התמכרות. התמכרות לכל דבר שמפקס? אולי בריחה? מה זה בריחה? ממה? בדידות? אתמול קראתי את השלושה פרקים האחרונים של הארי פוטר השלישי והיום אני בדיכאון. החברים שלי עזבו אותי. העולם שלי אפור. שום דבר לא כמו שהוא צריך להיות. וזה עוד למרות שאני בכלל לא קוראת את הספר באופן רציף. למעשה אני קוראת אותו כבר שנה. כל כמה חודשים איזה פרק ככה שלא יכביד. אבל שלשום היה לי זמן ריק בערב וקראתי שני פרקים ואתמול היה לי חשק לעוד והיה לי זמן אז קראתי וקראתי עד 3 בלילה את כל הספר ועכשיו ריק לי בנשמה. נזכרתי למה אני לא רואה יותר סדרות. בשבילי זה קל מדי לאבד קשר עם המציאות ולהתמכר למציאות חלופית. ואז כשצריך לצאת ממנה אני ממש לא מרגישה את הקרקע. הולכת ברחוב סהרורית ולא מבינה למה אנשים נראים מוזר. למה זה כל כך שואב? זה שאב אותי לראשונה בגיל 9. עשו לנו כבלים ומאז נעלמו עקבותי. הייתי קמה ב-5 בבוקר בשביל לראות סרטים מצוירים באנגלית באיזה ערוץ הודי (וואלה תכלס אין לי מושג של איזו מדינה הוא היה) הייתי רואה "ג'אם״ זה סדרה מצוירת על זמרת הולוגרמה. ביקשתי מאבא שלי שיעשה לי הולגרמה שאני גם אוכל לשיר. ידעתי שאני מבקשת משהו מפגר אבל ממש רציתי לבטא את התשוקה אז אמרתי את זה בקול רם. 

זה היה באמצע כיתה ד׳ והמורה זימנה את ההורים שלי לשיחה ושאלה מה קרה לי? מסתבר שהציונים שלי נפלו דרסטית. ברור. לפני זה היה מעניין לנסות לפתור תרגילים כי זה כמו לפתור תשבץ בשבת בבוקר אבל ברגע שיש כבלים זה נהיה כמו לסדר את כל ארון הצעצועים כל יום אחרי בצפר. ממש זוועה. ככה המדד ל"כיף" השתנה דרסטית וכנראה לא חזר לעצמו חוץ מברגעים מסויים כמו טיול בטבע או סגר קורונה. אבל לרוב אני לא נשאבת כל כך חזק כי אני סה"כ רואה יוטיוב במשך 6 שעות ביום. זה לא כזה נורא… אני ממש מפגרת. אבל זה ממש לא מרגיש נורא. מה שהופך את זה ליותר נורא. 

אחרי אתמול אבל, נזכרתי כמה נורא זה באמת מרגיש כשנשאבים לעולם מדומה ואז צריך לצאת. זה אשכרה כאב נפשי. נטישה, חרדות, עצב, חוסר ביטחון, תלישות, עצבנות ובטח עוד כמה רגשות ״חמימים״ שכאלו. וזה רק בגלל שלושה פרקים ברצף של הארי פוטר. אז איזה סיכוי היה לי מול העבודה במסעדה? זה היה כל כך הרבה יותר עוצמתי. זה היה הרי אמיתי והאנשים שם היו אמיתיים ועד כמה שניסיתי להימנע מלהתרועע, זה נדבק בי. לא היה כל כך חזק כמו לסיים ספר כי העזיבה היתה תהליך וישר אחרי זה נסעתי לעבוד בגנים אבל גמילה בהחלט היתה. עצב ותלישות וחוסר ביטחון והכל רק ממוסמס ככה שקשה להבין מאיפה זה מגיע. אני חושבת שאני צריכה לבחור הרבה יותר בקפידה את הסביבה שלי או להימנע מסביבה. כרגע המחשבה היא שעבודה זה פשוט לא מצב בריא נפשית בשבילי. אפילו במשרה חלקית פשוט כי זה יוצר מציאות מדומה. מקום בו יש קבוצת אנשים שהם לא באמת חלק מהחיים האמיתיים שלי, מערכת כללים ייחודית, סדר ומטרות ודינמיקה ואופי וניואנסים. ואז האופי שלי מקבל כאילו צורה אחרת ואני מתחילה להאמין בזה שזו "אני". וכל זה בהקשר של פשוט משרה חלקית בחנות או שיפוצים או שטיפת כלים. הכי לא אמור להיות חלק מהתודעה. אבל זה נדבק. 

בעולם סביר העבודה היא המציאות. בעולם סביר העבודה היא סביב נושא שאדם מעוניין להתפתח בו והאנשים שם הם האנשים שהוא רוצה להקיף עצמו בהם והאופי שהוא מקבל מהדינמיקה ומהאתגרים הוא האופי אליו הוא שואף. אבל אני חושבת שרוב העבודות היום בעולם המודרני הן לא סבירות. לכן מדברים על ״מאזן חיים ועבודה״ כי עבודה זה לא חיים. עבודה זה זנות. 

״אני אתן לך להשתמש בגוף שלי ובתודעה שלי כדי שאני אוכל להרשות לעצמי לקיים את עצמי והמשפחה שלי.״

אבל זה לא סתם נגמר ברגע שמסיימים משמרת. כמו זונה שלא באמת יכולה לכבות את המודעות למה שנעשה לה וללכת אחרי עבודה לשתות קפה עם חברות ולדבר על דייטים ומתכונים לפשטידה טבעונית. לכן הברירה היחידה שלי היא עבודת קבלנות כמו הגנים. אני מגיעה מתי שבא לי כל פעם למקום אחר ועושה עבודה שאני יודעת לעשות טוב בלי להיקשר בשום צורה לאף אחד וכשאני יוצאת משם נמחק לי המוח ואני ממשיכה בחיים שלי. זה למה אני כל כך נהנתי להטעין קורקינטים. זה אפס הקשרות. אבל מה עם שאר העולם? איך זה שזה כל כך קל למצוא את עצמי נשאבת לעולם היוטיוב אבל לא מצליחה למצוא דרך להשאב לעולם של ציור או נגינה. 

על זה משלמים כשהולכים ללמוד באוניברסיטה. משלמים לא באמת על התוכן הנלמד אלא על החומת מגן שנוצרת סביב הסטודנט שמשאירה אותו מפוקס על מה שהוא באמת בוחר להתפקס עליו ולא נשאב להתמכרויות. כלומר בטח כן ואז הוא בדיכאון כמו סטודנטים רבים אבל לפחות שם יש יותר סיכוי. להיות חלק מסביבה שתומכת במה שבאמת מעניין אותי זה כנראה אחד הדברים שאני הכי חושקת בהם. כדי שהניסיון להישאר בפוקוס לא יהיה כל כך מייסר. כדי להרגיש שאני לא חייבת להגן על עצמי מפני השפעות לא רלוונטיות וכדי שאוכל באמת להכניס אנשים לחיים שלי כי הם תורמים לי משהו. אבל אני לא יודעת איפה למצוא כזה. אולי באוסטרליה. 

אני בשבוע האחרון אוכלת הרבה יותר טוב ומבזבזת הרבה פחות כסף. חזרתי לאכול את מה שאני באמת אוהבת לאכול שזה בעיקר סלט כרוב וזיתים. לא חסר לי גלידה ולא חסר לי טראפלס וסיימתי את המלאי של השמנת החמוצה שקניתי כי התמכרתי בעבודה למוצרי חלב ועכשיו אני מחכה שהאלרגיה תעבור והריאות והעור שלי יתנקו. ובשנייה שאני אצא מהבית לחברה אנושית שוב, אין לי ספק שאקנה לי איזה קפוצינו וקרואסון כי ככה זה שם. אי אפשר להיכנס לקונדיטוריה ולקנות בקבוק סודה. בעיקר מכיון שאין לי שום מקור אחר לפוקוס. 

היו תקופות בהן זה היה קל יותר. היו לימודים והיו אנשים שהרגשתי יותר מחוברת אליהם אז זה משך קצת חזרה להעדפות שלי ולא נשאבתי כל כך חזק אבל עדיין זה לא החזיק אותי במקום טוב כי טרם מצאתי מציאות או אנשים שתואמים לערכים שלי ושאיפות שלי. ובתי קפה זה המקום היחיד בו יש לי הזדמנות להרגיש חלק מהחברה האנושית, ועדיין להיות עם עצמי. אז זה כולל קפה וקרואסון. מקווה שאצליח לשמור על מינון טוב. לעמוד שעה וחצי ולנגן בכינור את אותו הקטע שאני לא מצליחה לנגן, למעשה יכול להיות ממש כיף. אפילו אם אני לא מצליחה, זה מרגיש תהליך טוב ובריא אבל רק עם אני נקייה מממריצים ולא בגמילה מגירויים חיצוניים, אנשים או עולמות מדומים. וזה כמעט בלתי אפשרי. אני לא יודעת איך אנשים אחרים עושים את זה. אולי הם לא. אולי הרבה אנשים סובלים ככה ולא מצליחים להשיג את מה שהם היו רוצים להשתפר בו. אבל יש כאלו שכן מצליחים. אולי יש להם אופי פחות מתמכר? אולי זה כל הטראומות ילדות ששואבות אותי בכל הזדמנות לבריחה למרות שאני ממש לא מעוניינת לברוח. זה פשוט הדפוס שהמוח שלי רגיל לשאוף אליו. 

פעם המציאות היתה ממש לא סבבה וזה היה הגיוני ,אבל עכשיו בעיקר ב״חודש גן העדן״ שלי… זה ממש פשע לתת להתמכרויות שלי למחוק לי את החודש הזה. ואני לא יודעת אם אצליח להשתנות. זה אומר לא להיכנס ליוטיוב ולא לאתרי תקשורת שונים אלא פשוט להמשיך לשבת בחדר ריק בבוקר בלי קפה עד שיווצר החשק לעשות משהו פרודוקטיבי. זה גובל בעינויי. וזה לא יכול להימשך הרבה זמן. כמו דיאטת אבטיח לפני החתונה. אחרי החתונה אוכלים את כל האוכל שפוספס רק פי 7. זה ריסון לא סביר. ויש כל כך הרבה טוב באתרים האלו. יש מלא מידע ואנשים מעניינים ומחשבות שנוצרות בי ותכלס הקשר היחיד שלי לאנושות חוץ מללכת לסופר. אני חולמת על איזו שנה בבית קטן וחמוד עם כל התחביבים שלי ורחוק מכל עיר כדי שאוכל להקדיש את עצמי למשהו ואשכרה לפתח מיומנות טובה ולבטא את עצמי. אבל מה שאני כל פעם מתעלמת ממנו זה זה שאני אצטרך לנתק את עצמי מהאינטרנט כדי שזה יעבוד. אחרת זה פשוט כמו לקחת קצת הרואין מדי פעם ולנסות לפתח הרגלים בריאים. 

אבל יש איזה גורם שמקל על העניינים. אני זוכרת תקופות בהן זה היה טיפה קל יותר. אולי זה היה כשיוטיוב עוד לא עניין אותי כל כך… אולי אין דרך חזרה חוץ מלעבור לגור באזור בלי קליטה. היום ניגנתי קצת בכינור וציירתי ציור אבסטרקט חסר פואנטה וניסיתי לשפץ קצת את הציור נוף שלי והכל היה ממש לא ברצינות אבל זו התחלה ועל זה אני מברכת את עצמי. ואני אלך לרוץ שוב ואז אעשה שוב יוגה ואני אוכלת בעיקר ירקות וקניתי דבש במקום שוקולד ואולי משהו יתבהר. ועדיין יש לי קול חזק ונמוך. אין לי צל של מושג איך זה קרה. לא עשיתי בשביל זה כלום ופתאום יש לי קול של אדם מבוגר. אולי זה הסוף של שירת הסופרנו שלי 🙂