אחר הצהריים התקשרו מהבנק. הבחורה אמרה שאני עלולה לחרוג ממסגרת האשראי שלי ושזה לא משתלם לי והציעה לי לקחת הלוואה של 9,000 ש״ח. אני אמרתי בסדר. ועכשיו יש לי כסף לשכר דירה לחודש הקרוב. זה נחמד. יש לי חודש להוכיח את עצמי. למעשה קצת יותר מחודש אבל בטח בשבועיים האחרונים אהיה כבר לחוצה אז נקרא לזה חודש. זה למעשה סוג של גן עדן. אני חייה במקום מושלם במזג אוויר מושלם בלי עבודה ובלי שום דאגות לפחות להחודש ויש מספיק כסף כדי להתקיים. אז אני צריכה להיות מסוגלת להוציא את עצמי מהבור. לא יודעת, אולי זו לא הדרך הנכונה להתנסח. בכל זאת יש פה איזו קונוטציה שלילית. זה בעצם מה שניסיתי לכתוב עליו על הספסל בלילה בתל אביב. לפני שהסוציאלית באה. אני מקבלת את מה שאני רוצה ואני לא מצליחה לא לראות את הצד השלילי של הכל. לא ברור מה עושים עם זה. זה סוג של יתרון אבולוציוני אבל עכשיו כשאנחנו בעצם אלים, זה די מבאס. אני לא מצליחה להיזכר בפעם האחרונה שממש רציתי משהו וקיבלתי אותו ואשכרה התלהבתי. לרוב זה קורה כך: אני ממש רוצה משהו וזה לא קורה אז אני מורידה ציפיות, משנה נושא, שוכחת מזה לאיזה תקופה משמעותית ואז איזה יום בהיר אחד אני מקבלת בדיוק את מה שממש רציתי וזה סוג של נחמד אבל לא איזו התעלות. 

כשאני אומרת שאני מקבלת את מה שאני רוצה אני למעשה מתכוונת לזה שאני מקבלת את כל מה שאני חושבת שהגיוני שיהיה לי עכשיו. שוב, לא בטוח מאיזה כיוון זה מגיע. האם אני מקבלת את מה שאני רוצה או שאני מהונדסת לרצות את מה שאני עומדת לקבל. אבל התשוקה המטורפת למשהו אף פעם לא מקבלת מענה חיובי. לעומת זאת פחדים מתממשים בלי בעיה. כשעזבתי את המסעדה עשיתי את זה בין השאר בגלל תחושה שאני עוד עלולה לחרבן להם את העסק. אני פיתחתי מרמור כל כך חזק כי זה לא באמת המקום שאני רציתי להיות בו, שלא יתכן שזה לא השפיע על ההתנהלות. וזה בכלל לא משנה שאני ממש אהבתי אותם. אפילו את בעל המסעדה. אפילו הוא ממש סבבה כי תכלס צריך להיות די מניאק בשביל להיות בעל עסק בארץ והוא לא היה מניאק רק סתם חסר רגישות ולחוץ. וטכנית זה לא ממש משנה אם רציתי להיות שם או לא. אולי הטענה שזה לא ממש המקום בשבילי היא רק ניסיון לטייח את האמת, שאין מקום בשבילי. פשוט המוח שלי מהונדס לראות בכל מקום ובכל אדם ובכל מערכת יחסים את כל הצדדים הכי שליליים. אני רואה כל קילוף צבע בפינה של החדר וכל סדק בחיבור בין בני אדם ואני לא יכולה שלא להתחיל לחטט עד שזה נפתח. בשביל מה זה טוב? אולי לבדיקת תוכנות מחשב למרות שגם שם בטח יגידו לי חלאס. אבל בחיים, זה די נורא. ועוד למישהו שנוטה לקבל את מה שהוא רוצה… אני מנסה להסתכל על החסרונות של בני אדם כאל משהו מופלא שנותן להם את המשמעות לחיים וזה בעצם הצצה למסע הרוחני שהם החליטו לעבור, אבל אני מרגישה שאני סתם משקרת וקשה לי לתקשר ככה.

אז אני בגן עדן. ומה אני עושה? מאזנת את זה עם מחשבות שליליות. 

אז יש לי כסף ומה אני עושה? מתכננת להתרושש. לא משנה כמה כסף יהיה לי אני עדיין אעשה תוכניות ליום שאחרי ואתן לזה את רוב תשומת הלב שלי. מצד שני אנשים שנוהגים אחרת נראים טיפשים בצורה בלתי נסבלת ולא בטוח שהמצב האמיתי שלהם טוב יותר לטווח הארוך. אבל מה המצב שלי לטווח ארוך? אני לא חושבת שיש טווח ארוך. אבל זה חלק מהכיף. איך אוכל להנות מלהרכיב את הפאזל אם לא אשים לב שהוא מפורק? 

עליתי על עוד קטע מגניב לגבי איך בנוי האדם. לא שזה עזר לי הרבה אבל בכל זאת. סרוטונין. זה חומר מעניין שמסתבר מופרש כאשר הסטטוס של אדם עולה, כאשר אדם זוכה להערכה ולא סתם אלא ממישהו שהוא עצמו מעריך. וזה ממש פוצץ לי את המוח. זה בעצם מסביר את הכל. דכאון, נטיות דתות, חוויות של אחרי המות ובעיקר מערכות יחסים. יש לי את כל זה כתוב מסודר ואין לי כוח לכתוב פעמיים אז פה תהיה הגרסה המקוצרת והלא מספקת. 

וואו. ממש יש לי איזה קטע עם שליליות… לא אופייני או שאולי כן… 

בכל מקרה, אם ילד גדל עם החינוך שלהיות חכם מביא כבוד, אז הוא תמיד יחפש מישהו חכם שיחשוב שהוא חכם גם. ואם הוא לא ימצא כזה או שמי שהוא ימצא לא יתפעל ממנו, זה המתכון לדיכאון. יש לזה המון אפשרויות לפיתוח סטיות והפרעות שונות למשל חרדה חברתית שנובעת מחוסר התאמה בין המדד לכבוד בחברה לבין המדד לכבוד אצל האדם עצמו מילדות. אדם יכול לקבל המון כבוד אבל לא להרגיש את זה כי לימדו אותו לחשוב שהתכונה היחידה שתביא לו כבוד היא בדיוק התכונה החסרה אצלו. וזה לא משנה שלחברה שבה הוא חי התכונה הזו חסרת כל משמעות והוא איך שהוא, ממש סבבה להם. זו גם הסכנה בלעבור לארץ זרה. זו גם הבעיה בלתת כבוד למפורסמים שלא יכולים לתת כבוד חזרה ואין לך בעצם סיכוי לקבל הערכה. והכי מצער זה כשילד גדל עם הורים אדישים הוא מתוכנת לכבד ולחפש את הכבוד דווקא אצל האנשים שלא מעריכים אותו. וחוסר היכולת ליצור מצב של כבוד הדדי עם מישהו שבהגדרה יהיה זה שלא מכבד אותך, מוביל לדיכאון כרוני ומערכות יחסים הרסניות. אז איך יוצאים מזה? אין לי מושג. בינתיים נראה שרוב האנושות בעידן הזה מסתפקת בתחליפים סינטטים לסרוטונין. 

אוף, זה ממש קשה לכתוב בבית. אני לא בטוחה שזה בכלל שווה את הזמן שלי. אני וכל הגן עדן שלי ובסוף מה? אני לא מצליחה לעשות כלום. אני לא יכולה ליצור ליד אנשים אבל לא מצליחה לקבל השראה כשאני לא לידם. איזה מצב מחורבן. אם הייתי עכשיו בדיוק חוזרת מבית קפה אז היה לי יותר קל לכתוב אבל אני הייתי בבית כל היום והיה לי רגוע ונחמד (בערך) אז אני כל כך בתוך עצמי שלא מצליחה לכתוב בצורה אינטואיטיבית. זה כמו לדבר עם אנשים, בשביל להיות מעניינת צריך להתאמן ואם אין ״מספקי אימונים״ אז אני מדברת מוזר ומשעמם. 

עם לחשוב אין בעיה כזו. זה כאילו פעולות נפרדות. אני יכולה להגיע למלא תיאוריות מפורטות ולכתוב אותן בראשי פרקים. אבל אם אני צריכה אחר כך לנסח את זה ככה שאדם זר יוכל להבין במה מדובר, אני לא מצליחה. אחרי שחשבתי לי להנאתי, אני צריכה ללכת לבית קפה ולנסות לאלתר איזה משהו אינטואיטיבי בהשראת מה שחשבתי עליו בימים האחרונים וזה אף פעם לא יוצא ממש מייצג, אבל לפחות יוצא קריא. 

אחת הבעיות שלה החלטתי שאני רוצה פתרון בקרוב זה העניין הזה עם מערכות יחסים. זה כבר ממש מבוי סתום שאין לי יותר כוח אליו אז אני מוכנה שיתנו לי צ׳יט קוד. אם אני עם מישהו שמשלים אותי אז אני לא מתפתחת ואם אני עם מישהו שדומה לי אז אני משועממת. בכל מקרה די יוצא שאני משועממת. אז אולי אני פשוט אדם משעמם? אולי זו הבעיה? לא מרגיש ככה… אבל, וזו המשימה השנייה שלי, אני חייבת למצוא דרך לבטא את עצמי שלא בכתב כי זה סתם סוג ב׳. ואני חייבת להצליח לפתח מיומנות טובה בזה כי אחרת אני לא אצליח לכבד את עצמי אף פעם וכבר מתחיל להיגמר לי הזמן והכוח. 

אני עושה פה סיבובים. לא ברור לי למה. אני מתחמקת. ממה? לעבור לצפון או לעבור לתל אביב? להודות בזה שהמדינה הזו לא מעניינת אותי ולהסתכן בלנסות לחיות במדינה אחרת ולקבל דחייה ובור פיננסי? אההההה. לחשוב רק שיש מדינות בהן מעריכים אנשים יצירתיים… מעריכים יופי ומוכנים לשלם על משהו יפה ומושקע. זה נשמע כזה אקזוטי. אבל כל המקומות האלו מתנוונים ונעלמים. לא? אירופה שוקעת ויפן מתטמטמת ורוסיה הפכה למורדור. ארה״ב ואסתטיקה מעולם לא היו חברות טובות ומעבר לזה אין לי עוד רעיונות. אני לא יודעת איפה רוצים אותי ואני לא יודעת מה יש לי לתת. אפס סרוטונין!!! וגם אני לא יודעת אם יש לי באמת יכולת לייצר מוצר מוגמר איכותי. אני יכולה להשתעשע בלעשות אמנות אבל כשזה מגיע ללשייף וללטש אני פשוט מתחילה לסבול. יש לי צורך בדופמין קל השגה. אני כישלון של בנאדם. זהו. ומה שאני באמת מייחלת לו זו מחלה סופנית שתוציא אותי מזה בכבוד כמו שהקורונה הוציאה אותי מהכישלון של הגלריה. לא בא לי סטרס של תאונת דרכים או פיגוע או איזה אונס אכזרי. בא לי משהו נחמד כזה שאפשר לקבל עליו מלא סמים ותוך חודש אני ז״ל. וכולם בוכים ואומרים כמה הרבה פוטנציאל היה לה. ואז קוראים את זה ומתעצבנים שעבדתי עליהם וסתם בכו עלי לחינם. 

הבעיה היא שאפילו לא אכפת לי יותר מכל מי שיבכה עלי. פעם היה ממש מדליק אותי לחשוב על כל מי שאני מחפשת את האישור שלו פתאום בא להלוויה ונותן איזה מונולוג של: 

״היא האדם הכי מיוחד ומרתק שיצא לי לפגוש.״ 

עכשיו אין אף אחד שהמונולוג שלו ידגדג לי את קצה העפעף. מה שווה למות עכשיו? זה עוד אחת מהפעמים בהן אני מקבלת את מה שרציתי כשזה כבר לא מעניין אותי. מצד שני, על מי אני עובדת? אני מחפשת את האישור של כולם. בעיקר אנשים זרים. הכי טוב אם ללוויה שלי יבואו כל עם ישראל אבל אבא אמא וסבתא יכולים להישאר בבית. הם סתם. 

אז יצאתי לריצה ועשיתי יוגה ומסאז׳ לשחרר את העצבים התפוסים בצוואר כדי שלא יכאב לי לנגן בכינור. ואני לא בטוחה שזה בכלל שווה את הטרחה כי עכשיו שאני מבינה שיש לי בעיה עם העצבים בצוואר שום דבר כבר לא נראה ריאלי. זה מה שלא איפשר לי לכתוב ולא אפשר לי לעשות טיסו ומה שלא איפשר לי להמשיך לעבוד בגובה וגם לא בשטיפת כלים כי זה כבר ממש עמד להפוך לכאב כרוני. וזה גם מה שלא מאפשר לי לעשות עמידות ידיים ומה שלא מאפשר לי לחזק את הידיים שלי מספיק כדי לנגן על הכינור כמו שצריך ולא יתן לי גם להתחזק מספיק כדי לטפס. אני חושבת שבחיים שלי ממש עברתי על כל הרשימה של כל התחביבים/מקצועות שיכולים להיות בלתי אפשריים לאדם עם המגבלה הזו שלי, והתאהבתי בכולם. פשוט כמו להיות נכה שכל מה שהוא באמת רוצה זה לשחק כדורגל. אני מפגרת מקצועית. 

אז מה עושים מחר? יוצאים לבזבז את ההלוואה שלי על קפה וקרואסון בארומה? בפעם המיליון החלטתי שאני לא שותה יותר קפה ולא אוכלת מאפים אז מחר צריך לחגוג את זה. אין לי שום יכולת ליצור סרוטונין כמו בנאדם נורמלי כי כל מה שאני מכבדת אלו בדיוק הדברים שאני לא מסוגלת לעשות. אפילו לשיר אני לא יכולה כי הקול שלי קיים היום ומחר פשוט לא. אז אני יכולה לעשות רק מה שהאנשים ה״רוחניים״, כלומר כל אלו שיחד איתי הגיעו למבוי סתום, עושים. אני יכולה לאהוב את ההוויה של החיים, הטבע והיכולת לדמיין ולקבל את הסרוטונין שלי מזה. זה עובד מעולה כל עוד אני לא נמצאת ליד אנשים אחרים שמזכירים לי שלהיות בנאדם זה לא כמו להיות קשת בענן. מזכירים לי שיש פה קטע של תחרות והישגים וכו ואם אני לא משחקת את המשחק אז אני לא התעלות רוחנית מעוררת השראה אלא סתם קקי צף. 

כשאני מנסה לדמיין את עצמי זוכה להערכה זה תמיד מגיע בצורה של ״מצילה מישהו״ עדיף מישהו בעל יוקרה חברתית משל עצמו. אני איעץ לו ברגע של מצוקה קיצונית והוא יעריך אותי לנצח. זה בזוי. ואין לי שום דרך לעקוף את זה. עם כל הכישרונות והיכולות והפוטנציאל שלי, המשפחה שלי נתנה לי הערכה בעיקר ברגעים בהם הצלתי אותם. רגעים שבגיל 4 כבר היו מרובים. אז זה התקבע. וזה חוסם לי את המוח מכל סוג אחר של הערכה שאולי יכולתי לשאוף אליה ולהגיע לתחושת מימוש עצמי. 

אבל אני שומעת מוזיקה בראש ורואה תמונות בעיני רוחי ושום דבר מזה לא יכול לבוא לידי ביטוי כי המוח שלי פשוט לא משחרר סרוטונין כשאני מתחילה לעסוק בזה. אני בכלא. אין לי תמונה בראש שלי על במה מנגנת את מה שיש לי בנשמה וזה זוכה להערכה. יש לי רק תמונה שלי עומדת ברחוב עם הכינור שלי מנגנת איזה משהו חסר חשיבות ואז איזה ילד נכה מגיע ורוצה לנגן אז אני נותנת לו שיעור וכולם מוחאים לי כפיים שאני כזו נשמה טובה. אז למה אני לא פשוט הופכת לעובדת סוציאלית? כי בפעמים בהן אני כן מצילה אנשים, אני מרגישה שנתתי למישהו לאכול לי את הבשר של הגוף. כאילו שאני חותכת מעצמי חתיכות ומחלקת לכל מי שמוכן לקחת ולא מצליחה להפסיק. סוג של טראנס כפייתי ולא באמת רצון לתת. ואני חושבת שמה שבאמת יהרוג אותי זו הקנאה שיש לי כלפי אנשים שמסוגלים לפתח את היצירתיות של עצמם ולא לדאוג לרווחה של אחרים. 

אם הייתי טיפה יותר טיפשה הייתי הופכת לעוזרת אישית של איזה אמן ומניחה שזה הכי טוב שיש. אבל אני לא טיפשה ואני יודעת שזו אשליה ובכל זאת מידי פעם יש לי רגעים בהם אני מנקה את המראה באמבטיה ושרה ופתאום גם יש לי קול ומה שיוצא ממני כל כך מטורף ומגניב ומרגש שאני עוד שנייה בוכה ואז במקום ללכת להקליט את זה ולהפוך את זה למוצר, אני יושבת לחשוב על איך לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. 

ונראה שזה כל הרעל שיש לי להוציא להערב אז אלך לי לישון בדירת הגן עדן שלי שעוד לא קר בה וכבר לא חם בה והכוכבים מנצנצים בשמיים בהירים מעל הראש שלי כשאני נרדמת מתחת לשמיכות פרווה רכה. ומחר אין שום דבר שאני חייבת לעשות חוץ מלנסות להגשים את עצמי.