עכשיו 20:50 ואני יושבת מול המחשב בבית וממש בא לי לכתוב. לפני זה ממש התחשק לי לשטוף את הערימה הענקית של הכלים שהצטברה לי בכיור יחד עם המחבת שהיו דבוקים אליה שאריות מהניסוי. אחר כך ממש התחשק לי לסדר את השולחן של המחשב ואז ארזתי בשקית סנדוויץ את הגרעיני הדלעת ואת אורז הבר השחור (שתי שקיות נפרדות) ואחר כך מצאתי צנצנת מתחת לכיור ושפכתי לתוכה את הסוכר ענבים שקניתי בצהריים. עשיתי את זה כמו שההורים שלי לימדו אותי כשהייתי קטנה, שופכים עד שאין מקום, דופקים קצת על הדלפק (במקרה שלי הרצפה כי אין דלפק) ואז נוצר מקום לעוד. ושופכים עוד. ככה שפכתי את כל הסוכר וזה נכנס בול והייתי ממש מרוצה. אני ממש ממש מרוצה וממש ממש שמחה בכל רגע שיש לי בעולם הזה ואפילו לקנח את האף ולמצמץ כרגע עושה לי תחושה של כיף לא נורמלי כי זה פשוט ממש מדהים להיות. 

ולפני כשעה אני ברצינות חשבתי שזה יהיה ממש בלתי אפשרי בשבילי להתאבד כי זה בטוח יכשל ואז סתם אהפוך לנכה. למעשה ממש תכננתי איך אני אחייה כמו הומלסית ואוכל שקיות סוכר מבתי קפה כי אין לי שום סיכוי להשיג משהו בחיים האלו. נכון להרגע, אין לי שום ספק בזה שאני יכולה להשיג הכל. אבל פשוט הכל! מה השתנה? צ'רי גרסייה. פיינט. למרות שהדובדבנים היו לי טיפה מתוקים מידי עדיין זה היה אלוהי ולא היתה לי שום בעיה לחסל את כל הקופסא אפילו שהייתי מפוצצת עוד לפני שהתחלתי לאכול. חשבתי לאכול את זה על ספסל ברחוב כי לא נראה לי הגיוני להתאפק עד הבית בשביל להיות מאושרת אבל אז חשבתי שאין לי מקום בבטן וזה יהיה חבל לקחת כמה ביסים ואז ללכת עם גלידה נמסה הביתה. אבל זו חשיבה של תבוסתנים שאין להם צ'רי גרסייה זורם בדם. עכשיו לא היה עולה בדעתי שיש משימה כלשהי שלא אוכל לעמוד בה. 

בדרך לחנות ראיתי דוס יושב לו על ספסל וכל הדרך רבתי עם דוסים בראש שלי על זה שהם שודדים לי את הכסף יא טפילים חסרי מצפון. עכשיו הם ממש חמודים בעיני וטוב שהם משמרים את התרבות והזיקה למקורות. עכשיו אפילו עברתי על כל שגיאות הכתיב שהיו לי עד עכשיו והיו בערך 15 ותיקנתי אותן. ככה נפלא אני מרגישה. לא פלא שהיה לי כזה כיף לעבוד בכלים. לא פלא שהיה לי כל כך כיף לעבוד בכל מקום שעבדתי בו. הייתי מסוממת. 

והחיים מעולים. ומה שמעניין פה זה שזה לא הסוכר. עכשיו זה בדוק ומוכח. לפחות לי. מסתבר שבסירופ מייפל יש סוכרוז ולא גלוקוז. וסוכרוז הוא חצי גלוקוז וחצי פרוקטוז בדיוק כמו סוכר רגיל. אז זה סתם היה לי טעים ולא ממש פתר לי את הבעיה. אז היום בצהריים נסעתי לקנות סוכר ענבים שהוא 100% גלוקוז. עשיתי לי תה ושמתי כפית סוכר והתה בכלל לא היה מתוק. שמתי עוד כפית, שתיתי את התה ולא קרה כלום. הייתי ממש עצבנית ומתוסכלת ועם קריז היסטרי למשהו שלא היה לי מושג מה הוא. הקריז התחיל אחרי שחזרתי מהקפה אתמול. הגעתי הביתה ולא יכולתי להרגיע את עצמי. למעשה עוד בקפה לא הייתי ממש שיא הרוגע אבל בבית כבר התפוצצתי. אז הלכתי לחנות לקנות סוכר ענבים כי חשבתי שזה בטח יעזור והיה לי חשק מוזר לאורז השחור הזה עם המלא סיבים שצובע את המים בסגול כהה. סוכר ענבים בחנות לא היה אבל אורז קניתי. חזרתי הביתה ובישלתי מחבת שלמה של האורז. אכלתי קערה מלאה אורז עם שמן זית ואחרי כמה דקות הלכתי ומילאתי את הקערה שוב. סיימתי גם אותה ולא יכולתי להירגע. הבטן שלי הייתה נפוחה ממש אבל לא יכולתי להרגיש טיפה שובע. לא היה בבית שום דבר שבא לי ובסוף סתם אכלתי צימוקים. זה לא עזר. הדבר היחיד שעזר מספיק להרגיע אותי כדי שאלך לישון היה חופן זיתים. והלכתי לישון מותשת בשמונה בערב. ישנתי עד שמונה בבוקר והיה לי ממש אבל ממש קשה לקום. סוג של הכרחתי את עצמי להתגלגל מהמיטה וישבתי בכורסא שלי המון זמן עד שהיה לי כוח לעשות קפה ואז ישבתי עוד המון זמן עד שהיה לי כוח ללגום ממנו. הייתי שבורה ומפורקת כמו שלא הייתי המון זמן. והקטע המקסים הוא שבאותו הרגע הייתי בטוחה שאני ככה כל החיים שלי ושאין יותר טעם לכלום כי זה מה יש וזה לעולם לא ישתנה. אני חושבת שיש אנשים שחיים ככה ואולי אני אפילו מכירה כמה. 

אני כל כך מצטערת בשביל כולנו כי זה לא אשמתנו. אחרי שסיימתי את הקפה לקחתי את השאריות אורז שמילאו עוד קערה ואכלתי את זה קר. אכלתי עוד צימוקים. לקראת 11 היה לי מספיק כוחות כדי לשים גרביים ונעליים ולהוציא את עצמי החוצה לחנות. עדיין חשבתי שאקנה סוכר ענבים וזה יפתור הכל. ועדיין היה לי חשק מטורף לסיבים והתבאסתי שהאורז לא היה סיבי מספיק. חשבתי שפשוט אקנה סובין וזה יפתור את הבעיה. בחנות קניתי סוכר ענבים, סובין וגרעיני דלעת שמשום מה נראו לי רעיון טוב למרות שמזמן כבר הבנתי שהם סתם מנפחים לי את הבטן אבל נראה שיש בהם סיבים וממש רציתי סיבים. בבית עשיתי פנקייק מסובין וסוכר ענבים ואכלתי את זה בהנאה עם קצת סירופ מייפל. זה היה ממש טעים אבל לא עזר. אז ערבבתי עוד חופן של סובין במים חמים ואכלתי את זה ככה עם קצת חמוציות מיובשות. זה לא עזר. עשיתי עוד כוס קפה והלכתי לישון. לא היה כוח לכלום. קמתי אחרי כשעתיים ועשיתי לעצמי עוד קפה. לא יכלתי יותר לשתות אותו אז עשיתי כוס תה עם סוכר ענבים ואכלתי חופן של גרעיני דלעת. בשלב הזה כבר היתה לי בחילה והבטן שלי נראתה עגולה וקשה. ניסיתי להקל על עצמי קצת עם איזה שתי עגבניות שהגוף שלי ממש צרח לי שזה האוכל הראשון שהוא קיבל כל היום ואז הוצאתי את הקופסא של הזיתים ואכלתי כל מה שהיה שם ואז סוף סוף נהיה לי טיפה כוח לחשוב. 

אבל המחשבות היו די זוועה. בעיקר ריבים עם כל מיני אנשים ומחשבות על איך לסיים את החיים שלי בלי להטריח את עצמי יותר מידי. גם הדלקתי יוטיוב שוב אחרי שכמה ימים חייתי בלי. ראיתי כל מיני סרטונים על מוטיבציה ועל איך לעשות כסף וזה רק עיצבן אותי יותר. אין שום צורך במוטיבציה במקום אליו אני הולכת! ואני שונאת כסף ובחיים לא רוצה שיהיה לי. תלכו להזדיין עם כל הכסף שלכם. וככה ליויתי את סוף היום יושבת מול הנוף היפיפה של זיכרון ומתכננת למות. ואז עשיתי עוד כוס תה. עם כף גדושה של סוכר. שתיתי חצי ולא יכולתי יותר. זה היה דווקא טעים ולא כזה מתוק אבל היתה לי הרגשה שאני בכלל לא צריכה את זה יותר. אבל היה לי ברור שאני חייבת משהו אחרת אני ארצח את השכנים סתם כדי להקל על הסבל שלי עצמי בלהעביר אותו למישהו אחר ולקבל טיפה הזדהות. אז סיכמתי עם עצמי שכישלון עדיף על מות ולקחתי את עצמי לתחנת דלק לקנות פיינט. חזרתי לי הביתה מקללת את הדוסים והתיישבתי שוב מול החלון. עוד הספקתי להתעצבן על זה שהבית שלי מסריח מסיגריות כי זה עובר במערכת האוורור של הבניין. פתחתי את המכסה קרטון העגול, קילפתי את הנייר שמכסה את הגלידה נעצתי את הכפית הארוכה שלי לתוך הלבן הלבן הזה. בהתחלה לקחתי ביס קטן מהוניל ואז לקחתי עוד אחד ואז אחד עם חתיכת שוקולד ושברתי אותו בין השיניים שלי לחתיכות קטנות ונפלאות. ואז אכלתי גם ביס עם דובדבן שהיה לי מתוק מידי אבל עדיין סבבה ואז עוד ואז עוד ועוד וככה סיימתי את כל הפינט ונחתי. אחרי יומיים של קריז וייסורים נפשיים סוף סוף נחתי. הייתי שלווה. ואחרי שהייתי שלווה נהייתי שמחה ואחרי שנהייתי שמחה נהייתי מלאת אנרגיה ומוטיבציה ואמביציה ותוכניות ותקוות ושאיפות ורצון לגדול לצמוח להתפתח ולהכיר אנשים חדשים ולראות עולמות ועכשיו אני כותבת במרץ וחדווה שהלוואי והייתה לי תמיד בכל יום ורגע בחיים. אבל אני יודעת שזה לא עובד ככה ושיש פה בעיה ולמרות שממש קשה לי כרגע לראות את זה אני יודעת שהמקום בו הייתי לפני שעה וחצי מחכה לי מחר שוב. ואז מה? 

השאלה האקדמית היא מה לכל הרוחות קרה כאן? שתיתי סוכר לפני זה וזה לא עשה לי כלום. אז הקריז לא היה לסוכר. הקריז היה ככל הנראה לחלב. השוקולד בגלידה היה זניח וסתם חביב. העניין האמיתי היה הגלידה הקרמית הלבנה המופלאה שעליה חלמתי כל הדרך לתחנת הדלק. אבל ממתי חלב עושה אופוריה? אולי זה קשור לחיידקי מעיים שממש אוהבים חלב ומפרישים לי איזה חומר משמח כשאני משמחת אותם? או שאולי הקריז הוא לחלב אבל המצב רוח הטוב הוא מהסוכר? אולי רק בגלידה הצלחתי סוף סוף לדחוף לעצמי את כמות הסוכר שאני צריכה כדי להיות ככה שמחה? אולי אם הייתי אוכלת את החלב בלי הסוכר אז הייתי סתם שלווה אבל זה לא היה מתפתח לשמחה ואנרגיה מתפרצת. ומה עושים מחר? לאכול גלידה כל יום זה רעיון לא הגיוני. למרות שאולי בעצם… הבעיות העיקריות שלי התחילו כשהתחלתי לאכול שמנת חמוצה. אז התחלתי להשתעל והפנים שלי התמלאו פצעים והתחילו להתקלף. אבל לאכול 150 גרם סוכר במכה זה לא הכי בריא ואפילו אני מבינה את זה. למרות שפיתה עם חומוס זה בערך אותו הדבר ואנשים עושים את זה כל הזמן… אבל אנשים מוזרים ולא בהכרח חיים טוב.

השומן והחלבונים מווסתים את הסוכר יופי ואני לא חושבת שזה עולה בצורה מסוכנת אבל מצד שני אני לא הצלחתי להירדם פעם אחרי שאכלתי גלידה כי הייתי יותר מדי אנרגטית ומלאת חום. אבל לאכול קצת גלידה זה לא יקרה. או שאוכלים פיינט או שלא אוכלים בכלל. ומה שונה הגלידה מהשמנת? זו תעלומה. גלידה אני אוכלת כל החיים שלי וזה בגדול האוכל היחיד שלא גורם לבעיות. חוץ מזה שזה יקר וממכר אחושרמוטה. אבל הפסקתי לאכול שמנת כבר לפני שבוע אז למה דווקא אתמול היה לי כזה גרוע? אולי משהו בקינואה העיר איזה שד. אחרת אין לי הסבר לזה שהוצאתי 50 ש"ח על כל מיני מוצרים שיש בהם סיבים ופוצצתי את הבטן שלי בניגוד לכל שיקול דעת בריא. ואולי זה ששלשום לא אכלתי כל כך הרבה הרעיב את החיידקים שלי מספיק כדי שהם יגידו: 

"עד כאן. המטומטמת הזו לא יכולה להמשיך להתייחס עלינו ככה. אנחנו דורשים מזון עכשיו!" 

וכשהם ראו שמה שאני מתכננת להכניס לגוף שלי הוא קינואה וחציל הם כבר ממש התעצבנו. יכול להיות שזה המקור למצב הרוח הטוב שלי בחיים באופן כללי? אולי אני רק שמחה כשאני אוכלת גלידה? אולי כל החיים שלי הרגעים הטובים היו קשורים למוצרי חלב? שתינו המון חלב בבית כשהייתי קטנה. עם שוקו ועם דגני בוקר ואפילו סתם ככה. ואז בעבודה הייתי שותה המון חלב בקפה וכמובן אוכלת גלידה מתי שרק אפשר. ולפעמים פשוט אוכלת גושים של גבינה בתור נישנוש. איזה חודש לא אכלתי מוצרי חלב ואז בעבודה בכלים התחלתי מהטראפלס ואז קצת מוצרלה ואז עוד קצת מוצרלה ואז קניתי גושי מוצרלה ואכלתי אותם שלמים ברחוב ולבסוף פשוט קניתי הביתה 10 קופסאות של שמנת ואכלתי לפחות אחת ביום. 

מה אוכל מחר? וביום שאחרי זה? אולי צריך לעשות תהליך איטי יותר של גמילה? ומה אם כל שמחת החיים שלי תלך עם החלב? עדיין מחשבה על מוצרלה עושה לי נעים בלב. איך אפשר לעשות ככה שכל הזמן יהיה לי מצב רוח כזה כמו עכשיו? למה צריך כל הזמן להקפיץ אותו מלאכותי כדי להרגיש איך שאחר כך הוא נופל לתחתית ולסבול מתופעות לוואי פיזיות ומחסור במינרלים? 

חלב נועד למסטל תינוקות כדי שלא ישגעו את האמא וגם להם מאוד קשה להיגמל. כל החיים שלנו אנחנו בגמילה ממשהו כך נראה. מעניין איך אנשים פשוט בוחרים להפסיק. הבת הקטנה של חברים שלי פשוט אמרה יום אחד שדי, היא לא רוצה יותר ציצי. היא עשוייה מחומרים אחרים? יש אנשים שלא מתמכרים? אני יכולה להתמכר ללגרוב גרב ימין לפני גרב שמאל. אז חלב זה בטח לא יהיה פשוט. אבל חייבים? אולי יש איזה מינון טוב? אולי אפשר לשבת בבית קפה פעם בשבוע עם קפה וגבינית? זה כמובן חשיבה מפגרת. 

ישבתי עכשיו איזה שעה והתכתבתי עם ידיד שלי וקראתי כתבות ברשת וכבר 22:22. התעייפתי היה יום מלא התרחשויות. לא עשיתי כלום מועיל אבל למדתי המון ולא יודעת עדיין עד כמה זה באמת יעזור. אולי מחר אקנה גלידה ״קטנה״?