אז אחרי שדיברנו על רוע בואו נדבר על התזונה שלי. אתמול יצאתי לריצה בשעות הערב. היה קריר. כרגיל, אני יוצאת מהחנייה של הבניין והולכת בשביל החשוך של בית המלון לכביש הראשי. לרוב לא פוגשת אף אחד. מהכביש הראשי אני יורדת לכיוון הפנייה לגני רמת הנדיב. בכביש יש אחלה נוף וכמות סבירה של מכוניות ואוטובוסים שעוברים אבל לא מהר מדי וגם שם כמעט ולא פוגשת אף אחד. לפעמים יוצא לי לעבור ליד עוד ״עושה ספורט״ אחד או שניים אבל אנחנו מתעלמים אחד מהשני בנימוס וממשיכים הלאה. אתמול בשביל החשוך של בית המלון הלך לקראתי איש ואני הנהנתי לו לשלום. הוא היה בהלם והמשיך ללכת. אני גם טיפה הופתעתי והמשכתי ללכת. הגעתי בערך לאמצע המקטע של הכביש וכרגיל בשלב שבו מתחיל הסימון של שביל האופניים עברתי לריצה קלה. בשלב מסוים עוד לפני שהגעתי לפנייה לתוך השמורה של רמת הנדיב, הבנתי שאני מתקשה לרוץ כי אני לא מצליחה להפסיק לצחוק. חייכתי למעשה מהרגע שיצאתי מהבית אבל במהלך הריצה זה פשוט הפך לצחוק. הרגעתי את עצמי טיפה והמשכתי לרוץ ועשיתי את כל המסלול לתוך רמת הנדיב בשביל היפיפה עם הסימונים של "זהירות פרות חוצות" מהבהב בחושך מצד אחד והנוף של כל העמק עם האורות המנצנצים מצד שני ודממה מוחלטת. אפילו לא רוח. וגם לא פרות. 

בעיקרון הצחוק שלי במהלך הריצה לא היה צחוק היסטרי חסר הקשר אלא פשוט מצב רוח ממש ממש טוב שעלה על גדותיו. היה לי מצב רוח טוב מאז יום שישי בערב אחרי שקניתי גלידה. בבוקר שלמחרת ישר הלכתי וקניתי עוד גלידה וביום שאחריו החלטתי שלחיות על גלידה זה לא מוצלח ופשוט קניתי שמנת מתוקה ומזגתי לי לתה עם סוכר ענבים. משום מה שמנת מתוקה ושמנת חמוצה זה לא אותו הדבר. השד יודע למה. אבל איכשהו זה לא עושה כל כך הרבה בעיות. או שאולי זה בכלל לא קשור לשמנת. אולי זה הכל בגלל סוכר הענבים. מאז שזרקתי את האפרסמונים והעברתי לסוכר ללא פרוקטוז אני פשוט לא מצליחה לדרדר את מצב הרוח שלי. זה כאילו יש איזה מחסום שלא מאפשר לי להחליק בנוחות לתוך תהום של יגון. וזה ממש מכביד שתדעו לכם. 

אני יושבת לי פה בבית שלי בצהריים, עירנית לחלוטין ובמצב רוח מרומם אחרי שהספקתי מלא מטלות ויש לי בעיה רצינית. אני לא רואה שום סיבה לא לחיות. וזה לא סתם עניין של מה בכך הרי לחיות זה לא סתם. בלחיות יש הרבה ניואנסים. צריך לקבל החלטות, לתכנן תוכניות, להתאתגר, לפגוש אנשים, להיכשל, לשנות תוכניות לפגוש עוד אנשים וכך הלאה. זה די הרבה ציפיות. אני ממש לא הייתי מוכנה לזה. אני די תכננתי את המשך חיי בתעלה ליד אילת אוכלת שאריות מהזבל. אבל עכשיו צריך לקחת אחריות על מה שנשאר מהזמן הזה שלי פה ולנצל אותו בחוכמה. המון אחריות. 

וזה התחיל לדרדר לי את המצב רוח אבל שוב נתקעתי במחסום שלא אפשר לי לשקוע לתחתית ובמקום לשכב במיטה עם וילונות סגורים ולפנטז על כיליון, אני מוצאת את עצמי כותבת בבית בלי שום בעיה ובלי צורך בהשראה חיצונית או קפה. עשיתי לי תה עם עוד קצת סוכר כדי לוודא שזה באמת מה שיוצר את המחסום ונראה שכן. אני לא ממש מצליחה להתבאס. עכשיו נשאלת השאלה מה המשמעות של לא להצליח לשקוע. הרי התובנות הכי חשובות בחיי היו ברגעים בהם הייתי שקועה ולא הייתי רוצה לוותר על הגישה למצב התודעתי הזה. עם זאת אני חייבת לציין שזה ממש מהותי שיש לי פתאום כלי לחסום את השקיעה ככה על דעת עצמי בכל רגע שבו זה לא מתאים. אבל שוב אם אני מבינה משהו בעולם הזה, סמים זה סמים וכל סוג של מניפולציה על המוח גובה מחיר. 

למשל יתכן מאוד שמינון הסוכר יצטרך לעלות כדי להמשיך לחסום את היגון בצורה אופטימלית וזה לא כיוון טוב. חוץ מזה יש את החשש שאני אשכח איך מתפקדים מתוך היגון בצורה סבירה ואיך מנתבים אותו לתובנות משמעותיות ואתרגל לחיים מעל פני היגון ואפתח פחד מהמעמקים. ככה החיים שלי בטח לא ישתפרו יותר מידי. אני חושבת שאולי יש אנשים שבאמת חיים כך. הם צורכים פחמימות בשביל לא לשקוע וממשיכים לצרוך אותן כל שעות הערות עד שמפתחים תלות וסבילות ומגדילים מינונים כי הם מפחדים מהתחתית וזה מסביר הרבה אנשים שאני מכירה. אף פעם לא ידעתי שהמתג של מצב הרוח יכול להיות כל כך נגיש. אצלי זה תמיד היה די שרירותי. כמובן שלאכול גלידה או חבילה שלמה של שוקולד עושה טוב על הלב אבל אחר כך זה עובר ושוב יש יגון אז ממש לא נשאר מספיק זמן כדי שאוכל לפתח הרגלים של אדם מאוזן נפשית. במהלך היום כשאני עובדת אני אוכלת סוכרים למיניהם וזה תמיד לא יציב ולא צפוי. כנראה כי לפעמים זה לא מספיק סוכר יחסית לכמה שהמוח צריך ולפעמים זה יותר מדי. אז לא יצא לי לקשר את זה כל כך חזק עם ממש סוג המחשבות שיש לי. 

ברור שהרגשתי אופוריה אחרי קפה ושוקולד אבל פה יש גם גורם נוסף. אחרי שתי הגלידות שאכלתי היתה לי ההרגשה שהחשק שהיה לי לא היה לסוכר אלא דווקא לחלב. אני אנסה לעשות את ההבדל בין שני המרכיבים בימים הקרובים. ההשערה שלי היא שסוכר ענבים עושה מצב רוח מרומם ומוטיבציה לכמה שעות ושחלב מרגיע ומיצב את ההרגשה לזמן די ארוך כי לוקח לו יותר זמן להתעכל. צריך יהיה לנסות לעשות יום של חלב בלי הסוכר ויום של סוכר בלי החלב ולראות לאן הרוח נושבת. 

אבל יותר חשוב זה להחליט מה עושים הלאה. כלומר אם יש חשיבות לרוע אז יש גם חשיבות ליגון ואיך אפשר לשלב אותו בחיים בלי לגרום למפולת הרסנית. הרי התחושה של להיות בתחתית היא עדיין אחת המנחמות שיש ועכשיו שאני מעל פני השטח אני מרגישה אי נוחות מסוימת. אני פשוט לא רגילה לפעול באזור הזה ולא ממש יודעת אפילו איך לבנות סדר יום. לכאורה יש לי את כל מה שאני צריכה אבל פתאום זה נראה כמו הדברים הלא נכונים. יש לי חשק דווקא להתרועע, ליצור חוויות חדשות בעולם החיצון, לקבל פידבק וליצור קשרים לא רגעיים. 

יצא לי להיות די פרודוקטיבית, ציירתי במשך 4 שעות ואז עוד שעה שטפתי מכחולים, ניקיתי את כל הבית ואני מבשלת לעצמי, עושה יוגה, שכיבות שמיכה ומטלות שלרוב אין לי מצב רוח אליהן. אבל לא יכול להיות שלאכול סוכר כל היום זו הדרך הנכונה לחיות. אמנם בסה"כ זה לא יוצא יותר מ-80 גרם ליום ואני לא שותה סוכר על קיבה ריקה אבל עדיין מה אם אני אתקע בלי סוכר? מה אז? אני אתחיל להתחרפן וארצה לזרוק את עצמי תחת רכבת? משהו שם לא מדויק. אולי יש איזו דרך לחוות את התחתית בלי ההקשרים של חוסר אונים וחוסר ערך עצמי. פשוט לנתק את התחושה של המחסור הפיזי מהאסוציאציות האובדניות. ואז לחוות את התחתית ואת המתנות והתובנות שלה בלי ההרס העצמי. כי המחשבות שמגיעות יחד עם מחסור בסוכר מעצבות את היום למחרת ולוקח זמן להיזכר שבעצם אני אדם אחר. 

מה שכן, אין לי היפר פוקוס. המחשבה שלי די נודדת וקשה לי להמשיך בקו מחשבה אחד בלי לסטות אולי צריך לעבוד על מינונים. אני לא היפר ולא במאניה אבל רק ממש שמחה ולא כל כך מרוכזת. ומתוך התחושה החביבה הזו יש דווקא הרבה חוסר מעש כי למה להשקיע אם הכל סבבה? אולי במינון הנכון של סוכר יש רעב קל שיוצר את התנועה. 

בינתיים מחשבה על לנסוע לקפה ממש לא ריגשה אותי שזה כבר מעניין אבל מחר אני כנראה אעשה את הנסיעה פשוט כדי לראות איך אני חווה את השמחה שלי במקום הומה אדם. יש לי עוד כל כך הרבה יום… מה עושים איתו. עכשיו רק 13:05. ואני הולכת לישון בסביבות חצות אז יש לי עוד יום שלם. ממש מוזר. ברגעים כאלו אני לרוב מחליטה למצוא עבודה כי למה לא אבל עכשיו אני חושבת שכדאי שאמצא נתיב חלופי כי עבודה זה סתם כמו ללכת לישון זה פשוט לא להיות נוכחת לכמה שעות. מה אני אמורה לעשות כשאני נוכחת? ככה זה הרגיש כשהייתי קטנה בבית אחרי הבצפר. פשוט שממה והמון חוסר סיפוק. יותר קל להיות שקועה בעצמי כי שם תמיד יש מה לעשות ועם מי. פתאום נהיה לי חלל פנוי. כנראה שזה הזמן לאכול את שאריות העוף. 

טוב אז סוכר זה לא הפתרון להכל ובכלל לא הצלחתי לסיים את כוס התה שלי כי לא בא לי על הסוכר יותר. הלכתי קדימה ואחורה כמה דקות כדי להבין מה אני מרגישה ונראה לי שיש מחסור מסוים ואני לא רואה אותו. הפקק מצב רוח שעשיתי לי ממש לא מאפשר לי לראות משהו. זה אומר שאני לא אשתה יותר סוכר עד שההיי ירד ואז נראה אם יתבהר לי משהו. השאלה היא עד כמה אמיתי יהיה מה שאראה כי סוכר נמוך גם מעוות את התפיסה כמו סוכר גבוה. כמה שזה בלתי אפשרי לראות את התמונה האמיתית. הרי גם כשיוצאים לבלות עם חברים, האדרנלין של המפגש עושה את אותה הפעולה. הסוכר עולה ואז הכל נראה הרבה יותר מוצלח והפקק של מצב הרוח חוסם את שדה הראייה ואנשים הרבה פעמים מגיעים למצבים שבדעה מפוכחת היו נמנעים מהם. 

האם זה בכלל ריאלי לשאוף לאמצע? אולי אין אמצע. אולי זה תמיד עניין של השקפת עולם ואין אפשרות להישאר לאורך זמן באף מצב. זה למה בליינים תמיד נראו לי מעצבנים וטיפשים. הם למעשה מסוממים ואנשים מסוממים כשאתה לא מסומם זה ממש מעצבן. והם תמיד מתבאסים להיות ליד אנשים לא מסוממים כי זה מוריד להם את הסוטול. 

אז מסתבר שטולקין חתיכת חולה נפש. הסיפור על האלף האפל מהספרים שמרחיבים על עולם האלפים לפני שר הטבעות, הוא ממש מסובך פסיכולוגית. אשתו והבן של האלף האפל בורחים ממנו כי הבן שלו החליט שמאבא שלו הוא למד כל מה שיכול היה ואם יגיע למלך המואר שהוא אבא של אמא שלו, אז יש סיכוי שיהפוך ליורש כי למלך אין ילדים. בממלכה ה״מוארת״ הבן נדלק על בת דודה שלו מה שלא אתי מבחינתם של האלפים אז הוא מבלה את כל חייו בחלומות זימה אסורים ומזימות שונות ומשונות כי הוא כולו רקוב מבפנים. ככה זה כשגדלים עם אבא פרנואיד. והוא גם לא ממש מזיז אצבע לעזור לאבא שלו כשהמלך מחליט להרוג אותו. מה שעוד יותר מוזר הוא שטולקין כאילו כותב איזה סבטקסט שאולי אפילו הוא עצמו לא ממש הבין. הוא כותב לנו שהשומרים מצאו את אלף האפל מנסה לחמוק לתוך הממלכה בחיפוש אחר אשתו ובנו והוא התנגד להם באלימות. ואחר כך טולקין כותב שכשהמלך גזר עליו מוות אחרי שהאלף האפל סירב לחיות בממלכה ולציית, האלף הוציא רומח מהגלימה שלו וזרק אותו לכיוון הבן שלו. וזה ממש מוזר כי למה שהשומרים יתנו למישהו אלים שניסה להסתנן לממלכה, להגיע עד למלך עם נשק בגלימה… ולא סביר שהם פשוט לא טרחו לבדוק האם הבחור חמוש. נשמע לי יותר סביר שהכוונה שלו היתה להרוג עם הרומח את המלך שאותו הוא מאשים במלא דברים ומישהו מהשומרים אולי חשב שזה דווקא רעיון לא רע ולא לקח ממנו את הנשק. וכשהאלף האפל מבין שהבן שלו פשוט עומד שם כולו אדיש לזה שעומדים להרוג את אבא, הוא מתעצבן עליו ומנסה להרוג אותו במקום את המלך. וגם המלך כנראה ממש גרוע בלשפוט אופי של אנשים אם הוא חושב שזה הגיוני להציע לאלף האפל להישאר לחיות תחת שלטונו בזמן שזה ברור שבשנייה שהוא יוכל הוא יפנה נגדו. וגם ממש מופרך לחשוב שלתת לבן, שלמעשה בוגד מוצהר, לחיות בממלכה זה רעיון טוב. 

המלך מניח שההשפעה שלו על כולם היא כל כך חזקה שאפילו אנשים ששונאים אותו ומנסים לנצל אותו חייבים בסוף להשתכנע ולהיות בעדו. זה מה שנקרא חוסר כבוד לאויבים שמביא למפלות. טולקין היה טוב בלתאר מאפיינים אנושיים אבל אני תוהה האם הוא באמת זיהה את המרכיבים השונים של הזהות של הדמויות שלו והאם הוא היה מודע לדואליות של האופי שלהם. כלומר שהמלך המואר שנתפס כטוב למעשה עיוור לסכנות של היהירות של עצמו. ודווקא הוא זה שמטפח באחרים שנאה והרס. ודווקא ״האלף האפל״, אם היה מצליח להרוג את הבן שלו היה עושה דבר חיובי כי הבן יגדל להיות באמת מרושע ויפיל את כל הממלכה כשיחבור ללורד הסופר רשע התורן. 

אולי האבא זיהה בבן שלו את מה שאף אחד אחר לא ראה והבין שאדם כזה לא ראוי להמשיך לחיות. לפעמים אנשים פשוט שבורים מידי. 

זו גם היהירות שלי. אני לא תמיד מודה בזה שההשפעה שלי על אנשים מוגבלת ולפעמים אנשים הם מה שהם ואין לי יכולת לשנות אותם. 

אפשר לומר שהמלך אכל יותר מדי סוכר והאלף האפל לא אכל ממנו מספיק.