ואז נכנסה לארומה הגרסה המולטית של לאה סדו מ La Belle Personne. וזהו. אני יכולה לסיים לכתוב פה. מה עוד יש לי לומר. היא כנראה בת כ-15. ישבה עם אמא שלה והחזיקה כריך באצבעות דקות ורגישות ונגסה ממנו בביסים קטנטנים כמעט בלי לפתוח את הפה. התחילה להשתעל כי הביס לא נכנס נכון. בטח מלחץ. אין מצב שהחיים שלה פשוטים. היא לבשה ג'ינס אוברסייז לא אופנתי כלל סווטשירט קפוצ'ון כחול כהה חסר מיתוג. היה לה שיער חום אגוז כנראה ארוך אבל הוא היה מוכנס לתוך הסווטשרט ולא ראו עד לאן הוא מגיע. רק ראו שיש גלים שמעטרים את הפנים שנכנסים לצווארון. השיער שלה היה מבריק ורך. אלו פנים שלא היו עוברות ביקורת אינסטגרם כי היו מאשימים אותה בפילטר יתר. היה להן צבע מוקה בהיר אחיד לחלוטין וטיפה זוהר. עיניים גדולות ואף קטנטן ופה דובדבן והבעה של מישהי שנולדה אתמול וכל מה שעיניה רואות חדש וטיפה מבלבל. מעניין מי יכולה להיות חברה של אדם שכזה. זה מאתגר לכל בחורה. אולי יש לה רק איזה ידיד הומו או חברה שמנה ושתלטנית שחושבת שאם היא תעמוד קרוב מספיק אז היא תראה טוב גם. זה מספיק כדי לדפוק למישהי את החיים טוב טוב. 

נשמע מוזר שיופי כזה יהיה מלווה בחוסר ביטחון דווקא, אבל כנראה שזה פשוט ככה כשהמצב עד כדי כך קיצוני. וגם לפי איך שהאמא נראית, זה כנראה ממש פוקס אבולוציוני. בטח האמא לגמרי חסרת ניסיון באיך להתמודד עם החיים במצב כזה. כמו לשים את מסי התינוק בעריסה של הורים שחושבים שספורט זה של טיפשים. אולי הילדה מאומצת. אולי אמא שלה מורה למתמטיקה וחושבת שמדעים מדויקים זו הדרך להצלחה בחיים. והילדה בכלל גדלה עם דיסקלקוליה קלה מה שהופך אותה לטיפה כישלון. אמא שלה כמובן לא עיוורת ליופי של הבת שלה. היא סידרה לה את השיער ונגעה לה בפנים אבל זה נתן הרגשה של בעלות ולא של פירגון. לא כמו שאמהות של ילדות יפות מסדרות להן את השיער כדי שכולם יוכלו לראות כמה הבת יפה. יותר כמו בעל קנאי מסדר את הצווארון של אשתו כדי שלא יחשוף יותר מדי. הבחור הראשון שיתן לילדה הזו להרגיש בעלת ערך יזכה בכל הקופה. היא לא במצב בו היא בררנית רק מורעבת לאישור וביטחון. 

ייתכן ואני משליכה…

בחזרה לענייננו. 

סרוטונין ולמה אני יושבת שוב בבית קפה ומבזבזת את כספי ההלוואה שלי. אז טיפלה לא נעים להודות בזה אבל אני סתם חרטטנית. כנראה שאחת הסיבות שאני יושבת בבתי קפה זה בגלל שזה מעלה לי סרוטונין. זה למה יש לי יותר מצב רוח לכתוב, כי אני פשוט יותר ״תקשורתית״, יותר נינוחה ובעלת יכולת ריכוז כי זה אחד הדברים שסרוטונין עושה. ממש סם מדליק. וכל זה למה? כי כנראה כשאני משלמת על הקפה שלי ויושבת במקום מעוצב יחד עם אנשים אחרים בעלי סטטוס שעושים אותו הדבר, תחושת הערך העצמי שלי עולה בצורה שלא עולה כשאני סתם יושבת בבית. או ברכבת. הרי יש תחושה של ייחוס בבתי הקפה. זה למעשה אחד הדברים שמושכים אנשים לשבת ולהוציא מאות שקלים על משהו שיש בבית בשקל. כשאני יושבת לי בדלפק המחשבים הגבוה, מסתכלת לי על העולם מתחתי ומתקתקת לי במקלדת, אני שווה יותר. אני והקפה שלי. הקפה שהוא כבר מזמן סמל סטטוס. 

כל דוגמנית שמכבדת את עצמה תעלה לאינסטגרם תמונה שלה בדרך לחדר כושר בטיץ מעוצב ו״משקפי שמש דיסטנס״, מחזיקה ביד כוס קפה ממותגת. אז אני מחקה אותן. כמו כל הילדים שלובשים חולצות של ספיידרמן ומרגישים גיבור על. זה כל הסיפור. מי שמצליח להתברג לתודעה הציבורית קובע את הסממנים שאנחנו בני התמותה נחקה במטרה להרגיש חלק מאותו הסטטוס, למרות שלעולם לא נגיע אליו. אבל קבוצת השווים שלנו יודעת לזהות את הסמלים כי הם ניזונים מאותם גיבורי העל ויכולים לשפוט בשבריר שנייה אם אנחנו מהווים חיקוי הולם או נלעג. 

עכשיו בשביל להמשיך ולחקור את קו המחשבה הזה צריך לזהות את היוצא דופן. האם יש אנשים שלא מתנהגים כך? האם יש בכלל משחק אחר לשחק אותו על הכדור הזה? אולי זה המשחק היחיד? אולי כל הרוחניקים שמסתתרים להם בתוך הקדושה פשוט הפסידו ומנסים למצוא משחק מקביל שבו המדד היחיד לסטטוס הוא המדד לפיו אתה מדרג את עצמך ומעניק לעצמך ציונים על השתדלות שרק אתה יכול להרגיש? מאוד נוח. זה כמובן מה שאני מנסה לעשות. אני כישלון חברתי ולכן כל מה שיש לי להיאחז בו זה המסע הרוחני שלי שכל יום מקרב אותי ל״שלמות״ ומרחיק אותי מהמשחק האנושי. אולי יש אנשים שעדיין חיים בינינו שהצליחו להגיע לדרגת הארה שכזו. אנשים שבאמת לא תלויים במעמד חברתי. חיים פה ומשחקים בכאילו עם שאר בני האדם אבל למעשה הסרוטונין שלהם לגמרי בשליטתם. האם אני רוצה את זה? האם יש לי ברירה? אם אני יושבת פה אז כנראה שעוד לא הכל אבוד או שאני פשוט גם כישלון בלהיות רוחניקית. 

זה מה שניסה להשיג הבחור שמת באלסקה (into the wild). הוא ניסה להגיע לשליטה בסרוטונין. בטח לא ממש הבין את זה. חשב שהוא סתם רוצה לחיות באופן עצמאי ולאכול נבטים בשממה אבל למעשה החופש האמיתי הוא לא היכולת לספק את הצרכים הפיזיים שלך לבד, אלא לספק את הצרכים ההורמונלים שלך לבד. ושוב האם זה רצוי? או שאולי פשוט כשהחיים דפקו אותך מספיק אין לך ממש ברירה אחרת ואז כדאי להשקיע בתחום הזה כי זה המוצא היחיד שהוא לא אשכרה סמים. משהו מעציב אותי במחשבה שאני בדרך להיפרד סופית מהתלות הרגשית בבני אדם. אולי זה למה אני עדיין פה בקפה. מנסה להיאחז בשאריות האנושיות שלי. אולי בכל זאת אמצא דרך חזרה ללב האנושות? אולי מישהו יראה אותי יושבת פה בקפה ויגש אלי ויגיד לי את המילים הקסומות שיגרמו לי להרגיש מוערכת ויתנו לי תקווה שזו הערכה שאוכל להמשיך לטפח ולהצטרף חזרה למשחק. 

עכשיו יום חמישי. אף פעם לא הייתי פה ביום חמישי. רגוע וריק והיום מתחיל להסתיים והאור כחול בחוץ והשמיים אפורים ומעוננים ומדי פעם מציצה השמש המתכוננת לשקוע וצובעת את הרי הכרמל בכתום וירוק עז והכל נראה חגיגי, ואז הענן חוזר להסתירה והכל חוזר לכחול מלנכולי עדין. וזה קישקוש שזה צריך לבוא ממני. גם אם אני אציב לעצמי איזה יעד בר השגה לתחושת המעמד כמו יכולת שאצליח לפתח, אז ברגע שהיעד יושג הסרוטונין יזרום אולי לדקה ואז היעד יתרחק שוב לתוך הלא נודע. ככה משתגעים כל האמנים. היעד רק המתרחק וההישגים צריכים להיות יותר ויותר גרנדיוזיים ובשלב מסוים זה כבר לא אפשרי פיזית והמוח קורס. זה אותו העצב התהומי שמגיע כשאהוב מכריז עליך כחסר ערך מבחינתו. זה פשוט מות נפשי. וזה לא משנה למי אתה מפסיד. אולי תפסיד את האהוב שלך למאהב אחר או למאהב דמיוני עתידי או שתפסיד לעצמך בעבר או לעצמך בפוטנציאל. ההשוואה הזו היא מוות. 

הדתיים יודעים מה הם עושים. אצלם המעמד מתגבר עם הגיל כך שאדם יכול להיות רגוע ולדעת שעם כל יום שעובר, הסטטוס שלו עולה כמו ערך הנדל״ן בתל אביב. אצל הנשים הסטטוס עולה עם כמות הילדים והנכדים שתלויים בהן ואצל הגברים יש נקודות בונוס על ידיעת התורה וזה לגמרי בר השגה כי כל מה שאתה צריך זה לשנן מלא. וגם אם אתה לא גאון הדור, כשאתה לומד תורה אתה בעל כבוד של פוטנציאל וכשאתה מבוגר תמיד יהיו לך ילדים ואישה ונכדים שיתנו לך מעמד בחברה. וכל גבר צעיר יותר יראה בך דמות מופת. 

ככה נראו החבורה של הדוסים שעלו לאוטובוס שלי בדרך לארומה. זה היה האוטובוס שנוסע לבני ברק והם היו קבוצה גדולה בתחנה. הנשים כמובן ישר הלכו אחורה והגברים התיישבו בספסלים הקדמיים וניסו לרסן את הזעם שלהם על זה שאני יושבת בינם. בספסל הראשון ישב לבד בחור ערבי שכנראה היה ידיד של הנהג כי הם דיברו כל הדרך. ובספסל השני ישב תייר אמריקאי חסר מודעות ולידו מזוודה גדולה. אחד הבחורים אמר לערבי ״תן לרבי לשבת״ והבחור הערבי זז ואיזה איש אפור זקן התיישב לצידו. אחר כך הוא אמר לתייר ״תן לרבי לשבת״ ואני עמדתי להציע בנימה מתגרה שישים את המזוודה שלו לידי כי לידי אף אחד לא ישב במילא אבל לא הספקתי והדוס הצעיר הניף את המזוודה של התייר ותקע אותה במושב לידי, וליד התייר התיישב עוד אפור זקן. 

עכשיו, התואר ״רבי״ לא ניתן למישהו מלומד שבילה את חייו בלפתח מיומנות בעלת ערך, אלא פשוט לכל מי שהזקן שלו אפור. וזה המשחק שהם משחקים. כל עשור אתה מקבל מקפצת מעמד אוטומטית בחיים ואתה מת כשאתה בשיא. רק הנשים שלהם על כדורים נגד דיכאון כי שם המעמד לא נראה שעולה במיוחד, רק הדאגות. אבל אם הבעל מספיק מקשיב לרבי שלו וטורח לשיר לשפחה שלו ״אשת חיל מי ימצא״ כשהוא מסתכל עליה באהדה בסעודת שבת אז היא אולי תחייה על פירורי המעמד של בעלה ויהיה לה נחמד. מצד שני כשעובדים בפרך אז המעמד מאבד חשיבות. ההישרדות של הילדים אצל אישה תופסת את כל המוח וכל עוד הילד חיי האישה תמשיך לחרוש את השדה ותגיד אמן. 

אולי זה למה אני לא יהודיה. כי אמא שלי גידלה אותי אחרת. היא גידלה אותי לא לעריץ אף אחד. אין אדם מעלי אף פעם ואני צריכה להקשיב רק לעצמי ולחשוב בעצמי על פתרונות. בבית לא היה צילום של אף אחד. אפילו לא בקטן. אצל סבתא שלי בספריה תקוע בין כל התמונות של הנכדים צילום של נוולני בכלא. כי אותו היא מעריצה. אצל אמא שלי דבר כזה היה נחשב לביזיון. בבית שלה יש רק תמונה אחת על המקרר של אחותי בגיל 12 אוכלת גלידה וזה רק בגלל רגשות האשמה של אמא שלי על כך שבילדותה אחותי הוזנחה קשות. ככה אמא שלי מנסה לכפר. אבל זהו. אין לה תמונות שלה עצמה, אין תמונה של ההורים שלה ז״ל, אין תמונות של החבר שלה ואין תמונות של משוררים, זמרים, או פוליטיקאים. פעם ראשונה שנכנסתי לבית שבו יש תמונה של איזה זקן בתלבושת זהב והילה מסביב לראש שלו היתה כשנכנסתי לבית דתי יהודי. זה נראה לי בדיוק כמו האיקונות שיש לנוצרים בבתים שלהם וזה משהו שאמא שלי לימדה אותי לסלוד ממנו. אז איך אני אוכל להתגייר? אני לא עובדת אלילים. 

אני יודעת שזו לא דרך. ראיתי אנשים שניסו אותה והם בדרך לאבדון. אבא שלי לעולם לא יצליח לשקם את עצמו אחרי שויתר על המעמד שלו למען חיי משפחה נוחים. אישה אוהבת וילדים כנועים לעולם לא יהיו תחליף למעמד חברתי. וזה אפילו אם אתה מכבד את החברה שמכבדת אותך. מדדי המעמד מתבצרים במוח בגיל ילדות ואם בבגרות האדם לא מצליח לעמוד בהם שום אהבה וכבוד לא יתקנו את זה. אבא שלי מעריץ תהילה וזה לא ישתנה לעולם. לא משנה כמה אשתו תפרגן לו על זה שהוא מפרנס טוב וחכם, היא לא יכולה לתת לו תהילה. והתיקון היחיד שהיה לו קרוב לזה היה רגעים בהם אני או אחותי זכינו לאיזו כתבה בעיתון והוא היה יכול להתנחם בתהילה שבעקיפין. אבל זה לא החזיק מעמד אצלנו ולא בטוח שזה היה נותן לו סיפוק לטווח ארוך כי לחיות דרך הילדים זה משהו שנשים טובות בו יותר מגברים. 

האם אני חולה באותה מחלה? בלי תהילה אני רפש? זה למה אני כותבת? אני מתנחמת בתהילה מדומיינת שתהיה אחרי שתדרוס אותי משאית וכל ההגיגים הנפלאים שלי יפורסמו והשם שלי יתנוסס מעל כל בית ספר ופרלמנט ברחבי העולם החופשי. זה בערך הדבר היחיד שמאפשר לי ללכת ברחוב עם ראש מורם. אז מה עושים? עוברים למדבר או לתל אביב? במדבר אולי אמות ואולי אמצא את החלק הרוחני שמאפשר לי להזרים סרוטונין ללא תלות בכלום. בתל אביב אולי אחיה עם רגל סוכרתית בתור הומלסית על ספסל כשאני ניזונה משאריות קרואסונים שבתי הקפה משאירים על הספסל בסוף היום. או שאמצא איזה קסם שחבוי בי שמזכה אותי במעמד אמיתי בחברה האנושית. מה עדיף? למה יש יותר סיכוי? מה פחות מפחיד? הרי אנחנו כבר יודעים שהדבר הכי נורא לבני אדם זה סטרס. מה עושה פחות סטרס? הכליות שלי כבר עוד רגע טוטאלוס וזה אומר שאין לי יכולת להתמודד עם סטרס. הכי גרוע זה שבטח אמצא את עצמי מתפשרת. לא זה ולא זה. גרה בגבעתיים ומלמדת באיזה תוכנית העשרה סוג ז׳ לנוער מפגר וזה מספיק בדיוק לשכר דירה וגלידות נחמה עד שהכליות יקרסו סופית. 

אני ממש קרן שמש לאחרונה. ככה זה כשאין את המסעדה לטשטש את האמת. שם הייתי מלכה אבל זה מלכה של עבדים וזה בלוף. וגם המלוכה שלי התאפשרה בזכות זה שהייתי כל כך מרצה ונחמדה שפשוט אי אפשר היה שלא להתאהב בי. זה לא סטטוס זו מניפולציה נשית ביזיונית. וזה היה הדבר היחיד שהיה לי להישען עליו. כמו בחורה שהסטטוס שלה מבוסס על זה שהיא לא לובשת חזייה. 

מעניין. כרגע הצצתי במה שכתבתי בתחילת המסמך ״שטויות״. נראה כאילו הייתי יותר תמימה. אולי התבגרתי בחודשיים? צריך להתבגר מתישהו. אבל למה זה מרגיש שאני ממש ממורמרת? מה השתנה?מה באמת עבר עלי? אולי העבודה במסעדה עשתה יותר נזק ממה שהרגשתי? אולי הנמכתי את עצמי יותר מידי? אולי לקחתי ביס גדול מאוד מחיים של אנשים קשי יום? אני יצור די מפונק ואמנם רגילה לעבוד קשה אבל לא רגילה שאני חייבת ובטח לא רגילה להיות מוקפת באנשים שחייבים. איזה כיף שקפה שחור אפשר לשתות במשך שלוש שעות והוא עדיין טעים. לא כמו אמריקנו שמרגיש כמו שתן אחרי שהוא מתקרר. 

אבל יש שמחה שהיא לא תלויות מעמד… לא? כשמגלים משהו חדש, או כש… וואלה לא יודעת. אולי הכל הבל. אולי הכל סתם קבעונות מילדות ואין סיכוי לעצמאות מחשבה.  

טוב… יש משחק של פורטוגל נגד איזה משהו בבר למעלה. חשבתי להישאר לראות האם רונלדו עוד מסוגל לזהות איפה הכדור נמצא במגרש. אבל בטח סתם אסע הביתה ואשב לי על הכריות שלי ואקשיב לבחורה הנחמדה שאומרת לי שאני עילוי כי זה מה שהיא רואה בקלפי הטארוט שלה. 

כל אחד צריך שיגידו לו שהוא עילויי, ככה מפתחים תחושת מעמד. פשוט כדאי להגיד את זה כשהילד עושה משהו שהוא נהנה לעשות כדי שימשיך לעשות אותו ויהיה באמת עילוי ולא כשהוא יושב בשקט ולא מפריע או מצליח לגרום להורים שלו להפסיק לבכות ולריב. אולי ארקוד ריקודי בטן בדירה ואצלם את עצמי ואפתח טיקטוק של ריקודי בטן לחובבנים. זו תוכנית.