״היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה. ותקום בעוד לילה ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם.״ (משלי ל״א) 

וכך אני ממשיכה את הויכוח על מיהו יהודי ומה הזכויות שלי במדינה הזו. זה ויכוח ישן כמו הגלות. ואצלי זה ממש מוטיב מרכזי. עכשיו שהימין הקיצוני עלה לשלטון ומנסה להעביר חוק שיצמצם את הזכות לאזרחות ישראלית רק ליהודים לפי ההלכה, אני פוגשת את זה שוב. אבל אני ילדה חכמה ואני יודעת שאם מישהו לא רוצה אותי אז זה כנראה בגלל שאני לא רוצה אותו. 

הבעלים של המסעדה שאל אותי היום אם אולי בכל זאת שיניתי את דעתי ואני רוצה להישאר. אני לא בטוחה למה. אולי זה כי הבחור הצעיר התחיל לעבוד פחות טוב והם חושבים לצמצם אותו או שהוא הבין שאני די צייתנית למרות הדרישות שלי של לא לנקות שירותים אבל רוב הסיכויים שהוא פשוט מרגיש יותר בשליטה אחרי שעשה סדר בנהלי המטבח וכולם מתחילים להתיישר ולתת לו דין וחשבון. הוא בעיקר זיכה את עצמו בהרבה תשומת לב וזה נעים לאדם מוחצן אז הוא מתהלך במסעדה מדושן וחייכני. אז השמש זרחה גם עלי וקיבלתי סוג של פידבק עקיף על החשיבות שלי למקום. אמרתי ״לא תודה״ והמשכתי לגרוף את המים מהרצפה. 

״אבל למה את עוזבת?״

שאל אותי השוטף הזקן. זה אומר שהם כולם כבר יודעים. זה כמו אש בשדה קוצים. סיפרתי לו אתמול כי הוא עמד לנסוע לחופש ולא נתראה שוב. התלבטתי כי פחדתי לבאס לו את החופש אבל בסוף חשבתי שזה יהיה מרושע פשוט לא להיפרד בכלל. אז ברגע שהוא יודע, אוטומטית כולם יודעים כי ככה זה בני אדם. נראה לי הם מתקבצים יחד רק כדי שהם יוכלו לדבר על מי שבמקרה לא נמצא בחדר. 

כשהייתי ילדה ״עולה חדשה״, בישראל היה חם ולח ובודד וכל הילדים רעים וטיפשים. אז למה שארצה להיות שייכת. כנראה זה התקבע. ולכן כל חיי אני מנהלת ויכוח על השייכות שלי לפה עם אנשים אמיתיים ודמיוניים. נתקלת שוב ושוב בדברים שגורמים לי לרצות להאחז, כמו סיפורי דרך ארץ יהודיים ישנים ומנסה לשייך את עצמי לבני ישראל שיצאו ממצרים ואיך זה עדיין משפיע עלי במנטליות שלי אחרי כל הדורות האלו. אבל זה הכל כזה מצוץ מהאצבע. בסופו של דבר להשתייך לעם היהודי זה כמו להשתייך למשפחה וחברים. ובמצב שלי הם כולם יכולים להיעלם ולא ארגיש בדבר. אבל משהו בדיבור של השוטף הזקן השאיר חותם. 

״את צריכה למצוא חבר.״ 

אולי השייכות היא לא להיאחז באלו שדוחים אותי ולא מעריכים אותי אלא לרצות בטובתם וקרבתם של אלו שגורמים לי להרגיש בטוחה ומוערכת ובעיקר נאמנה לעצמי? אבל אז צריך למצוא אותם. אני שכבתי לילות מול האורות של מושבות הברון וחשבתי איך הייתי מרגישה אם מאחורי כל אור כזה היה בית של משפחה שאני מתחברת אליה? אנשים שנעימים לי ודומים לי? איך זה מרגיש לראות כל כך הרבה אורות ידידותיים מסביב? כמו להיות מוקף במאות בני משפחה. אני לא מרגישה ככה כשאני הולכת ברחוב ואני יודעת שרבים הם האנשים שלא מרגישים כך. אבל רבים מהאנשים כן. הבעיה שלי היא שאני נקשרת. אני נקשרת לכל אדם בסביבה שלי והוא הופך להיות חלק ממני ואני לא מצליחה לא לאהוב אנשים שאני מודעת אליהם גם אם הם לא דומים לי כמעט בכלום ואפילו אם הם לא ידידותיים בעליל. אפילו כשאני שונאת מישהו אני אוהבת אותו. כלומר מתייחסת אליו כאל חלק ממני ורוצה בטובתו. אני שבויה. 

באהבה אינסופית הסתכלתי על האמהות בבני ברק שיושבות בלילה על הספסל ומדברות כשהן מנענעות את העגלות שלהן. הילדים לא ישנים ומכיוון שזו בני ברק וכולם פה מרגישים שהם משפחה אחת גדולה, אין שום אי נוחות בלשבת ב-4 בלילה באמצע הרחוב ולפטפט כאילו צהריים בסלון. אני כל כך רציתי להשתייך לתודעה הזו אבל אני לא יכולה. כמו שאני לא יכולה להשתייך לתודעה של בחורים מג׳אסר. אבל אני לא בעלת שום לאום אחר. אני פשוט שפינוזה. אני חלק מהיהדות כי כמו יהודיה טובה אני מוצאת מישהו לא להסכים איתו ומישהו שלא מסכים איתי ומבססת על זה את הגדרת העצמי שלי? אבל רגע נחזור למסעדה. 

מחר אני עובדת שם יום אחרון. מחליפה את השוטף הזקן. לא הייתי אמורה לעבוד אבל הוא ביקש, אז אני שם. זה בטח טוב כי אין לי שקל מיותר והעברתי הפעם 1500 ש״ח מכרטיס האשראי שלי לחשבון בשביל לכסות תשלום על כרטיס אחר. קיצר, המצב מחייב אמונה באל כלשהו ואני מקווה שהוא אל רחום.

אני מתעצבנת כרגע מהמחשבה שיש אנשים שיקראו את זה וזה יצחיק אותם ויש אנשים שיקראו את זה ויהיו אדישים ויש כאלו שישנאו אותי על מה שאני כותבת. ואם הייתי פוגשת את האנשים האלו פנים מול פנים הייתי יכולה להציג את עצמי כך שלא יהיו אי הבנות או שנאה אבל כשאני מתבטאת בצורה שהכי מוכרת לי, אני מגיעה רק לאוכלוסיה מסוימת של אנשים ומפספסת את הרוב. לפעמים אני יושבת לאכול בפינת עישון מול העץ מייפל הענקי מחוץ למסעדה ומתיישבים לידי שני הטבחים היהודים שעובדים יותר בחדר נפרד ולא יוצא לי להתקל בהם כל כך במהלך היום. ואז אני מוצאת את עצמי מפטפטת מלא ומנסה להעביר את הידע שלי ולפעמים זה מרגיש שהם ממש מקשיבים ומבינים ומזדהים אבל אז אני שומעת אותם מדברים על החיים שלהם וחושבת שזה הכל אשליה. הם חושבים שהם מקבלים את מה שהם רוצים אבל לא באמת מאמינים שזה מה שקורה. או שאולי הם אומרים את זה לעצמם כדי לנחם את עצמם על זה שהם לא העיזו לנסות להשיג את מה שבאמת רצו אז הם אומרים שרצו את מה שקיבלו. ואני חשבתי לעצמי שנכשלתי בכל מה שרציתי להשיג על ידי העבודה במקום הזה. לא הצלחתי לחזק את הגוף שלי והוא רק נחלש. לא הצלחתי למצוא דרך לממן את עצמי במרחק הליכה מהבית על ידי משרה חלקית ולזכות ביציבות הנדרשת כדי ליצור ולהתפתח. לא הצלחתי ליצור קשרים עם אנשים שאני רגועה לידם. לא הצלחתי לחסוך בהוצאות על אוכל כי אני אוכלת בעבודה ורק הוצאתי מלא כסף על בתי קפה וגלידה כפיצוי על העומס הנפשי בעבודה. אפילו לא הצלחתי להתמקד בחיים בזכרון ולהפסיק את הנסיעות לתל אביב כי הייתי כל כך לחוצה על הכסף שהמשכתי לעבוד בגנים. בקיצור פשוט כישלון היסטרי. 

ועכשיו גם התחיל לי שלשול. נפלא. 

אני לא באמת מצליחה להתרכז בלכתוב בבית. משהו לא נותן לי להתפקס ואני לא נכנסת ל״zone”. יש גם אירוע בגן אירועים מתחת לבית שלי וזה מפריע לי יותר מכל ילד בבית קפה. סתם מישהו מדבר במיקרופון עמום. אני אפילו לא שומעת את המילים ברור. אולי זו גם השעה. בכל זאת גם היום עבדתי. כלומר, גם היום למדתי. כל יום אני בבית ספר. 

היום למדתי שאני יכולה להתמודד נפשית עם החרדה של ״עשיתי משהו לא נכון חברתית ואישה עכשיו סימנה אותי כאוייבת״ פעם זה היה ממוטט אותי. היום הצלחתי לשמור על הראש מעל המים עד שהיא עשתה את הצעד הראשון לפיוס. זה הרגיש כמו סוג של ניצחון. סה״כ התזתי עליה קצת מים אחרי שאמרתי לה שאם היא תשיר שיר מעצבן לידי עוד פעם אחת אז זה מה שאני אעשה. אבל כמובן שהיא בחורה ולא באמת עושים את זה לבחורות. הן לרוב לוקחות את זה קשה ועושות פרצוף של: 

״את פשוט ממש לא בסדר כבנאדם שחשבת שזו תגובה סבירה, מה שעשית.״ 

אפשר להתלוצץ אבל הגבול איתן הוא חמקמק. ואני בכלל לא טובה בלזהות אותו עם אף אחד. עם גברים זה איכשהו עובר לרוב אבל עם נשים אני פשוט נשארת מרחק שנות אור מהגבול הזה כדי לא להסתכן באי הבנות. אז היא קיבלה שפריץ של מים ואמרה: 

״זהו, עכשיו פתחת איתי חזית.״ 

ואפילו המנהל של המטבח שמע אותה ושאל למי היא מתכוונת כי כנראה לא יעלה על הדעת שהיא מתכוונת אלי. אני הרי הדובון אכפת לי של המסעדה. אבל הבחורה הייתה עצבנית במשך זמן שנראה כמו נצח ואני עברתי את כל שלבי ההתמודדות: 

הדחקה – זה לא באמת משפיע עלי.

הכחשה – אין מצב שהיא באמת לקחה את זה קשה. 

פחד – שיט זהו. מעכשיו אני אקוטלג ״הדפוקה שלא מבינה מתי משהו לא מצחיק״. עכשיו כולם יסתכלו עלי מוזר ולא ידברו איתי. וכל פעם שאעבור לידה היא לא תסתכל עלי ישירות אלא רק תלחש משהו למי שעומד לידה והוא יסתכל עלי במבט של גועל. 

כעס – מה היא חשבה לעצמה שאני לא אממש איום סתם כי אני נחמדה? למה לכולם מותר לעשות צחוקים ולי אסור? אני תמיד חייבת להיות האחראית? למה, כי אני חלשה? אם הייתי חזקה אז לעשות צחוקים זה סבבה אבל אם אני חלשה אז זה לא מצחיק אותה?

השלמה – טוב אז אנחנו לא חברות ובאמת זה עניין של מעמד ואם אני רוצה את הזכות להשפריץ על מישהו מים אני צריכה לעשות מאמץ יותר טוב להיות חלק מהחברה. ואני אצטרך להתמודד עם זה שאני הפכתי ברגע אחד לדפוקה ופשוט להמשיך להתנהל כמו שאני מתנהלת. כי אין ממש מה לעשות לגבי זה. 

ואז הגיע שלב ממש מדליק. שלב חדש. 

בגרות – אין שום פגם מהותי ואישיותי בלא להבין נכון את הסיטואציה. אני חשבתי שאני עושה משהו בגבול הטעם הטוב והצד השני לא ראה זאת כך. קורה. אם תהיה איזו עוינות מופגנת, אני פשוט אומר לה שלא הייתה לי כוונה לפגוע בה ושהכוונה שלי היתה ברוח טובה ואם זה לא התפרש ככה אז אני מתנצלת. 

ואיכשהו זה נשמע לי כמו משהו שאיזה מורה היה יכול להגיד. משהו שלגמרי מסרס יכולת להתעצבן. בהתחלה זה הרגיש לי כמו מניפולציה אבל אז חשבתי שבעצם זה ממש מה שאני באמת מרגישה. והפחד והכעס הם לא באמת מה שאני חושבת. הם סתם התניות של דפוסי התגוננות ילדותיים שהיו שם בגיל בו לא הייתי יכולה להבין את הרגשות שלי ולא יכולתי לנסח את מה שאני חושבת בזמן אמת. אולי אני בעצם כן נהיית אדם מבוגר? 

השיעור הסופי של היום היה לי בכלל בבית אחרי שסיימתי לנהל ויכוח מדומיין עם משגיח הכשרות של המסעדה לגבי ההבדל בין דת ולאום, ומה בדיוק הוא רוצה שאני אעשה עם עצמי אם הוא מחליט שאני לא שייכת לפה רק בגלל שאני לא הולכת לעבור גיור. זה היה ממש לא מספק וניסיתי להבין למה לא התערבתי בשיחה על הנושא הזה שהייתה אתמול בינו והטבחים והבעתי עמדה כלשהי. לרוב להגיד משהו אפילו חלקי בזמן אמת עדיף על לנהל אחר כך שיחה מדומיינת. ואז חשבתי שזה עוד סוג של פורקן שווא. הרי אפילו במצב האופטימלי בו אני אצליח להבהיר לו בדיוק את מה שאני דמיינתי שאגיד לו, ואפילו אם הוא אשכרה יבין אותי ואולי אפילו יעשה פרצוף של חושב, השינוי שאני אעשה בו ימחק בשנייה שהוא יפנה ממני הלאה לחיים הרגילים שלו ואין מצב שזה יהדהד יותר מיומיים ואולי יגיע עם איזה עיוות לאוזן של אשתו. אז מה עושים? 

ופה הגעתי לשיעור האמיתי של היום. למה אני לא מנהלת שיחות כאלו עם אנשים ביום יום? כי הם לא חשובים. וזה אומר שאני שמתי את עצמי במעמד שגם אני לא חשובה. כל הפעמים בהן הטבח היהודי התייחס ברצינות למשהו שאמרתי ונתן לי תגובה של ״וואלה את בנאדם חכם…״ למעשה שווים לתחת, כי הוא לא חשוב. זה מאוד עצוב אבל זו האמת. אין לו משפחה והוא לא אחראי על אנשים אחרים וזה אומר שאין לו השפעה על אף אחד חוץ מעצמו ולכן אין לי סיבה להשקיע בלהסביר לו מה אני חושבת. זה היה יכול להיות מתאים אם אני מחפשת חתן אבל סתם ככה להשקיע זמן וכוח בלעשות רושם על מישהו בלי שאני מרוויחה מזה משהו זה למעשה תוצר של חוסר ביטחון. זה שאדם זר ולא חשוב אומר לי ״וואו את ממש חכמה״ לא אמור להזיז לי ואני לא אמורה להשקיע בשיחות כאלו. אז במה אני אמורה להשקיע? לצערי מסתבר שאני אמורה להשקיע בשיחות עם אותם אנשים שאני טוענת שאני לא מתה עליהם. כל אלו חסרי הרגישות שיש להם השפעה. 

מה זה משנה כמה אני חכמה אם אנשים לא נחשפים לזה? ואם אני רוצה לדבר עם אנשים חשובים אני צריכה להיות אדם חשוב בעצמי כי הם לא מבזבזים זמן על שיחות עם אנשים לא חשובים. אז ככה זה. כל עוד אני מתעקשת על הטוהר המוסרי של להיות פועל פשוט ואדם חביב שכולם אוהבים אותו, אני לא אצליח להעביר את מה שאני יודעת על העולם לאף אחד. ואם אני סבורה שמה שאני יודעת הוא בעל חשיבות כלשהי, כנראה שאני צריכה לשאוף להיות אדם בעל חשיבות. אף אחד בעל חשיבות לא יראה שאני בעלת ידע ודעה אם אני פשוט אשטוף כלים ממש טוב. ואף פיה לא תהפוך אותי לאדם חשוב אם אני בעצמי מתנגדת לזה. 

ועכשיו אלך לשירותים בפעם החמישית ואז בתקווה לישון.