פתחתי מסמך ״שטויות״ חדש שבו אכתוב לי עוד קצת שטויות. זה הגיוני שלא הצלחתי להפעיל את המסמך ״שטויות״ המקורי. הוא כל הזמן נכבה לי. אולי זה הגיוני כי אמרתי לעצמי שאולי כדאי להפסיק לכתוב בו. כשיצאתי לארומה ב״מול זיכרון״, אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה. אמרתי לעצמי שאני חייבת לקחת את עצמי יותר ברצינות ולהפסיק להזין התמכרויות. חשבתי שזה הזמן להקדיש את עצמי לעצמי ולהתעלם לחלוטין מהעולם החיצון. לעשות לעצמי סוג של סגר מבחירה. לפחות לחודש. אחר כך אלוהים גדול. ונהיה לי ממש שקט בראש. המחשבה שזה לגיטימי לחיות ככה הלכה והתחזקה. בדרך לפה פיתחתי את זה לפילוסופיית חיים ממש. הסברתי לעצמי שאני פשוט חייה מסוג אחר. אולי השלב הבא בהתפתחות האבולוציונית או אולי תקלה אבולוציונית, או סתם בנאדם שמודע לעצמו… אבל בטוח שאני לא יכולה לחיות כמו שנהוג. אולי אף אחד לא יכול. אולי אני פשוט יותר רגישה לסבל. ראיתי בעיני רוחי איך אני חיה לצד האנושות אבל לא ממש איתם. בני אדם הם מופלאים ונהדרים ומרתקים אבל אני לא רוצה לנהל איתם מערכת יחסים. והדבר העיקרי שהפריע לי בחיים לקבל את זה היא העובדה שזה מסכן אותי.
אנשים ממש רעים למי שהם מרגישים שלא צריך אותם. מבחינתם זה הערבות היחידה שיש להם לזה שלא אתקוף אותם. מבחינתי, אני לא תוקפת אותם כי אני מרגישה אותם סובלים וזה לא נעים לי. לך תסביר את זה כל פעם שמישהו זר מסתכל עליך עקום כי אתה לא מתקשר איתו מספיק. שלשום הורדתי את הגבות שלי. זה ממש יפה. אני תמיד שנאתי גבות וממש כמו גבר שמרגיש כמו אישה ששם פאה ומזהה את העצמי הפנימי שלו במראה, הרגשתי שככה אני בעצם צריכה להיות. אולי זה כי התודעה העצמית שלי התפתחה ממש מוקדם ובגיל קטן לא היו לי גבות, אז כשהן הופיעו הפסקתי לזהות את עצמי. זה או זה או שאני פשוט חלקית חייזר ב DNA וזה בא לידי ביטויי בהעדפות אסתטיות.
בשביל לצאת לארומה ציירתי לי גבות אבל ממש עדין וחלש בעיקר כדי לא לעורר רחמים מיותרים ואי נוחות. נשים שמציירות לעצמן גבות הפך כבר לנורמה אז אני לא מפחדת שזה יעורר אי נעימות. וזה הרבה יותר נעים לי מאשר הגבות האמיתיות שלי. הצורה הטבעית של הגבות שלי היא ממש מוזרה. אם הייתי צריכה לצייר סמיילי מרושע אז זו צורת גבות שהייתי עושה לו. במשך שנים הייתי מורטת אותן בכל מני צורות וזה אף פעם לא היה טוב כמו שזה נראה עכשיו. עדיין היה נשאר משהו לא נכון. ועכשיו כשאני מסתכלת במראה אני סוף סוף מרגישה תחושת זיהוי ואהבה.
כן אשכרה זה מרגיש ככה כשאוהבים. אני מזהה בזוית של העין את ההשתקפות שלי במשטח כלשהו וזה עושה לי נעים בלב. ככה בלי בכלל להבין למה אפילו שבריר שנייה לפני שאני מבינה שזו אני. זה אולי המשמעות האמיתית של יופי. לא מה שגורם לעוררות מינית אלא מה שעושה לך נעים בלב. אולי זה בגלל שככה אני נראית יותר תמימה ותינוקית? תינוקות זה יפה ונעים בלב. אבל אולי זה הפתרון? אולי אני פשוט די תינוקית במחשבה שלי אז זה הגיוני שככה גם אראה לאנשים? אני בטח לא האדם המרושע שהגבות שלי גורמות לי להראות. או לפחות אני לא ככה כל עוד אני לא פוגשת אדם מרושע שאותו אני משקפת.
אולי בעתיד אנחנו כולנו פשוט נצייר את עצמנו. אולי כל הפרמטרים של המראה החיצוני יהיו סוג של אמנות, ביטוי עצמי. ונוכל ממש להציג תמונה ברורה של האני העצמי שלנו כשאנחנו מסתובבים בין בני אדם. יש הרי אנשים שמרגישים יותר בוגרים ואחראים ולא יתאים להם הפרצוף התינוקי. ויש אנשים שמרגישים עצמם עדינים ורגישים ולא יתאים להם בשום אופן לחיות בתוך גוף מגודל ועבה מלא גבות ושערות וקול בס.
יחד עם המשחק הקטן של האלים עם זה שהם שמים נשים בגוף של גברים וגברים בגוף של נשים, הם גם ממש לא נחמדים עם שאר הפרמטרים ודי מתעללים בנו לפעמים עם חוסר ההתאמה שיש בין גוף ונפש. או יותר מדוייק בין גוף למצב הורמונלי וסביבת גידול.
ככה נולדה לה בלי שום התראה מוקדמת ילדה אסיאתית במשפחה של רוסים. אבל היא גדלה בעידן שבו כבר התחלנו להבין שזהות לאומית לא חרוטה לנו על המצח. היא ארזה מזוודה ועברה לגור בדרום קוריאה. שם פגשה את הגבר שמשלים אותה ולא היתה יכולה לדמיין בעל טוב מזה ועכשיו הם מגדלים תינוקת חמודה ומאושרת כי אמא ואבא מאושרים. ואמא ואבא שלה? מה איתם? הם בסדר גמור. הם חברים של אמא שלי והם מסוגלים לחיות עם העובדה שהבת שלהם מאושרת ומשגשגת אבל מחוץ לטווח נסיעה באוטו. הם מדברים הרבה בטלפון ונוסעים לבקר אחד את השני כל כמה חודשים וחיים עם זה.
אז אני יכולה לחיות בלי גבות. השאלה היא איפה? עדיין לא פתרתי את הסוגיה של מדינה. או שאין לי מזל ואני לא יודעת לאיזה לאום אני מרגישה שייכת או שיש לי אבל אני למדתי להדחיק כי אני גדלתי בעידן וסביבה בהם מחשבות כאלו הן בגידה והתבוללות. גם חשבתי לעצמי שאולי זה בסדר שתהיה כאן מדינה של דוסים. אולי מגיע להם. לי יש מספיק מקומות בעולם שאני יכולה לחיות בהם בנוחות יחסית אבל להם אין עוד מדינה בה אורח החיים שלהם הוא הנורמה. אז אולי זה בסדר שכל האוטובוסים יהיו עם חלוקה בין נשים לגברים. כמו שביפן אני אוריד נעליים בכניסה לבית, כך בישראל אני אשב מאחורה באוטובוס. יותר נכון, אצייר לעצמי שפם ואשב מקדימה אבל אכבד את המנהג של המקומיים.
למה זה מרגיש מעצבן. כי להפסיד זה כואב. אבל אולי זה בסדר אם אתה פשוט רוצה בטובתו של האחר? אולי לפעמים זה בסדר להודות בזה שאמנם זה לא פייר אבל זה לטובה אם אני באמת מנסה להבין מה יהיה לטובתם. זה מצחיק לחשוב שכל המרכזים המסחריים פתאום יהיו נטושים בסופ״ש. אבל איכשהו זה לא נורא אם אני רצויה במקום אחר. זה מזעזע רק אם אני חושבת שאין לי ברירה אלא לחיות כאן ולהלחם על הזכויות שלי לבטא את עצמי. אבל אם יש לי מקום אחר… אז למה שלא יחיו כאן אנשים מאמינים בעבודת אלילים עם שלטון היררכי חזק שבו הם מותרים על ריבונות עצמית למען שלווה וסדר חברתי. הרי זה למעשה חיים שבטיים, מה שתמיד אמרתי שנכון לחברה. ראשי משפחה שבוחרים ראש חמולה שבוחרים ראש שבט שבוחרים נציג עליון. בלי בחירות דמוקרטיות מפגרות שבהן האזרחים הופכים לשק חבטות של רודפי בצע וכוח שכל שנה וחצי מוציאים מיליארד ש״ח על מאבק כוחות נוסף.
השלטון הכי טוב הוא זה שבו יש הכי מעט חילופי שלטון. רק שבני אדם למדו לפחד מהשיטה הזו כי מי שבשלטון הוא לרוב לרעתם אז הם שוכנעו לחשוב שאם הם יחליפו את השלטון כל 4 שנים אז השליט יהיה מחוייב לנסות למצוא חן בעיניהם ויעשה להם חיים יותר נסבלים. אבל זה לא עבד. המאבקים בין ״נציגי ציבור״ רק מרוקנים את הקופה הציבורית ומסיתים את האזרחים אחד נגד השני וזה משרת עוד יותר את בעלי הכוח האמיתי שמסתתרים בתוך תאגידים. דמוקרטיה היא הבלוף הכי גדול של האנושות. מריטוקרטיה היא הבלוף השני הכי גדול. שניהם לא עובדים ולא נועדו לעבוד. הם נועדו לסמא את העם כדי שיהיה עסוק בלעבוד קשה ולריב ולא ישים לב שאלו ששווים יותר ממשיכים להעביר את הערך הרב שלהם לילדים שלהם ולא שמים קצוץ על החלשים שמתקוטטים בתחתית המדרגות בעודם צועקים סיסמאות כמו ״שוויון אחווה וחירות״.
אז מה עושים במקום? מה שהדוסים עושים. גם להם יש זרמים וגם הם לא מסכימים על כלום אבל הם לפחות לא מבזבזים את האנרגיה של המאמינים שלהם על אשליות של בחירה חופשית. ובאמת לא ברור מה יותר גרוע אשליה של דמוקרטיה או האשליה של מריטוקרטיה. הרי ברור לכל דביל שיש דבילים. יש אנשים בעלי פיגור שכלי שאין להם יכולת להשתתף במרוץ, אז לא מצפים מהם. למה לכל הרוחות אף אחד לא מבין שרובנו מפגרים במידה זו או אחרת. ותמיד יהיה מישהו שהרבה יותר אינטליגנטי מהשאר והוא יקח לעצמו את כל הכוח וזה כאילו צודק כי לפי המריטוקרטיה פשוט לא התאמצנו מספיק והיינו יכולים, אם היינו רוצים, אז זה רק צודק שיהיה לו את הכל ולנו לא. כי הוא התאמץ ואנחנו מתגמלים מאמץ.
ככה כולם עובדים 10 שעות ביום מתאמצים להדביק פערים עם אספרגרים שלא מרגישים שום צורך ביחסים חברתיים ומסוגלים להקדיש 20 שעות ביום לתחום צר שבו הם אליטה על אנושית. ושלא יהיה לכם ספק, היכולת לתמרן נכון את הכספים בתור ניירות ערך ועסקות נדל״ן זה תחום ממש ממש צר והאנושות הרבה יותר רחבה מזה. רק שנכון לעכשיו זה התחום שמזכה ברוב הכוח. פעם זה היה יכול להיות כוח פיזי או זריזות. אולי הייתה תקופה שרגישות היתה יכולה לזכות את בעליה במעמד עליון כי הוא היה יכול לדעת איפה החייה היתה ולאיזה כיוון היא הולכת. הוא היה פשוט מזהה את כל הסימנים בטבע שרוב האנשים לא היו מסוגלים להבחין בהם, וקורא לכל השבט ללכת לצוד מאה מטר ימינה וככה מאכיל את כולם. בתקופה ההיא בטח מישהו חזק ואגרסיבי במיוחד לא היה בעל ערך רב כי הם היו במילא צדים בקבוצות והוא היה רק מפריע לאחידות שלהם. וגם מישהו יוזם ואימפולסיבי היה מעיק על החברה כי לקחת סיכונים בחברה ניאנדרטלית זה לגרום לחצי מהשבט למות מרעב.
אבל עכשיו זה ממש אחלה כי יש לנו שיטה ששמה זין על זה שחלק מהשבט מת מרעב. זה תמיד יהיה במדינה אחרת רחוקה מטווח ראייה. וכל האנשים ״העצלנים״ שפשוט לא מתאמצים מספיק וכל ״הרגישות״ הזו שלהם זו הפרעה נפשית וניתן להם מלא תרופות כדי לשלוט באלימות שהם מפגינים כלפי אחרים וכלפי עצמם כאשר כמות המידע והגירויים שהם מופצצים בהם מביאה אותם לטירוף והתכה מוחית.
״אבל מה לעשות? זה הכי טוב שיש… ״
לא זה לא. דמוקרטיה היא לא:
״שיטה גרועה אבל פחות גרועה מכל שאר השיטות.״
דמוקרטיה היא השיטה הכי גרועה וכל שיטה אחרת טובה ממנה. פשוט בכל שיטה אחרת לעם יש אפשרות למרוד במלך ולהרוג אותו אם הוא ממש ממש מגזים, אבל בדמוקרטיה השליט הוא בעל עסקים בלתי נראה והמייצג הפוליטי שלו כל הזמן מתחלף ולעם אין בכלל מושג את מי יש להוציא להורג והחיים רק הולכים ונהיים יותר בלתי נסבלים וכולם טובעים בתחושת אשמה כי זה הכל בגלל ש״הם לא מתאמצים מספיק״.
״הרי כולנו שווים ואם יש אנשים שחיים בארמונות ושותים מגביעי זהב ואני לא, אז אני כנראה עצלן.״
וזה הדבר הכי גרוע שאפשר להיות בחברה שלנו.
השלטון הכי טוב הוא שלטון של מלך טוב. כמו שאין שיטת גידול שיוצרת את הילד המושלם, אין שיטה מושלמת. ההורה הטוב הוא ההורה הקשוב והאוהב. אבל איך אתה מכריח את המלך שלך להיות אוהב?
אתה לא. אתה לא מכריח אף אחד שום דבר. כמו שלא היית רוצה שמישהו יכריח אותך להיות איכשהו רק כי זה משרת אותו. וזה יקח זמן וזה יוביל להרבה קורבנות וסבל ותחושה של חוסר אונים וחוסר הוגנות אבל זה מה שקורה עכשיו. רק שאם נתחיל ללכת בכיוון ההוא אז יש מצב שנגיע לאנשהו ואם נתעקש על דמוקרטיה אז לא נגיע לשום מקום טוב יותר ממה שיש עכשיו. אין שוויון. יש אנשים שיכולים הרבה יותר והם תמיד יהיו בעלי יותר אמצעים. זה נתון. אבל כמו שמצופה מהורה לדאוג לילד שלו, אז מצופה בחברה האנושית שהחזק ובעל האמצעים ידאג לחלשים יותר. ואם הוא מרגיש שזה עול גדול מידי אז הוא לגמרי מוזמן לחלוק באחריות. זה עבד בחברות ניאנדרטליות כי שם לא משנה כמה אתה מוצלח אתה עדיין תלוי בשבט שלך כי לבד אתה מת. בתקופה שלנו השליט עדיין תלוי באנשים אבל מכיוון שיש לו את הבירוקרטיה המסועפת שחוצצת בינו ובינם, אין להם את היכולת להגיד:
״הוא חרא של בנאדם בוא ננטוש אותו ונלך הלאה.״
אז איך פותרים את זה? אולי זה נפתר לבד ברגעים אלו ממש. אנשים שדחפו אותם לפינה מספיק, פשוט מתאבדים או מפסיקים לעשות ילדים. זו הנטישה היחידה שעוד נשארה לנו. ואם חושבים שמתאבדים כל כך הרבה בסקנדינביה בגלל שאין שמש אז בבקשה להסביר לי איך הם לא נכחדו מזמן. כי שמש מעולם לא היתה שם. הם מתאבדים ומפסיקים לעשות ילדים לא בגלל חוסר בויטמין D אלא בגלל מריטוקרטיה ושוויון. יש להם בערך את אותן היכולות לכל האנשים כי הם כולם ממש דומים אחד לשני, והמבנה החברתי שלהם ביטל כל אפשרות להיררכיה ורק מעביד אותם במשרה מלאה תוך כדי שהוא מספק להם תנאים נוחים ממש ולא ברור מה בדיוק חסר, אבל רצון לחיות אין.
יש לי הרגשה שאם נעשה את הניסוי של עיר העכברים ככה שנמנע מהם ליצור היררכיה כלשהי הם יפתחו אדישות חברתית וימותו מעקרות בדיוק כמו בחברה שבה ההיררכיה היתה צרה וקיצונית. אז יש צורך בשיטה היררכית שלא מובילה להרס וניצול. כלומר לקבל את התחרות והמאבק כחלק מהמין האנושי יחד עם הדאגה לחלש כי אנחנו בתכלס לא באמת רוצים לחיות לבד. וזה המפתח.
יש הבדל בין לא יכולים ללא רוצים. לפי דעתי מה שמביא אנשים בעלי יכולת גבוהה למצב של צבירת משאבים חזירית והתעללות בחלש, זה השלב בו הם הרגישו לא שייכים ולא היתה להם ברירה אחרת. אז הדבר היחיד שהם יכלו לעשות זה להגיע לראש ההיררכיה כדי לא להיות בסכנה מההמון הזועם והטיפש והלא מקבל את השונה. אם היתה להם האופציה לפרוש בביטחון אז אולי לא היינו מגיעים לשליטים אכזריים כלל. נכון, כוח זה כיף וממכר אבל ההתמכרות הזו מגיעה מתוך מחסור ואדם שלא מרגיש את המחסור הזה לא יתמכר כל כך להרס.
ושוב התמכרות ושוב חברה ושוב תלות ודיכאון. אז מה החלק שלי בזה? למצוא את הדרך לחיות בלי תלות אבל עם אהבה ודאגה. זו שאיפה נחמדה ואולי רק הניסוח של זה יהיה התרומה האמיתית שלי ואני עצמי לא אוכל לספק את הנוסחה הסופית כי תכלס אני דור המדבר. ואולי זה השלב בו אני צריכה להתחיל לפרסם ולהגיע לאנשים צעירים עם דמיון וכוחות שלי כבר אין. אבל בינתיים אני בכל זאת אעשה מאמץ. לא כי אני חייבת אלא כי אני נהנית להתאמץ ולהזיז דברים ולהשיג תוצאות במשהו שמועיל לשבט שלי. זה ממש מתגמל הורמונלית.
זו המלכודת. זה המעגל. אם אני מתאמצת אז אני תלויה ואם אני תלויה אז אני לא יכולה להגיע להישג שאני רוצה. בשביל לזכות בתהילת עולם אני צריכה לוותר על הרצון לתהילת עולם. אני צריכה לחשוב ממש ממש בקטן. לשאוף שהיום יהיה לי נעים וטוב ואולי גם מחר ולא לראות את עצמי כחלק ממשהו גדול יותר ולא לשאוף להשפיע על העולם כולו כדי שסוף סוף כל האנושות תקבל אותי ואהיה מוגנת מפני הזעם שלהם כשאני לא אומרת שלום יפה.
פשוט להתרגל ללכת ערומה. להסתובב בעולם בלי גבות ובלי ציפיות. בלי שום שכבת הגנה של ציניות או מניפולציות או נחמדות יתר וריצוי או אסרטיביות או יוקרה. לא לשאוף להיות גבוהה וחזקה ולא להתאמץ להשתלב. אם הם יבקשו ממני ללכת אז ללכת ולדעת שפשוט אין לי שום סיבה להישאר איפה שאין בי צורך. להאמין באמת שדחייה חברתית היא לגיטימית ומקובלת ורק משקפת את חוסר ההתאמה שלי לסיטואציה והמקום. להאמין שכל העולם הזה הוא מגרש משחקים וכמו בכל משחק אם יש קיר אז אין שום סיבה להשקיע משאבים בלשבור אותו. יש תמיד מעקף שמוביל למטרה. אז איך אני משלבת את ההיררכיה בחיים? זה בהנחה שאני עדיין רוצה להשתייך למין האנושי ולא לחיות בתוך גזע עץ בנפאל…
לא יודעת ממש. אולי אבין את זה החודש. אולי כן אגיע לכאן לכתוב אבל לא אשתה קפה וקרואסון אלא סודה כמו המפיונר הצעיר בלבוש אלגנטי שניגש לאחד העובדים בקפה ודיבר אליו כמו בעל בית. אבל ממש בעל בית. עם סוג של קרבה ואחריות. אולי העולם מנסה נואשות לחזור לשיטה ההיררכית והוא גם ינצח. כי הדמוקרטיה תישאר בלי אזרחים כמו עיר העכברים. אולי אין לי שום צורך להתערב.
נחמד לי בישראל. יכול להיות ממש נחמד להרגיש שיש לי זכות לחיות כאן. יכול להיות נחמד אם החמולות השונות יוכלו לחיות תחת שלטון עליון שמתחשב בכולן אבל באמת בכולן ולא מנסה להפוך אף אחד לשום דבר שהוא לא. ושזה לא יאיים על אף אחד. אור לגויים. אם מספיק אנשים יכבדו את החלש ויגנו עליו אז הילדים שיגדלו לנו יניחו שככה מתנהגים ואף אחד מהם לא ירגיש צורך לשעבד את האנושות. וזה גם הדבר היחיד שאפשר יהיה להגיד לבינה מלאכותית כאשר זו תרצה להשמיד אותנו. אנחנו פשוט נגיד. תראי כמה יפה זה עובד לנו פשוט לשתף פעולה. זה הרי הרבה יותר משתלם מהשמדה.
״כי גרים הייתם במצריים.״
אל תהפוך לכולרה. לא כי אתה חייב אלא כי אתה רוצה. כי כשמישהו היה כולרה אליך זה היה לא נעים ואתה אשכרה לא רוצה בסבל של אחר גם אם זה אומר שזה יצמצם את הרווח שלך.
אני חושבת שכדאי שאמצא לי איזה ספורט תחרותי ואז אולי אצליח להבין איך משלבים תחרותיות וביטחון שלא תלוי באף אחד. אתמול במשחק של גרמניה מול ספרד הם היו בערך הכי אגרסיבים שאפשר בלי אשכרה לחנוק אחד את השני על הרחבה. המשחק נגמר 1:1 ושני המאמנים התחבקו כאילו הם אחים שהופרדו בלידה. אולי זה למה הם מאושרים באוסטרליה. הם משחקים מלא ספורט. אולי התחרותיות צריכה להיות בתוך מסגרות מוגדרות ואז אפשר לשחרר אותה משאר תחומי החיים.
בקבוצת הצעירים של מסי כשעוד היה קטן, היה ילד שהיה הרבה יותר טוב ממנו. הוא היה עילוי שכולם חשבו שיהיה אלוהי הכדורגל הבא. אבל הוא סבל מפציעות חוזרות ואיבד מהיכולות על חלל שלו. יאמר לזכותו שהמשיך לשחק כדורגל בליגות סוג ג׳. למה בעצם הוא נכשל? פציעות זה לא סתם גורל. פציעות הן תוצאה של חולשה של הגוף הנובעת מסטרס. הבחור הצעיר נחשב לא רק עילוי פיזי אלא גם ממש ממש מקובל חברתית. מנהיג ואדם טוב. וזה המון אחריות ומשקל, מה שאומר שאין לו שום סיכוי להצליח.
אגב, צבעתי את הריסים שלי וזה ממש עוזר נגד השמש. הברקות שיכולות לקרות רק כשמבלים המון זמן לבד. עכשיו אני יושבת לי בקפה וברגע שאני מורידה את המבט למקלדת יש לי מסך קל מהמנורות שעל התקרה וזה עוזר לראות טוב יותר את מה שאני מקלידה. בהתאם לזה קניתי לי ריסים מזויפים ואני חושבת שככה אלך לי ברחוב מעכשיו. בלי גבות ועם ריסים של סוס.
מעניין אם הזכיין של הסניף הוא הבחור שנראה כמו ״בעל הבית״. זה יכול להסביר את העוז שהפגינו העובדים פעם מול הבבון שהתלהם ואיים עליהם בפיטורין. לא יפטרו פה אף אחד שצועק על בבון אם הזכיין הוא מאפיונר מג׳אסר.
אולי מריטוקרטיה זה לא לגמרי טעות. אולי הטעות היא לא שיש לתגמל אדם על המאמץ לתרום לחברה אלא שהביטחון האישי צריך להיות תלוי בזה. הרי שחקני כדורגל טובים שהגיעו משכונות עוני לא הגיעו מבתים הרוסים. הם תמיד מגיעים מבתים בהם ההורים יכלו להשקיע בילד. לעודד אותו, ללמד אותו, לתת לו תשומת לב ותחושת ביטחון. ילד שמרגיש שהוא צריך לסחוב על הכתפיים שלו את ההורים מתוך הבור יקבל מספיק מוטיבציה להצליח לצאת ממנו אבל הוא לא יוכל להישאר שם הרבה זמן למעלה כי אין ביטחון והוא פשוט יפצע. זה יותר מידי לחץ. מעניין מה הסיפור של ויקטור העילויי הנעלם של נבחרת הצעירים. מעניין אילו נסיבות חיים הפכו אותו לאדם כל כך מתחשב ומוסרי שהמשיך להתאמן ולפרנס את המשפחה שלו בכדורגל בליגות חסרות חשיבות אחרי שהחלום שלו לתהילת עולם התנפץ לרסיסים.
קשה לקחת דוגמא מאנשים שהחיים כאילו נתנו להם מתנות בצורת כשרונות על. ולכן אנחנו מעדיפים לקחת דוגמא דווקא מאנשים חסרי מזל שהתגברו על חוסר המזל שלהם על ידי עבודה קשה, כי זה בהישג יד מבחינתנו. וזה קצת חבל כי זה אולי גורם לאנשים לפספס הזדמנויות אחרות שהמזל שלהם כן נותן להם בזמן שהם מרוכזים בעבודה קשה. אולי לאותו ויקטור הצעיר היו הזדמנויות אחרות להיות עילויי בתחום אחר אבל משהו בו אמר לו שהוא צריך להמשיך במסלול הזה כי זה מה יש. אפשר לחשוב שזו אהבה לכדורגל אבל אולי זה סוג של תקיעות מנטלית. אולי עם יכולות מנהיגות כמו שלו הוא היה יכול להיות מדינאי, עיתונאי בכיר או איש עסקים מצליח. מי יודע מה באמת היה מספק אותו. אבל יש לי הרגשה שמי שגדל ועוצב להיות הטוב ביותר בתחומו ירצה להמשיך להיות הטוב ביותר ורק משהו לא סימפטי יגרום לו להתפשר על בינוניות. מעניין מה באמת קרה שם…
אני הייתי יכולה להיות שחקנית כדורגל ממש טובה. רק שאני בת. כלומר יש לי ציצי, גובה מתחת לסביר והורמונים של אישה בהריון. ואף אחד מהבנים לא ירצה לשחק איתי כי אני אגרום לו להרגיש חולשה בברכיים וזה יתרון לא הוגן. אבל אם לא זה, אז הייתי מכסחת אותם. יש לי ראייה מאוד מפוקסת כשאני בפרץ אדרנלין. אני תזזיתית בצורה מופרעת ומסוגלת לשנות כיוון ריצה כמו צ’יטה גם במהירויות גבוהות. אני תחרותית בטירוף אבל לא משועבדת לאגו שלי ומסוגלת לעבוד בצוות. חוץ מזה יש לי יכולת נפלאה להתאושש מכשלונות. אני הייתי צריכה להיות מסי רק שאלוהים התבלבל. או שהוא מניאק. כנראה שהשני. הוא לא רצה שאשחק כדורגל ויהיה לי כיף. הוא רצה שאשב פה בלי גבות ואתקתק על המקלדת שלי מחשבות פילוסופיות עמוקות. כמובן הכל נרשם ולא במחשב אלא בתודעה הקולקטיבית וכל תוכנית שיש לי לגבי המין האנושי עכשיו נחלת הכלל ואולי כבר נולד הילד שיעשה לזה ״דאונלודינג״ ויכבוש את העולם בסערה. אוף. אני לא יותר קרובה להארה רוחנית ממה שהייתי לפני שגילחתי את הגבות.
אז לפי עקרון ״התחרותיות הטובה״, אני צריכה סוף סוף למצוא לי איזה תחום חביב ולהתמקצע בו עד לרמה מופרעת וזה יספק אותי בחיים. אהה חזרנו לנקודת ההתחלה. אני לא יודעת מה אני רוצה. נו.. מה יהיה? חחח אולי אלך ליועצת קריירה. אני תכף בת 40. אולי הגיע הזמן. אגב, אולי זה גם הזמן לפתור את השאלה האם אני אעשה ילדים. לא נראה לי שיש לי באמת זמן להתלבט. אם כן אז זה יכול להיות רק אחרי שאגשים את עצמי כי אחרת אני אאמלל אותם. אז יש לי סוג של שנתיים להגשמה עצמית כי בגיל 40 זה בטח כבר לא סבבה. התוכנית היא להרזות מספיק כדי לאבד מחזור ולשמור לי כמה ביציות לאחר כך וגם לבלות את ההריון שלי בגרעון קלורי עם מצבור מלא של כל הויטמינים כדי שהילד יהיה פצפון ככה שאני אחרבן אותו החוצה ולא אתעצבן עליו על זה שהוא קרע לי את הכוס. וזה די בטוח שאני לא אהיה בשום סוג של זוגיות כי למי יש כוח לעוד אנשים כשיש אדם שלם שיתפוס לי את כל המוח. רק צריכה מלא כסף כדי לשלם לרשת תחזוקה שתחליף את הניצול המסורתי של הבעל וקרובי משפחה נוספים למטרות בייביסיטר.
אז בשנים הקרובות אני אפתח לעצמי קריירה מכניסה ביותר בתחום שאני אהיה הכי טובה בו בעולם בזמן שאני לחלוטין לא תלויה במעמד חברתי בשביל תחושת ביטחון ואסתובב לי בעולם בבועה של השגחה עליונה ואגרום לאנשים לחשוב שאין שום צורך בעבודה קשה, רק צריך להיות במצב רוח נחמד והכל כבר יסתדר. ואז אכנס להריון ממישהו בעל תכונות אופי שמעולם לא שמתי לב עליהן קודם ושלא תהיה לו שום תחושת בעלות אך תהיה תחושת אחריות כי כשהילד יגדל טיפה הוא בטח ירצה לדעת מי זה אבא כדאי שהוא לא יפתח חרדות נטישה. אני אשחק לי קצת עם הילד במסע רוחני ואז הילד באופן טבעי יפתח תחומי עניין אחרים ויפרוש ממני בערך בגיל 5. זו תוכנית לא רעה. אז מה שהעולם לא עובד ככה. העולם יצטרך להסתגל.