ראיתי אתמול שוב סרטון על הבחור הרוסי בן ה 33 שהפסיק להתבגר בגיל 13. הוא מדבר כמו גבר אבל בקול גבוה של ילד שלא התחלף מעולם, נוסע ברכב לעבודה ולפעמים עוצרים אותו שוטרים כי הם חושבים שקטין גנב רכב ומטייל איתו בעיר. למזלו הוא מקפיד לגור בעיירה נידחת שבה כולם מכירים אותו אבל עדיין לפעמים נתקל באיזה פקח בין עירוני שצריך להתחיל להתווכח איתו. רואים באחד הסרטונים בערוץ שלו איך הוא מתעצבן על איזה מישהו שמדבר עליו בחוסר כבוד. זה נשמע לי כל כך הזוי. אם דבר כזה היה קורה בארץ הוא היה כל כך מפורסם שלא היה סיכוי שאיזה שוטר או עובר אורח היה מתבלבל. אנשים היו מציקים לו יותר בגלל שהיו רוצים להצטלם איתו ומציפים אותו בשאלות על איך זה, ומה אתה אוכל, והאם עומד לך וכו. בערוץ יוטיוב שלו יש סרטונים שלו צד ביער או דג דגים ויושב בחוף הים עם חברים שלו. יש בזה המון רגש ופן אומנותי חזק אבל זה מאוד לא מפותח ולכן גורם אי נוחות. כאילו אני מציצה לסרטונים אישיים של מישהו. 

בעיקרון הצצה לחיים אישיים היא חוויה רגילה בתקופה שלנו כי כולם חושפים הכל כל הזמן אבל אני חושבת שאנחנו למדנו לעבד את חומר הגלם של החיים שלנו למשהו ייצוגי באופן אוטומטי, כמו בחורה שיודעת שמצלמים אותה ישר עושה את הפרצוף ברווז בזווית הנכונה למבנה הפנים שלה וכו. והבחור הזה עושה משהו מאוד תמים ואישי וזה מביך. וזה גם מאוד משונה שהוא עדיין מתעצבן על הפגיעה בכבוד שלו. כלומר כבר יותר מעשור שהוא במצב הזה ועוד לא פיתח חוש הומור? הרי כל שוטר אפילו הקשוח ביותר ישר יתרכך אם תגיד לו:

״תשמע, החיים די חירבנו עלי וזה מה יש. אתה יכול לבדוק ביוטיוב ותראה שיש עלי איזה מאה סרטים תיעודיים ומחקרים רפואיים. מעבר לזה אני יכולה להגיד לך מה קרה בשנת 1990 כי הייתי שם.״ 

ובכלל נראה לי בתרבות המערבית אדם היה ממנף את זה בצורה היסטרית. נהייה מפורסם וכותב בענק על האוטו:

״שוטר יקר, אני לא בן 13 ראה קישור ליוטיוב…״ 

משהו מאוד שבור באדם במצב הזה. רוסיה גם מאוד שונה מהמערב. כמעט כמו מדינה מלפני מאה שנה שבה לאנשים לא היתה דרך ליצור ידע קולקטיבי ולוודא אינפורמציה והם היו מאוד חשדניים. מצד שני לא כולם כמוני. ואולי גם בארץ אדם כזה היה מסתגר ומתעצבן וזה פשוט מבנה אישיות. 

זו תוצאה של תקשורת שלי עם אנשים. כשאני עם עצמי אני יכולה לגבש דעה והכל סבבה. ואז אני מדברת עם ידיד שלי ומבינה שהכל בעצם לא חד משמעי ואין טעם לדעה על כלום ואני לעולם לא אקבל מספיק מידע ובכלל מה הטעם לדבר… זה כל כך הרבה פחות כיף מאשר לכתוב את ההזיות הלא מצונזרות שלי ככה בלי ביקורת עמיתים. כל דבר שאדם יטען אפשר למסמס אם לדבר עם מספיק אנשים. בסוף שום דבר לא משנה ואין אמת. יותר נכון יש אמת והיא ששום דבר לא משנה. אתמול ניסיתי להסביר לידיד שלי שאם הימין באמת רוצה, לא תהיה לו בעיה להעביר את הערבים מפה למדינות אחרות ולהזיז את מסגד אל אקצא לירדן בטענה שיש פה עוד רגע רעידת אדמה והוא גם ככה עומד לקרוס. היו לי טיעונים לא רעים בכלל. ואני לא אציג אותם כאן כי המומנטום הלך. אבל מה שכן אני יכולה לציין זה שאני בטוחה שלכתוב את זה פה בצורה מנומקת ומנוסחת היה מספק אותי הרבה יותר, למרות שאני לא באמת יכולה לדעת שמישהו אי פעם יקרא את זה. פשוט כי בזמן שהסברתי לו את זה הוצאתי יותר אנרגיה על להסביר לו את צורת ההתבטאות שלי ולהשלים לו פערים לגבי מידע ולנסות להבין את מה שהוא חושב שאשתו של אח שלו היתה אומרת… ובסוף התחושה היתה שלא באמת קיבלתי ביקורת בונה כי תכלס הוא די הסכים שזה נשמע כמו רעיון מטורף ואולי זה יכול לעבוד אבל אין לנו דרך לדעת ורוב הסיכויים שהיהודים היו מתנגדים. שאלתי אותו למה שהיהודים יתנגדו? הוא ענה לי כי ככה הוא חושב. ובזה זה נגמר. אבל זה כי אני פחדנית ולא מוציאה את הדעות שלי לביקורת עמיתים אמיתית ומסתפקת בשיחות בידור לאנשים שהתחום הזה בכלל לא מעניין אותם. 

למה הבחור הרוסי הלא מזדקן לא עושה סרטונים טובים יותר ואמנותיים? הרי אפילו לסרטונים המביכים שלו יש לו עשרות אלפי צפיות רק בגלל שאנשים נחשפים אליו ברשת ומחפשים מה עוד הוא עושה. הוא מרתק אנשים ויש לו רצון להראות, אחרת הוא לא היה עושה סרטונים כלל. מה התפקשש? משהו באמונה העצמית שאתה ראוי להראות? אין לו באמת קהל מפרגן? או שהוא כל כך משוכנע בזה שאף אחד לא באמת מבין לליבו שהוא לא טורח לחפש לעצמו את הקהל שלו ואת הקהילה שלו ורק מתחבא בעירה חצי נטושה ליד סיביר. למה אנחנו כאלה פחדנים? למה הבידוד? לא בדידות, כי בדידות זו תחושה אחרת. בדידות זה חוסר בתחושת הביטחון שאנשים מקבלים לרוב מחברתם של אחרים. כשהם לבד הם מרגישים חשופים ובסכנה ולזה הם קוראים בדידות. בידוד זה משהו אחר. בידוד זו תוצאה של דחייה ולא של חוסר. זה כל האמנים והגאונים שפעלו לבד מתוך עצמם בלי שום גישה לאנשים שיכולים להפרות אותם ולתמוך בהם. כי הם פשוט לא דומים לאף אחד. לפעמים זה נראה שאולי זו הדרך היחידה לבטא באמת את מה שיש בפנים, בלי הפרעות ומניפולציות חיצוניות שימסמסו את העיקר. 

אבל יש איזו תחושה שהיא אולי תקווה ילדותית שאולי דווקא אפשרי להגיע למצב של הפריה אמיתית בלי להתפשר על האיכות של התוצר הסופי. כמו שר הטבעות הסרט מול שר הטבעות הספר. למרות שכמובן הטענה היא שהספרים הם הרבה יותר איכותיים וכל סרט הוא סתם חיקוי זול אבל במקרה הזה, אולי זו בעצם עבודה משותפת והסופר המקורי היה סוג של חלק מהצוות של יוצרי הסרט. מעניין לחשוב מה הוא היה מרגיש אם היה נמצא איתם שם בזמן כתיבת התסריט. מה הוא היה מגלה על עצמו? מה הוא היה יכול לתרום? 

עכשיו אני רכה יותר. ברכבת המפוצצת של יום ראשון בבוקר, כשישבתי על המדרגות של הקרון וקראתי חדשות, הייתי פחות רכה. הם רוצים לבטל את חוק השבות לאנשים שלא יהודיים לפי ההלכה. זה למעשה הופך אותי ואת רוב המשפחה שלי לאזרחים סוג ב׳. זה הרגע? האם זה השלב שבו האישה עם האינטואיציה הנשית הייחודית שלה אמרה למשפחה שלה בגרמניה לפני 90 שנה ״חברים, קמנו, הלכנו״? עם כל השבר והכעס וחוסר הצדק שבדבר. וכל ההשקעה והתרבות והויתור על הזהות שלנו כגרמנים והחברים והעיר האהובה והקריירות והתוכניות לעתיד והבית שבנינו בידיים שלנו והכבוד שזכינו לו בקהילה. אין יותר. לוקחים מזוודה ועפים מפה לאן שהעיניים יובילו אותנו כי פה אנחנו כבר לא רצויים. איזה שבר. 

אני שם? כמובן שיש נטייה לאמץ את עמדותיה של הקהילה ש״יורדת״ אותך החוצה כדי לטהר את תחושת הגועל העצמי שדבקה בך. אז אני יכולה לטעון את הטענות של הימין ביתר להט מהם עצמם. אני יכולה לנסות ליצור בשבילם את המדינה היהודית שהם חולמים עליה. אני אקים להם את בית המקדש על חורבות כיפת הסלע שנתלוש מההר במנופים ונטיס בהליקופטרים ונזרוק את כל הברוך הזה על הירדנים שיריבו עליו. ואז הם יאהבו אותי? אז הם יתנו לי להישאר? הם יחשבו שאני אחת מהם ובעצם אני בסדר? 

אני אגן על כל זכות של כל עם לבטא את הייחודיות שלו כי אני לא מצליחה להזדהות עם אף אחד מהם. ואם אגן על מספיק עמים אז אולי הם יגנו עלי ולא יקיאו אותי מקרבם. אחרי שאקים את בית המקדש, אסע לארה״ב ואעשה שם סדר בין הלבנים והשחורים ואז אסע לרוסיה ואקים שם את מדינת האיכרים המאושרים אוכלי הנקניק שלא מפחדים ממיתון. ואז אסע לאפריקה ואוריד אליהם גשם ואסע ליפן ואלמד אותם אלתור ועוז, ואסע לסין ואלמד אותם עצמאות ואז אולי סוף סוף אוכל לשבת באיזה מקום קטן ונוח לנגן בכינור ולא אפחד שיבואו לקחת אותי. אני חושבת שנשארתי אי שם בהונגריה בתור ילדה בת 5 יושבת על תיקים עם הורים צעירים ומבוהלים מוקפת בחיילים עם נשק, בלי שום שיוך. ככה היינו במעבר מברית המועצות לישראל. את האזרחות של ברית המועצות שללו לנו לפני העליה למטוס ואזרחות ישראלית אמורים לתת לנו רק כשנגיע לישראל. באמצע ישבנו בהונגריה. על הרצפה על התיקים. בלי שיש מדינה או קהילה או מישהו בעל סמכות כלשהי שיקח אלינו אחריות. ברוסיה הילדים נגעלו ממני בגן בגלל שאני לא שייכת. אני יהודיה. בישראל הילדים נגעלו ממני בבית הספר כי אני לא שייכת. אני רוסיה. אני חושבת שאולי אחזור להונגריה. כמובן שכל זה לא באמת רלוונטי כי הבעיה היא לא ההשתייכות הלאומית אלא פשוט העובדה שאני אוטיסטית. לא משנה איפה יזרקו אותי אני במיעוט ואני איום על החברה האנושית כי אני לא פועלת בתוך התיחום ההיררכי ואיכשהו אני מצליחה לשמוח. והם לא מבינים איך. 

״מה את עושה בשביל הכיף?״ 

״מתרחקת מכם.״ 

״אז למה את פה?״ 

״כי לבד אין השראה. היגון שלכם משעשע אותי ונותן לי חומר למחשבה.״ 

״לכי תזדייני.״ 

צודקים. 

כעס

הבבון מארומה בשישי עדיין מלווה אותי. יחד עם התסכול של הבחור שנראה לנצח בן 13. זה לא סתם כל זה. כשאשתו של הבבון עמדה ליד הדלפק והתווכחה עם העובדים על זה שיש לה חור בפרוסת לחם, אני הרגשתי את המתח עולה ויש לי צד מועדף מובהק. אני בעד מי שיותר דומה לאנשים שאני רואה ביומיום, אני בעד מי שנותן לי מזון, אני בעד הפועלים כי אני אחת מהם, אני יודעת איך זה מרגיש לתת שירות לאלף איש עד שחמלה אנושית בסיסית מתחילה להתמוסס ועדיין לנסות להקשיב בתשומת לב לאדם מולך, אני בעד אנשים רגישים. ואני נגד חסרי הרגישות, הקולניים, אלו שחושבים שהכל מגיע להם ושיוצאים מהבית כדי לחפש עם מי לריב, אלו שלא מפריע להם הסטרס שבעימות ולכן משיגים הכל בעולם בעזרת המרפקים שלהם וחושבים שככה העולם עובד והחזק שורד והחלש שיזדייון. אז יכול להיות אפילו שאשתו של הבבון צדקה. אולי באמת קיבלה מוצר פגום ולא זכתה ליחס מכבד, אבל אני לא הייתי מתעקשת למענה כי היא נראתה לי אחת מחסרי הרגישות. אבל כשבעלה שקלט את הויכוח מהצד השני של בית הקפה וצעק בקול הבבוני הכי חזק שיכל היה להוציא מהגרון: 

״אתה מרים קול על אשתי?!״ 

אני כמעט קפצתי מהכיסא. לא מבהלה, אלא מהרצון להשתתף באקשן. הדם התחמם בשבריר שנייה. סוף סוף יש הזדמנות להחזיר לו. להם. לכולם! אבל טוב שישבתי רחוק ושהתגובה שלי איטית ושיש לי קול חלש ושהייתי מרוכזת בבחורה הרוסיה מבעד לחלון, כי זה לא היה הריב שלי. ולא היה הוגן למנוע מעובדי ארומה את הניצחון שלהם. הם לא היו צריכים את ההצלה היהודית היהירה שלי. הם לא היו צריכים שמישהי תגיד שהם צודקים והוא טועה. הם ידעו שהם צודקים וניגבו עם הבבון את הרצפה בלי להתבלבל. המתלהם השאיר את ארוחת הבוקר הים תיכונית שלו עם הלחם המחורר על הדלפק ויצא החוצה, בטח להתקשר למלא חברים לספר להם כמה שהוא צודק ושהמדינה הולכת לעזאזל כשנותנים לנבלות האלו את הכוח ושהם עוד יראו מה זה… נו, מה אני שונה? אני לא.

רק קטנה יותר. רק תנו לי ללכת מכות. רק תנו לי, בבקשה. יש כל כך הרבה חשק. לפרק מישהו עד שישכב על הרצפה ויבכה. מה עושים עם הרצון הזה? אני לא באמת רוצה להרע לאף אחד אני פשוט רוצה בטוב לעצמי. וזה כזה טוב להרגיש ניצחון על אחר. זו פשוט אופוריה אבסולוטית שברגע שטעמת ממנה אין דרך חזרה. כלומר יש – זיקנה. כל שליט אכזר בגיל מסויים מתרכך וטוען שראה את האור ומתחרט על כל הכיבושים והאלמנות והיתומים ורק רוצה שקט ושלווה. וזה מה שהוא מקווה להוריש לנכדיו, חיים תחת אימפריה מאוחדת אחת שלווה שהקים. ואז באים הבנים שלו שעוד לא זקנים וטועמים את טעם הכוח ויאללה בלאגן. עד שהטסטוסטרון שלהם נופל יחד עם הבולבול והם גם ״חוזרים בתשובה״ וטוענים לערך שבשלום עולמי. אבל כבר יש גברים צעירים חדשים חדורי הורמונים ומוטיבציה שחייבים להרגיש את הגבולות של הכוח שלהם כי זה מה שהביולוגיה שלהם מכתיבה להם ואם כל הכבוד לחברה האנושית וכל האמהות והתינוקות, הכיבוש הוא תענוג חסר השוואה. אנחנו בכיף יכולים למגר אלימות על ידי סירוס כימי כלל עולמי. אולי החיסונים היו צעד בכיוון מי יודע… 

רק הבעיה עם זה היא, שאז מה יהיה עם כל הכיף שלנו?! זה לא באמת כיף להיות אישה! זה סתם מעאפן ומונוטוני. והנשים עצמן נכנסות לדיכאון כשאין לידן גברים עם רמות הורמונים סבירות שיאזנו את הנוירוטיות הנשית. אי אפשר לנהל עולם כשכולם סובלים מחרדות וכפייתיות. צריך את הבבונים שילכו מכות וינוחו ויפליצו על הספה בסלון וישכחו להוריד את הזבל כי זה פשוט לא מעניין אותם בכלל בגלל שאין בזה שום הישג להתפאר בו.

יופי. מסקנה – העולם מושלם כפי שהוא והכל בסדר. איפה הכינור? 

אולי זה רק צריך להיות מחולק נכון? אולי אם נחלק את האנשים לפי רמות הורמונליות אז כל קבוצה תזכה לשגשג בלי להרגיש מאויימת על ידי קבוצה חזקה יותר? אולי אנחנו יכולים לקיים מספר תתי זן של הומוספיאנס בו זמנית בלי שהם ינסו להכחיד אחד את השני? או שפשוט נעיץ את הגיהנום הזה עד לנקודת שבירה כדי שיהיה ברור מי הכי חזק ודי. אבל אז שוב יהיה משעמם… אוף. הבעיה היא תמיד אני. אני לא יכולה ליהנות מכל הדרמה הזו כמו שצריך, חייבת לנסות לתקן… 

יש גן ומחר עוד פעם גן ואז רביעי חמישי מסעדה ואז כנראה לא יהיה יותר מסעדה ואלוהים יעזור לי אני לא יודעת מה אחר כך. כרגיל.