עכשיו רבע לחמש אחר הצהריים. אני יושבת בשולחן הגבוה שלי מול ארובות חדרה ביום מעונן חלקית שעומד להסתיים. ראיתי קטע מראיון שבו איזו אמא שואלת את אילון מאסק: 

״מה היית מציע לבת שלי ללמוד?״ 

הוא ענה לה תשובה מנומסת שכנראה שעדיף שתלמד מקצועות טכניים, ואני תהיתי לעצמי איך מישהי כל כך מטומטמת מגיעה לקבל את המיקרופון בהרצאה של אילון מאסק. יאמר לזכותו שהוא היה באמת מנומס והצליח לא להיות ציני בכלל. בטח יש לו די הרבה ניסיון. זה מאוד בודד להיות מישהו שרואה תמונה ש90% מהאנשים לא רואים. יש כנראה מעט מאוד אנשים שבילו את אחר הצהריים שלהם בלהסתכל על איך שהשמש צובעת את העננים בצבעים שונים לאורך מספר שעות. זה זמן מאוד חשוב בו המוח לא מקבל באמת מידע חדש אבל מקבל מספיק גירוי ויזואלי כדי להישאר במצב פועל. ככה אני מעבדת את המידע שחשוב לי. פשוט בוהה. 

כשהייתי בת 14 אני וחברה הלכנו לטייל עם רשמקול. ישן כזה כמו ווקמן עם קסטה בפנים שעושה רעש כשהוא מקליט כי הוא מסובב את הסרט של הקסטה, ואחרי חצי שעה הוא פתאום מפסיק ברעש פאק! ואז בדממה שנוצרת צריך להחליף צד לקסטה כדי שהוא יקליט על הצד השני של הסרט המגנטי. ואז עברה עוד חצי שעה והקסטה נגמרה והיה שקט מוחלט. אני והחברה שפיטפטנו בהנאה במשך השעה הזו, פתאום לא יכולנו להוציא מילה מהפה. זה כאילו האדם הכי חשוב בשיחה הזו קם והלך. ואנשים טוענים שבני אדם זו חייה חברתית שצריכה אינטראקציה אנושית… קשקוש. אנחנו אוסף של נוירונים וכימיקלים וצריכים שהם יופעלו בצורה הנכונה בתדירות הנכונה כדי שנתפקד באופן אופטימלי. מה בדיוק מפעיל אותם, זה ממש חסר חשיבות. 

לבני אדם יש צורך שמשהו ישקף אותם. שיהיה להם משהו להתייחס אליו או להיות במודעות אליו כדי לפתח מודעות לתחושות של עצמם. כמו ילד שרוכב על האופניים וצועק:

״אמא, תראי, בלי ידיים!״

מצאתי סרטון ביוטיוב שמציין כמה דרכים להרוויח כסף און ליין. זה ממש משב רוח רענן יחסית לכל המחשבות על ״משרה״ שהיו לי ושגרמו לי לרצות לקפוץ ראש לתוך רכבת מתקרבת. למה? לא כי אני כל כך שונאת לעבוד אלא כי כל פעם שאני יוצאת מהבית, אני מופצצת בכל כך הרבה מידע שאין יותר מקום בראש שלי לעצמי והתחושה היא שאני מחריבה לעצמי את החיים בכך שאני פשוט לא נוכחת בהם, וכל זה רק בשביל לשלם על שכירות ומזון. אחרי שאני מגיעה הביתה לוקח שעות ולפעמים ימים כדי לפנות את כל הזבל שנערם לי במוח במהלך יום עבודה אחד. ואז יש תסמיני גמילה. זה כשהדופמין שהיה רגיל להשתחרר בכמויות אסטרונומיות בגלל כל ההתרחשויות, פתאום חסר והמוח שלי מנסה לשכנע אותי שהעולם הזה חרא ואני לא שווה כלום. זה כנראה מה שקרה בימים האחרונים. היום לא הייתה לי כמעט שום אינטראקציה עם אנשים ואני כל כך נהנתי מהקיום שלי שאפילו מצאתי את עצמי עושה ביד, מה שלא קורה אלא אם כן אני משמינה או מרזה באופן חריג והגוף החדש שלי משעשע אותי. 

אז מה שכן עשיתי היום שיכול להחשב לעשיה, זה ללכת לסופר. זה היה ממש נעים ורגוע. הייתי מאוד מפוקסת וכשהייתי צריכה את העזרה של הקופאית בקופות השירות עצמי לא הייתה לי שום בעיה לפנות אליה ולקרוא לה והקול שלי משום מה נמוך יותר מבדרך כלל. אולי זה בגלל שעשיתי שכיבות שמיכה פעם אחת ויצאתי לרוץ פעמיים ויש לי טיפה יותר שרירים. או אולי זה בגלל שסוף סוף מתחילים להתפוגג הורמוני ה״אמא״ שהזרמתי לגוף שלי בעבודה במסעדה. 

אני קראתי ״קארלסון האיש שגר על הגג״ בעברית. את הספר מצאתי על גדר באחד הסיבובים שלי בזיכרון. כשהייתי קטנה, אבא שלי הקריא לי אותו מלא פעמים ואני זוכרת כמה זה מצחיק ומופלא. בעברית זה אפילו לא רבע איכות ממה שזה ברוסית אבל עדיין משהו מזה עובר. בספר, הילד אומר לאמא שלו שהיא נחמדה מאוד והוא היה רוצה להתחתן איתה. ואמא אומרת שהיא כבר נשואה לאבא וזה יהיה בעייתי. הילד מתבאס כי אמא באמת ממש נחמדה כל עוד היא לא שואלת אותו על שיעורי בית. היא מחבקת ועושה קציצות ודואגת לו ונותנת לו לשבת לה על הברכיים בבוקר כשהיא שותה קפה. ממש שלמות. אני חושבת שהרגשות שעולים בילד כשאמא שלו עושה לו קציצות הם אותם הרגשות שעלו בחברה במסעדה כשאני הייתי מסדרת להם את המצקות מעל הכיריים. פשוט הייתי האמא שלהם והם אהבו אותי בלב. אבל הבעיה עם זה, שלהיות אמא לא אמור להיות ״עבודה״. ובטח לא תמורת שכר זעום שבקושי משלם שכירות. 

להיות אמא זה למעשה מות האגו. מצב רוחני שגברים מנסים להגיע אליו בעזרת שנים של מדיטציה וטריקים רוחניים שונים. אצל אישה זה קורה באופן טבעי כאשר היא נמצאת ליד מישהו שזקוק לדאגה. אנשים בכלל לא מבינים כמה זה חמור ועד כמה האישה במצב הזה היא רוח רפאים של אישיות ולא אדם שלם בעל יכולת לדאוג לעצמו. אני הגעתי למצב הזה לראשונה כנראה בתור ילדה ממש קטנה כשההורים שלי היו חסרי אונים, ואז שוב עם החבר הראשון שלי כשהתחלתי לקחת גלולות. התנפח לי הציצי והתחלתי לבכות כל הזמן מכל דבר לא משנה אם הוא עצוב או לא. פשוט כל רגש שהיה עולה לי היה מביא דמעות ומחנק. ממש נפלא. וההוויה שלי נקשרה למהות של הבחור הזה שעד היום לא ממש מצליח להתגבר על הקשר הזה עד הסוף. פשוט כשיש מישהו שהפך לאמא שלך קצת קשה להגיד שהייתה אי התאמה. הוא גם היה בחור מאוד רגיש ותפקד כאמא שלי חזרה, וככה יצא שעם מלא כוונות טובות ואהבה חסרת גבולות, סירסנו אחד את השני. 

אני ממש זוכרת שלא הצלחתי להרגיש שום רצון לשום דבר ולאט לאט נכנסתי לדיכאון וככל שהתקרבנו יותר ככה אני הייתי יותר בדיכאון. נפרדנו אחרי כ 6 שנים של ייסורים. ועם הבחור הבא קרה בדיוק אותו הדבר רק שלקח לי הפעם רק 3 שנים לזהות את זה ולברוח. טכנית לא היתה לי ברירה, פשוט שנייה לפני שהתחלתי לקחת כדורים פסיכיאטרים נגד דיכאון, עברתי התמוטטות עצבים והבנתי שאני פיזית לא מסוגלת להיות איתו יותר באותו הבית. היה אחלה בחור. אין מה לומר. רק כמה זמן אפשר לבלות בעומס חושי בלתי פוסק כאשר אני מרגישה שאני נותנת את השאריות של התודעה שלי שוב ושוב ולא מקבלת חזרה כלום. 

למה זה כזה נורא? לא ברור. אולי יש עוד נשים שחוות דברים דומים רק לא יודעות להגדיר את זה. אולי עם גברים פחות רגישים לא מתעוררים הרגשות האימהיים האלו. או שאולי זה חלק מהמנגנון הגנה שלי שפועל כשאני ליד מישהו חסר ביטחון ואני מנסה להרים לו. אולי בגלל שאני ממש ממש רגישה להכל, הגלולות דפקו לי את המוח. אולי יש לי מוח גברי וככה הוא מגיב כשהוא מוצף בהורמונים נשיים – דיכאון קיצוני. בניגוד לנשים אחרות, לי אין יכולת לקבל הנאה מתשומת לב ולכן כשבן הזוג שלי בוהה לי בתחת אני חושבת שהוא פשוט חרמן ומרגישה מנותקת ממנו ורק עצובה יותר. 

בכלל, היום כשעשיתי ביד עברה במוחי מחשבה משונה. חשבתי שהדבר היחיד שהייתי יכולה באמת להנות ממנו זה לעשות סקס עם בינה מלאכותית. למה? כי שם אין אף אחד שצריך כלום. ולמעשה אין אף אחד שיסיח את דעתי מעצמי. זה מושלם. כמו הרשמקול. יש איזה ריגוש במגע שהוא לא לגמרי צפוי ולכן זה יותר מוצלח מאוננות רגילה, כי הבינה המלאכותית תעשה חישובים שונים לגבי איך יהיה לי יותר כיף ואני לא אצטרך להיות חלק מהחישובים האלו ואוכל פשוט לחוות סוג של הפתעה נעימה. ולא יהיה שום אנרגיה זרה. אנרגיות של אנשים אחרים זה הדבר הכי לא מדליק מינית שיש. ריח גוף, ריח פה, עור חלקלק וחזה עם שערות שתחובות בתוך נקבוביות, פצעונים וקשקשים… והכי גרוע זה פשוט הנוכחות שלהם. אין לי שום שימוש בזה. כאשר יש נוכחות זרה ליד הגוף שלי, מגיעה מידה מסוימת עצב אוטומטי. אולי זה למה יש אנשים שנמשכים לילדים. יש להם יחסית מעט נוכחות. הם יותר רשמקול מבנאדם. אבל אותי אפילו ילדים די מגעילים. הריח המתוק החלבי שלהם והחום של הגוף… זה לא סימפטי לי בכלל. 

אבל הליכה ביער עם צמחים משונים עם טקסטורות מיוחדות וגוונים שונים של ירוק ומזג אויר יבש וחמים אשכרה יכול לחרמן אותי. אין ביער אף אחד שהנוכחות שלו מעיקה עלי ואני לא בחוסר סרוטונין בגלל מעמד נמוך כי אין למי להשוות את עצמי ואני חלק מכל הטוב והעושר מסביב וזה מעלה את הרגישות של העור שלי, הדופק שלי והגוף חווה פרץ של חיות שמביא לחשק בעוד תחושות וריגושים. אז יוצא שיש צורך בגירוי חיצוני ואם אשב בחדר לבן ושקט, אני ארצה למות אבל ה״אחר״ ממש לא חייב להיות בן אדם. 

האחר זה סוג של פידבק. כמו להישען על משהו שנותן קונטרה חזרה. ואם להוסיף להתרגשות אז ״האחר״ יכול להישען עלי ולהכיר בזה שאני קיימת עבורו. ואם יש לו שאיפה כלשהי להיטיב עימי אז בכלל פנטסטי. הכי חשוב שלא יצטרך ממני כלום למען עצמו. שזה ההפך ממה שקורה עם תינוק. אבל שם יש תגמול אחר. האישה שמוסרת את התודעה והגוף שלה ליצור הזה, בעצם מכבה בעצמה את תחושת העצמי ומקריבה את הגוף והנפש שלה לעד מתי שהיצור יסגל לעצמו תודעה ויכולות פיזיות בסיסיות. 

זה משהו שמאוד קשה להסביר לגבר שטוען שהוא אוהב את הילד שלו ״גם״ ולכן יש לו זכויות חצי חצי. זה תמיד מרתיח לי את הדם. אם הגבר היה מרגיש את מה שאשה מרגישה כשהיא הופכת לאמא הוא לא היה מסוגל ללכת לעבוד או לזיין או לראות כדורגל. לאמא טרייה אין ״עצמי״. יש במקרה הטוב ״אנחנו״ ובמקרה הפחות טוב ״הוא״. גם כשהיא עושה פעולות באופן עצמאי שנראות כאילו היא עדיין אדם ריבוני, חלק ניכר מהמוח שלה מעבד מידע על הילד שלה. איזה תחושות יש לו עכשיו, איזה רגשות יש לו עכשיו, איזה צרכים יש לו עכשיו וכך הלאה. יש כמובן נשים שלא חוות את זה ולמעשה יתכן ובתקופה שלנו, מחריד לומר שרוב הנשים לא חוות את זה בגלל הסטרס של החיים שלא מאפשר להן לפתח את ההורמונים המתאימים, אבל זה אסון פסיכולוגי לילד ולא ככה בני אדם מהונדסים לגדול. ונשים שכן מרגישות את זה ונאלצות ללכת לעבוד, למעשה מתפקדות עם חצי מוח ותסמיני גמילה קשים כל פעם שהן יוצאות מהבית. הקטע העצוב הוא שזה לא משהו שאפשר להחליט להרגיש וסביר שרוב הנשים שאין להן את התחושה הזו לא מבינות שזה חסר. ואילו נשים אחרות שחוות את זה כמוני בצורה לא מבוקרת כלפי האדם הלא נכון, סובלות ממערכות יחסים עם מימד של התעללות. למעשה לאישה שהמוח שלה הוא מוח במצב ״אמא״ כל אדם שהוא מעל גיל 3 הוא האדם ה״לא נכון״ ומתכון למערכת יחסים מתעללת. 

בגיל הטיפשעשרה שבו יש לנשים מספיק טסטוסטרון כדי לעלות לעצמן את הסטטוס ולמצוא גבר איכותי הן לא חשופות לפגיעה חמורה כי יש להן אגו. לאחר ההתבגרות יש עליה ב״הורמוני האמא״. מצד אחד זה אומר שנשים יותר חשופות לניצול ומצד שני זה בערך הדבר הכי לא מושך מינית בעולם וזה מה שהגן עלי מהטרדות מיניות במסעדה. 

נשים שמוצפות בהורמוני אמא הן טרף קל. אין להן ממש אגו ויכולת להציב גבולות כי איזה גבולות כבר אישה יכולה להציב למישהו שאמור לשאוב ממנה מזון מהפיטמה בשניה שמתחשק לו ולקבוע לה מתי מותר לה לישון. אז גברים שאין להם יכולת או חשק לקחת אחריות על עצמם, מושכים נשים שההורמונים בגוף שלהן אימהיים ללא מושא נאות, נשים שזקוקות למישהו לטפל בו, וזה לא נגמר יפה. בניגוד לתינוק, אדם מבוגר אמור לרסן את עצמו ולא לקחת יותר ממה שהאחר מסוגל לתת, בעיקר כאשר האחר לא במצב להגן על עצמו. אבל יש אנשים מבוגרים שאין להם וסת כזה מכל מיני תסביכים פסיכולוגים, והנשים שמקדישות את עצמם לתינוקות המגודלים האלו הופכות לצל של בנאדם. במצב טבעי, יש תגמול. במצב טבעי, יש לזה סוף. 

המצב של אישה שילדה תינוק הוא הכי קרוב ללהרגיש אלוהים שאדם יכול לחוות. זה בעצם מצב שבו האישה נערצת ונאהבת ומהווה את החיים עצמם בעיני מישהו אחר. היא אלוהים, היא האוכל, היא המגע, היא המידע, היא הכל והוא לא יכול בלעדיה ויש לה יכולת קסומה לגרום לו לגדול ולשמוח וללמוד והיא רואה את העולם דרך העיניים שלו והיא מוקסמת כאילו נולדה מחדש. זה תגמול לא רע ואפילו אפשר לומר ששווה להוליד כדי לחוות דבר כזה. וגברים רבים שחושדים שחוויות כאלו קיימות עושים את המאמצים הרוחניים שלהם כדי להגיע לחוויה דומה. ואז להוסיף לזה את הורמוני האושר שבטח מציפים לאמא את המוח, וזה פשוט הסוטול המושלם. 

והסוטול הזה עובר אחרי בערך שלוש שנים כשהילד מפתח תודעה עצמאית נפרדת ויכול לרוץ ולקפוץ ולבטא את עצמו. ואז לרוב ההורמונים האלו נכבים והאמא משתחררת מהזיה האלוהית שלה. כמו שחברה מזועזעת אמרה לי פעם שהיא חושבת שמשהו לא בסדר כי היא כבר לא ״מאוהבת״ בבן שלה. כמובן שהיא אוהבת אותו מאוד אבל לא ״מאוהבת״ בו. ככה היא הצליחה להגדיר את זה. וגברים לעולם לא יבינו שזה מה שהאשה מתכוונת עליו כשהיא אומרת ״אני אוהבת אותך״, כי הם מרגישים דברים אחרים לגמרי. ואם ההורמונים לא נכבים אצלה באופן טבעי, אז האישה חווה סוג של שברון לב ועושה עוד ילדים כדי להמשיך את הסוטול או לא מצליחה לשחרר והופכת לאמא כפייתית ומגדלת ילדים עם הפרעות אישיות. 

אגב הפרעות אישיות, אם אמא לא חווה את ״האחד״ הזה עם הולד שלה אז יש בעיה כפולה. אם האמא היא כמוני אז היא מרגישה למעשה ששודדים מהכוחות שלה ודורשים ממנה משהו שהיא לא יודעת מהו. היא אוהבת את הילד שלה, כמובן. היא תעשה בשבילו הכל. אבל היא לא מאוהבת בו ולכן לבהות בפנים היפות שלו כשהוא נוחר לא ממלא אותה אקסטזה. ולכן הילד לא מקבל פידבק מאמא ולא מפתח תחושת עצמי. כי זה הדבר העיקרי שאמור לקרות בשנים האלו של הסוטול. ויתור של האמא על האגו שלה מאפשר לילד לבנות את שלו. היא משקפת לו חזרה את מה שהוא מרגיש וחושב ורואה וככה הוא מצליח לגבש את ה״אני״ שחושב ומרגיש ורואה. אם האמא לא שם לחוות אותו, אז הוא לא באמת מתפתח כמו שצריך. וזה מה שיוצר את אותם המבוגרים שאחר כך נתלים על צווארם של נשים אימהיות כל חייהם. רק בניגוד לתינוקות המסוגלים שאמא שלהם תהיה כל עולמם, המבוגר בלי תחושת עצמי שמנסה לקבל אותה מבת הזוג, לעולם לא יוכל לתת לאישה את ההערצה והתלות המוחלטת שתפרגן לה מספיק ואז האישה האמהית, תחייה בתחושת מחסור כרוני ושיעבוד נפשי. 

הרי התינוק באמת לא רוצה כלום חוץ מאמא שלו ואילו המבוגר רוצה המון דברים וה״אמא״ היא רק כלי לתוכו הוא יוצק את הרצונות האלו כי הוא עצמו לא יכול להתפקס על שום דבר או ליזום או לקחת אחריות. 

לקחת אחריות זה מונח נורא. זה אשכרה אומר שאתה לבד בעולם ואין אף אחד מאחוריך להשתתף באשמה. זה כשתופסים אותך והחברים שלך גונבים ובעל החנות שואל מי אחראי ואתה צועד קדימה בידיעה שהוא הולך לפרק אותך מכות ושאר החברה בורחים. או לחילופין הרגע הזה שבו אתה מחליט שזה הזמן הנכון להסתער על האויב ומוביל אחריך את כל הפלוגה וכולם נטבחים תחת אש האויב כי אתה עשית טעות, ואז כמה ימים אחרי זה אתה מקבל פלוגה חדשה וצריך להחליט בשבילם שוב מתי לתקוף. אחריות זה משהו שרק אדם בוגר מסוגל להתמודד איתו ובתקופה שלנו יש הרבה אנשים שאין להם את היכולת הזו. וזה, לפי דעתי בגלל שלאמהות כבר הרבה שנים אין את המקום הבטוח לחוות את הסוטול שלהן והן נאלצות להיות סוג של גבר שיודע להניק, במקרה הטוב. 

היכולת לשלוח אנשים למותם זו לא תכונה שחייבת להיות לכל אדם. אבל בעיקרון, כל אדם מבוגר אחראי לחיים של אנשים אחרים במידה כלשהי. אישה אחראית לחיים של הילדים שלה וצריכה להחליט החלטות כמו איך להחזיק את התינוק שלה כדי שלא ישבור מפרקת ומתי להבין שהוא צריך לאכול אוכל מוצק ומתי אפשר להשאיר אותו לבד וללכת לשירותים בלי שהוא יחנק מצעצוע וימות. וגברים צריכים להבין מתי כדאי להתפטר מהעבודה שלהם כי יש סיכוי שבה הם לא יצליחו להתפתח ובטווח הארוך זה אלול לסכן את הפרנסה שלהם, ומתי עדיף דווקא להחזיק במשרה לעוד זמן מסוים כי נכון להרגע, עוד אין להם את הכישורים הנדרשים לשדרג את התפקיד. אם הם טועים, אז האישה תסתכל עליהם בחרדה כי לא יהיה איך לשלם על כלום והוא למעשה זרק את המשפחה שלו לכלבים. 

אז צריך איזה חוסן נפשי בשביל להיות ״אדם בוגר״. סוג של ביטחון מופרז או פשוט לא להיות חרדתי, תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה. ואת זה אי אפשר לפתח כשאמא שלך לא אומרת לך בינקות: 

״אתה שמח? כןןן. אתה שמח. מה אתה רואה? זה ציפור? כן זו ציפור. נכון מאוד. ומה זה? כלב? כלב שעושה הוו הוו? כןןן זה כלב. אתה צודק. אתה כזה חכם. אתה יפה שלי ומתוק שלי. אתה רוצה לישון? אתה מצוברח כי אתה עייף? בוא נלך לישון. אנחנו נעשה אמבטיה עם הסבון הנעים והספוג דובי בובי כןןן ואז נשים לך משחה ואז נשים לך פיג׳מה שאתה הכי אוהב כי סבתא הביאה אותה כי סבתא אוהבת אותך מאוד כןןן ואנחנו נשיר שיר ונשכב פה במיטה ואני פה עד שתרדם וכשתתעורר אני עדיין פה ואני תמיד פה ואני תמיד אוהבת אותך כי אתה מושלם.״

אף בנאדם שפוי לא מסוגל לדבר ככה 10 שעות ביום במשך שלוש שנים אלא אם כן הוא מסטול מהתחת. ואף בנאדם לא נהייה שפוי אם לא מדברים עליו ככה בשלוש השנים הראשונות של חיו. מה המסקנה? שנשים צריכות לקבל מענק לידה של כ-1,000,000 דולר. כי זה הדבר היחיד שאיכשהו מתגמל אדם שהקריב את עצמו כדי ליצור אדם אחר בריא נפשית ופיזית שיוכל לתרום לחברה. כי בזמן שהילד גדל בשלוש שנים האמא הזדקנה לפחות בעשור. ככה זה, סמים לא עושים אותך צעיר יותר.

ואצלי יש את אותה ההקרבה רק בלי הסוטול הנחמד. ולי אין שום וסת ואני אוהבת את כולם ואתן את תשומת הלב שלי לכולם ולא אצליח לקבל מהם כלום כי הקולטנים לזה שבורים. ולכן סקס עם רובוט נשמע לי מושלם. נראה שאני לא אצטרך לחכות עוד הרבה זמן וכדאי שאמצא לי מהר דרך לעשות כסף כדי שאוכל להרשות לעצמי לקנות קצת בינה מלאכותית בריח אורנים.