אני עייפה. כנראה אני מזדקנת. ואם זאת נהיית יותר סבלנית ושקולה. לא מזיז לי כלום, לא ילדים משתוללים לא זה שאני סייעת אחת על 30 ילדים שלא זוכרים ללכת לשירותים בזמן. גם לא שהילד מחרבן במכנסיים בכוונה בשביל תשומת לב ואמא שלו אומרת בבוטות שמבחינתה הצוות של הגן הם העבדים של הבן שלה. גם לא אכפת לי שהחוג הסתיים והאוכל עוד לא מוכן והילדים מתחילים להתחרפן ושהסיר של המרק התרסק על הרצפה בעודו שוטף אותי מהראש עד הנעליים ושהצלחתי לנקות את עצמי רק לאחר שעתיים כי פשוט לא היה זמן. הדופק שלי לא עולה בפעימה. 

הרכזת ממש אוהבת אותי. היא מהטיפוסים שצריכים אישרור לעצמם ואני מהטיפוסים שלא מנכיחים את עצמם אז היא מבסוטה ממני. היא התלוננה שאני בוגדת. כאילו בצחוק אבל ברור שהיא אשכרה נעלבת מזה שאני עובדת בגנים שהם לא תחתיה. אז מה כבר יכולתי לומר… 

״אני לא בוגדת. אני שרמוטה!״ 

היא צחקה. אני לא. רק נתתי חצי חיוך כי בתאכלס אפילו זה לא ממש מעניין אותי. אין לי רצון שהיא תעלב אבל גם אין רצון שתיקשר וכנראה שצריך לעשות מאמצים עדינים כדי שתתאהב בי טיפה פחות. הכל משחק שחמט. מנצח מי שאדיש. פעם זה היה לגמרי כובל אותי. מישהו שנותן לי את התחושה שאני בעלת ערך רב. זה קבל אותי להרבה קשרים. עכשיו אני לא יודעת אם אני סוף סוף מבינה שאני בעלת ערך ולא רק למישהו מסויים אלא באופן כללי או שפשוט אין אף אחד מספיק בעל ערך מבחינתי שהערכה שלו תהיה בעלת משמעות. 

הרכזת חביבה למדי. ויש לנו הרבה שיחות בעלות תוכן פילוסופי בניגוד לגננות אחרות שאיתן השיחות הן בעיקר רכילות ותלונות. אבל היא לא מחדשת לי חצי דבר. רק עוד בנאדם. ובני אדם הם מאוד מעניינים בקטע אנתרופולוגי אבל אין אצלה מידע חדש באמת. רק קצת נחת של להיות בסביבה עם אדם מודע וחושב. היא האדם היחיד בחברה שנראה שנהנה כשאני מעלה סוגיה לדיון. ולא סתם זורקת הערות חסרות המשכיות. היום היא סיפרה לי שהבת שלה בת ה 17 מבקשת ממנה רשות לחזור מאוחר הביתה. אני צחקתי ואמרתי שאני בגיל 15 כבר תפסתי טרמפים לתל אביב בלילה. ודיברנו על ההבדלים בין הדורות וההבדלים באישיות ואיך הילד גדל אחר כך. לא משהו עמוק במיוחד כי בכל זאת אני הייתי עסוקה בלטאטא את הרצפה והיא ניסתה להרגיע ילד בוכה, אבל כמה משפטים שנאמרו גרמו לי להעריך את שיטת ההורות שלה ולבסס את התפיסה שלי שכל אחד שונה ובעל צרכים משלו. אבל עדיין אין ממש חידוש. 

כשהייתי מדברת שעות ברצף עם החברות שלי בתיכון על מה הוא טוב ורע, איך בנוי היקום ומה היא משמעות החיים, אז חשבתי שאני ממש צריכה את הדיבורים האלו כדי להתקדם. היום אני מבינה שבעיקר חשבתי בקול רם והנוכחות של הצד השני היתה סמלית. מצד שני המורים בחיי היו אמיתיים. המידע שהיה להם עיצב אותי. האם לי יש מידע כזה? אולי יש אנשים שלמדו ממני כמו שאני למדתי מהמורים שלי ואני אפילו לא מודעת לזה. הרי המורה שלי לגאוגרפיה לא יודע שאני עדיין מצטטת אותו אחרי 25 שנה. מה התגמול בפועל? תשומת הלב באותו הרגע? כמו תשומת לב של קהל? ברור לי שבזקנתי אהיה מורה. פשוט כי מבחינתי זה מה שכל אדם אמור לעשות בזיקנה. זה התפקיד. אבל אולי כשאהיה זקנה כל מה שאני יודעת כבר אשכח או אאבד עניין. מה אם אגיע לזיקנה ואחשוב שאולי פעם היה מעניין אותי לדבר על פילוסופיה אבל עכשיו למי איכפת. 

למעשה… אולי זה כבר קרה. אולי פשוט אני חייה את החיים שלי הפוך. כבר הייתי זקנה. כבר לימדתי והשקעתי ונתתי מעצמי ועכשיו הגיע הזמן שלי לקבל ולשגשג. אולי אמות בזיקנה בשיא העשייה שלי. זה יהיה מצחיק. בינתיים היה לי יום סבבה לגמרי פשוט מעייף. לא זוכרת שככה הייתי עייפה בקייטנות הקודמות. מצד שני זו הקייטנה הראשונה שאותה אני עושה בלי קפה. רק ירקות טונה ותה עם גלוקוז. מצד שלישי לא היו לי נפילות אנרגיה ומצב הרוח היה יציב כל היום. זה די מוערך. 

אני רוצה מורים חדשים. ואני רוצה אנשים ללמוד איתם. אנשים רציניים מלאי תשוקה אבל כאלו שלא עולים עלי במאה מידות וגורמים לי להרגיש כישלון. משהו במידה שלי שיקדם אותי הלאה. אולי ילדים ילמדו אותי? אולי אתחיל ללמד בבית ספר ואז סוף סוף אקבל מידע חדש. לילדים תמיד יש מידע חדש. רק חבל שהקול שלי הולך אחרי 5 משפטים. ועכשיו גם נגמר לי החשמל בטלפון. רק שעדיין אין לי כוח לקום ועוד מוקדם לקחת את הרכבת חזרה לבנימינה כי כל עם ישראל בדרכים עכשיו. 

הבוקר לא ספגתי את האנרגיה של הנוסעים. כנראה שזה עוד לא הצטבר. או שאולי אני פיתחתי חסינות? תל אביב עדיין לא נראית לי כמו פעם. משהו חסר. דהוי. לא מלהיב. אני הייתי רוצה לשגר את עצמי לדירה החמודה שלי עם הריח אורנים והנוף של העמק מהמרפסת. תיכף לא יהיה. אבל נראה לי זה בסדר. אני חושבת שזה אצלי בפנים. כמו שהאורות היפים ששמו בקניון של איכילוב לחנוכה משמחים אותי אז יש עוד המון דברים יפים ונעימים בעולם. האמנות היא בתוך המתבונן. 

תיאורטית אני יכולה לעבוד ככה שבועיים מתוך חודש, לעשות 4000 ש״ח ואז שבועיים לשבת בבית. רק בתנאי שאני לא משלמת על מחייה 🙂 העולם היה יכול להיות מאוד נעים אם לא היה צריך לשלם על מחייה. הרי פעם לא היינו צריכים. פעם היה אפשר לעשות מחסה מאבנים ועלים וללכת לישון בשקט. לעבוד רק כשרעבים ושאר הזמן לרדוף אחרי בחורות ולבהות בשמיים. עכשיו בשביל הזכות לשים אבנים בערימה צריך להשקיע מאות אלפי שקלים בשטח ואז עוד איזה עשרים אלף על אישורי בנייה ולשים את האבנים בצורה שהשלטון המרכזי מרשה לשים אותן אחרת קנס. וכל זאת למען הזכות להרגיש ביטחון. 

הרי זו העסקה. אנחנו נותנים לשלטון המרכזי לצמצם לנו את החופש ולגבות מאיתנו תשלום והוא בתמורה מספק ביטחון. אבל אם אין ביטחון? אם אנשים תוקפים אחד את השני ברחוב והשלטון לא מסוגל או מעוניין להגן עלינו, אז מה הרווח? למה אני צריכה לשלם לו ולתת לו להכתיב לי את חוקי המשחק אם אני לא מקבלת בתמורה כלום? סתם כי אנשים שכחו שתאורתית הם בכלל לא צריכים אותו? אני לא שכחתי. אני יודעת לשים את הראש על החול במדבר ולהירדם כשווה בין שווים. כי העקרב לא מתעניין בי יותר מאשר ביעל שמטיילת על הגבעה. והיעלים לא מתים במסות מעקיצות עקרב. רק טיפה קר. אבל בשביל זה אני יכולה לעבוד קצת ולקנות שק״ש למינוס 20. ועוד קצת בשביל בקבוק שמן זית וכרוב ואולי קצת טונה ועדשים. זה לא עולה אלפי שקלים ולא מחייב משרה מלאה. 

אגב, העניין הזה עם הגבות גאוני. אין גבול לכמה נדיבות וחיוכים אני זוכה להם במהלך היום. פשוט כאילו שמתי לעצמי שלט מעל הראש שאומר: 

״אני אדם טוב ושווה להיות נחמד עלי. באמת״ 

ואף אחד לא אמר לי מילה. אפילו הרכזת שלא חוסכת בכנות. כנראה שאנשים פשוט לא שמים לב. כמו שבתיכון התחילו להגיד עלי שהשתנתי, ״נפתחתי״ וממש נהייתי ״מלאת אור״… וחברה טובה שלי עם שכל ויושר, אמרה להם בלי להתבלבל: 

״כן. היא מוארת כי היא צבעה את השיער לבלונד.״

ואנשים לא מבינים למה הם אוהבים מישהו. אני יודעת. אני יודעת שאת האמא הנמוכה עם היציבה השפופה והשיער המחומצן בזול אני פחות אוהבת ואת הויקינג הבלונדי שכמעט פוגע עם הראש במשקוף של דלת הכניסה אני מחבבת ביותר. ככה אני. שטחית. וזה בכלל לפני שהבנתי שהמחומצנת היא זו שרוצה שינגבו לבן שלה את התחת והויקינג אוסף את הילדה שחצי מהיום היתה עסוקה בלחבק אותי. ככה זה. כנראה פשוט תחושה. אגב לי אין העדפה. הילדה שנתלתה עלי בחיבוקים והילד שחירבן על עצמו בשביל תשומת לב, מבחינתי רצויים באותה המידה. כל עוד הם לא משעממים אני בסדר איתם. וגם השטחיות שלי היא שטחית. אחרי שתי מילים עם ההורים אני עלולה להחליף לחלוטין את העדפה שלי. יש מצב שהשקפת העולם של האמא הגועלית דווקא תהיה לי יותר מרתקת ואילו הויקינג יהיה לי תפל וסטנדרטי. אבל לעולם לא נדע כי אין לי כוח לתקשר עם אף אחד מהם. העיקר אני עשיתי את שלי. גרמתי לילדים לקפוץ לתוך השטיח כאילו זה למים ולזחול לרצפה כאילו זה בריכה, להסתובב במקום ולהעמיד פנים שהם סביבון ולעשות תורות מי מדבר במיקרופון שהוא בעצם טוש וכל השאר חוזרים אחריו כדי שהוא ירגיש בעל השפעה. וכל זה בלי טיפה של מאמץ או תכנון. סתם היה לי רגע פנוי. זה היה בשביל הכיף שלי כדי שלי לא יהיה משעמם. באותה המידה נהנתי לנקות את המרק מהרצפה. העיקר שלא יהיה משעמם. 

עכשיו לסופר של איכילוב לקנות טונה ועגבניות למחר ואז לרכבת. מקווה שכבר התפנה לי מקום לשבת על הרצפה באחד הקרונות כי ברכבת של 16:58 אפילו זה אין.