לקח לי רק 3 שעות למצוא בית קפה שארצה לשבת בו. כבר נהייה חם ואני יושבת בפנים עם מזגן כי בחוץ חם מידי. נובמבר כן? תל אביב מדהימה. פשוט אין מילים. כל כך הרבה רחובות מסתוריים ובתים מיוחדים ושונים מלפני מאה שנה ומלפני חודש חדש מהניילונים ומי שמחבר את הכל יחד הוא גאון מחונן ואסתטיקן בחסד. הכל שזור כל כך יוצא מן הכלל. ואני לא הפסקתי להתפעל. עשיתי את הסיור של התיירים. מלא רחובות שמעולם לא הלכתי בהם. מנווה צדק, איפה שישנתי בלילה עד לשדרות בן גוריון. וכל בתי הקפה לא היו טובים מספיק. 

פה אני בבית. מוגנת בתוך צמחיית גינה מטופחת של איזה מרכזון קהילתי ניו אייג, מאחורי זכוכית שהשמש מציצה לתוכה ממש בנימוס. על ספסל עץ על עדן החלון עם שולחן בר מרובע אישי. אני בכוך שלי ולידי מדרגות עולות לבמה קטנה של הברמן והמאפים. הכל מאוד מיוחד ונאפה במקום. ממש במקום. מול העמדה של הבר יש את החדר של הבחורה השמנמנה החייכנית ששופכת פתיתי שוקולד לתוך קופסאות 4 ליטר. ומאחוריה מיקסר תעשייתי ענק. המוזיקה סבבה. אני בבית. 

חלמתי בלילה שאני בבית. והבית הזה הוא לא הוסטל. הבית הזה הוא בית קרקע באיזה ישוב בארץ. ישוב עשיר מספיק כדי לא לסבול מהרחבות ובנייה חדשה. ישוב שכל הבתים בו נראים כמו שנראו בשנות ה-80. בתים על קרקע עשירה וכהה מוקפים בעצים ואורנים. הבית שלי היה בהתחלה מלא אנשים ואני זוכרת שנזפתי באיזה שותף שלי שהיה עובר לי מעל הכרית כי ממש מהאזור של המיטה שלי היתה דלת החוצה וזה היה לו נוח לצאת ולהכנס משם. זה נמאס לי ואמרתי לו: 

״תשתמש בדלת השנייה. זה לא נעים לי שאתה עובר לי במיטה.״

והוא הסכים. אני חושבת שזה שאריות של ההערות שהייתי נותנת לשוטף הצעיר. הוא כל הזמן היה מנסה למצוא פתרונות שיקלו לו על העבודה אבל לי זה נראה ממש מתסכל ומיותר ולפעמים הייתי פשוט אומרת לו שזה לא מתאים ואני לא אעבוד ככה. הוא היה מסכים כי מה כבר יש לו להתווכח עם אישה בת 40. זה לא כוחות. עד כמה שאני חמודה ומנומסת כבר יש לי דרגה ואת הטון הנכון לגרום לאנשים לעשות את מה שאני טוענת שנכון. סוף סוף מקשיבים לי ועכשיו כבר אין לי באמת כוח להורות לאף אחד שום דבר. פעם היה. פעם היו לי רעיונות והצעות ואף אחד לא היה לוקח אותי ברצינות כי נראיתי כמו ילדה בת 6. עכשיו זה לא ממש מעניין אותי. העיקר שלא ישרפו שום דבר. 

מה שלא נעלם ממני היא העובדה שתל אביב זו לא ישראל. ממש אבל. זו ברלין. אנחנו פשוט עשינו קופי פייסט. בשנות ה-90 ראו שבגרמניה זה ממש מושך תיירים כל הגרפיטי על הבנייה הקלאסית האירופאית ומאז נראה שכל העולם מעתיק את זה. ״עיצוב אורבני״ זה כבר עיצוב גנרי. באמת ככה אני מרגישה בבית בכל מקום. יש בקפה קירות בטון חשוף עליו רואים את הטקסטורה של קרשי העץ שהחזיקו את היציקה וזה נותן לזה מראה ״אותנטי״, צינורות חשופים בתקרה צבועים בצבעים צעקניים, גרפיטי פה ושם, כורסאות עור, שולחנות עץ ומתכת חשופה. סטימפנק סטייל. בואדי שהחלטתי לסייר לכל עורכו, קלטתי שבעצם אני יודעת איפה אני נמצאת רק שתמיד הייתי שם מהרחוב המקביל. זה רחוב של חנויות סיטונאות שתמיד יש בו פקקים כי איזה עובד אריתראי היה נתקע עם תלת אופן ועגלה מלאה בדים וחבילות בין המכוניות והיה לוקח מלא זמן להוציא אותו משם. עכשיו הרחוב הזה מחובר לואדי טיילת ברלין. הסוחרים המחוספסים שרגילים לשתות את הקפה השחור שלהם בקיוסק טוסט נקניק פתאום מוצפים בתיירים מפונפנים שחושבים שחנות בגדי סבתא בוכרית זה ממש ממש שיק. ופתאום מחירי הקפה עלו פי שניים. כמעט קניתי כוס קפה ב 20 ש״ח. אבל לא יכלתי. אני עוד לא שם. 

בכלל יש לי הרגשה שהכל מנוון. אבל ממש הכל. כאילו העולם הגיע לאיזו נקודת מפנה שבה חייבים להתפתח אבל רוב אנשים כלואים בתוך הנישות שלהם. התל אביבים הטרנסג׳נדרים הטבעונים בתוך בתי הקפה שלהם, הקרייריסטיות עם מזרוני היוגה ועגלות תינוק שרוב הזמן יש לו בעצם אמא אחרת שמשלמים לה, מדברות בעיקר על קרייריסטיות אחרות. ומי שגר בפתח תקווה מניח שכל זה סתם פוזה של חו״ל ולא קשור לישראל האמיתית וישראל האמיתית היא מוזנחת מלוכלכת ומלאה בחמולות שנפגשות בבתי הכנסת מעמידות פנים שהן חלק מאותה מקשה חברתית. 

אף פעם לא לצאת מהבית בלי צעיף! מושלם לי הכל חוץ מהמזגן שנושב לי על הצוואר.

הרוסים ה״ותיקים״ והחדשים בראשון לציון מלמדים את הילדים שלהם מתמטיקה ובלט וחושבים שככה צריך להיות כל אדם. ההיפים של פרדס חנה עסוקים בלחפש את העין השלישית ואת הגרב השנייה (לא ציטוט שלי) וכל הדוסים וקהילותיהם מחולקים ועסוקים בלצעוק לילדים שלהם: 

״מי רוצה מצווה?״ 

ואז לתת להם להוציא את הזבל ומניחים שהאמת היא אצלם וכל השאר פשוט יראו את האור בשלב כלשהו או שהקדוש ברוך הוא כבר ידאג לזה שהם לא יהיו. ולזה אפשר לעשות סוג של העתק הדבק לכל מדינה בעולם. כולם יושבים להם בתוך התחת של עצמם. זה תמיד היה ככה רק שעד עכשיו זה היה בסדר גמור ותרם לגיוון והתפתחות תרבותית ואומנותית מרתקת. עכשיו זה כבר לא חמוד. 

עכשיו זה פשוט לא יעבוד יותר ורוב האנשים עוד לא הבינו את זה. הדבר הכי נורא לאדם זה סטרס. במאחורה של הראש שלנו אנחנו יודעים שזה מה שבאמת הורג אותנו. אנחנו נאחזים במוכר מול הסכנה של הסטרס גם אם המוכר זה נקמות הדם באלבניה שעכשיו חזרו לאופנה כי הם לא מצאו שיטה אחרת לנהל סכסוכים מאז התפרקות ברית המועצות. אז זה הגיוני להם להרוג אחד את השני בסיטונאות כדי להשליט סדר חברתי במקום לנסות איזה משהו חדש. למה? כי זה ״בטוח״. איך רצח הדדי בלתי פוסק יכול להיות ״בטוח״? כי הלא ידוע מלחיץ ולחץ הורג באופן שאתה אפילו לא יכול להתגונן בפניו. 

אנשים יקחו ״ביטחון״ של מוות ידוע מראש על פני ה״סכנה״ של חוסר סדר חברתי מוגדר. שוב, הדרך להציל את המין האנושי מעצמו זה למצוא להם דרך להתמודד עם סטרס. אחרת אני די בטוחה שאנחנו ז״ל. אבל בעצם זה לא ההגדרה של להיות סוציופת? זה לא האנשים האלו שהם בעצם אנשי עסקים חסרי רחמים שאני כל כך מנסה להעלים מהעולם? אלו האנשים שלא חווים סטרס ולכן מסוגלים לעשות מעשים ברברים כמו להעסיק עובד 14 שעות ביום בזמן שהוא שונא אותם בלב ולהם בכלל לא אכפת. 

מי שלא חווה סטרס לא חווה אי נעימות מזה ששונאים אותו. אז אם לאנשים לא יהיה סטרס מה ימנע מהם באמת להתעלל אחד בשני? אולי זה היה המצב פעם. אולי פעם היתה לנו סיבולת טובה יותר לסטרס ולכן שוד, רצח ואונס היו עניין של יום יום. אולי פעם היינו יותר סוציופתים אבל הברירה הטבעית בכל זאת העניקה זכויות יתר למי שמסוגל לעבוד בקבוצה באופן בטוח ולא לדאוג רק לצרכים וכגחמות שלו עצמו. אז אם זה לא עבד פעם מה יהיה שונה עכשיו? אולי אמפתיה? אולי אמפתיה אמיתית כזו שגורמת לאדם לעשות את המאמץ הכי גדול שלו בשביל ליצור את המאפה הכי מושקע ומדהים ולהגיש אותו ללקוח כדי לחוות דרכו את הנתינה האולטימטיבית? 

״נתתי את ליבי, את אמנותי, את יכולותי וזה התקבל בהערכה וללא איום של ניצול.״ 

וגר זאב עם כבש. אבל אז איך נמנעים מהמלכודת של לעטוף את כולם בפצפצים של חמידות ודאגה ללא תשוקה, תחרותיות, התרגשות, אתגר, עצב, אכזבה, התגברות, ניצחון, כיבוש וכל מניפת הרגשות האנושיים שמצדיקה את זה שיש לנו דופק? איך לא מסרסים את המין האנושי? 

אני לא יודעת אם מי שז״ל זה הם או אני. זה באמת מבלבל. אני לא טובה בלהפריד את הרגשות שלי מהרגשות של אחרים. אני מסתכלת עליהם ורואה שאין פה יותר לאן להתפתח. הם שעתוק של שעתוק של משהו לא רלוונטי. מצד שני פילוסופים רבים כבר ציינו מסקנות דומות והאנושות עדיין פה ורק הפילוסופים הולכים ונעלמים. אז אולי זה רק שיקוף של פירפורי הגסיסה שלי? אבל מדינות מסתיימות. זה ברור לי. מות המלכה זה מות המדינה. ״ראש ממשלה״ ברוב המדינות זה כבר תפקיד כל כך חסר מהות שלא שווה בכלל לטרוח להתעדכן מי זה. הרשות הפלסטינית עומדת להיעלם ואנשים חושבים שזה מסוכן כי לא יהיה פרטנר או שהם חושבים שזו הזדמנות כי לא יהיה עם פלסטיני מאוגד. אני לא יודעת איך להסביר להם שזה רק שיקוף של מה שקורה בכל מקום. 

זה לא שהרשות הפלסטינית מתפרקת, זה רשויות השלטון של המין האנושי שמתפרקות. ונכון שזה נאמר כבר בעבר והכל עדיין מתנהל כפי שהתנהל, רק שהוא לא. שום דבר כבר לא מתנהל כמו שהיה בעבר. והפילוסופים צדקו פשוט טווח הראיה שלהם אחר והם לא הבינו שהם חוזים משהו שההתהוות שלו לוקחת אלף שנה. הם חשבו שזה קורה לנגד עיניהם ובוודאי יהיה גלוי לכולם עוד בימי חייהם שלהם אבל לא. יש להם נקודת מבט רחבה מדי והם תמיד התפגרו מול צעקות התוכחה של ה״עם״: 

״הנה לא התממש כלום כי אין כלום בדבריו.״

כמה בבירור רואים את ההבדל בין הבחורה שנראית כמו צועניה פתיינית מול המחשב שמסדרת את השיער, הכתפיות של השמלה הפרחונית ואת השפתיים שלה כל כמה דקות, והאמא שיושבת דהוייה עם המנשא תינוק מקשיבה לחברה שלה במבט סהרורי בלי שום מודעות לאיך מונח הבגד שלה על הגוף ואיך מונח הגוף על הספסל ואיך מכווצות הגבות. למי מהן יש יותר אהבה? זה די ברור. למי שלא מרגישה סכנה בלאבד אותה. על מי יותר כיף הסתכל? על מי שתלויה בתשומת הלב של אחרים. בחורה יפה למעשה מאותתת חוסר שלצופה יש אפשרות למלא לה. אמא עם תינוק היא אחד היצורים המסופקים ביותר בעולם ולכן לא נחשקת בשום צורה. אין לה צורך בתשומת הלב של אחרים והיא לא מעוררת אותה. מה זה אומר על הבחורות הרוסיות? אי אפשר להפסיק להסתכל עליהן. למה? המלנכוליות הכרונית של ״אני ריקה לחלוטין וחייבת שימלאו אותי״, היא אחד הדברים הכי מושכים שיש. נסיכות של האלף השלישית. 

״רק מי שבאמת ראוי יזכה למלא אותי. רק מי שיש לו כל כך הרבה לתת שיוכל לתת ולתת בלי שידרוש שיחזירו לו כי אין לי מה להחזיר. אני רק אקח אז אתה חייב להיות מסוגל לתת. ברגע שיגמר לך, אני לא אוכל להישאר ואקח את הריק שלי למישהו אחר עד שהוא יתרוקן גם כן.״ 

זה עד שהן עושות תינוקות. אז החלל לרוב מתמלא והן גם כן מתנפחות מרוב אהבה ומאבדות את הקסם שלהן. אולי זה למה חלקן טורחות לא לעשות תינוקות או לפחות לא להקשר לתינוקות שלהן יתר על המידה כי זה עלול לעלות להן בריקנות המפתה שלהן, וזה נראה להן עסקה לא משתלמת… 

אתמול על הגג של סלינה בחוף של תל אביב, בהקרנת המונדיאל היו חבורה של תיירים צרפתים בגיל העמידה. תופעה משעשעת בפני עצמה. אחת מהן הייתה אישה לבושה נהדר. שמלה קלילה עם שסע עד לירך ונעלי עקב והליכה חיננית שמעטות הנשים שמסוגלות לבצע על עקבים בגובה כזה. רק מה, היה לה פרצוף של קוף. אשכרה ממש קוף. העור שלה היה שחום והקמטים מסביב לאף והפה גרמו לה להראות כמו שימפנזה. זה היה נלעג. כמו בחור עם מחזיק מפתחות של פרארי כשלמעשה הוא נוהג במאזדה. אישה מעוררת רחמים שלא יודעת כמה פתטי זה לנסות לענטז עם גזרה של בחורה בת 20 כשיש לך פרצוף של קופיקו צימוק. 

למה זה רלוונטי? אולי כי אנחנו מתעקשים לא לשחק לפי הכללים של המשחק ולפתח אובססיה לצ׳יט קודים? אנחנו עצמאיים ולא תלויים בדעה של אף אחד. איים בתוך ים של בני אדם. האישה הייתה נלעגת כי היא לא שרתה אף צורך של מישהו אבל התאמצה כדי לספק אותו. איזה צורך מדומיין שהיא אימצה לעצמה והחליטה שזה בעצם ה״אני העצמי האמיתי״ שלה ושהענטוז הוא ״בשבילה״. קשקוש. את לא שמה נעלי עקב בשביל עצמך. אבל היא כל כך מנותקת מהעובדה שהאדם החברתי הוא חייה שממלאת צרכים של אחרים ולא של עצמו, שהיא לא מזהה שהיא משתדלת לריק. בעלה מחזיק אותה כי לא נעים לו לזרוק אותה או כי זה יעלה לא יותר מידי כסף להתגרש. והיא חייה בסרט שהיא עדיין אחלה של סבבה כי עם הגיל היא רק נהיית יותר ״היא״. אף אחד לא מתעניין במי את. אנחנו, החברה האנושית, מתעניינים רק במה את נותנת לנו. ואנחנו זה כולל המשפחה שלך. אם בעלך לא משתין קיטור כשאת עוברת מולו, אז את לא רלוונטית מבחינה מינית. ואם את לא מתאמצת לגלות חמלה, תמיכה והכוונה לבעלך או לילדים שלך, אז את פשוט לא מעניינת אף אחד. ושומרים אותך כי לא נעים לזרוק. 

ואף אחד שיושב פה בקפה לא יודע איזה צורך של מי הוא משרת. הם כולם שואפים לא לשרת שום צורך אבל להיות נחשקים על ידי כל. טיפשים. אולי האמא יודעת ואולי ״אזמרלדה״ פה עם המחשב יודעת אבל נראה לי ממש בתת מודע. וזה בטח עושה להן חיים קשים ודואליות ערכית כי לימדו אותן שזה לא בסדר להתאמץ בשביל לשרת צורך של מישהו אחר. אז האמא מניקה ואזמרלדה משרבטת שפתיים ושתיהן הולכות אחר כך לפסיכולוג כדי להתלונן שהן מרגישות אשמה ולא יודעות למה. 

מול הבריסטה עומדת בחורה שנראית קצת טיפשה. ומיד ברור לי שהיא משדרת לו משהו נוח ונעים. אם היא היתה חכמה אז זה היה מעורר חשד. אנשים חכמים תמיד נותנים תחושה שאולי הם יתחמנו אותנו איכשהו ולא נוכל להתגונן. אנשים טיפשים זה כיף כי אתה יכול להרגיש בטוח. זה למה אני מעמידה פנים שאני מטומטמת די הרבה. פשוט מתוך נימוס. כדי לא לגרום אי נוחות. אבל זה לא כיף לחיות כל הזמן בתחפושת. 

תיכף צריך ללכת לעוד גן ולהעמיד פנים מטומטמת כדי לא להלחיץ את הגננת. האמא קלטה שאני בוהה בה ובטח ממציאה לעצמה מלא מגרעות שאני שמתי לב עליהן שלא קשורות בשום צורה למה שבאמת חשבתי. שתתמודד. אני לא חייבת להיות מנומסת מול כל אדם ברחוב. רק כלפי אלו שיש לי איתם אינטראקציה כלשהי. לפעמים אני נראית חכמה ממבט ראשון וכשמתחילים לדבר איתי אז מבינים שאין צורך לדאוג, אני בעצם ממש טיפשה והכל בסדר. זה פשוט לקח לי כמה רגעים לשים את המסכה. 

מה שכן, הכל נראה הרבה יותר טוב כשמסתכלים מבחוץ, גם תל אביב. הדימוי של מים עומדים לא מפסיק ללוות אותי. אנשים זה נחל שאפשר להיכנס לתוכו אבל זה נעים כל עוד זה לא אותם המים. ומערכות יחסים זה לטבול במים עומדים. רק סירחון ומחלות. האנשים בחיי תמיד יפים יותר כשאני לא נמצאת איתם במערכת יחסים. כולם יפים ממרחק ואף אחד לא יפה כשהוא הופך לחלק מהיום יום. לא הסוציאלית לא תל אביב ולא אף בית קפה. רק התנועה יפה. התיירות והכרות מזדמנת שמאפשרת לי לראות את האדם כפי שהוא בלי להשליך עליו את התכונות של עצמי. תל אביב היא מדהימה כל עוד אני לא מנכסת אותה לעצמי. וכל גן הוא ממש סבבה כל עוד אני שם רק בתור אורחת. 

אבל בחלום שלי אחרי שסיימתי להסביר שאסור לדרוך לי על המיטה, יצאתי החוצה והתחלתי לעבוד בגינת הירק שלי וממש שמחתי לראות שהבחור שנזפתי בו קילף מהרצפה את השטיחים הישנים ושאנחנו עובדים על לשפץ את הבית שלנו ונגדל בו עיזים ויהיה לנו אוכל טוב ובריא ונקיים לנו את הקהילה שלנו ורק דבר אחד היה לי חבל בחלום. זה שהבית היה בשכירות ושכל ההשקעה שלנו עלולה להילקח ברגע שבעל הבית יחליט שהוא עכשיו יכול לקבל עליו מחיר טוב יותר. אז החלטתי בחלום שאני לא יכולה להמשיך לקחת הריסות, להשקיע בהן את הנשמה שלי ולראות אותן נלקחות ממני. אני צריכה להיות מספיק בעלת ערך בפני עצמי כדי לקחת בית שכבר מושלם וככה לא אסתכן בלראות את ההשקעה שלי יורדת לטמיון. ועכשיו לגן.