יש לי כוס תה ירוק עם לימונית ולואיזה בתיון מפונפן בתוספת סירופ מייפל. קניתי לפני שהגעתי לארומה בקבוק שלם. ישר לקחתי שלוק מהמייפל וקיוויתי שזה יעזור. עדיין לא עזר. אכלתי בארומה סלט קינואה עם ביצה, חצילים ופלפל קלוי. כלומר אכלתי ממנו. לא אותו. כי עם כל הרצון הטוב שלי זה אחד הסלטים המגעילים שיצא לי לטעום. אני לא רגילה למלפפון ועגבניה עם הקליפה והם גם היו קרים מהמקרר. מי הסוטה שאוהב ירקות מהמקרר. יש להם טעם של מים במקרה הטוב. חוץ מזה הם שמו בו המון בצל שהייתי צריכה לשמור בצד של הקערה כדי שלא יפול לתוך שאר האוכל ויזהם לי הכל. לא חשבתי לבקש שלא ישימו כי לא חשבתי שישימו כל כך הרבה. אבל ביקשתי בלי גבינה אז אולי הם שמו בצל במקום כדי שהקערה תראה מלאה. מולי עברה בחורה עם מגש של מאפין והפוך קטן בכוס זכוכית. זה לא פייר. אני כבר שבועיים לא מפסיקה להשתעל ולקנח את האף בגלל הגבינות שאכלתי ואם אני אוכל מאפין אני אשלשל ואצטרך לקחת תוסף ברזל. והיא ככה סתם בלי להתבייש עוברת לידי עם כזה מגש נחמד ותמים למראה. 

סלט קינואה מעופש ותה אפילו עם סירופ מייפל ממש לא מחליף קפה ומאפה. אבל התה טעים. אני מנסה להפחית את הקפה השחור שאני יושבת עליו בארומה כי זה ממש יותר מדי. אז עכשיו זה תה. ולמה מייפל? כי יש מצב שאני לא מעכלת פרוקטוז. רק 38 שנה לקח לי להבין. וזה מאוד עצוב כי אני אוכלת פירות ודבש כברירת מחלד כשאני מנסה להפחית שוקולד וגלידה. אז יוצא שאני יורה לעצמי ברגל כשאני מנסה לא ליפול לתוך הבאר. 

איך גיליתי? קניתי דבש במרקם עדין ובצבע בהיר והוא היה לי מגעיל. אבל לא הצלחתי להפסיק לאכול ממנו. זה נראה לי חשוד. סה״כ אין בו שום דבר חוץ מדבש. אבל הוא היה ממש חלק ואני הכי אוהבת דבש גרגרי שאפשר ממש ללעוס. חשבתי איך זה יכול להיות הרי אני אוהבת דבש. ואז נזכרתי שרוב החיים שלי לא אהבתי דבש בכלל. ואז טעמתי דבש מגובש וזה ממש מצא חן בעיני אז אני קונה רק כזה. מה גורם לדבש להתגבש? כמות הגלוקוז מול כמות הפרוקטוז. דבש חלק תמיד מרגיש לי מתוק מדי ועם טעם לוואי שנשאר ונעשה חמוץ במאחורה של הפה. אבל דבש גרגירי וקרנצ׳י אני יכולה לאכול חצי כפית, זה ממש טעים ולא בא לי יותר. אבל מהדבש המגעיל משום מה מצאתי את עצמי לוקחת עוד כפית ועוד כפית. מסתבר שאחד הדברים שקורים למי שלא מעכל פרוקטוז זה בעצם אותן הבעיות של אנשים ששותים המון אלכוהול. הכבד פשוט נדפק. וזה קצת מזכיר כל מיני סימפטומים חמקמקים שיש לי לתקופות. רק שזה באמת מתעתע כי לפעמים זה סבבה ולפעמים לא וכנראה זה תלוי בכמה טוב הכבד שלי מרגיש באותה תקופה. כי טכנית אם הכבד אחלה אז הגוף אמור להיות מסוגל להתמודד עם פרוקטוז אבל אם הוא לא אז יש בעיות. 

אתמול עוד לפני שממש הבנתי את הקטע עם הפרוקטוז, לא אכלתי בחלק הראשון של היום כלום חוץ מקצת שמן קוקוס. אבל אחר הצהריים הבנתי שהבטן שלי נפוחה ואני חייבת לאכול אחרת לא אצליח לחרבן. בתקופות שאני לא אוכלת כמה ימים אני גם לא מחרבנת אבל אתמול זה הרגיש ממש לא חכם. אז עשיתי לי סלט וסלמון. ואז עשיתי טעימות. היו לי שאריות מהדבש הישן המגובש ולקחתי ממנו חצי כפית. היה טעים וטוב. ואז לקחתי מהדבש הבהיר וזה היה מגעיל ונורא. זרקתי אותו ואת שני האפרסמונים מלאי הפרוקטוז שנשארו לי, לפח והבוקר נסעתי לקנות סירופ מייפל. הטענה היא שהוא כולו סוכרוז. למה סוכרוז? כי צריך לאכול משהו. ואם אני לא אוכלת עמילן (הקינואה לא היתה רעיון גאוני) ולא אוכלת פירות ולא יכולה להיות קטוגנית כי אז המוח שלי מעט לרמה של ווינדוס 97. אז כנראה שצריך לאכול סוכרוז. עוד חלק בניסוי המתמשך שלי. מה שזה אומר זה שהבוקר היה לי מחסור קיצוני בגלוקוז והרגשתי טיפה מסוחררת וקלה וחרדתית. הכל נראה לי חזק רועש ומאיים. ובקושי רב הכרחתי את עצמי להיכנס לארומה ולהזמין. פשוט נראה לי מאוד מאיים שיש שם עכשיו אנשים ודפיקות של הכף של קפה על המוט של הפח וכולם זזים כל כך מהר ואני צריכה לחשוב מהר ולדבר ואני עוד לא יודעת מה קורה סביבי ובבקשה שהכל יאט ב80% ואז אוכל לתפקד. 

נראה לי עכשיו טיפה יותר רגוע לי. כנראה שהאוכל והמייפל עושים את שלהם. התפנה לי מקום בדלפק של המחשבים עם הפנים לאולם אבל אני כבר עברתי כיסא ועכשיו יושבת בשולחן העגול כי גם פה יש מחשבניקים. אוף. אני שוב מתעטשת ומקנחת את האף. הכדור נגד אלרגיות כנראה לא יותר חזק מקינואה. כבר לילה שני שאני משתעלת כל כך חזק בלילה שאני לא מצליחה להירדם. ישנתי על הר של כריות שהגביהו לי את הראש וזה קצת עזר אבל התעוררתי מותשת. נזכרתי שככה זה היה כשהייתי קטנה. 

נראה לי זה היה בערך בגיל 15 שהייתי ישנה על הר של כריות כדי להצליח להירדם ולא להשתעל כל הלילה. זה תמיד מצחיק להיזכר ברגעים כאלו ולהבין שההורים שלי פשוט לא חשבו שמשהו לא תקין עם זה. אני הרי אדם בוגר ואחראי ואם אני צריכה משהו אז אני בעצמי אמורה לדעת מה ואם אני צריכה משהו מהם אז אני צריכה לדעת בדיוק מה ולהודיע להם. כמו שאבא שלי קנה לי ליום ההולדת 16 מזרן חדש. אני נסעתי לחנויות שונות בחדרה מצאתי מזרן שאני אוהבת, הסברתי לאמא שלי איך להגיע, היא הגיעה והעמסנו את המזרן החדש מעל האוטו ונסענו איתו הביתה ואבא שלי נתן לי את מספר האשראי שלו בטלפון. ״אבא קנה לי מתנה״. זה היה אחלה מזרן. תודה אבא. 

למה השתעלתי כל כך בגיל 15? מנסה להיזכר מה אכלתי באותה התקופה.. אולי באמת הרבה שמנת. ולחם. היינו אז נוסעות לתל אביב ואוכלות שם רק שמנת וכיכר לחם כי זה הדבר הכי זול שיש. אבל לא יכול להיות שגם בבית זה מה שהייתי אוכלת. אתמול פתחתי את הפריזר וראיתי שם את השניצלים בפירורי צ’יפס שקניתי לפני כמה שבועות. זה נשמע לי ממש טעים ואמרתי לעצמי ששווה לנסות. זה לא היה טעים. למעשה זה היה כל כך נורא שאני לא רציתי לאכול יותר מביס אחד אבל מצאתי את עצמי אוכלת את כל הצלחת כי היה בהם טעם לוואי ממש לא נעים כזה שמשאיר חשק לעוד. אתמול הסתכלתי על רשימת המרכיבים ונהייה לי חושך בעיניים. בערך על כל קורטוב של בשר. היה שם שלושה סוגים של עמילן מלבד ה5% צ’יפס בציפוי, סיבים תזונתיים מסיסים, חומרים מחזקי טעם ומשמרים, חלבון צמחי, שמנים בלתי מזוהים ואיזשהו סוג של ממתיק שכבר לא היה לי כוח לחפש מה הוא ואיך הוא עובד. אה וקצת בשר עוף. את החרא הזה נותנים לילדים לאכול?! זה אגב מסוג הדברים שאכלתי כשהייתי קטנה. שניצלים קפואים, פיצה קפואה, שמנת עם סירופ פטל כי יוגורטים זה יקר והמון פירות כי לחברה שלי בחצר היו עצי מנגו ושסק. 

אני כל כך לא מסופקת שבא לי לצרוח. אני חושבת שעברתי מחרדה ישר לכעס. מרתק מה שמזון עושה לנפש האדם. בא לי קרואסון וקפה של בני אדם! אני עוד שנייה מפילה מהכיסא את שני החברה שיושבים לידי עם המחשבים כי הם התחילו לדבר. מי הרשה להם לדבר. פה מותר לפתוח את הפה רק עם סתום לך האף. עכשיו הוא התחיל לזמר יחד עם השיר רקע ששרה הבחורה המתוקה בצרפתית. ״סה סוואר… אה אה למור…״ שישרף באש הגיהנום. התה שלי ממש טעים. 

אני מציירת לי גבות כשאני יוצאת לרחוב. כנראה אני עוד מחוברתת מידי בשביל להסתובב ממש בלי. או שאני צריכה לשלב את המראה חסר הגבות שלי עם איזו תלבוש חייזרית כדי שאנשים יבינו שזה מכוון ואני לא חולת סרטן. אבל זה מרגיש עלוב לעשות את זה בגיל הזה. לבחורות צעירות מותר וכולם סולחים להן אבל אישה מבוגרת מסתובבת בעיר בתלבושות אקסצנטריות היא פשוט טוטאלוס של בנאדם ואין ממש מה לדבר איתה. לא יודעת אם אני כבר שם. עומד להיגמר לי התה ואיזה בחור תפס את המקום הריק בדלפק המחשבים. ואני כל כך מצוברחת שזה סוג של משמח אותי. זה רגע כזה שבא לי להכאיב לעצמי קצת פיזית בשביל הרמוניה עם התחושה הפנימית. הכי מטופש זה לקבל מחמאה כמה טוב אני נראית כשאני מרגישה זוועה. עדיף להראות ולהרגיש אותו הדבר. 

מה אני אקנה? מה מותר לי? כלום. זה הטריק. כל דבר שיספק את חשק הבלתי מזוהה שלי וירגיע את העצבים שלי, הוא בדיוק מה שאסור. ככה זה כשמתמכרים. ואני בכלל חשבתי לכתוב על המהות של הרוע ועל זה שבעלי עסקים למעשה מחזיקים ביד שלהם חלקי חיים של אנשים. כי אדם מוסר את החיים שלו בתמורה לכסף כל פעם שהוא הולך לעבודה ומשהה את החיים האמיתיים שלו למען המעסיק. אז מי ששולט בכסף הוא אדם שלמעשה אוגר חיים של אחרים. אבל אין לי בכלל כוח להסביר את זה. 

הזוג המעצבן עושה סימנים של הולך. מצד אחד זה טוב ומצד שני זה משאיר אותי חשופה להשתלטות. אולי אנשים אחרים רעים ומרושעים יראו שיש לידי מלא מקום פנוי ויתיישבו לידי בכל המוניהם המתלהם. התפנה עוד מקום בדלפק מחשבים. ועומדת להיגמר לי הסוללה בטלפון אבל מה עושים כשגם התה שלי עומד להיגמר ואין לי שום דבר אחד שאני יכולה להזמין בהתאם לניסיון הנואש שלי לרפא את עצמי? אגב, הבוקר גם שמתי לב שכבר לא כואב לי הצוואר ואני הולכת יותר זקוף ואפילו אולי טיפה פחות כואב לדרוך על הרצפה בבוקר. 

ועכשיו גם הפרנויה מגיעה. זה ממש מרגיש כמו לראות תאונת דרכים מהצד. הבחור מהדלפק הסתכל עלי. הוא בטוח שונא אותי. לידי יש מראה ובאמת לפי המראה יש מה לשנוא. אפילו בלי ששמתי לב, אני זועפת ויש לי שני קווים חרוטים אדומים בין הגבות ואני נראת ממש כועסת על משהו. מעניין. הפעם זה אולי אשכרה קשור לאיך שאני מרגישה. וואלה… 

יש לי במערכת כרגע לפחות 40 גרם גלוקוז. אם השיטה שלי תעבוד אז אפשר לעשות נשיקות מביצה וסוכר ענבים. מעניין אם זה הגיוני. הרי אי אפשר לשתות סירופ מייפל כל היום. יש לי בעיקר טעם לוואי מהקינואה.