״חמאה״ בטעם מרגרינה. זה מה שיש להם בבית הקפה של בית המלון שבו לראשונה הגיתי לעצמי את המחשבה של לחזור לתל אביב. מי שמעמיד פנים שהוא תייר נדפק כמו תייר. יש משהו בבורגנות התל אביבית האמיתית שלא יאפשר התעללות שכזו. וזה גם בטח עולה לי הון קטן. קרואסון של אתמול מצופה ב״קראמבל״ מתוק מידי והפוך שביקשתי רותח והגיע פושר. אני רוצה פיצוי. אולי אעצור בבית הקפה הבורגני בכיכר רבין ואקנה לי פחזניה. למרות שלא בא לי יותר שום דבר מתוק. בא לי בייקון.

 

ירד קצת גשם. ראו את זה מהגן והילדים התלהבו. בבוקר השמיים היו נקיים מעננים ואני ניסיתי להסביר לילדים שעננים באים בעוד צבעים חוץ מלבן אבל הם היו סקפטיים. הם בני שלוש. זה אומר שהחורף הקודם הם היו סוג של חצי בהכרה ובכלל לא בטוח שידעו להגיד את כל סוגי הצבעים שיש. והשנה היו בערך שלושה ימים גשומים ויתכן והם בכלל לא זוכרים אותם. אז מבחינתם עננים זה בלבן. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. עכשיו הם רואים שהעננים בצבע אפור למרות שבמרכז תל אביב ליד שוק בצלאל אין כזה המון שמיים לוודא איזה צבע הענן. הבנייה צפופה מידי. כבר מתחיל להחשיך ומותר לשבת פה עם מחשב רק בחוץ. בקיצור בחירה גרועה בצורה יוצאת מן הכלל. אבל משרת מטרה כלשהי… כנראה. רציתי לשבת פה מלא זמן ועכשיו אני רואה כמה זה לא נחמד בכלל כשזה לא ספונטני. הילדים בגן היום היו דוברי צרפתית חובשי כיפה. מרתק. יש להם תפילה בבוקר והם שמים ״חזן״ תורן לעמוד עם הגב לכולם להתנדנד ולמלמל מילים שהילד לא ממש זוכר. לפחות ככה בר מצווה לא יהיה טראומה. אני פעם ראשונה בחיי שמתי לילד כיפה. 

ביליתי את היום בסביבת ילדים של עובדי אלילים. יש להם חפצים קדושים ומילים קדושות והגננת אמרה את ברכת המזון לפני כל ארוחה. רק מה משונה, בשאר הגנים, יש שיר קטן שהילדים שרים לפני האוכל, סוג של ברכת המזון אלטרנטיבית שאותה שרים בקפדנות ואסור לאכול לפני זה וכל הילדים שרים יחד בהתלהבות וכוונה. ובגן שבו שרו את ברכת המזון ״האמיתית״, הגננת מילמלה את זה מתחת לאף של עצמה בדרך אגב כשהילדים כבר אוכלים תוך כדי ולא ממש שמים לב שהיא בכלל אומרת משהו. יש להם סוג של מקדש קטן ליד המטבח. זה מעמד ל״חזן״ ומשהו שמדמה את הוילון שמסתיר את ספר התורה בבית הכנסת. זה הרגיש בדיוק כמו שמרגיש לי להיכנס לבית של מישהו ולגלות מלא איקונות של קדושים נוצרים עם ההילה שלהם מסביב לראש וצלב תלוי מעל המיטה. אני נכנסתי לבית של עבודה זרה. קצת כמו אישה מוכה שרק כשמרביצים לה היא מרגישה נאהבת. כאילו אלוהים לא יכול לאהוב אותך אם לא תקפיד על האורך של הציציות. 

הגננת הייתה דתייה גם כן. ובאופן משעשע היתה דומה לי בצורת החינוך ברמה נדירה. היא לא מרימה את הקול ומסבירה הכל בצורה רגועה ומכבדת. ממש ראיתי אותה חוזרת על עצמה שוב ושוב באותו הטון כדי להשיג את מה שהיא רוצה כי היא גם קלטה שכל מה שילד צריך זה מבוגר שיתעקש מולו. הגננת בגן ממול צועקת והילדים שלה הולכים מכות כל היום. כל כמה זמן כשהיא כבר מגיעה לקצה גבול העליון שלה וזה כבר לא עוזר לה, היא שולחת ילדים לגן השני לעונש. זה מצחיק כי הילדים ממש נהנים פה. רגוע ונחמד והם משתתפים בחוגים ומציירים ומדביקים והגננת מדברת עליהם כמו על בני אדם. אז איזה תמריץ יש להם לא לקבל את ה״עונש״ הזה. 

מצחיק איך שאף אחד במדינה הזו לא הצליח לעלות על הקונספט של: 

״בואו נבדוק מה עובד הכי טוב ונלמד את כולם לעשות ככה.״

זה יותר מידי אירופאי מתייפייף. לא, פה אנחנו לא עושים קיצורי דרך. בישראל כל אחד צריך לחצוב בהר את השביל שלו בעצמו וזה לא משנה שכולנו הולכים לאותו הכיוון. אז יש בחברה מאות נשות צוות שכל אחת מהן עושה מה בראש שלה בהתאם לאיך שגידלו אותה ומה שהיא הצליחה להבין במהלך חייה. לפעמים זה מרתק ומעורר השראה ולפעמים בא לי לשאול את הגננת למה נראה לה הגיוני לתרום כל כך הרבה למידת הסבל בעולם. כאילו, מה, אין מספיק? וזה לא מתוך חוסר רצון טוב. יש לה לב זהב ומלא רצון ונכונות, פשוט יש גבול לכמה בנאדם מסוגל להמציא שיטת חינוך כלשהי אם אין לו בכלל אופי של ממציא. זה לא דבר של מה בכך להבין את כל הניואנסים של המוח האנושי ומה גם שכל יומיים יש מחקר חדש שמבהיר שיש הסבר אפילו יותר מוצלח ללמה אנשים הם כמו שהם וזה יכול לחלוטין לשנות את הדרך שבה כדאי לדבר אל הילד. אבל אישה בת 50 שעוד מגדלת את שארית הילדים שלה או הנכדים שלה וזו ״משרת אם״ בשבילה וכשהיא מגיעה הביתה היא ממשיכה את העבודה בבישולים וניקיונות, לא תתחיל לחפש בשניית הפנאי שיש לה, מחקרים ברשת שמסבירים למשל מה היא ״הפרעת הימנעות פתולוגית מדרישה״. היא פשוט תצעק יותר חזק על הילד שאומר לה שאין לו ידיים כשהיא מבקשת שיסדר. כי סה״כ זה עובד. הרי ילד מבוהל בסופו של דבר מסדר. או מתפרע. ואם מתפרע אז מעבירים ל״עונש״ לגן של גננת שלא חושבת שלצעוק זה הפתרון. ושתי הגננות לא יודעות מה הן עושות טוב ומה לא טוב. הן פשוט מאלתרות בהתאם לרקע והיכולת שלהן. 

את הבוקר בכלל התחלנו עם חוסר כוח אדם. הסייעת של הגננת הצעקנית לא הגיעה הבוקר והגננת השקטה הלכה לעזור לה ואני מצאתי את עצמי לבד בגן של ילדים צרפתיים דתיים שלא יודעים בכלל איך קוראים לי. הכי חשוב זה ישר להגיד להם איזה משהו בקול חזק אבל לא דרישה שתעורר בהם התנגדות אלא סתם איזה משהו אינפורמטיבי כדי שיבינו שיש לי ערך וכדאי להקשיב לי. למשל: 

״את הפירות בסלסלה אנחנו נאכל אחר הצהריים בחצר.״

ואז הם רגועים. אני מבוגר שיודע משהו על העתיד. אפשר לשחק בשקט. 

אוף. בא לי קרואסון חמאה וקפה חם. בא לי הביתה לארומה ״מול זיכרון״. 

כמובן שהדבר הראשון שהגננת שאלה אותי על הבוקר זה ״את ישראלית?״ אני חנקתי את התסכול שלי וגמגמתי משהו בסגנון: 

״תלוי איך מגדירים ישראלי.״ 

והיא דייקה את השאלה. 

״את לא נולדת פה נכון?״ 

והיא בנאדם ממש נחמד. אפילו לא מבינה למה השאלה שלה מטרידה. זו מדינת מהגרים. רוב האזרחים שחיו בישראל מאז שהוקמה, לא נולדו פה. אז הם ישראלים? היא אמרה שיש לי מבטא. אני כבר לא יודעת איפה לקבור את עצמי. כן. יש לי מבטא. השפה העיקרית שאני שומעת זה אנגלית של יוטיוב והעברית שאני שומעת היא עברית של ילדים בני שלוש. אז יש לי מבטא. זה לא בגלל שנולדתי בארץ אחרת. וכבר אין לי כוח. אין לזה משמעות באמת. אין לי על מה להילחם באמת. רק למה כל כך עצוב לי לבלות את היום עם עובדי עלילים חמודים עם מבטא צרפתי. שאגב, כולם נולדו בארץ רק ההורים שלהם לא טורחים לדבר איתם עברית. מה הגבול של הזרות שאני מסוגלת להכיל לפני שאשבר? 

נשברתי. אני הולכת לקנות בייקון בטיב טעם.