה בין הספסלים בואדי התקרבה אלי העובדת הסוציאלית החביבה עלי. חייכתי. היא חייכה ואמרתי: 

״עכשיו אני מבינה למה אני יושבת בחור הזה על ספסל בחושך ברוח.״ 

דיברנו סתם על דברים לא חשובים. לא דיברנו על זה שבפעם האחרונה שראיתי אותה אמרתי לה שאין לי שום כבוד אליה. כנראה שזה לא קריטי להזכיר את זה. התחבקנו לפרידה ואז דיברנו עוד קצת פשוט כי זה משונה סתם להפסיק לדבר. היא עושה דברים שלא מעניינים אותי ואני כרגיל מפטפטת ומספרת על עצמי והיא שותקת ומביטה בי במבט עמוק מלא כוונה שאין לי מושג מה אומר. כאילו מצפה שאפרוץ באיזה מונולוג בכייני על זה שאני לא יכולה בלעדיה. אבל לא. אני יכולה יופי. לצערי היה לי יותר קשה להיפרד מהעובדים במסעדה. ודיברתי עליהם ארוכות, בעיקר כי לא היה לנו שום דבר אחר להגיד אחת לשנייה. היא עדיין חביבה ואני מצליחה להצחיק אותה ואולי זה היתרון העיקרי שלה. נחמד להרגיש שמישהו חושב שיש לי ערך. נורא לא להרגיש את זה חזרה. מגיע לה יותר טוב ולא נראה שהיא בכיוון. נראה שהיא עושה בדיוק את מה שהיא עשתה לפני חצי שנה כשהפסקנו לדבר רק שעכשיו היא עושה את זה יותר לעומק. אולי יום אחד אנחנו נהיה על אותו הגל. כרגע לא. אז עדיף לא להעמיד פנים. מי יתן ותהיה לי העוצמה להתרחק מאנשים שמרגישים כך כלפי. 

בעלי לשעבר קרא לזה ״אפס נתרם״ ככה הוא ואשתו מתארים מצבים בהם הם ניהלו שיחה עם אדם שלא תרמה להם כלום. אבל כרגיל עם אפס נתרם, זה לוקח זמן והשיחה איתה גם לקחה זמן, וכוחות ועכשיו כבר עדיף שאלך חזרה להוסטל להתמקם לי לישון.