אניה הם אומרים. למרות שאם לדייק זה לא נשמע ככה. יותר בסגנון אנ- יה. אבל גם לא בדיוק. היא בת חמש וחצי וכשילדות מחבקות אותה חזק היא פונה אליהן ונושפת עליהן עם פרצוף מגעיל. אבל הילדות לא מבינות. כי הפרצוף שלה יפה מידי גם כשהוא מגעיל. אני אמרתי לה שבעברית ״די״ זה ״מספיק״ ואם משהו לא נעים לה היא יכולה להגיד לילדים ״די״ והם ידעו שצריך להפסיק. אולי היא תזכור. זו המילה הראשונה שאני למדת בעברית. ברוסית ״די״ זה ״תביא״ אז ביום השני שלי בארץ כשנסענו לבקר משפחה עם ילד בגיל שלי, הוא חטף לי את הצעצוע, אני רדפתי אחריו וצעקתי ״די! די!״ והוא חשב שלמדתי עברית ממש מהר. 

בחרתי הפעם בית קפה תל-אביבי אבל גם פה אכזבה. לצערי שוב התפתיתי לסופגניה ואני חייבת להפסיק עם זה. היא מעאפנה. אבל לפחות היה להם חמאה והקפה טעים. בנוסף זכיתי לקונצרט. שתי ילדות בשולחן ליד עושות מופע שירה. כל שאר הזמן הן צעקו וצרחו והשתוללו כאילו אין איש מסביבן ואז כשהן הכריזו שהן עושות ״קונצרט״ והמבוגרים הסתובבו להקשיב, הן בקול על גבול הבלתי נשמע עשו איזה צפצוף עם פרצוף נבוך. ביישנות זו אחת התעלומות של העולם הזה. אמא של אחת הילדות היא זמרת האופרה בהפקה שהייתי בה פעם שמילאה את האולם באנשים מאוהבים בשנייה שפתחה את הפה. ניגשתי אליה והצעתי לה לנסות את הקונצרט עם אפליקציה שמודדת ווליום. עכשיו הילדות עסוקות בלעשות רעש ולבדוק אותה. זה נחמד לי כי אני מרגישה סיפוק מסויים אבל יש מצב ששאר הלקוחות בקפה לא מבסוטים כמוני. 

זה הכי קהילתי שלי. עכשיו הגיעו לפה להדלקת הנרות של הקפה אמא וילד שהיה בגן היום. אחד השובבים, לא סתם. בגן אמרתי לילד לא להתנדנד על כיסא כי זה מסוכן והוא בתגובה אמר לי שהוא תמיד מתנדנד על כיסא. כל היום הוא הצליח לשמור על פאסון ולהמשיך להתנדנד בכל הזדמנות אבל לקראת סוף היום כשהם ישבו לראות סרט הוא סוף סוף נפל והתגלגל על הרצפה. הקארמה שלי בעטה לו בטוסיק. אני הסתכלתי עליו ושאלתי אם עכשיו הוא מאמין לי שזה מסוכן. ילדים שובבים הם גם לרוב חכמים והוא בעודו קם מהרצפה אמר בחיוך מבויש ״כן. עכשיו כן״. ולא חזר להתנדנד. הילד הזה אכל הרבה קש היום בגן. הוא התחיל את היום בזה שהוא נשך את אניה. וקיבל על זה הר של כעס מהגננת. הוא גם קיבל עוד כעס כל פעם שעשה משהו לא לעניין ואף אחת מהפעמים הגננת לא פספסה. כדור השלג התחיל להתגלגל והמשיך להתגלגל עד סוף היום. ועם כל פעם הילד נהיה יותר ויותר כלוא בתוך התווית של ״המפריע״. איך אפשר לצאת ממסלול הפשע אם כל פעם שאתה לוקח נשימה מזכירים לך: 

״זוכר שאתה פושע? זוכר שאסור להיות פושע? רק שלא תשכח בטעות.״

 ואין ממש מה לעשות נגד זה כי הגננת כנראה ככה מדברת גם לעצמה. אבל הגן מתנהל מעולה. הילדים אוספים צעצועים ואומרים ״סליחה״ כשצריך על דעת עצמם. ו״תודה״ כשהם מקבלים משהו. וכמעט ולא מרביצים והכי חשוב לי, יש להם תעוזה. על הבוקר ילדה אחת התקיפה אותי בתנועה של כוח על דמיוני שיוצא לה מהידיים ואמרה ״אש!״ ואני החזרתי לה בתנועת כוח על דמיוני ואמרתי ״נקניקיה!״ וזה תפס. תוך דקה אני הייתי מוקפת באיזה עשרה ילדים שניסו לקבור את הנעליים שלי תחת חתיכות לגו ענק בצבע צהוב וכשהסתובבתי הבנתי שגם הכובע שלי של הסווטשרט שלי מלא בלגו ואני נאלצתי להילחם על חיי ו״לנקנק״ כל ילד שהתקרב אלי אחרת הייתי הופכת לניצב לגו ולא יהיה מי שינקה להם את השירותים. ככה נהיינו חברים. 

למעשה את החברות הראשונה שלי עשיתי בעשר הדקות הראשונות בגן. אחת הילדות שישבה בשולחן של הלגו הקטן שיחקה ככה שמלא לגו נפל לה על הרצפה. זה נראה לי משונה כי נפל הרבה יותר ממה שסביר. ואז הגיע הרגע. הגננת ראתה את זה וצעקה: 

״מה זה? מיד תסדרי את הלגו!״ 

הילדה אמרה: 

״לא!״ 

קמה מהשולחן והלכה לשחק בצד השני של הגן כאילו היא לא ראתה לגו בחיים שלה. אני קוראת את זה כמו ספר. הלגו הגיע לרצפה בשביל לקבל את הצעקה הזו. וזה כנראה כדי לקבל ריבונות על דרך העוינות, כי הגננת לא באמת יכולה להכריח אותה. היא יכולה לצעוק ולאיים ולשלול הטבות אבל אם הילדה לא רוצה להרים לגו היא לא תרים לגו ושיתפוצץ העולם. כנראה העולם של הילדה קצת לא יציב אז צריך לחפש דרכים להרגיש שליטה כלשהי. אבל את הלגו צריך לאסוף. אני עשיתי סיבוב בגן וחיפשתי ״פרופס״ עזר. מצאתי דפים ומכסה של קופסאת פלסטיק, ניגשתי לילדה הסוררת ששיחקה בבובות עם ילדים אחרים שאף אחד מהם עוד לא הבין מי אני ומה אני עושה בגן, שמתי את הדפים בחבטה חזקה על השולחן מולם ואמרתי: 

״אתם יודעים מה הדרך הכי מהירה לסדר לגו?״ 

הילדה כבר הבינה שבאו לתפוס אותה וכמעט התחילה להתרחק אבל אני לא מוותרת בקלות, הוצאתי כמה לגואים גדולים מהקופסא ליד, שפכתי על השולחן ואמרתי להם: 

״אתם בטח לוקחים אותם ככה…  אחד אחד.״ 

והדגמתי אחד אחד. 

״אחד אחד אחד אחד…״ 

וממש ממש לאט. הילדים התחילו להתעניין ואני המשכתי: 

״אחד אחד אחד ואחד ואז… עוד אחד ואז עוד אחד ועוד אחד… איך אתם לא משתגעים? זה ממש ממש לא יעיל!״ 

שפכתי עוד כמה לגו ואמרתי בזמן שהם כבר צוחקים מכל האחדים שאני יכולה להגיד ברצף בלי לקחת נשימה:

״ככה אני אוספת לגו.״ 

וגרפתי את כל הלגו על הנייר עם המכסה של הקופסא והעברתי אותם עם הנייר למקום שלהם. הילדה הסוררות הבינה את הפוטנציאל ואמרה שהיא רוצה גם. נתתי לה ואז אמרתי שיש מלא לגו מתחת לשולחן בצד השני של הגן שצריך לגרוף. הילדים הסתכלו בשקיקה לכיוון השולחן של הלגו אבל אז הגננת כמעט הרסה לי את המומנטום וצעקה:

״מה זה? מי אמר שמותר להוציא את הלגו הגדול?״ 

אני הצבתי עובדה ואמרתי בקול גדול: 

״אנחנו גורפים את זה.״ 

משפט מספיק סתום כדי שאי אפשר יהיה להתווכח. הרגשתי שאני מאבדת את הקליינטים שלי והסתכלתי על הרצפה ואמרתי בקול מודאג: 

״מה, יכול להיות שילדים אחרים כבר סידרו את כל הלגו?״ 

לא ראיתי טוב אז השתטחתי על הרצפה כדי לראות את הרצפה בצד השני של הגן ואיתי גם שאר הילדים וראינו שעוד יש שם לגו. רצנו מהר כדי להספיק והילדה הסוררת עם הניירות והמכסה גרפה את כל הלגו לתוך הקופסא. אחרי זה אני והילדה לא נכנסנו לשום עימות. אחרי זה פשוט הייתי צריכה להגיד לה מה אני רוצה בקול רגוע והיא פשוט הייתה עושה. צריך לדעת עם מי להתיידד בשביל לנצח במלחמות. 

נשאלת כמובן השאלה למה זה טוב? הרי אי אפשר לעשות הפקה שלמה כל פעם שילד צריך לאסוף. אבל יש לי ניסיון ואני יודעת שאת ההפקה צריך לעשות רק פעם או פעמיים אחרי זה הילד פשוט מבין שאני עקשנית יותר ממנו וכך או כך את הלגו הוא ימצא את עצמו מסדר אז אנחנו חוסכים בהצגות. אבל זו פריבילגיה של סייעת. אם הייתי גננת על 30 ילדים לא היה לי רגע לעשות כאלו קסמים ותכלס סביר להניח שהייתי צורחת ומענישה. 

לפעמים אני תוהה אם יש עוד איזו דרך. משהו שעובד על קבוצה גדולה אבל עדיין משאיר אותי עם האופי שלי. אולי יום אחד אני אנסה. ככה לפני הפנסיה. אבל כנראה עוד לא. בינתיים אני יותר מידי נהנית לשחק מלחמות כוחות על ולזחול על הרצפה כשילדים זוחלים אחרי כמו אחרי גשש ביער. 

הבעיה עם בתי קפה תל-אביבים זה שהם סוגרים מוקדם. כבר קיפלו שולחנות ואני מתקפלת כי לא כדאי להיות לקוח סורר סתם בשביל להפגין ריבונות.