בושה.

זה ממש מצחיק. צריך כל כך מעט כדי להביס אותי :)))) הקצפת בארומה היתה חמוצה טיפה אז החלפתי אותה בקרואסון ושוקולד. העובדים פה הכי קלולס שאפשר. אני ניגשתי לדלפק ופניתי בשקט לבחורה בקופה ואמרתי שהקצפת לא בסדר והייתי רוצה לקחת משהו אחר במקום. היא לא הבינה מה אני אומרת. חזרתי ואמרתי שהקצפת חמוצה. היא הסתכלה עלי במבט אטום ואמרה: 

״יש רק טעם אחד.״ 

אני אמרתי שהיא מקולקלת והיא צועקת על כל הבית קפה לחברה בעמדת הכנות: 

״שו מקולקלת?״ 

אני חוזרת ואומרת שהיא לא טובה ואז הבחורה מבינה והולכת לדבר עם החברים שלה על מה לעשות למרות שכבר שאלתי אם אני יכולה לקחת משהו אחר ואני שומעת אותם מדברים בקולי קולות על זה שזה מקולקל ואז היא חוזרת אלי ואומרת:

״את רוצה משהו אחר?״ 

אני ממש ניסיתי, כמו שהסבתא היהודיה שלי לימדה אותי, להצניע את זה שהמארח טעה והמארח מסתבר סתם היה מתוסכל מזה שאני לא מדברת מספיק חזק וברור. יענו הייתי צריכה להגיע ולצעוק: 

״זה לא טוב! תביאי קרואסון.״ 

ואז היה היתה הרבה פחות מתוסכלת ממני. נו מילא. זה המחיר של לחיות בחברה רב תרבותית. מיותר לציין שהם לא בדקו את המכונה של הקצפת לראות על מה אני מתלוננת. אבל זה החיים. כנראה שהקצפת צריכה לחזור עוד כמה פעמים עד שזה יפסיק להשתלם להם למכור אותה ואז הם יחליפו. ואין ממש מה לעשות עם זה פשוט הם חלק ממנגנון שאלו הם החוקים שלו. מעניין איך המערכות שלי בגוף יקבלו את הקרואסון והקפה. בינתיים זה היה הקרואסון הכי טעים שאכלתי בחיי. הוא היה ישר מהאפיה ושמתי עליו מלא חמאה וקינחתי בשוקולד קטן ועכשיו אני יכולה לשבת לי בשלווה בדלפק של המחשבים עם הפנים לאולם כשבחוץ אפור וגשום ובפנים יש בדיוק מספיק אנשים כדי שיהיה רעש רקע נעים, וללגום מהקפה השחור שלא שתיתי כבר שבועיים. 

וחוץ מזה יש מצב שפתרתי את תעלומת חיי. 

כל כמה זמן ביוטיוב יש איזו גברת שקוראת בקלפי טארוט (white feather tarot) שאחד הקלפים שהיא מציגה ממש בולט לי בעין אז אני מקשיבה למה שהיא אומרת עליו ועף לי הסכך. כל החיים פתאום נהיים יותר בפוקוס ואני יושבת אחר כך כמה ימים מעכלת את מה שהבנתי. אז תודה על זה והכל. אבל אני כמובן כמו עם כל דבר טוב, נוטה להשתמש בזה יתר על המידה ולוחצת שוב ושוב על קלפים שונים שהיא מראה בניסיון לשחזר את אותה ההרגשה ולרוב זה סתם דיבורים שלא מזיזים לא הר ולא גבעה ובעיקר עושים תחושה של ״אינפוטיימנט״ רוחני. אבל הרבה זמן לא הקשבתי לה וסתם פתחתי יוטיוב לראות עוד פרק של המכשפה עקרת בית משנות ה 60 (Bewitched) וקפץ לי הקלף עוד לפני שהבנתי מה אני רואה. אז פתחתי את הסרטון, חיכיתי בסבלנות שהפרסומת המטופשת תיתן לי להעביר אותה ואז עברתי ישר לחותמת הזמן של הקלף שלי. ואז שמעתי משהו שכנראה שמעתי כבר המון פעמים בכל מיני וריאציות שונות. 

״יש מערכת יחסים שבה מישהו פגע בך מאוד ולצערי הוא לא מצטער על זה שפגע בך והדבר היחיד שהוא מצטער עליו זה שהוא איבד את מה שהיית נותנת לו. ובמקום לחשוב על הנזק שהוא עשה לך הוא רק חושב על הדברים הטובים שהוא היה נותן לך ועל זה שבעצם את זו שבגדת בו ועזבת אותו אז אין ממש מה להתעכב על מערכת היחסים הזו כי האדם הזה מרוכז בעצמו ולא יראה את הכאב שלך.״ 

לא חדש אבל תוך כדי שהיא מדברת משהו מתחיל לדגדג לי במוח. משהו בהבנה שלה ובתיאור שלה של המצב בו נמצא האדם הפוגע היה כל כך צלול ולא ביקורתי שזה הזיז לי את ההר. בכלל הגברת הזו לדעתי מצטיינת בלתת פידבק קשה באופן לחלוטין לא ביקורתי וזה מה שעשה את העבודה. לא היתה שום שיפוטיות באיך שהיא הציגה את הצד הפוגע. כאילו היא דיברה על זה שלצערי הרב יש גשם בחוץ אז אם את רוצה לא להירטב תצטרכי לקחת מטרייה. הגשם פה לא עויין בשום צורה רק ציון מצב של פוטנציאל להרטבות. אני עשיתי לה לייק ושמתי את הטלפון בצד. עוד לא ממש הבנתי מה הבנתי אז למרות שהיה תשע בבוקר הלכתי לישון. שכבתי על המזרנים שלי הרבה זמן חצי חושבת חצי חולמת וראיתי לנגד עיני את כל החיים שלי. ניסיתי להבין מה זה הדבר הזה שחסר לי במה שהיא אמרה וכמובן ברגע שהיא אמרה: 

״אין טעם להתעכב על מערכת היחסים הזו והדבר הנכון לעשות זה לשחרר ולעבור הלאה.״ 

כל התאים בגוף שלי צעקו כמקהלה: 

״על גופתי המתה!״ 

זה הדבר האחרון שאני אעשה. אין הלאה. זה המהות של למה אני פה. אם אני עוברת הלאה באותה המידה כבר באמת אפשר להתאבד ולהיוולד מחדש עם תוכנית בידור אחרת לחלוטין. אבל לא. התוכנית שלי בחיים האלו היא בדיוק לא לעבור הלאה ועם כל הכוונות הטובות שלך אין מצב שבעולם. 

אז מה חסר?

יש מצב שאחד הדברים שמפקסים אותי בבתי קפה (חוץ מהקפה) זה העובדה שכשיש אנשים סביבי אני מתכנסת בתוך עצמי כדי להגן על עצמי ובמצבים בהם אני צריכה לכתוב זה ממש עוזר. כשיורים עליך אתה רץ מהר יותר.

מה זה הדבר הזה שהאדם הפוגע לא מסוגל לתת לי? לא מסוגל להרגיש? מה אני לא מסוגלת לתת כשמאשימים אותי בפגיעה? חרטה? חרטה כנה? לקיחת אחריות? מה זה הדברים האלו וממה הם מורכבים? הלקאה עצמית? האם חרטה זה כשמישהו מכיר בזה שהוא הסב כאב ובעצמו מפנה כלפי עצמו את הכאב הזה כאות הזדהות? אין לי בעיה להרגיש כאב של אחר. משהו באחריות… כשאדם ״לוקח אחריות״ הוא ״צריך להתבייש בעצמו״. מה זה בושה? כשמאשימים מישהו למה זה כל כך כואב? 

כשאבא שלי היה קטן וחזר מהגן אחרי שפעם נוספת איבד את אחת הכפפות שלו, סבא שלי לקח את הכפפה השנייה, שם אותה על צלחת ואמר לאבא שלי: 

״עכשיו תאכל אותה.״ 

אני משערת שהרעיון היה להקביל את הכפפות שהילד מאבד לאוכל שהוא מונע מהמשפחה כל פעם שהם נאלצים להשקיע כסף בכפפות חדשות. אבל מה בדיוק אבא שלי היה אמור לעשות? אני לא יודעת איך זה הסתיים אני משערת שאבא שלי פשוט בכה בהיסטריה במשך שעות וסבא שלי היה מבסוט על זה שהנקודה שלו הועברה. אבל מה בעצם קרה כאן? אבא שלי לא היה במצב לקחת אחריות כי הוא היה ילד קטן וסבא שלי לא הבין שבשלב הזה של החיים, האחראי זה הוא ולא הילד שלו. סבא שלי העביר את האחריות לילד בן 4. והילד קרס נפשית מרוב בושה. כמובן שיש אחריות מסוימת לילד אבל זו האחריות של ההורה ליצור את ההרגלים וההבנה לגבי איך מתנהלים עם כפפות ואם הילד ממשיך לאבד אותן אז ההורה כנראה לא עשה עבודה טובה בלבסס הרגלים של שמירה על חפצים או שפשוט הילד מסיבה כלשהי לא מסוגל בשלב הזה של ההתפתחות שלו לבצע את המטלה של שמירת חפצים. סבא שלי לא הבין שום דבר מזה. לא ככה גידלו אותו. אותו גידלו בזמן שהגרמנים יורים להם טילים לתוך הבית והוא ילד בן 5 הולך לבד שעה בשלג להביא בקבוק חלב לאחיו הקטן כדי שלא ימות מרעב. וכל יום במהלך המצור על לנינגרד הוא אכל קוביית שוקולד אחת כי זו ההקצבה שאמא שלו החליטה עליה. יש לו חפיסה שלמה בכיס אבל כל יום הוא אוכל רק קוביה אחת כי אחרת הוא יודע שימות. ככה הוא גדל וזה נראה לו זלזול מוחלט במשפחה שילד בן 4 מתייחס לרכוש יקר כאילו זה קליפות גרעינים. 

כשכופים על מישהו לקחת אחריות על משהו שהוא לא מסוגל לשלוט בו אז משהו בו נשבר. הנתיב היחיד שזה יכול לקחת זה בושה. האמונה הפנימית שמתבססת היא:

״אני הייתי צריך להיות מסוגל לעשות את זה, אבל לא יכלתי ואין לי מושג איך לעשות את זה, ולכן אני פגום מהיסוד.״ 

ואז זה מסתייד. סוג של מגן פנימי מפני פגיעה עתידית. הבושה היא סוג של התאבדות נפשית, ביטול הזכות לקיום ואין אפשרות להמשיך לחיות כל עוד מרגישים אותה. לכן אדם חוסם את הגישה לרגש הזה. אבל אי אפשר ממש לחסום בושה. מה שאפשר לחסום זה את מה שמוביל לבושה. אפשר לחסום לקיחת אחריות. האדם בעצם נשאר לנצח ילד. הוא נתקע. האחריות שהעמיסו עליו היתה כל כך גדולה שהוא לא מסוגל לשאת אחריות כלל. הוא יכול לנסות לעשות מטלות מסוימות אבל הוא לעולם לא יוכל להרגיש אחריות מלאה לתוצאות ותמיד ירגיש שיש כוחות חיצוניים שקובעים לו האם זה יצליח או לא. כי אם הוא לבד אחראי אז מגיעה הבושה ואז הוא ימות. 

כאילו שכל פעם שנותנים לו להחזיק משהו לבד קורסות לו הברכיים והוא נופל יחד עם הדבר הזה לרצפה. אבל הבושה לעולם לא באמת עוזבת. זה תמיד שם בתת מודע ועולה לפני השטח בגלים בתדירות משתנה. כל מי שדורש מאדם כזה לקחת אחריות נתפס כאלים ואכזרי. והדרך היחידה להתמודד עם זה היא להפחית את הערך של הדורש ולהפנות את האשמה כלפיו כדי לאזן את המגרש. כי אם הוא גם ״פגע״ בך אז אתה בסדר ושניכם שווים. אפילו יוצא שלפי צורת החשיבה הזו, הוא פגע בך יותר כי אתה אמרת לו שאתה לא יכול להיות אחראי והוא לא האמין לך. הוא אמור להיות הבוגר אז למה הוא מתעלל בך ככה? וזה לא משנה בכלל שאני הייתי בת 4. או בת 6 או בת 12 או בת 18. אם אני מעלה טענות כלפי אבא שלי הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה לכעוס. אין לו מקום במוח לאחריות כי אחריות זה בושה ובושה זה מות. 

״אבא, אתה זוכר את הכאב שגרמת לי כשהייתי קטנה?״

ואבא שלי בתגובה היחידה שהוא יכול לתת: 

״אז מה את רוצה שאני אעשה עכשיו? את רוצה שאני אתאבד? זה למה באת לדבר איתי? ככה זה יהיה כל פעם שניפגש? זה מה שאת רוצה? שאני אמות?״ 

זה מה שקורה כשאין עודף סוכר בדם. זה לא חוסר סוכר חמור ודיכאון זה פשוט לא הצפה של הורמוני אושר ויש לי אפשרות לשקוע בכאב אם צריך. אתמול לא יכולתי להגיע למקום הזה כי היה פקק. פקק רגשי מסוכר. הבוקר שתיתי ממש מעט סוכר עם התה כדי לאזן את הצום של הלילה וכנראה שזה היה בדיוק מספיק כדי לאפשר שקיעה. ועכשיו שאני כותבת פה יש בדיוק מספיק סוכר מקוביות השוקולד והאדרנלין מהקפה כדי שהמוח יעבוד אבל לא יותר מדי כדי ליצור פקק רגשי. 

כל כך הרבה פעמים ראיתי את זה בילדים שנחשבו ״קשים״ הנזיפה והבושה החברתית זה כלי חינוכי מאוד נפוץ ורוב הילדים מגיבים אליו טוב כי אין להם שריטות מזה אבל יש ילדים שכשאומרים להם: 

״תראה מה עשית!״ 

הם מתחרפנים ויכולים להגיע למצב שבו הם פתאום זורקים על הגננת אבנים בראש. כי אין להם יכולת לשלוט במה שהגננת מצפה שהם ישלטו בו והיא מתעקשת להראות לכולם שהם פגומים ואין איך להתגונן חוץ מלתקוף. ואני כל כך הרבה פעמים הייתי בצד שאומר: 

״אתה יכול לזרוק עלי את האבן עכשיו אבל אז אני אדמם ואצטרך ללכת לבית חולים ולא נוכל להמשיך לשחק אז אני מבקשת שלא תעשה את זה כי אני רוצה להמשיך להיות איתכם היום בגן. אתה חושב שתוכל להוריד את האבן ולשים אותה על הרצפה? נוכל למצוא לך משהו אחר להחזיק. אתה רוצה לזרוק משהו אחר? אפשר. אבל עדיף לא עלי כי זה לא יהיה לי נעים. אתה רוצה לזרוק את האצטרובל על העץ?״ 

הילד מתחיל להתרכך.

״אתה יודע שכשהגננת מבקשת לא להתנדנד על הכיסא זה בגלל שהיא דואגת לך?״ 

הילד מתקשה חזרה כי זה נשמע שאני שוב מעלה האשמות. 

״היא לא דואגת לי!״ 

״חמודי, היא פוחדת שתיפול.״ 

״לא היא לא! אני לא אפול!״ 

״אני יודעת את זה. יש לך שיווי משקל טוב אבל לא כל הילדים כמוך והגננת לא תמיד יכולה לדעת למי יש שיווי משקל טוב ולמי לא אז היא מבקשת מכולם לא להתנדנד. זה לא רק ממך. זה כמו שמשחקים כדורגל ואסור לגעת בידיים. בזמן האוכל החוקים של כולם הם שאסור להתנדנד על הכיסא. וזה הכלל של הזמן של הארוחה. אתה חושב שתוכל לזכור את הכלל הזה?״ 

״טוב.״ 

״אם לא, אני אזכיר שוב את הכללים בארוחה, אז שכולם ידעו, טוב?״ 

״טוב.״ 

ואז בארוחה הבאה אני אומרת בקול רם: 

״זוכרים שבזמן הארוחה לא מדברים ולא מתנדנדים על הכיסא?״ 

והילדים עונים במקהלה, ״כן!״ ואני ממשיכה: 

״אפשר לשחק אחרי הארוחה אבל בזמן האוכל לא משחקים ולא מתנדנדים.״ 

והגננת לא מבינה בכלל מה אני פתאום פונה לילדים, הרי בתחילת השנה היא כבר אמרה לכולם שאסור להתנדנד והם מספיק אחראים כדי לזכור. ואז היא חייבת להוסיף משהו סמכותי כדי לא לצאת פראיירית:

״ושבו ישר עם הרגליים מתחת לשולחן! הנה, לא כמו עומר. עומר חושב שהוא בבית על הספה…״ 

וכל הילדים צוחקים. 

״עומר, שים את הרגליים על הרצפה!״ 

ואני חושבת לעצמי: 

״זין, התחלנו עוד סיבוב.״ 

הקרואסון תקוע לי בבטן כמו אבן. אבל אבן קטנה וזה בטח יסתדר… רק מקווה שלא אמצא את עצמי הולכת בלילה לקנות וופלים ב 20 ש״ח בתחנת הדלק כי יש לי קריז לגלוטן…

את השיחה האחרונה בה ניסיתי לגרום לאבא שלי לקחת אחריות על טראומות הילדות שלי עשיתי איתו כשהייתי בת 20. מאז אני לא ממש מעלה את הנושא. רק לפעמים כשהוא זורק איזו הערה על איך זה שיצאתי כזו מתוסבכת, אני אומרת לו שזה כנראה קשור לילדות הלא פשוטה שלי והוא מסתכל עלי בהבנה והזדהות כאילו עברנו יחד תקופה קשה והוא מבין לליבי. עם אבא שלי, כמו בגן, צריך לפשט דברים. וחס וחלילה לא לעטוף אותם ב״אחריות״. צריך להבין מה עלול להיות טריגר, לזהות אלטרנטיבה לניסוח, לציין במפורש באיזו צורה הוא יכול להתנהג כדי שאני ארגיש יותר בנוח ואז לתת לו אופציות נוספות כדי שלא ירגיש בפינה. הוא מצידו ממש משתדל. מנסה לשנות ולזכור מה צריך לעשות ולהפעיל את אותם הכללים לפעם הבאה שדומה לזו אבל זה תמיד בסופו של דבר אחריות היא שלי ליצור בשבילו סביבה מוגנת בה הוא יוכל לנהל איתי משהו שמזכיר מערכת יחסים. ואחרי שנים של עבודה קשה אנחנו די בסדר רק שאני מותשת ומזמן כבר אין לזה שום ערך בעיני. והאחים כבר גדולים. השיחה שניהלנו כשהייתי בת 20 היתה לי חשובה כי האח הגדול בדיוק נולד ורציתי שיהיו לו חיים טובים יותר ממה שהיו לי. אבל הבנתי שאם אני אמשיך להתעקש שאבא שלי יתן לי משהו שהוא לא מסוגל לתת אז הוא לא יהיה בקשר איתי ואח שלי יגדל בלי תמיכה נפשית. עכשיו אח שלי בצבא. הוא היה אצל הקב״ן ואמר שהוא רוצה להתאבד כי כל היום הוא יושב בחדר לבד ומסתכל על מסך ששום דבר לא קורה בו. הקב״ן לא התרגש. הילד עדיין באותו התפקיד אבל יש איזה פרויקט חדש אז אולי זה יהיה מעניין ובינתיים הוא בסדר והפז״ם דופק. ואני מגיעה אליהם לבקר כל כמה זמן ואני יושבת עם אבא שלי על הספה ומנסה לספר לו איזה משהו ולשאול אותו מה אצלו. אנחנו מתווכחים קצת על פילוסופיה ואז הוא מתלונן שהוא עייף ומדוכא ואני מנסה לזכור שלא להציע לו שום פתרון כי זה רק נשמע לו כביקורת אז אני מהנהנת ושותקת. ואין באמת פתרון. לא כזה שאני יכולה לתת. אין לי פתרון בשביל עצמי. או שאולי יש? 

שכבתי מתחת לשמיכות חשבתי וחלמתי עד שהתחיל לרדת גשם והטלפון צלצל. לרוב אני רק מתעצבנת על מי שמעז לטלפן עלי בעיקר כשאני ישנה, ופשוט מכבה את הטלפון אבל איכשהו פשוט קמתי ועניתי בצורה נעימה. זה היה הבחור שרצה להגיע לראות את הדירה לפני שבוע אבל הבריז בלי להודיע. אמרתי לו שזה היה לא יפה ושאני חיכיתי לו. הוא התנצל. אמרתי לו שהוא יכול לבוא לראות את הדירה עכשיו אם הוא רוצה אבל אחר כך אני צריכה לצאת. הוא הגיע מבנימינה תוך רבע שעה. לא טרחתי לסדר את המזרנים שלי לצורת כורסא ופשוט השארתי את כל סידור השינה שלי ככה על הרצפה. לא ממש כעסתי עליו כשהוא התקשר אבל הרגיש לי נכון לציין שהוא עשה משהו לא בסדר. ברגע שהוא התנצל זה נסגר אבל כנראה שהרגשתי מספיק לא מחוייבת אליו כדי לא לסדר את הדירה יותר מידי. זה היה הגיוני לנהוג כך גם בכל שאר המקרים בהם הגיעו לראות את הדירה אבל איכשהו תמיד הייתי מסדרת יפה יפה. עכשיו לא. אולי זה בגלל שהוא הבריז לי ואולי זה בגלל שאני מזהה עכשיו את הבושה. אולי עכשיו שאני יודעת לאיזו פינה להסתכל ואני רואה טוב יותר את המניעים שלי. 

זה מבייש להראות דירה מבולגנת. אבל הבושה עכשיו יושבת תחת מנורה קטנה, אני מביאה לה תה שלא יהיה לה משעמם ואני לא מפחדת ממנה. הכאב של קבלת החלטות ויוזמה והפחד מתקשורת עם אנשים היה תמיד מגיע מהפינה הזו אבל לא היה לי מושג מה יש בה אז לא יכולתי שלא לקחת את הכאב ברצינות. בראש שלי תמיד רצים ויכוחים. בכל נושא שרק אפשר. מישהו תמיד מאשים אותי ואני מתווכחת ומביאה טענות סותרות ומציבה עובדות ומראה לקויים בהאשמות נגדי עד שאני מנצחת, מתרצה ונרגעת. 

בדרך לפה היה לי ויכוח דמיוני אידיאולוגי מול בחורה פלסטינית שמאשימה אותי בזוועות שישראלים מואשמים בהם. ואני אמרתי לה שאני לא יכולה לקחת אחריות על מעשים של חיילים שהראו אכזריות או על מדיניות מפלה של השלטון. בדיוק כמו שאת לא יכולה לקחת אחריות על פיגועי טרור ועל המלחמה שהפלסטינים פתחו בה כשהאו״ם הציע להם מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית וזה לא היה מספיק טוב בשבילם. ושאין נקמה או פיצוי כספי שיגרמו לזה להיות בסדר כי החיים לא הוגנים. זה לא אומר שאת חסרת אונים וכדאי שתתחילי לקחת אחריות על המצב שלך. 

ואני מזהה את המקום שלא מאפשר לי לחוות הזדהות עם הכאב שלה כי היא מנסה לבייש. ואני מתחילה לתקוף ולבייש חזרה. אני עוד לא יודעת איך לעקוף את זה וליצור מצב של שיחה כנה עם מישהו שמנסה להכניע אותי על ידי ביוש. אבל אני יודעת עם מה אני מתמודדת. ואני יודעת שיש דברים שהם לא האחריות שלי. וכשאני טועה, אני יכולה לקחת אחריות ולהגיד שאני מצטערת ולנסות למצוא פתרון לבעיה אבל זה לא אומר שאני צריכה להתבייש בעצמי. כמו הבחור בטלפון. כמו העובדים של ארומה.