תמיד כשמתייחסים אלי נחמד אני ישר נהיית ילדותית. מוזר. הבחורה בדלפק זכרה את השם שלי, זכרה שאני קונה את הקפה בחד״פ ושמה לי חמאה וסכין בלי שביקשתי. באתי לקחת את המגש ואני שומעת אותה אומרת לעובדת השנייה: 

״הנה אילה.״ 

אני הרמתי את המגש שלי בתחושה של ילדה קטנה שאמרו לה: 

״יומולדת שמח אנחנו אוהבים אותך מכל הלב!״ 

וישר נהייתי פיצית. ממש דמות מצוירת חמודה להפליא ולא אדם מבוגר. זה בטח איזה מנגנון הגנה כלשהו. הייתי מעדיפה שמחוות כאלו לא יעשו אותי אינפנטילית אוטומטית אבל זה מה יש. הסבון שלי עומד אצלם ליד הסבון הישן. הם בטח אפילו לא שמו לב שיש שם שניים. הכלי של הסבון שלהם עדיין מקולקל וזה עד כדי כך לא מעניין אותם שהם לא טרחו להחליף ביניהם. הדלפק של המחשבים מפוצץ. זו השעה של הפיצוץ אוכלוסין, 11:30. עוד כשעה יהיה כאן ריק וחביב אבל לא יכולתי להתאפק. נגמר לי השמן חוחובה. זה שמן שקניתי כי באיזה סירטון אמרו שזה הכי מתאים לעור הפנים. לעור הפנים אני לא צריכה אותו לעומת זאת לצבעי השמן הוא אחלה. שמן הפשתן שהגיע עם הערכה ממש מסריח וכמעט וויתרתי על ציור בשמן בגלל שפעם קודמת זה הסריח לי את החדר לחצי שנה. אבל ברגע שהחלפתי לחוחובה הכל דבש. רק טיפה יוקרתי אז הפעם אני אקנה שמן זרעי ענבים. הוא גם לא מסריח וגם הגיוני תקציבית. הבוקר רוקנתי את השארית של החוחובה על הציור של מונה שאני מנסה להעתיק וזה לא הספיק. 

בחוץ קר וכשאני בבית ולא זזה הרבה אני סובלת מקור אז יש לי חימום 24 שעות וזה מייבש. לא הבנתי עד כמה עד הבוקר. לא משנה כמה שמן שפכתי על הצבעים זה לא הספיק. הצבעים ממש התייבשו על המכחול תוך כדי שאני מרימה אותו באוויר מהפלטה. והיה לי שטח גדול לצבוע שחור. זה הציור של הזונה. יש שם הרבה שחור. למרות שאני לא מציירת את הכול, רק את החלק שלה בתקריב עד לאזור של הירכיים. החלק העסיסי. בלי המשרתת והחתול וכל זה. אתמול כבר היה לי נסיון ראשון וזו הפעם הראשונה שהחלטתי לזרוק ציור ולהתחיל מחדש למרות שבקודם השקעתי כמה שעות ומלא צבע. פשוט הפרופורציות לא היו נכונות וכבר לא היה הגיוני להמשיך לתקן תוך כדי. עשיתי את השרטוט הבסיסי לפי העין וזה נראה בסדר אבל כשהתחלתי לצבוע הוא פשוט לא נראה נכון. הבוקר עשיתי את זה כבר יותר רציני, חילקתי את הציור לריבועים והסתכלתי על הפרופורציות האמיתיות והבנתי כמה הייתי רחוקה. 

פשוט הציור המקורי ממש דפוק. זה כנראה חלק מהסיבה שהוא התפרסם כל כך. כשמסתכלים על הפרופורציות שלה בדקדקנות מבינים שהראש שלה ענקי. וזו הזוועה. היא בעצם עדיין ילדה. לפנים שלה גם יש פרופורציות תינוקיות ורק המבט הכבד והמרוחק יוצר תחושה שהיא כאילו מבוגרת. זה והציצי הטרי שלה אבל חוץ מזה היא ממש ילדה וזה קצת צובט בלב. אבל אחלה ציור להתאמן עליו. יש מלא מעברי גוונים וצלליות וצורות ואצבעות שצריך יהיה להתמודד איתן. והפעם זה נראה יותר מבטיח רק נגמר לי השמן. 

התחלתי לצייר כבר לפני שמונה בבוקר. לפני זה עשיתי יוגה ואכלתי ארוחת בוקר. בשביל לקחת פרופורציות נכונות הייתי צריכה למצוא את הסרגל שלי ובשביל זה הייתי צריכה לפתוח את המזוודה ולפשפש שם ובשביל זה הייתי צריכה להזיז את המזרונים וכל זה עשיתי לפני 8:30. ב-10:00 כבר הייתי אחרי השרטוט ואחרי הצביעה ואחרי הבאסה של חוסר השמן וכבר שטפתי את המכחולים וקיפלתי את הכן ציור חזרה לפינה והחזרתי למקום את רוב הדברים שהוצאתי בשביל לשרטט. גם הספקתי לדבר עם אמא שלי בטלפון ולקשור את הכסאות במרפסת למעקה כי הם התחילו להתעופף מהרוח ופחדתי ששבוע לפני שאני עוזבת אני אצטרך לבלות עם חלון שבור במרפסת וחשבון תיקונים לא סביר. ב-10:30 כבר הייתי מחוץ לבית בדרך לאוטובוס. חיכיתי חצי שעה כי זה בדיוק בין הזמנים של האוטובוסים הטובים. ירדתי בתחנה הרחוקה כי האוטובוס שבסוף הגיע פנה לפרדיס ולא לג׳אסר אז הלכתי מתחנת המשטרה ל״מול זיכרון״. 

וכל זה חשוב למה? כי אני מפוצצת באנרגיה. זה כנראה התחיל לפני כמה ימים כשהלכתי לאסוף את תלושי המשכורות שלי מהמסעדה. לפני זה שתיתי קפה בארומה ובמסעדה שתיתי עוד קפה והייתי מפוצצת קפאין והיה לי אחלה יום. הספקתי המון סידורים ויצאתי לרוץ וסידרתי את הבית ואז ביום למחרת הייתה נפילה פסיכית. לא זזתי מכיסא המלכות המזרוני שלי ופשוט בהיתי בטלפון כמו צמח. לקראת סוף היום חשבתי שאם ככה אני אבלה גם את מחר יהיה טיפה חבל כי זה השבועיים האחרונים שלי בדירה, אז על הבוקר הלכתי וקניתי לי גלידה בטעם קפה. מסתבר שיש שם כמות קפאין כמו שני אספרסו כפול. באותו יום התחלתי לצייר כבר מהבוקר, התאמנתי וסידרתי וניקיתי וטיילתי ורצתי והרגשתי כמו שהייתי רגילה להרגיש בנעורי. נראה לי שהשילוב של הקפאין עם הסוכר והשמן עשה אפקט נפלא של עוררות ופעלתנות לאורך כל היום ולא רק קפיצה חדה ונפילה. אבל זה לא פיתרון כי קפאין זה כמו הלוואה וזה רק מרוקן מאגרים עתידיים. 

אוף.. מולי התיישבה גברת שחושבת שאת הבושם שלה צריכים להריח עד לחנייה. אנשים כאלו צריכים לקבל קנס. קוראים לה לקחת את המגש. קוראים לה דיקלה. 

״דיקלה המסריחה, הלוואי שיפול לך הכל על הרצפה“

 

אחרי יום הגלידה שלי יצאתי לרוץ והיה כל כך קל. פשוט כאילו הרגליים שלי ריחפו מעל המדרכה, אחרי זה עשיתי מתח מהמקל מטאטא שאני שמה על המעקה במרפסת ואז שכיבות שמיכה ומתיחות והרגשתי שכל הגוף שלי חיי. התבאסתי. חודשיים שאני מנסה לחיות על כמות מינימלית של פחמימות ומסתבר שהגוף שלי היה פשוט מורעב. העור שלי היה מדהים והמפרקים שלי לא כואבים יותר אבל הספקתי לפתח דלקת ביד כי לא היה לי כוח להישען עליה וכל ריצה שלי היתה פשוט התשה. לעשות כושר היה ממש בדיחה. למרות שלראשונה בחיי התמדתי במשהו למשך חודשיים, מסתבר שזה הכל היה על ריק. לא התחזקתי והכושר שלי לא השתפר במילימטר. עם כל ריצה שמתי לב שאני רצה יותר ויותר לאט והריאות שלי הרגישו שהן עומדות להתפוצץ. ואחרי הגלידה… כאילו החלמתי ממחלה סופנית. פשוט עצבים! הכל היה לחינם. בסופו של דבר אני משגשגת על לפחות 150 גרם סוכר. 

ניסיתי ביום למחרת לשחזר את התחושה על פחמימות אחרות. אכלתי בערך את אותה כמות רק בעיקר מנבט חיטה. עשיתי פנקייקים ושמתי בסלט ולא היו לי את אותן האנרגיות ובאמצע היום הלכתי לישון כדי לעכל את הפנקייק ובערב יצאתי לרוץ ושוב היה קשה ומתיש. ואז הגיע אתמול. ואתמול היה חג אז הלכתי וקניתי עוגת קצפת וריבת פירות יער וישבתי בערב עם 200 גרם עוגה ושתי כפות ריבה. זה בערך 70 גר׳ סוכר. היה קשה מאוד להירדם. נשארתי ערה עד אחרי אחת. והתעוררתי ב-6:00 כאילו פשוט הסתיים חלום וזהו ודי. התעוררתי והתיישבתי לראות את הזריחה שהיתה מהממת. לא היה לי מה להשאר במיטה. קמתי אכלתי עוד קצת עוגה עם תה למרות שעדיין הייתה לי מלא אנרגיה ולא היה ממש צורך בעוד סוכר. רק שמתי לב לזה שהפרקים שלי התחילו לכאוב שוב ויש לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים שכבר נעלמו בשבועות האחרונים. אז זה המחיר. אני הייתי יכולה לחוות את החודשיים האחרונים בצורה אחרת לגמרי. הייתי יכולה ליצור כל כך הרבה… לטייל, לצייר, לכבוש את העולם או לפחות ללמוד קצת תכנות. אבל הייתי עסוקה בלנסות להבין איך מבחינה פסיכולוגית אני מצליחה ליצור לעצמי מוטיבציה ושגרת עבודה פוריה. 

זין בעין. אין דבר כזה ״מוטיבציה״ יש רק ״מספיק סוכר״. כשיש לי מספיק סוכר אני לא צריכה לעשות מניפולציות על המוח שלי ולשכנע את עצמי שזה מעניין או חשוב, אני פשוט לא יכולה שלא לעשות. אני פשוט טעונה מידי וחייבת לחיות ולא יכולה לישון או סתם לשבת ולבהות. זה לא מספק. ככה הייתי רוב החיים שלי. יחד עם נפילות אנרגיה חזקות ואדישות ודיכאון. כמה אנרגיה בזבזתי על לנסות לפענח את מקור הדיכאון שלי… אוף.  

כשהייתי קטנה חייתי על סוכר. כל כמה דקות הייתי רצה למטבח לתדלק. לוקחת וופל או כוס עם משקה בטעם פטל או שמנת עם ריבה או קערה מלאה ענבים. לא הייתי אוכלת ארוחת צהריים כמו בני אדם. מקסימום ממיסה קצת גבינה צהובה על צלחת במיקרו. אבל הרוב היה סוכר. עד בערך גיל 13. אז התחלתי להסתובב עם בחורה שאכלה מלא פסטה ואז גם ביליתי את רוב היום מחוץ לבית ויצא שאכלתי בעיקר לחם. אז גם התחיל לי החור הראשון בשן. ואז גם נפלתי לשינה. זה מרתק. 

בתקופה ההיא כולם נפלו לשינה. זו היתה המגפה של המתבגרים בבית הספר. כשהייתי קטנה זה נראה לי הזוי שכל הזמן אני רואה תיכוניסטים ישנים בכל פינה בבצפר. אבל כשהגעתי לגיל הזה בעצמי פשוט התמוטטתי כמו היפהפייה הנרדמת. ישנתי על כל ספסל בחצר, ישנתי מתחת לכורסאות בספריה, ישנתי בחדר מזרונים, בתוך המגלשה של גן השעשועים ובחדר חושך מתחת לשולחן פיתוח תמונות של מרכז אמנות. וזה כשהייתי מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה ולהגיע לבצפר. לרוב באיחור של שעתיים כי מי יכול לקום בשבע?! וכשהייתי חוזרת הביתה הייתי הולכת ישר לישון. מדהים שהספקתי בכלל לעשות משהו בתיכון שראוי לזכור אותו. למעשה… אני לא ממש זוכרת לפחות שנתיים מגיל ההתבגרות. בסוף התיכון כבר השתפרתי מאוד. בשנה האחרונה כבר הייתי אדם ער במידה ניכרת. אני חושבת שזה פשוט פרץ הגדילה שהסתיים ואפשר לי שוב להקדיש משאבים ללהיות ערה. אבל עד אז כנראה שפשוט היה חסר לי סוכר. אני זוכרת שאפילו הלכתי לרופאה עם אמא שלי. נראה לי לקבל אנטיביוטיקה לדלקת בסינוסים… אבל על הדרך שאלתי אותה למה אני עייפה כל כך והרופאה אמרה לי שחסרים לי ויטמינים ושאני צריכה לאכול יותר ירקות. בגדול אני בטוח הייתי צריכה לאכול יותר ירקות אבל אני חושבת שאין לזה שום קשר לעייפות שהייתה לי. 

אני זוכרת שהתחלתי להרגיש בערך בגיל 14 ששאבו לי את החשק לחיות. כאילו העולם הפך לחסר צבע. זה לא ממש עבר מאז, אבל עכשיו שאני חושבת על זה, בזמנים בהם אני על קפה וסוכר אני כמו שאני זוכרת את עצמי כשהייתי ילדה, לפני הנפילה לשינה של גיל ההתבגרות. נראה לי לא ממש שמתי לב לזה כי את רוב הקפה והסוכר שלי צרכתי בזמן העבודה ושם האדרנלין כל כך גבוה שקשה להבין מה באמת קורה. 

יוטיוב זרק לי איזה סרטון באלבנית שבו מספרים שיש איזה שבט באוזבקיסטן שחיים 120 שנה ואין לאף אחד סרטן ושהם שלושה חודשים מהשנה אוכלים רק משמשים מיובשים כי נגמר להם בחורף האוכל. חוץ מזה הם אוכלים בעיקר פירות וירקות גבינות ומעט חיטה מונבטת. אז הם לא חיים על עוגת קצפת עם ריבה תעשייתית אבל הם גם לא חיים על שמן זית ואוויר כמו שהתכוונתי לעשות. כנראה שהחלום שלי של להסתובב בעולם עם בקבוק קטן של שמן זית ולא להצטרך להתעסק יותר עם מזון, לא יקרה 🙁 אני שונאת להפסיד. מעצבן אותי שמה שמאכיל אותי זה מה שמאכיל את הבקטריות והטפילים במערכת העיכול שלי. אני רוצה לאכול רק אני ולא אף אחד אחר. אני קמצנית למרות שזו מילה ממש לא טובה. בעברית אין מילה טובה לזה. 

גברת מסריחונת הלכה לה. כנראה שהרגישה שחומת הבישום שמקיפה אותה הולכת ומדלדלת ורצה הביתה לחזק אותה. זהו עכשיו ריק ונחמד פה. 

אז איך אנשים מפתחים רגישות לסוכר אם אנחנו כל כך צריכים אותו? כנראה בגלל כל הלחם שלהם. כנראה בגלל שהם, לא כמוני, כן מצליחים לעכל את הפיתות והאורז והפריכיות. אז כשהם אוכלים סוכר האגם עולה על גדותיו והסוכר נשפך להם לדם ומחרפן את המערכות. ולי לא. אני מחרבנת את כל העמילנים האלו כמו גרעיני תירס בגושים מאסיביים מלאי חיידקים שמבסוטים מהחיים שלהם ואני בעיקר צריכה לשים מלא מייקאפ כדי להסתיר את החצ׳קונים שלי. שבוע שעבר עשיתי ניסוי נוסף ואכלתי כמה קערות של סובין. ישר חצ׳קונים. ממש כמו כפתור הפעלה. חצ׳קונים ולישון. כי לזוז אחרי קערת סובין זה בלתי אפשרי. ואנרגיה לא התווספה במילימטר. בתיכון לא הייתה לי בעיה כזו. אז סתם הייתי עייפה. בעיות בעור התחילו לי רק אחרי שהפסקתי לקחת גלולות. משהו שם הרס לי את מערכת העיכול. אז גם השיער שלי התחיל לנשור בטירוף. כנראה משהו בחיידקי המעיים יצא מאיזון ולא חזר לעצמו. 

בכל מקרה אני כבר אכלתי לפחות 100 גר׳ פחמימות הבוקר ויש עוד שליש עוגה לצהריים למרות שאין לי צורך בעוד אנרגיה אבל למה לא. לאכול עוגה זה כיף. אצלי אבל עודף הסוכר כן בא לידי ביטוי בהיפראקטיביות וכנראה שזה מכניס את הגוף שלי לסוג של סטרס כי ישר יש לי עיגולים שחורים והגידים שלי נוקשים. צריך למצוא דרך לקבל הספקה סדירה של גלוקוז בלי קפיצות קיצוניות. בשביל להספיק דברים לא חייבים להיות במצב חצי פסיכוטי. הכל בחיים זה מינון. וכנראה שלאכול ירקות זה באמת חשוב. אבל אני תוהה איך זה שלאנשים שאוכלים את כל הפיתות אין אנרגיה. אולי גם אצלם זה לא מתעכל הכי טוב? לנפאלים יש מלא אנרגיה מהאורז שהם אוכלים על הבוקר. אבל אולי לא כולם אותו הדבר בגוף. יש אנשים שמרזים בחצי ברגע שמורידים פחמימות. אני בחודשיים האחרונים רק השמנתי. וככה זה היה כשהייתי ממש קטוגנית לפני כמה שנים. הייתי עצובה אדישה ושמנמנה. והפחמימות היחידות שאכלתי זה עגבניה וגזר אחד ביום. לעומת זאת בעבודה עם הילדים בחינוך מיוחד, הייתי מחסלת 3,000 קלוריות מגלידה, עוגות ושוקולד והייתי בערך עור ועצמות. מעניין אם הקטע של הפרוקטוז הוא משמעותי. חבל שאי אפשר לקנות ממתקים על גלוקוז לבדו. ניסיתי לעשות שוקולד בבית ויצא קקי. ובכלל אם אני מתכננת לחיות בבתי מלון אז לבשל שוקולדים זה לא אופציה. אני צריכה לחיות על מה שיש. ניסיתי לאכול מלא משמשים מיובשים אבל זה עשה לי רע. לא אופציה. נמשיך לנסות. בסוף אצליח ולא אוכל ללמד אף אחד שום דבר כי לכל אחד יש גוף אחר. אז למצוא את התזונה הנכונה בשבילי יהיה המעשה הכי אנוכי שאעשה בחיי. 

יופי. 

סבתא שלי התקשרה אתמול, היא התקשרה לאחל לי שנה טובה והתחילה את השיחה כך: 

״אולי בכל זאת תצליחי למצוא לפחות טיפה קטנה של שמחה לשנה החדשה?״ 

אני הייתי בהלם. עניתי לי בלי רחמים: 

״לפני שהתקשרת היה לי אפילו יותר מטיפה, אבל עכשיו שאני מדברת איתך אני ממש אצטרך לגרד טיפות שארית שמחת חיים בין הקרשים של הרצפה.״ 

היא הבינה את הרמז וקצת צחקנו. הוצאתי אותנו מהמערבולת דיכאון שלה על ידי זה שהתחלתי לפטפט על המחשב שאני צריכה להביא לה. בסוף השיחה הסתיימה בטוב. היום בבוקר אמא שלי ניסתה לעשות לי את אותו התרגיל והתחילה את השיחה איתי ב:

״נו אז איך את מצליחה לעודד את עצמך לקראת השנה הבאה?״ 

אני התעצבנתי ברכות ואמרתי שאחרי השיחה איתה ועם סבתא אני לא בטוחה שאפילו מקרשים של הרצפה אצליח להרים את עצמי. היא צחקה ואני התחלתי לפטפט גם כן על שטויות. היא סיפרה לי שסבתא שלי מבלה את החג אצל סבא לא בגלל שהיא ממש התגעגעה אליו ורצתה לעשות לו חג שמח אלא בגלל שדודה שלי סילקה אותה מהדירה שלה לקראת השנה החדשה כדי לעשות מסיבה עם חברים שלה. אמרתי חצי בצחוק חצי בעצבים שעכשיו ברור לי למה היא היתה כל כך מורבידית. רק למה היא לא אמרה לי מה באמת קורה?! ואז תיקנתי את עצמי ואמרתי שזה הגיוני כי אני לא אגיד לה מה באמת קורה איתי אז אנחנו למעשה עשויות מאותו החומר. רק שכשאני משקרת שהכל בסדר, אני מחייכת תוך כדי. אבל תכלס הכל בסדר. אין לי בית ואין לי פרנסה ואין לי משפחה או חברים או עתיד או זהות אבל יש לי עוגת קצפת וציור של ילדה זונה לסיים ובחוץ סגריר ויפיפה. שמתי צעיף עבה וכל הדרך לפה הרגשתי חג. אותי קל לשמח. עכשיו אלך לקנות שמן בשביל מונה ועגבניות בשביל ויטמינים.