סיכום יום: בנינו דגלים של מדינות מלגו ואז בנינו מגרש כדורגל לפי תמונה שמצאתי בגוגל ואז שיחקנו בכדורגל לגו מיניאטורי ואני (גרמניה) הפסדתי 7:3 לילדים (ארגנטינה). אחר כך ניפחתי להם כפפות לאטקס באוויר ועשיתי כדור מנייר וסלוטייפ והם שיחקו ״כדור כפפה״ על הרצפה כשהשער היה בין שני כסאות. חוץ מזה לא היו אירועים מיוחדים. הגננת צעקה הרבה כל פעם שהילדים נכנעו לשעמום וניסו לבדר את עצמם על ידי מעשי קונדס קלים, אכלתי ארוחת בוקר, צהריים, פירות ותה עם ביסקוויטים, ראינו סרט ושמענו סיפור משעמם. ירד גשם כל היום ולא יצאנו החוצה. 

סיכום קייטנה: היה ממש בסדר גמור. לא שתיתי קפה ואכלתי ממש מעט שוקולד וגלידה. 

בעיות: הבחורה הצעירה מאתמול אמרה בלי להתבייש. 

״יאללה את כבר לא צעירה את צריכה להתאפס על עצמך ולתכנן משהו לעתיד.״ 

הסייעת היום ניסתה למצוא לי עבודה. התחילה לתחקר אותי מה אני אוהבת… אולי אמנות? חח אני כבר לא בטוחה שזה קשור אלי. אולי בעצם הן אלו שלא סגורות על עצמן? אני מסתכלת על עצמי ואז עליהן ולא בטוחה בכך שאני זו שצריכה להיסגר על עצמי. בסופו של דבר עד כמה שאני מקטרת על חוסר מימוש אמנותי, ביום יום אני די מכייפת. בפחות משבוע עשיתי 2500 ש״ח ולא ממש התאמצתי. רק הייתי צריכה לעשות הפסקה מלהיות ״אני החושב״ ולהיות ״אני הפעלתן״. 

כל סרטוני הטארוט שאני פותחת לאחרונה מסבירים לי שאני יכולה לקבל כל מה שאני רוצה רק אני צריכה לעשות. ומתחשק לי להפוך לבחורה את השולחן ושכל הקלפים יעופו לקיבינימט. 

״אני יודעת את זה!״ 

״אני רק לא יודעת מה אני רוצה!״ 

והיא כל כך מנסה לשכנע אותי לא לפחד ולהעיז. אבל אני מומחית בלהעיז. אני הלכתי לעבוד בשיפוצים על חבלים בגובה והלכתי ללמוד קרקס וטראפז אווירי ונסעתי ללמוד משחק במוסקבה ופתחתי גלריה לאמנות בלב תל אביב ורקדתי בתלבושת עשויה מעלי שלכת מתחת למגדל אייפל. זה לא עזר! אני חושבת שכל פעם בסתר ליבי חשבתי שבתחום שמעניין אותי, אני אמצא אנשים שאני מתחברת אליהם ואז יהיה לי הקשר כלשהו למה שאני עושה. אבל לא היה. היו אנשים אבל הם לא השתרשו גם אם אני עדיין בקשר איתם. עם ״בעלי לשעבר״ פיטפטתי היום ממש לפני שהתחלתי לכתוב. נחמד לשמור על קשר אבל תכלס אני מרגישה הרבה יותר טוב כשאני יושבת לבד וכותבת את המחשבות שלי לתוך הכלום של המחשב. 

דודה שלי בארץ והיא הזמינה אותי אליהם. פעם ראשונה שאני אשכרה הוזמנתי. כנראה שאסע. למרות שאין לי מושג למה. 

הסייעת היום מציירת יפה. אמרה לי שאין כסף באמנות. ואז הגיעה לגן בחורה שמפעילה חוג אמנות. המפעילים בזמן הקייטנות מגיעים לעשרות אלפי שקלים בחודש. זה כמובן לא בדיוק להרוויח כסף מאמנות אבל אחרי קייטנה של הקיץ אפשר איזה חצי שנה לנוח וסתם לצייר. אם רק הייתי אוהבת לצייר מספיק בשביל שיהיה לי אכפת. הסייעת ממש אוהבת לצייר אבל היא סובלת מאותה הבעיה שממנה סובלים הרוב. סטרס. היא לא מסוגלת להכניס את עצמה במודע לסיטואציה שיש בה מידה כלשהי של לחץ. וזה למה היא לא עושה כלום עם הכישרון והרצון שלה. אני עשיתי מלא דברים למרות שהייתי לחוצה וההרגשה היא שסתם שרפתי לעצמי את הפיוז. עכשיו אני לא יכולה לתאר לעצמי מסעות רציניים או איזו הרפתקה לימודית. פשוט אין בי יותר. אז מה אני עושה אם זה באמת הסוף? איך מתמודדים עם זה? 

וזו מחשבה אובייקטיבית לחלוטין, אני אכלתי כל כך הרבה סוכר היום שיש לי פקק לרגשות שליליים ואני לגמרי לא מבואסת על עצמי. פשוט מנסה להיות רציונלית. ״להתאפס על עצמי״. 

יש לי התלבטות אמיתית. הקרואסון בארומה משמעותית יותר טעים מזה שבבית הקפה של עורכי הדין אבל הסניף ההוא של ארומה ממש לא כיפי. יש שם רק מקום אחד שאפשר לשבת בו וזה ליד הכניסה למטבח מאחורי ארגזי התנובה. ופה בקפה של האליטה המשפטית ממש יפה ומרווח ויש מוזיקה טובה. זה ממש נורא. איך חיים?

זה למה אני לא עושה כלום עם עצמי. שום דבר לא באמת טוב. הכל זה כאילו ופשרות ולא ממש זה אז למה להשקיע? למה לוותר על כל השאר ולקחת משהו לא מספק? אם הייתי לוקחת תחום אחד והולכת איתו כמה צעדים קדימה כבר היה לי מקצוע ועסק והגדרה וכסף וכו. אבל זה היה לשבת מאחורי ארגזים של תנובה או לאכול קרואסון מחניק. אני לא מספיק טיפשה בשביל ללכת לכיוון כלשהו. אני יודעת מה יש שם כי אני רואה מספיק צעדים קדימה. וגם כשאני עושה את ההליכה בכל זאת אני נתקעת באיזה משהו מבאס שכבר לא שווה את הפשרה. אבל אולי זו רק נבואה שמגשימה את עצמה? אולי זה הילד שנופל כי הוא האמין לאמא שאמרה לו שזה מסוכן והוא יפול? 

כל דבר שעשיתי, אני עשיתי בהיסוס של להיכנס למים קרים. ותוך כדי שאני מהססת דרשתי מהמציאות להפיג את החששות שלי ולהוכיח לי שזה בטוח ושום דבר רע לא יקרה. אבל משהו תמיד קרה כי זה היה מה שהנחתי שיקרה. אני חשבתי שאם רק אבחר את התחום הנכון אז היקום יאותת לי שזו הבחירה הנכונה על ידי זה שיעשה את הכל חלק. אבל אין בחירה נכונה. פשוט עושים משהו אחד עד שכל הקפלים מחליקים. אבל אפילו אם אני יודעת את זה אני עדיין לא מסוגלת לבחור. מה אני אתחיל לצייר עכשיו? הגוף שלי שבור ולרקוד אני לא יכולה. הקול שלי נדפק ולשיר אני לא יכולה. הידיים שלי עם דלקות ולנגן אני לא יכולה. אז לצייר? עם החלטיות שכזו אני לא אצליח בכלום. פשוט לא באמת בא לי. בכל תסריט עתידי כל מה שבא לי זה לשחק בכאילו. לא באמת להיות משהו מוגדר ואמיתי. רק בא לי בית עם מלא משחקים כדי שאוכל לעשות מהכל קצת ולא יהיה לי משעמם. ואם הייתי יכולה להתחייב לחזון הזה אז כבר מזמן הייתי זוכה בלוטו אבל גם עם זה יש בעיה. 

בכל מקרה עדיין יש לי חשק להיות חלק מהחברה. אני רוצה לקבל מאנשים השראה וכנראה לעורר השראה וליצור יחד ובשביל זה צריך להתחבר לאנשים כלשהם ולהגיע לדרגת יכולת כלשהי בתחום מסוים. אז זה שני מכשולים אבל בעקרון זה אחד כי אני בטוחה שאם אתחבר לאנשים אז אצליח להתמקצע כמו שאני מצליחה להיות טובה בדברים מופרכים ולא מתאימים לי לחלוטין כמו למלצר או לעבוד עם ילדים. אז אולי להשקיע כסף בלעשות נסיעה בעולם לחפש אנשים? זה מופרך. לאן אסע? אני לא מרגישה משיכה לשום מקום. וכל מה שאני כותבת כבר חשבתי וכבר כתבתי אבל זה מה שיש עדיין לא פתור וזה היה ככה מאז שאני בת 15 אם לא 5. לצאת לחפש מדינה אחרת? או להבין שאני יצור חריג ולשכמוני אין מדינות. ואולי אם אמצא מדינה שתתאים אז לא אצליח למצוא מוזה. אולי המוזה שלי היא הקונפליקט שיש לי מחוסר ההתאמה שלי לסביבה? אז למה אני לא מסוגלת ליצור? 

ליוצרים יש איזה קן בסיסי לצמוח ממנו כדי לפתח מיומנות. לי יש רק את עצמי ותלישות. וקיטורים. אני כבר מקבלת בחילה מלחזור על עצמי אבל אולי הפעם משהו יתבהר? לפעמים זה מתבהר… אולי אני צריכה ללכת עוד כמה שעות או ימים קדימה אחורה בדירה שלי ואז הפתרון יבוא. או שאני אמצא את עצמי חייה על ספסל בתל אביב ואז הפתרון יבוא. או לא יבוא. ואז אחשוב על כל הזמן שביזבזתי בלחפש יעוד ויכולתי להתמקצע במשהו ולרחם על הזקנה שאני. ואז אני אקרא את המילים האלו ואבין כמה זה לא סביר שמהמצב הזה אני אצליח פשוט להתמקצע במשהו. ביזבוז עצמי הוא בלתי נמנע. אני מתחילה להתעייף. הגיע הזמן לזוז. ומחר אלך לי בדירה לפחות 4 שעות עד שאמצא פתרון. וגם אעשה בבית שוקולד לבן עם גלוקוז.