אני בשולחן העגול. מולי יושבים גבר מבוגר ובחור צעיר ומנסים לסכם מכירת נדל״ן עם מישהו בטלפון. נשמע שהם משפצים בית ומנסים להתאים ללקוח. הם אוכלים כריך חביתה ויש לו ריח חזק. גם לטלפון שלהם יש קול חזק והם כל הזמן מדברים בינם לבין עצמם. ניסיתי להסתובב עם משקפי שמש אבל זה לא עובד. אני לא יודעת אם אי פעם אמצא משקפיים שאני יכולה ללכת איתן. כל פעם שיש לי משקפיים על הפנים אני מרגישה כאילו מישהו מנופף לי עם היד מול העיניים ואני לא מצליחה להתפקס כמו שצריך. הייתי עם המשקפיים בערך חצי שעה ועכשיו אני מתקשה לפקס את הראיה שלי בארומה והכל נראה טיפה מטושטש. זה יעבור. חבל שככה. הבנתי שאחת הסיבות שאני לא אוהבת לצאת מהבית זה כי האור חזק לי מדי. זה ממש משפיע על המצב רוח שלי. תמיד אהבתי ימים מעוננים אבל לא חשבתי שזה משפיע על ההתנהגות שלי עד כדי כך. בימים האחרונים בכל זאת ממש רציתי לצאת…

הבחורים כבר ממש התחילו לצעוק אז עברתי מהשולחן העגול הגדול לדלפק של המחשבים, רק שיש מקום רק עם הגב לאולם וזה מצער. 

היום עדיין אביב. זה לא מסתיים. כבר אמצע דצמבר ובחוץ חם ושמשי. ואפילו יותר בוהק מאשר בקיץ כי האוויר נקי מפיח והשמש צורבת את העיניים. אני כל כך רוצה לטייל אבל לא מצליחה להביא את עצמי לצאת. באחד הבקרים ישבתי ליד החלון והבנתי שברגע שיש אור חזק אני נרתעת מלצאת. בבית יש לי וילונות ירוקים כהים מהתקרה עד הרצפה אז אני משחק איתם מחבואים מהשמש. כל כמה שעות מזיזה אותם ככה שהם יסתירו את הקרניים הישירות שנכנסות לתוך הדירה אבל פותחת את שאר הוילונות כדי שעדיין יהיה אור. אני ממש אוהבת אור ולא יכולה לחיות במקום בלי חלונות גדולים ושקופים אבל גם לא יכולה להתמודד עם אור ישיר. סוג של מלכוד. ופה החלון הענק של המרפסת פונה דרומה והחלון השני מערבה ויש המון אור ישיר. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי בסנט פטרבורג ואני ואמא שלי הלכנו לסרט ב-21:00. יצאנו מהקולנוע ב-23:00 ובחוץ היה מואר כאילו ארבע אחר הצהריים. נזכרתי כמה זה נעים שרוב היום הוא מואר אבל סוג של שקיעה. חצי בוקר זריחה וחצי ערב שקיעה ורק בצהריים יש שמש ואפילו היא לא ממש מעל הראש. תמיד נעים. למה אני מתעקשת? כמו בחורה שרודפת אחרי הבחור היחיד שעושה לה רע. 

ראיתי סרטונים על איך מורידים שלג מהגגות. במדינות בהן יש המון שלג, הוא נערם על הגגות בשכבה של כ-2 מטרים ובשביל להוריד אותו צריך לעלות לשם עם מכשירים מיוחדים או לנסר אותו עם חבל מיוחד כמו גבינה. ואז כשהוא משתחרר הוא נופל למטה בקוביות בגודל של אוטו ומעיף לשמים רסיסים של שלג והכל כמו משחק ילדים כי המסה המטורפת הזו שנופלת למטה פוגעת בעוד איזה מטר של שלג ששוכב על האדמה והכל למעשה רך ולא מזיק. נותן תחושה של ״ג׳ימבורי אלזה״ ענק. 

זהו. הבחורה שישבה מולי בדלפק המחשבים הלכה ואני התמקמתי לי במושב שלה… למעשה לא במושב שלה בדיוק. החלפתי כסאות. היא נראתה לי עצובה ולא רציתי לשבת על הכיסא שהיא ישבה עליו. 

סבתא שלי שמתה אהבה חורף יותר מקיץ. זה למרות שמבחינתה חורף זה לשבת בבית ולהשתעמם ובקיץ זה להיות בגינה ולגדל עגבניות בחצר ולקטוף פטריות ביער. עדיין היא אמרה שהחורף כל כך יפה בעיניה שהיא מעדיפה חורף. זה טוב איך שכל החיים שלה היא הייתה בנאדם קשה ביקורתי ולא נעים אבל בשנים האחרונות של החיים שלה היא הצליחה להתרכך מספיק כדי שמה שאזכור ממנה זה את מה שהיא אהבה ולא את מה שהיא התלוננה עליו. 

אני במסע היפרדות. יש מישהי שרוצה לחתום על הדירה שלי וכל דבר שאני מרימה בבית שלי אני ישר חושבת שאצטרך לזרוק. אני משתדלת לאחסן הפעם כמה שפחות. אתמול סוף סוף אחרי שנה שלמה הבנתי שלפתח של המיזוג המרכזי יש ריח של טחב וזה עושה לי כאב ראש. זה מה שעשה לי את כאבי הראש ולא סוכר ולא כלום. ביליתי כמה ימים שלמים בבית וכבר התרגלתי שבאמצע היום אני לוקחת כדור נגד כאבים ואתמול פתאום ממש הרגיש לי שאני חייבת לברוח החוצה אבל כבר היה מאוחר בשביל לטייל ומוקדם מידי בשביל לצאת לריצה וכבר היה לי כאב ראש ואי אפשר לרוץ עם כאב ראש ואפילו הכדור שלקחתי שעה לפני זה לא מספיק עזר. אז יצאתי למרפסת ומיד הרגשתי טוב יותר. וזה לא שהבית לא מאוורר. יש לי חלון גדול ואת הדלת למרפסת ושניהם פתוחים כל היום וכל הערב ורק בלילה אני טיפה סוגרת את הדלת כדי שלא תנשוב עלי רוח חזקה בשינה. ישבתי בחוץ והכאב עבר. חזרתי פנימה והוא התחיל שוב. 

לקחתי שקית של איקאה, עליתי על כיסא הבר שלי ודחפתי את השקית לתוך פתח האוורור ככה שהיא מכסה את כולו. התיישבתי על המזרונים שלי ואין כאב ראש. פשוט ככה. וזה לא שיש ריח של משהו משם אבל כל פעם שהייתי עוברת מתחת לפתח הייתי מרגישה לחץ קל ולא הייתי מבינה למה זה. חשבתי שזה בגלל שזה המסדרון והוא צר ולא מתאוורר מספיק אבל לא. עכשיו שהפתח סגור אין יותר תחושת מועקה במסדרון ואפילו כשאני יוצאת מהבית ונכנסת חזרה לדירה ההרגשה טובה יותר. לפני זה הכניסה היתה לא כל כך נעימה. מצחיק שלא הבנתי את זה לפני כן. טוב… יש לי עוד שלושה שבועות בדירה אז לפחות הם יהיו בלי כאבים. 

בדלפק עומדת בחורה דקיקה עם פנים עדינות בסווטשרט עובר סייז תכלת מכנסיים שחורות מחויטות, נעלי עקב דק וכיסוי שחור שעוטף לה את כל הראש, הצוואר ושארית הבד הרך נופלת על הכתף. יש לה לק בורדו וטבעות זהב על האצבעות. יש לה קול נמוך חזק ויציב ותנועות הגוף שלה מלאות כוונה והליכה קפיצית. בית קפה מלא אנשים ופתאום בנאדם אחד עם נוכחות. מעניין מה נותן למישהו את הנוכחות הזו. אולי תשומת הלב של האלים לא ניתנת לכל האנשים שווה. אולי יש אנשים או רגעים שמקבלים יותר תשומת לב. אולי זה כמו להיות השחקן הראשי בסרט. שאר האנשים הם קצת תפאורה ואפילו לא ממש מבינים את זה. פשוט חיים על אוטומט ואז יש את האחד הזה שמניע את העלילה שצריך להיות יותר ערני ונוכח מהשאר. האלים מחליטים לאן הם רוצים שהעלילה תתקדם ואז מעירים את הדמות הרלוונטית ונותנים לה יותר צבע כדי שיהיה לה קל להזיז עניינים. 

אני חושבת שהתחלתי להתמקם פה בדלפק ולהנות. הבוקר אפילו לא רציתי לצאת לארומה לכתוב, רציתי להישאר בבית ולצייר. יוצא לי לא רע. מי היה מאמין. אני מעתיקה ציור של מונה עם חתן וכלה שרוקדים ולמרות שזרקתי זין על הקפלים של השמלה הלבנה, הם יצאו סבירים למדי. יש לי חשק עכשיו לצייר את הציור של הזונה עם החתול השחור. סוף סוף הצלחתי להבין איך עובדים עם צבעי השמן בזמן שהם עוד לא יבשים עד הסוף. זה ממש כיף. אני מתחילה לשחק עם הצבעים ולהוסיף גוונים תוך כדי ולשנות ולהתאים וזה מרגיש פתאום פחות לצייר ויותר לפסל בחימר. תמיד אפשר להוריד את מה ששמתי או להוסיף את מה שהורדתי. כמו לסדר קוביות באין סוף דרכים, הכל פתוח. בא לי לשבת ולצייר בנחת לאיזו שנה. אני חושבת שסוף סוף הצלחתי להפנות כלפי עצמי את האנרגיות שאני בדרך כלל משקיעה בלפתח יכולות של אחרים. אולי הצלחתי לעשות סוג של הזרה לעצמי כדי שזה יתאפשר. רוב החיים שלי חשבתי שאני רוצה ללמד אנשים. אני חווה את הריגוש שלהם מהגילוי של יכולות וזה מדרבן אותי להשקיע בהם. ואתמול כשחשבתי ללמד פתאום הרגשתי שאין צורך יותר. אני יכולה להתרגש מהלמידה של עצמי. 

מחרתיים אני נוסעת לתל אביב לעבוד בקייטנה ובערב לחברים לחגוג יומולדת למיונז. מסתבר שהמציאו אותו לפני איזה מאתיים שנה, רק שיש ויכוח בין הצרפתים לספרדים מי היה הממציא. זה נקרא ניכוס תרבותי? הצרפתים ממציאים מיונז והרוסים הופכים אותו למאכל לאומי? בכל מקרה אמרתי שנעשה סלט תפו״א ואביא בלונים ונרות כדי לחגוג כמו שצריך. אז אוכל קצת תפו״א. מקווה שזה לא יהרוס לי כלום. אני עדיין מנסה למצוא את האיזון הנכון בין מה שאני חושבת שבריא בשבילי לבין איך ששאר העולם מתנהל. אז אני אוכלת בעיקר סלט ודגים וגלוקוז ומדי פעם קרואסון עם חמאה שוקולד וקפה שחור. אז בשלישי זה יהיה תפו״א וכמה סיגריות. נחייה עם זה. אי אפשר למגן את עצמי מסכנות תזונתיות בלי לחיות על אי בודד. 

יש בעולם נשים שמשמינות מוזר. יש לבחורה פה פרצוף שמנמן, ציצי ענק ובטן גדולה שתומכת בו ובצדדים היא עגולה באגן ואז היא מסתובבת וכל המאחורה שלה, קו ישר. אין תחת. אין אפילו קימור קל בגב. איך היא לא נופלת על הפרצוף? לי זה הפוך. הכל ישר לתחת. אם אני משמינה אני פשוט נראית כמו ברווז. אפילו התחלתי איזו תקופה ללכת עם התיק גב שלי מקדימה כמו תיירים פרנואידים כדי לאזן את היציבה. 

אני חושבת כל הזמן על איך אצליח לצייר כשלא יהיה לי בית. חושבת על לצייר בצבעי פנדה שהכי דומים לצבעי שמן או אולי להשיג מזוודה דקה ולשים שם את הציורים בזמן שהם מתייבשים. ואז אני עושה לי אוכל וחושבת כמה זה יהיה לא נוח כשלא יהיה לי מטבח ומה אני יכולה לאכול בעיר שיהיה גם בריא וגם זול. והכל נראה לי ממש מסובך. ואז אני חושבת שאין לי דרך סבירה לפרנס את עצמי ועל זה שעכשיו חורף ואי אפשר לישון בחוץ ובשביל להתחיל להרוויח כסף נייד אני אאלץ סוף סוף להתמודד עם הבירוקרטיה של לפתוח עסק ולהתחיל לחיות עם האצבע על הדופק של כל החשבוניות/קבלות/תלושים/ דוחות. זה עושה לי חררה. 

כמעט שלחתי קורות חיים למשרת שימור ארכיאולוגי. זה נראה לי מושלם בשבילי. עבודה רגועה בשכר סבבה ביותר בשיפוץ עדין ואמנותי. פשוט חלום. רק מה, זה לא מזיז אותי מטר לאיפה שאני רוצה להיות. ומה שאני רוצה זה להצליח לפרנס את עצמי מיצירה. אין לי מושג איך אבל אם אקדיש את הכוחות שלי לארכיאולוגיה אני גם לא אדע. כמובן שאלמד דברים חשובים. אשיג מקצוע ובטח אעשה רישיון נהיגה ואגור באיזו יחידת נופש מעוצבת עם ג׳קוזי וחצר בצפון באיזה ישוב קטנטן ופסטורלי. וזה ירגיש בדיוק כמו שהרגיש לעבוד בשיקום בטון. הכל יפה ונוח ויציב ומתגמל, ואין עתיד. אם היתה לי משפחה אז זה היה הגיוני כי מי שיש לו משפחה חושב שהם העתיד. ואז כשהילדים גדלים מגלה שטעה. אני יודעת שזה לא יספק. אני יודעת שאם אחליט להתמסד זה רק ירעיל את הבאר וידחה את התיקון לתקופה שבה זה יהיה יותר קשה. 

אני רוצה עגיל בשפה. כאילו אני בת טיפשעשרה. אולי יש לי משבר גיל ה-40. תמיד רציתי וזה תמיד נראה לא קשור. עכשיו ששום דבר לא קשור אז אין מניעה. עוד דבר מעניין שגיליתי זה שכשאני מרתיחה חלב הוא לא עושה לי תגובה אלרגית. מצחיק. כל הזמן הזה לעגתי למי שמזמין הפוך רותח והנה אני רואה בעתיד שלי שאני אצטרף אליהם. למרות שבתל אביב קפה כבר עולה כמו ארוחה שלמה אז לא יודעת איך בכלל אחייה שם. אבל התחושה שלי אומרת לי שכשהמצב נהיה חמור והעולם נכנס לתקופת מצוקה יש שתי אופציות. או להתרחק מהמרכז עד לקצה הקיצון ולחיות באמצע שומקום עד יעבור זעם או להצמד כמו תינוק לציצי למי שמרוויח את הכסף כדי לגלוש איתו על הגל. נראה שאני בוחרת באפשרות השנייה. 

אני מתכננת לגור בתל אביב ולא סתם בתל אביב אלא באזור הכי יקר בתל אביב. לא ברור עדיין איך. אבל זו התוכנית. פשוט כי הבנתי שיש לי מחלה חשוכת מרפא. אני תלויה בבני אדם. בלעדיהם אין לי מוזה. אז אם אחיה בחור תחת לא ארגיש שעובר לי הזמן. זה קצת סותר את המטרה של חיים. אז עדיף לי לחיות על אש גבוהה אפילו אם זה יותר מסוכן. מיתון מלחמה ובצורת ואני חושבת שזה הזמן המושלם לנסות להיות עשירה כקורח. יש ביד 2 מודעה לדירה עם סלון בגובה 6 מטר בבניין בנווה צדק שיש לו חדר כושר ובריכה. נראה לי מצויין. אוכל לתלות שם טיסו ולהתעופף לי מול הנוף של הים בגובה 12 קומות. זה 15 אלף בחודש. זה אומר שאני צריכה להשלים עם זה שאני משלמת כמה אלפי שקלים מס הכנסה. אני צריכה לזכור למצוא דירה בלי ריהוט כדי שאוכל לשים בסלון טרמפולינה וערסל בחדר שינה. ומרפסת שבה אגדל עגבניות ואשן בקיץ. בקומה 12 אין יתושים. 

את הציורים שלי אני מציירת בלי לחץ. אני נהנית. למרות שלגרום לעצמי להתחיל מרגיש כמו לתלוש ציפורן. משהו ב״צריך לשבת לצייר״ גורם לי להתהלך בדירה בסיבובים ורק לחפש מה עוד אפשר לאכול או לנקות כדי להימנע מהכאב. זה רק הלהתחיל. בשנייה שאני מסדרת את הכן ציור ומתיישבת עם השפורפרות והמכחולים על השולחן כבר נהיה לי כיף והכל טוב. אבל עד אז… וואו זה סבל. אז אני מרמה. אני אומרת לעצמי שאני לא באמת אצייר. אני רק אסדר את הכן ואסתכל על הציור ואז אחזיר למקום. אני רק אוציא את השפורפרות כדי לראות אם חסר לי צבע. אני רק אפתח את האריזה של המכחולים החדשים כי זה כיף לפתוח אריזות חדשות. המכחולים ממש יפים. ונוחים ואני רק אבדוק אם אני יכולה לשים את הנקודה הקטנה עם המכחול הדק ביותר במקום בו לפני זה לא הצלחתי לדייק. וככה אני מוצאת את עצמי נשאבת לתוך העולם המקביל של הציור ומתעוררת ממנו אחרי שלוש שעות, מסתכלת על הציור שלי ופאק! זה יצא טוב! הבעת הפנים שלה מדוייקת ואפילו הורוד של הלחיים נראה אמין ומי היה מאמין שאני, אני בכבודי ובעצמי אצליח לצייר אוזן! שנראת כמו אוזן! 

אני חושבת שזה מה שקנה את הבחורה שהחליטה לחתום על הדירה. היא ראתה את הציור שלי ואמרה שזה ממש יפה. לגמרי. אני מסכימה. בטח התת מודע שלה אמר לה שאם היא תגור בדירה של מישהי שמציירת כל כך יפה אז היא תוכל לעשות דברים יפים גם. זו הדרך הכי חביבה לשנות את העולם. 

אז אעזוב לי את חוף המבטחים שלי ואלך לתוך הסבך. אם אני מצליחה ליצור יופי במקומות בהם אני חייה למה שלא אתחיל ליצור יופי נייד? אני אעשה מעצמי את מה שעשיתי לדירה. כשעברתי לשם הדירה נראתה כמו חדר בבית מלון של זונות בתחנה המרכזית. הטיח התקלף, טחב בפינות וקירות בצבע צהוב דהוי עם וילונות בד בז׳ מלאי אבק מלפני 30 שנה. ושכבה עבה של לכלוך דביק על כל משטח כולל רצפה. עכשיו זה נראה כמו מפקדה של יצירתיות ויופי. הפרקט הנקי זוהר בחום אגוז באור שמש רך וקשת מרצדת על הקיר מבקבוקי הזכוכית שלי בזמן שעגבניות אדומות מבשילות על שולחן החלון הגבוה ליד הוילונות הירוקים שקשורים בשרוך לבן כשלג כמו הקירות, המלופף סביבם כמו סנדל רומי סביב קרסול. בפינה של החדר על שרפרף עץ קטן עומדת מראה ענקית עם מסגרת לבנה מעוטרת, בצד השני עומד כן ציור עם גרילנדה תלויה שבערב נותנת קונטרה לאור שמגיע מהמנורה שמונחת על הרצפה בדיוק באלכסון בצד השני של החדר. המנורה מעוצבת כמו פנס תאורה מקצועי של סט קולנוע (אחת הקניות אם לא ״ה״). באמצע החדר יש שולחן נמוך משיש שעליו יושב האיימק שלי (שאני צריכה למכור בפרוטה וחצי) ולידו מזרון מקופל בצורת כורסא שעליו שמיכה דמוי פרווה אפורה. וכשיושבים שם רואים גם את העגבניות והחלון עם השמיים בהם משייטות הציפורים ואת העננים וגם את הנוף של העמק מבעד לחלון דלת הזזה הענק למרפסת. במרפסת יש שולחן, שני כסאות, ערסל, עציץ של רוזמרין ומספיק מקום להתהלך בו אם צריך לשנות נקודת מבט להליכת תהליך החשיבה. אבל את כל היופי הזה רואה רק אני. ואם אני אעשה את עצמי בדמות הדירה שלי אוכל להראות את היופי הזה לאחרים. זה גם בטח יוצא יותר הגיוני תקציבית. מאז שעברתי לדירה הזו הוצאתי אלפי שקלים ושעות של עבודה על כל מה שהופך אותה למקום נפלא לחיות בו. ושום דבר מזה לא אוכל לקחת איתי. רק הוילונות עלו לי 600 ש״ח. והם לא יכולים להיות בשום מקום אחר. הם שייכים לדירה. ואם מי שתעבור לשם תחליף וילונות אז הדירה תהפוך למשהו אחר. יהיה לה גלגול הבא. זה גם בסדר כי זה יהיה בהשראת הגלגול הזה ואם לא הייתי שמה וילונות ירוקים אז אולי לא הייתה מתפתחת אצלי השראה למשהו טוב אפילו יותר. אם אשקיע את הכסף הזה והזמן הזה בלהפוך את עצמי למעוררת השראה זה יהיה ממש מדליק. רק צריך להימנע מהמלכודת של אובייקט מיני ויהיה בסדר. אני חושבת שפה הגיל שלי בא לטובתי. יכול להיות ממש מגניב אם אצליח ליצור יופי א-מיני חסר גיל. זו משימה ראויה יותר מלשמר עתיקות. 

ועכשיו אלך לי לקנות מטליות לרצפה כדי לדחוף לפתח האוורור כדי לאמאם את הרעש שהשקית איקאה עושה ברוח כי בלילה הצלחתי לישון רק כששמתי אטמי אוזניים.