כל מרכז פרדס חנה עברתי בחיפוש אחר בית הקפה המושלם ובסוף אני יושבת בסניף המצחין של ארומה בביג. וזה לא שלא היו בתי קפה נחמדים היו ממש חמודים אפילו באחד מהם ישב הבחור עם הראסטות שהתקין לי את המזגן. לא אמרתי לו שלום. אולי הייתי צריכה אבל קצת נגמרתי בשלב הזה. פיטפטתי עם המוכרת של הצבע שמן כששאלתי אותה מה ההבדל בין שלושת סוגי הלבן (היא לא ידעה). ואז פיטפטתי עם המוכרת של התבלינים ואפילו סיפרתי לה שאם מערבבים פרג טחון טרי עם קצת מים חמימים יוצאת מסיכה מדהימה לעור הפנים. אמרתי שרק בעיה שזה סותם את הכיור כששוטפים. והיא חייכה והסבירה לי שאפשר לשטוף את הפנים בקערה עם מים ואז לשפוך לאסלה. התפעלתי מזה שלא חשבתי על זה ואמרתי שזה רעיון מעולה. חייכנו. ככה בטח אנשים נורמליים עושים קשרים חברתיים. אני ניסיתי להתאמן. אז גם פיטפטתי עם המוכר של הנעליים אבל שם נראה לי הגזמתי. לא באמת רציתי נעליים וסתם בלבלתי לו את המוח. נכנסתי לכמה בתי קפה חמודים וקניתי בקבוק קטן של סודה בסופר פלוצר. גם המוכרת שם היתה ממש חביבה. אני חושבת שזה החוסר גבות. אתמול המוכרת בסופר גם היתה ממש חמודה. שאלה אותי איך אני מבשלת את הבשר שקניתי אצלה. אמרה שאמא שלה עושה עם אורז. אני חייכתי ואמרתי שאני עוד לא יודעת, אף פעם לא עשיתי. היא צחקה ואמרה: 

״כן… עדיף לאכול מאשר לבשל.״ 

צחקתי אמרתי ערב טוב ויצאתי. נשבעת שזה הגבות. אתמול בערב לא היה לי כוח לצייר אותן וגם היום. עשיתי סיבוב דאווין בדאון טאון פרדס חנה והיה מדהים. יצאתי הכי מוקדם שיש והייתי ממש בשעה שבה התחילו להיפתח כל החנויות. כל המוכרים במצב רוח טוב והכל שלו אבל עירני ויש תזוזה בריאה של מגוון רחב של טיפוסים. יפני (מה קשור יפני?) שיוצא לריצת בוקר בכביש של הוואדי, רוחניקים עם ראסטות וגם כל מיני אנשי מקצועות חופשיים בסידורים, עושות קניות גם עקרות הבית המזדקנות המרוקאיות שלפני 30 שנה עשו פרצוף חמוץ ומתנשא כשעברנו לגור במושבה הזו ולא הבינו מה זה הלכלוך הרוסי הזה שהגיע לפה. ועכשיו הן כבר עייפות וראו כל כך הרבה שינויים ומהפכות תרבותיות שהרוסים נראים להן נוסטלגיה ולא איום. והכל כל כך יפה. ירוק וקסום. קריר אבל השמש מחממת עדין והבתים של מרכז פרדס חנה תמיד עתיקים ומיוחדים וקסומים ומושלמים בתוך חצרות עשירות בעצי פרי. אף בית לא דומה לשכנו ולא כל בית בכלל אפשר לראות מהרחוב בגלל כל העצים. עליתי לאזור של העשירים. זה החצרות הממש גדולות מוקפות בעצי אורן במעלה הואדי. שם זה אירופה. נראה כאילו העתיקו איזה כפר אסטוני לתוך מושבת הברון אבל נתנו את החופש האמנותי הישראלי הטיפוסי כי אין אחידות. שם עוד לא סללו מדרכות. נראה לי בטח התושבים המקוריים נגד. כסף ישן לא אוהב שינויים. ובכיכר המרכזית עדיין עומד הכלבו 5 קומות שמהווה סוג של בית מקדש במושבה כי שנים כלי כתיבה ומתנות וצעצועים ומכחולים והכל כולל הכול היה רק שם. היום זה נראה מיניאטורי אבל מקסים ויקר ברמת כוס קפה בשדה התעופה. קניתי שפופרת אחת של צבע שמן לבן למרות שרציתי שתיים. אבל אולי אצליח להסתדר. 

היום עשיתי ניסויי ואני לא יודעת מה המסקנות. עד כמה שאני כרגע בגן עדן, וכל לילה נרדמת עם הכוכבים מעל הראש שלי מול החלון הענק ודממת שמורת טבע מקיפה את חיי, עדיין צריך להבין שהזמן בעולם החיצון לא עצר. יש לי עוד חודש בול. זה מינוס הכמה ימים שאני אסע לתל אביב כדי לעבוד בקייטנת חנוכה כי בכל זאת צריך איזו שהיא הכנסה, אחרת הבנקאית שנתנה לי הלוואה תחטוף התקף לב. אז אני סוג של עושה ״תוכניות״. זה ממש מסוכן לעשות תוכניות אבל ״תוכניות״ זה בסדר. כי ככל שזה יותר מופרך ככה יש יותר סיכוי שאקבל מה שבא לי. בא לי לחיות בלב נווה צדק בואדי מסילת רכבת. ובנוסף גם בא לי קהילה. זה הכי מופרך. אם אני מוותרת על החיים לבד אז אני צריכה לחיות עם אנשים. ובשביל זה אני צריכה למצוא אנשים שמתאימים לי והכי כדאי לעשות את זה במקום שנעים לי בו. ככה יש יותר סיכויי שהם יהיו שם. אבל לך תדע… אה, ואני לא רוצה ממש לעבוד… אני רוצה כל היום להסתובב ולדבר עם אנשים שאשכרה מעניינים אותי ומעשירים אותי ושאני מעניינת אותם וליצור דברים מגניבים. לא ברור בדיוק איך זה הולך לקרות כי אין לי שקל אפילו לשלם על מיטה בהוסטל עם 12 איש בחדר. אבל זה למה זה ״תוכניות״. 

אז היום עשיתי ניסיון. חשבתי שאני אתאמן על להיות חברותית. הייתי עושה את זה פעם ואז נמאס לי כי יצא שפשוט התרגלתי להיות מזויפת. ואני לא רוצה ככה. היום ניסיתי להיות יותר אמיתית ובכל זאת להיות חברותית אבל אני לא חושבת שזה עבד. עדיין הרגשתי שאני נותנת לקהל את מה שאני חושבת שהוא מחפש, מתרחקת מעצמי ומתעייפת. ולמה אני פה בביג? כי אני לא יכולה להיות בבתי קפה קטנים שבהם יש אנשים אמיתיים בעלי אופי. 

פה בביג יש כל מיני פנסיונרים קולניים ששותים קפה זול בחבורות, תימהוניים חצי נרקומנים מתרופות מרשם מציקים קלות ומעשנים בשרשרת וטיפה אנשי מחשב שיושבים כל אחד בשולחן משלו ותופסים חצי מהבית קפה. זה סניף לא מותאם למחשבניקים. בלב המושבה בפרדס חנה היה דווקא בית קפה ביתי מתוק שבו ישבו מלא מחשבניקיות. כל אחת בשולחן משלה ולפעמים שתיים ב״פגישת עבודה״ משחקות במשחקי ״אני עובדת בסטייל״ כולן נשים בגיל העמידה שיכולות להרשות לעצמן קפה ומאפה כל בוקר תמורת שירותי ייעוץ באיזה תחום בו רכשו מספיק אסרטיביות לשכנע את הלקוח שרק אצלן הוא יקבל את המקצועיות האמיתית. 

זה כיף שאני יכולה לגרד במצח בלי לפחד למרוח את הגבות. למרות שבאופן משונה האיפור שהייתי שמה היה מחזיק עד הערב. זה היה צללית ולא עפרון ולמעשה נראה ממש טבעי ועמיד.

בכל מקרה עד כמה שבית הקפה ההוא היה חמוד וזה שכל שולחן שם היה שונה ומיוחד ואת כולם נראה שמצאו ברחוב לפני פסח ושמו עליהם מפה סרוגה שלקחו מהבית של הסבתא של הבעלים, זה היה מקום שלא הייתי יכולה לשבת בו. לפחות לא במצב שאני בו עכשיו. אני יותר מידי חשופה. כל הישיבה הזו בבית עשתה אותי מאוד דקת עור. הרגשתי את כולם יותר מידי חזק. הגבר שישב בכניסה שהניח את היד שלו על הברך של האישה מולו ונראה מייעץ לה משהו, נראה לי כמו סוטה מין. הוא פשוט לא הרים את היד. המשיך להחזיק אותה שם ולדבר אליה. והיא ישבה שם קפואה והקשיבה. לא יכולתי להתעלם וללכת לשבת בצד כשבא לי לקחת את עיתון ולחבוט לו ביד ואז בפרצוף. הוא בטח יהיה ממש מופתע כי לרוב אף אחד לא מתווכח איתו שהוא אומר שהוא רק ״נותן אהבה״. מה לא בסדר בלתת אהבה? ככה העולם יהיה יפה יותר ואם יש למישהי בעיה ״לקבל אהבה״ אז הוא יכול לעזור לה להתגבר על זה בפגישה אישית. אני יודעת מה זה ה״לתת״ הזה. אני מכירה את המגע והמבט. עלי זה לא עבר טוב ו״אוהבים״ שכאלו הרגישו מאוד מהר שאני לא קונה את זה ומיהרו להצדיק את עצמם ולהקטין אותי אבל זה עדיין לא עזר להם. כשרע לי אז רע לי ואף אחד לא יגיד לי שאמור להיות לי טוב ושאני אמורה ״לעבוד על זה״. 

מגע מעביר אנרגיה או לוקח אנרגיה. ולא כל אנרגיה היא ״אהבה״ כשאתה חרמן אתה לא אמור לגעת באנשים. להעביר למישהו אחר את היצרים המיניים שלך זה לא ״לתת אהבה״ זה להשתמש באמון של אדם במצוקה כדי להגיע לפורקן. להעביר אנרגיה זה סוג של פורקן. לך תשפשף את האנרגיה שלך בשירותים ואז אם עדיין יש לך משהו אינטליגנטי לומר אז תחזור. אבל הוא לא יחזור כי אז הוא כבר לא ממש יצטרך ״לתת אהבה״ הוא יהיה מרוקן ונינוח ולא יבין למה האישה מציקה לו. 

משם מגיע המונח ״אני אזיין אותך״ כמושג שלילי. אני אעביר לך את היצרים המיניים שהצטברו אצלי ואגיע לפורקן על חשבון השלמות האנרגטית שלך. בכלל נראה שאנשים לא ממש מבינים שלמות אנרגטית. כאילו שיש להם איזו חומה שמגנה עליהם. כמו בד דוחה מים. אבל אני חושבת שזה לא ככה. זה למה המרוקאיות לא אהבו בלשון המעטה את העלייה הרוסית. השלמות האנרגטית שלהן נפגעה. כשמישהו מכניס לתוכך את המציאות שלו בלי שהזמנת אותו לזה, הוא מבצע סוג של פגיעה. אין דרך אחרת לראות את זה. כי אז העולם האישי שלך נפגע, מצטמצם, משתנה ולפעמים לא חוזר לעצמו. זה כואב. וזה ממש לא משנה אם האדם שעושה את זה איש נחמד או לא. זה כמו שאם אתה אוכל עוגת קצפת ומישהו לידך מתיישב עם שווארמה, זה פוגע. אם היית רואה אותו מרחוק ומפתח תיאבון לשווארמה אז זה היה סבבה. ואז יכלת לבחור ללכת לכיוון שלו כי זה מזמין ונעים. אבל אם זה בכפייה אז זה כואב ומכעיס. אנשים שיוצאים מהפילהרמונית לא רוצים לשמוע מחוץ לאולם הקונצרטים מסיבת טראנס. זה לא כי הם סנובים וחושבים שהם יותר טובים מאחרים אלא פשוט כי זה לא איפה שהם נמצאים באותו רגע וזה פוגע. לכן לרוב מועדוני מסיבות לא יהיו ליד הפילהרמונית. 

למרות שיש כמובן אנשים שהרבה פחות רגישים באופן כללי ובקושי טועמים את השווארמה אם אין עליה מלא חריף אז לא משנה להם מי ישב לידם ואז אולי הם באמת פחות רגישים לפגיעה אנרגטית. אבל מצד שני גם הם נכנסים ללחץ אם יושב לידם מישהו שלא עושה רעש וצוחק ומזיז את הידיים באוויר מלא. הם חושבים שהוא עצוב או כועס או עויין באיזה אופן וזה פוגע להם בשלמות האנרגטית. אז בבית הקפה ההוא השלמות האנרגטית שלי היתה מותקפת על ידי הסוטה הרוחניקי והנשים שעשו רושם של מנסות לעשות משהו חשוב אבל למעשה מורחות את החיים שלהן בשכבה דקה כדי לשכוח שעכשיו שאין ילדים בבית אין להן שום הצדקה קיומית. 

הבעלים של בית הקפה היה מאוד מוטרד מזה שנגמרה הכרובית ואני הרגשתי גם את זה. איך שהוא דואג לעסק, איך שהוא ישן איתו בלילה וסועד אותו בתקופות קורונה ומתפאר בו כשהוא מונה את הישגיו ואיך שהוא מנסה לחנך את העובדים שלו שיהיו בצלמו ובדמותו כי התינוק שלו לא יכול להשאר עם סתם כל אחד. 

״למה אף אחד לא אמר שהכרובית עומדת להיגמר. ראיתם שיש מנה אחת אז תגידו..״ 

וככה אני אמורה לשבת לכתוב? מה אני אל אדם? לעומת זאת פה בארומה יש אנשים מתחלפים ולא דוגרים. והצוות חסר אופי וייחוד והמקום גנרי והמוזיקה חסרת אפיון והפלישה האנרגטית היא מינימלית. ככה אנחנו האנשים המודרנים אוהבים את החיים. חסרי אופי. זה עדיף מאשר פלישה של אופי של מישהו זר. ומכיוון שאין לנו יותר קהילות אמיתיות אז כל אחד הוא זר. אנחנו אוסף של זרים חיים זה לצד זה בתנאים סטריליים תרבותית. כל סניפי הקפה המסחרי נראים אותו הדבר בכל העולם. בקטמנדו יש סניף של סטארבקס עם עיצוב אורבני ברלין ונגיעות ״אווירה כפרית״ בדיוק כמו ארומה בביג. ואני בבית גם פה וגם שם. 

נוודות דיגיטלית זה השוס. זה בעיקרון הרעיון בלחיות בנווה צדק. גם בנוודות צריך ליצור קשרים וחשבתי להתאמן. ואולי משם להצליח לצאת. אולי בחוץ יש משהו שיפתיע אותי. או אולי אצליח סוף סוף למצוא קהילה שלא תרגיש לי פלישה אנרגטית. זה יהיה פשוט מפיל לסתות. אני אסתובב לי בעולם ואפגוש אנשים שונים ומשונים ואז יום בהיר אחד אני אדדה לי לתוך איזה כפר/עיר/שכונה/ בניין, וכולם שם ירגישו לי משפחה. הם יהיו סוג של אני אנרגטי ואז אוכל לחבק אותם בלי להרגיש אונס. קצת כמו בבצפר של הילדים האוטיסטים. שם כולם כמוני. אני צריכה לנסוע לבריטניה. שוב פשוט אגיע לשגרירות ואגיד: 

״אתם צריכים לתת לי אזרחות כי אני אוטיסטית, כמוכם. תודה.״ 

אבל גם שם יש לכל מיני. אלו שעושים את ה״תרבות״ הגלוייה ואלו שחיים בפרברים המשמימים הם לא אותה חייה של בנאדם. כנראה שהקהילה שלי היא פשוט איזה אוסף נדיר של פסיכים נונקונפורמיסטים שאם התמזל מזלם, הצליחו לשכנע איזה נורמטיבי אחד או שניים לממן אותם. אולי יש מקום פנוי בבית המשוגעים שבו גרה היפנית שמציירת נקודות. 

אבל פרדס חנה זה עוד יחסית קרוב. פשוט כי שם גדלתי. אז הפלישה האנרגטית של המושבה מרגישה לי לפחות כואבת. זו סוג של אשליה כי זה כאילו ״אני״ אבל לא ממש. הרי זה לא היה ״אני״ כשגדלתי אבל עכשיו שראיתי עולם והייתי הרבה יותר מותקפת אז ההתקפה הפרדס חנאית מרגישה לי כמו בית. 

שני גברים יושבים על ספסל חסרי מעש וזורקים משפטים דלי תחביר ותוכן אחד לשני. מולם עוצר רכב והם מתחילים לנהל את אותה השיחה עם הגבר שיושב ברכב. אחרי כמה דקות הגבר יוצא מהרכב, משאיר אותו מונע באמצע הכביש, ניגש לשניים האחרים וממשיך לחזור על אותם שלושה משפטים בצורות אחרות בזמן שרכבים אחרים פשוט מקבלים את זה כנתון ועוקפים את הרכב שעומד בדד חוסם נתיב. זה פרדס חנה. ככה אמא שלי הצליחה לנסוע שנתיים בלי רישיון נהיגה. וזה לא כמו בתל אביב שמקללים בשקט את הבנזונה התורן שהורס לכולם. לא. פה זה אשכרה הגיוני. כל מי שעקף את הרכב עשה זאת מתוך הבנה שבאותה המידה זה היה יכול להיות הרכב שלו שעומד ככה כי זה חשוב לצאת ולפטפט עם מכר. והכל כל כך רגוע. אולי כי כולם מגדלים מריחואנה בחצר והעשן עוטף את המושבה ונספג לכולם בבגדים. 

באמצע הכיכר עומד גיטריסט ומנגן מוזיקה עדינה של בוקר במיומנות של אדם שעושה רק מה שהוא אוהב. המוזיקה מחלחלת לתוך החנויות והרחובות הצדדיים ונותנת להכל מראה רומנטי. היום קוברים את יצחק קלפטר. לא יודעת מי זה אבל אמרו בחדשות הוא היה חשוב. בטח גם גר בפרדס חנה. כולם גרים בפרדס חנה. איפה יושב לקפה גבי ניצן? אבל אני לא חושבת שכיום הוא מבין. הוא הבין לשבריר שנייה ואז שכח, כי להסתכל על השמש הרבה זמן זה כואב. עכשיו הוא מנסה “לתרבת״ באיזה מגזין של מקורבי מקורבים. עוד ישו שסרח. התיישב ונבלע אנרגטית בתוך פרדס חנה. אבל איזה פיתוי! 

ממש מולי יש שדה רחב עם אדמה אדומה ומאחוריו בתי בעלי אדמות מלפני איזה 100 שנה מוקפים בעצי אקליפטוס ומסביבם כלום. רק שדות ושדות. אדמה עשירה, ודממה. לרגע התיישבתי על ספסל ליד הואדי וניסיתי לבדוק ברשת אם יש סיכוי למצוא איזה כוך לגור בו בתוך כל השלווה הזו. אין. פשוט לא שום דבר במחיר עממי. יש מישהי שהציעה תמורת הסכום שאני משלמת על הדירה שלי בזיכרון, חדר בדירת שותפים. יופי. אני יכולה ללכת לישון בחדר עם 10 גברים נוחרים ומפליצים אבל לחיות באותו בית עם אישה, זו פגיעה אנרגטית שאני לא התאושש ממנה. אני לא יודעת איך גברים עושים את זה. אולי זה למה יש מונדיאל. בשביל שלמות אנרגטית. 

פרדס חנה אהובתי הנצחית. בחורה היפית חמודה כרגע נכנסה לארומה בנעלי בית. אני לגמרי חשבתי לצאת מהבית ככה רק שיש לי זוג אחד ואני לא רוצה ללכלך אותו כי אני ישנה על הרצפה. בכל זאת אני גם קצת יפנית. זו הבעיה. אני פשוט מעט מהכל. מעט מידי. 

חיפושי הדירה שלי הסתכמו במסקנה שאני פשוט רוצה לגור במקומות בהם גרים אנשים עשירים. והדרך היחידה לעשות את זה זה להיות עשירה. אין פירצות או קיצורי דרך. אוף. 

בפרדס חנה קניתי גלידה ועכשיו אכלתי קרואסון וקוביית שוקולד אבל אני עדיין רשמית בתזונה בריאה כי אני חושבת שאולי בכל זאת אמצא דרך לשלב את הסמים בחיי יום יום בריאים. אני עדיין לא ויתרתי על גאולה למין האנושי. ברגע שאצליח אז אוכל לספר לכולם. ממש עוד מעט. מעבר לפינה. הבוקר התעוררתי בשש עם הקרניים הראשונות של השמש, רעננה כמו שלא הייתי שנים. לא כאב לי כמעט כלום. ועשיתי יוגה על הבוקר בזמן שהחביתה שלי נחה מוכנה על המחבת. אני לא רוצה להיות כמו מיקלה פיטרסון ולסחוב איתי בשר קפוא במזוודה כדי לא לסבול מבעיות בריאותיות. אני רוצה חופש. וחופש זה חופש מסמים וגם החופש לצרוך סמים. אני רוצה ליהנות מכל העולמות. לחיות בנווה צדק ולהתחבר לבוהמה ולגדל עגבניות בכפר בקהילה של פועלים טובי לב. וזה למה אני אקנה לי עגבניות וחסה אורגנית ואסע הביתה לבשל בשר ומדי פעם אוכל קרואסון חמאה עם קפה שחור. הגלידה אגב היתה מתוקה מדי ולא הייתי צריכה לאכול את כולה. אני צריכה להתרגל לזרוק אוכל ברגע שנמאס. בעולם מושלם אני לא מבשלת בכלל ולא קונה הביתה כלום מראש כדי שישב ירקב במקרר. בעולם מושלם אני יכולה לשאול את עצמי בבוקר מה בא לי ואז לצאת ולאכול את זה טרי. בעולם מושלם יש לי כרטיס אשראי פלטינום במקום מטבח. וחצר מלאה עגבניות ותותים וחסה וכלב ג’ינג’י עם אוזניים עד הרצפה וסוס ובריכה ופיצול אישיות ושלמות אנרגטית.