היום סוף סוף מישהי שאלה אותי לגבי הגבות! היא הגננת הצעירה שמחליפה את הגננות כמו שאני מחליפה סייעות. פגשתי אותה כבר כמה פעמים וכל פעם היה לי מלא מה לדבר איתה וכל פעם היא הרשימה אותי באיך שהיא עובדת. הכי מרשים זה שהיא בעיקר מעוניינת בחיים שלה ובלפטפט עם הצוות ולא מתעסקת עם הילדים כמעט אבל היא גם לא צריכה. בשנייה שהיא אומרת להם משהו הם מקשיבים. אין ילד שקם מהמפגש אצלה, אין בזמן הארוחה ילד אחד שמדבר. רק אנחנו מדברות בשולחן של הגננות וכל השאר דממה. הילדים יושבים במקום גם אם הם מזמן סיימו והיא לא ממהרת להקים אותם כי אנחנו מדברות על דברים מעניינים. והילדים פשוט יושבים. מה הקסם? היא ילדה דקיקה בת 20 1.60 ביחד עם נעלי העקב וקול יותר גבוה משלי. כל פעם שאנחנו נפגשות אני מנסה להבין מה הסוד והתיאוריה היחידה שיש לי זה שהיא ממש ממש רגועה ולא מתאמצת. לשנייה לא עולה בדעתה שילד יקום מהמפגש. זה פשוט לא יכול לקרות מבחינתה אז כנראה הם משתכנעים. או שאולי זה המבט המסוקרן שלה שתופס אותם וכשהיא אומרת: 

״אני אבחר לי מצטיינים…״ 

ואז כל ילד וילדה חולמים לקבל את הכבוד הזה בשביל שהיא תסתכל עליהם באופן אישי ותחייך את החיוך הרחב שלה. אולי זה זה. או שהיא פשוט יודעת לאיזה אל להתפלל. היא שאלה אותי: 

״מה קרה לגבות שלך?!״ 

ואני צחקתי ואמרתי לה שהיא הראשונה שהעזה לשאול. ואני בתגובה שאלתי אותה האם היא דתיה. היא אמרה שכן ואני התעניינתי איך זה שהחצאית לא מכסה לה את הברכיים גם אם תשב ותמתח אותה חזק. היא צחקה ואמרה שדת זה פרשנות. בנוסף היא אדם תמים בצורה יוצאת מן הכלל. ממש מרגישה כמו אחת הדמויות שמרלין מונרו הייתה משחקת. זה למה כל כך כיף לדבר איתה. היא כמו ילדה בעצמה. כל דבר שאני אומרת מבחינתה מרתק. אם היא היתה רק חמודה ותמימה הייתי חושבת שהילדים אוהבים אותה כמו שהם אוהבים שחקני ילדים שמעמידים פנים שהם ילדים בעצמם. אבל אני ראיתי איך היא מעבירה מפגש והיא לא ילדותית בכלל. היא אחד האנשים הכי יציבים וברורים שפגשתי. ממש סתירה פנימית מהלכת. בגרות קיצונית בצד אחד וילדותיות ותמימות מופרכת מצד שני. בערך ההיפך ממני. היא סוג הנשים שאוטיסטים מופנמים נמשכים עליהן כמו זבובים. זה ממש מפתה. פשוט להתחבא מאחוריה ולטבול באגמים של הערכה מצידה על כל המידע שיש לי. 

אני אומרת לה שסוכר זה פחמימה והיא עושה פרצוף כאילו הוצאתי שפן מהכובע. והיא לא יודעת כלום על כלום ושום דבר. נולדה אתמול, כוכב שנפל מהשמיים ומתפעל מאיך שהשמיים נראים מלמטה. היא תמיד מגיעה עם כמה דפי צביעה ואיזו יצירה של גזירות ורוב הזמן, הילדים מתים עליה וכל אחד מהם מרגיש שהוא יכול לגשת אליה והיא תחבק אותו ותגיד לו כמה שהוא צייר יפה. וחוץ מזה אין לה מה להתאמץ. יש לה בערך אפס יצירתיות. הדפים שהיא מביאה היא מורידה מהאינטרנט ופשוט שמה להם על השולחן. לא מעניין אותה לקחת קרדיט על זה שהם למדו משהו בזכותה ואם הם לא רוצים לעשות יצירה אין לה שבריר של צער. גננות אחרות יושבות ימים ולילות מכינות שבלונות עם פייטים, שרוכים, חרוזים קרטונים, דבק, ומוסר השכל. וכל ילד צריך לעשות וכל ילד צריך לקחת הביתה ולפני שהוא הולך הגננת תציין בפני ההורה כמה יפה הוא עבד היום על היצירה כאשר היא למעשה מנסה לדוג מחמאות בסגנון: 

״כמה דמיון יש לך, איזו השקעה, איזו יצירתיות… היית צריכה להיות אמנית.״ 

ולבחורה הצעירה לא אכפת. העיקר שיהיה להם במה להתעסק. והילדים עסוקים. ורגועים ומשחקים בלי לריב ומסדרים תוך שתי דקות בלי שצריך להעיר להם בכלל. הבחורה הצעירה לא רוצה להיות אמנית. והיא זו שסיפרה לסייעת השנייה שאני אמנית. כל שאר הגננות שיודעות שיש לי קשר לאמנות, נראות כאילו יש להן עצם בגרון כל פעם שזה בטעות עולה. ואני כבר מזמן לא אומרת כלום. אבל הבחורה בעצמה שאלה. אני אפילו לא זוכרת למה. היום לא ציירתי כלום. אבל היא זכרה משהו כזה אז לא הכחשתי. זה ממש תענוג להיות ליד מישהו שלא מקנא בי. פשוט הרגשה של שפיות רגעית. רק מה, הבחורה ממכרת. ממגנטת ומכבה. קטע. אני דיברתי איתה לפחות חצי שעה בבוקר בזמן שהילדים ישבו בשולחנות וציירו וכשהיא קמה לגשת לדלת להגיד שלום לאחד ההורים ואני הסתובבתי לשולחנות והרגשתי כאילו לקחו לי את אמא. פתאום החדר היה גדול מדי וקר מידי ומנוכר והילדים נראו לי זרים ולא נחמדים ולא ברור איך אני משתלבת ומה בכלל להגיד להם ומה אני אמורה לעשות פה היום? וטיפטוף קל של חרדות שכבר מזמן לא חלק מהתודעה שלי. 

״מה אם הילדים ישנאו אותי? ומה אם הם ישתוללו? ומה אם אני אשחק איתם ואשבור להם בטעות את היד? ומה אם אחד מהם ילך לאיבוד? אמא!!! תחזרי…״ 

בעטתי את עצמי רחוק מהבחורה ככל האפשר וניסיתי להשתלב בשולחנות של הילדים. ניגשתי לשולחן אחד ושאלתי: 

״מה… אתם מציירים חנוכיה? איזה יופי.״ 

הם לא הרימו את העיניים מהדף ולא ענו לי. ניגשתי לשולחן אחר ושם הילדים ענו לי בקצרה שהם משחקים בקלפים ואני הבנתי שאני סתם מפריעה. לקח לי רגע ארוך להיזכר באיך עושים את הקסם שלי ומצאתי קצה חוט. ניגשתי לילדה שהרכיבה פאזל גדול ובדיוק סיימה להרכיב ואמרתי לה כל הכבוד. ניגשת לארון המשחקים ובחרתי פאזל שנראה לי יפה. כמעט הוצאתי את הפאזל שחשבתי שהיא תרצה אבל עצרתי את עצמי. לא ככה הקסם עובד. אני צריכה שיהיה לי כיף. ומהר. זה היה פאזל עם 100 חלקים של דולפינים ואלמוגים. הילדה אמרה שזה קשה. ואני אמרתי: 

״יופי! אז יהיה לנו עוד יותר כיף להרכיב אותו.״ 

ופשוט התחלתי להרכיב. היא הצטרפה ויחד הרכבנו חצי פאזל. היא התייאשה ובאה ללכת בשלב בו הגענו לחלק של הים כי זה בעיקר כחולים וקשה. ואני לא נתתי לה. אמרתי: 

״אה, אבל הנה זה! זה המסגרת מלמעלה. ומה נראה לך מתחבר לפה?״ 

הילדה הסתכלה ולקחה את החלק של הסנפיר של הדולפין הגדול ושמה. ככה השארתי אותה לעוד רבע פאזל. זה היה מספיק כדי למשוך אלינו עוד ילדה שנשארה לסיים את הכל ואז כשהכל היה גמור גילינו שחסרים לנו שני חלקים. ואני אמרתי: 

״זה לא יתכן ככה. אנחנו צריכים להשלים אותם. אנחנו נצייר את החלקים החסרים!״ 

הילדות היו בהלם. 

״איך אפשר לצייר חלקים?״ 

הלכתי לפינת הציור והבאתי קרטונים קטנים ועפרון. שמתי את הקרטון מתחת לפזל והקפתי מבפנים את הצורה החסרה. הוצאתי והראתי להן שזו הצורה של החתיכה שחסרה לנו ועכשיו צריך לגזור. כבר היו 4 ילדות בשולחן. הן רצו לחפש מספריים. הן ציירו וגזרו ואז צבעו ואני ״ניילנתי״ להן את החתיכות בסלוטייפ כדי שלא יהרסו. ובמפגש אני סיפרתי לכל הגן מה עשינו ועשיתי סיבוב בין כל הילדים והראתי להם כמה יפה יצא. נזכרתי באיך להיות עצמי. הכל טוב. לפטפט עם בחורות סקרניות ומפרגנות זה טוב ויפה אבל זה כמו לשחק כדורגל ליד הכביש. אסור לשקוע יותר מידי, זה מסוכן. 

אכלתי קרואסון סוף סוף. אחד מעולה עם חמאה אמיתית ועכשיו בא לי עוד אחד. פשוט כי ככה. מחר יום אחרון לקייטנה. היום בצהריים התחיל לרדת גשם. סוף סוף. אולי יהיה קצת חורף השנה. בחדשות עסוקים בלעודד מלחמת אזרחים ואני חושבת שיהיה בסדר. כלומר יכולה בהחלט להיות מלחמת אזרחים אבל אני אהיה בסדר. גם אם אני אמות במלחמה אני אהיה בסדר. פשוט אשחק עם הקלפים שנתנו לי וזה מה שאעשה. אין סטרס.  

והגננת הצעירה אמרה שמתאים לי בלי גבות. כאילו הייתי צריכה עוד אישור. אני יכולה להרשות לעצמי להיות הרבה פחות נחמדה מאז שאין לי גבות. פשוט אנשים לא חושדים בי יותר. מסתכלים על הפנים שלי יותר ומחייכים יותר ומקשיבים לי יותר. כאילו פתאום אני משפחה שלהם או משהו. אין עוינות. 

בקיץ אני זוכרת איך שהייתי צריכה לצאת במשך היום לנוח אחרת לא הייתי יכולה לתפקד. בקייטנה הזו אני בכלל לא שמה לב שהזמן עובר. מעניין מה השתנה? אולי זה בגלל שאני לא שותה קפה ואין סטרס. או שמשהו השתנה בי בפנים. אני מקווה שזה משהו מזה ולא פשוט העובדה שישבתי בבית חודשים אז אני רעננה ולא אוכל להמשיך ככה לאורך זמן. נראה לי לא אקנה עוד קרואסון. נראה לי אלך לקנות לי שמנת מתוקה שאותה אבשל לפני שאקציף ואסע הביתה חזרה להר שלי. כל עוד יש אותו. אראה כמה פרקים של Bewitched ואלך לישון ומחר שוב אשתה תה על המדרגות ברכבת בנימינה בשש וחצי בבוקר.