נראה לי יותר הזוי מזה אין. טוב שלא הורדתי את המדף הקטן שהגיע מחובר ל״שולחן חלון״ שלי. אני מנסה לבדוק אם ככה אפשר לכתוב. הטלפון על המדף הקטן והמקלדת על השולחן. בחוץ כבר חשוך ורק האורות של המושבות מנצנצים. קריר, ושמתי פיג׳מה פלנל של חורף למרות שעוד לא חורף. לא באמת. עכשיו ממש ממש נעים. אם בני אדם היו יכולים לקבע את מזג האויר הם היו מקבעים אותו על ״עכשיו״. רוח עדינה ונעימה ככה שבחוץ כדאי ללבוש חולצה ארוכה אבל לא קר ולא לח ולא רטוב או יבש. סוג של מושלם. בערך כמו העבודה שלי. היום סידרתי את מגשי הנירוסטה במדף בקבוצות של 4 כי ככה הם נכנסים הכי טוב. יש כמה מדפים והם ניצבים שם בעמידה ואפשר לשלוף מצד אחד ולהכניס בקלות מהצד השני. הטבחים כל כמה זמן לוקחים מגש אבל לא לפי שום סוג של סדר אז יוצא שבכל עמודה של 4 לא תמיד יש 4. לפעמים יש 3 ולפעמים 1 ולפעמים זה בכלל ריק ואפשר להעביר מהצד של השטיפה לצד של המטבח. אני שיחקתי בזה בעצלתיים כי היה יום ממש רגוע ונפלט לי:

״איזה קטע, יש אנשים שמשלמים כדי לעשות את מה שאני עושה בעבודה…״ 

אני אפילו לא יודעת מה עבר לי בראש ומי בדיוק משלם על סידור מדפים אבל זה הרגיש לי כל כך כיפי ומשחקי ומגרה את המוח בדיוק בצורה המתגמלת הנכונה שזה בטח בתשלום לרוב האנשים. אולי ביפן. 

ואז לקראת סוף היום, נכנסתי לחדר של הבעלים בדפיקה ואמרתי לו שאני מתפטרת. הוא חייך ואז נזכר שהוא אמור לשאול למה כי ככה בני אדם לרוב מגיבים, ושאל, למה? אני עניתי שזה לא מסתדר לי עם הלימודים. דיברתי מהר כי פחדתי שאאבד את האומץ והוא לא הבין כלום. אז חזרתי על עצמי ואמרתי שהתחלתי לעבוד כאן כדי שאוכל ללמוד. הוא שאל איפה אני לומדת ואני עניתי יפה שאני לומדת משהו בבית ונראה שזה ממש סיפק אותו. הוא אמר, בסדר אני אעדכן אותך אם אני צריך לשבוע הבא, ואני ביקשתי שלא ידבר על זה עם העובדים. וזהו. אני לא חושבת שאי פעם מישהו היה כל כך שמח לקבל את ההתפטרות שלי. הוא היה ממש צריך להיאבק בעצמו כדי לא לחייך. וזה היה בול בזמן כי כבר לא נשארו לו עבודות רס״ר בשבילנו כי את כל העגלות והפחים קירצפתי אתמול ואת המקררים ניקינו כבר שבוע שעבר ואת המדפים של הטייק אווי בעמדת המלצרים הם עוד לא הספיקו ללכלך אז אני והשוטף הזקן מרחנו את העבודה של היום הזה בשכבה דקיקה ובילינו הרבה זמן בסיגריה/שירותים/סידור מחסן, וכל מדיח שהפעלנו הכיל בערך 4 צלחות במקום 20. זה מעניין כל זה. העבודה שלי הפכה למה שתכננתי שהיא תהיה כשהתחלתי לעבוד שם. יש לי יחסים טובים עם כולם ואני לא צריכה יותר להשקיע ויכולה לשתוק ועדיין נעימים כלפי, המשמרת קוצצה ל 6:30 שעות בהן אין כמעט עבודה ומצאתי את מה שאני הכי אוהבת לאכול כדי שיצדיק את ה 14 ש״ח שמורידים לי כל יום מהמשכורת על ״ארוחת עובדים״. זה סלט חסה סלרי פטרוזיליה סלמון מעושן ומוצרלה. זה משהו שמבחינתי לאכול כל יום בשעה אחת בצהריים. מצאתי יציבות וביטחון, ואין לי שום יכולת לשמור על זה כי אני מוזרה. אבל זה בטח גם היה משתנה כי שום דבר בעולם הזה לא נשאר במקום שלו יותר מכמה שעות. אז בטח אם היה נהייה לי יותר מידי נוח המקום היה עולה באש. לא כדאי. כל ההליכה בשמורה הבוקר, בדרך לעבודה מלמלתי לעצמי במוח:

״איך להתפטר! האם להתפטר? אני לא רוצה יותר מזה… אבל זה ממש הכי טוב שיש… אוף אני חייבת להתפטר…״

אבל לרגע לא חשבתי אשכרה לעשות את זה, כי למה בעצם? אבל שום דבר לא היה במקום שלו היום. וכולם הרגישו את זה. ואפילו המיקסר התקלקל. אני חושבת שזה לא אני הפעם. אני חושבת שזה הבעלים. אני חושבת שהוא בהכנה לחורף וצמצום הוצאות ולחץ מחוסר הכנסות ונוזף בכולם כי הוא סוף סוף נכנס למטבח וראה איך המקום (לא) מתנהל. המנהל של המטבח חולה כבר שבוע ואחרי השבוע ביקורת הזה אני לא בטוחה שהוא מוזמן לחזור. אבל מה אני יודעת… אני יודעת שהלב הקטן של השוטף הזקן ישבר לרסיסים. שבוע שעבר בשישי בערב הוא כתב לי הודעה. אנחנו מתכתבים מתוך נימוס באופן הבא: אני מתרגמת את מה שאני כותבת לערבית והוא מתרגם את מה שהוא שולח לי לעברית. הוא כתב לי:

״אני התפללתי שיהיה לך יום קל ושיהיה לך טוב ומאחל לך שבת שלום, חבר.״

אני נמסתי ומיד הרגשתי את ההתפטרות שלי עוברת מקצב הליכה לריצה מהירה ואני כבר מתחילה להרגיש אותה נושפת לי בעורף. יכול להיות שזה הכל רק פחד ממחויבות? יתכן וכל הנעימי הזה מדליק לי נורת אזהרה של היקשרות יתר וכאב עתידי? יתכן. 

ויתכן גם שאני לא יכולה להתמודד עם רגשות חזקים של מישהו שרוצה שאעזוב, בעיקר אם הוא הבעלים של המקום. מילא עובדים שיש להם איזו אנרגיה רעה אבל הוא הבעלים, זה המקום שלו והם רווים אחד בשני. הייתי יכולה להתעקש ויש סיכוי שהייתי מנצחת אבל אז יש מצב שהמקום באמת היה עולה באש רק מתוך המועקה של פיצול אישיות. הנהלת השמורה כבר התחילו לעשות עבודות חפירה בכניסה למסעדה שהרסו את הדשא, וחתיכות מהשיש של ריצוף הקירות התחילו להישבר. וכמובן שמדחס הזבל כל הזמן מקולקל והבחור שאחראי על המחסן מחפף ובקושי עושה עבודה כלשהי. מוזר איך שהמקום הזה מתנהל. אם הייתי טיפה יותר חכמה והיה לי סדר עדיפויות של בני אדם ורצון לבנות לעצמי עתיד, הייתי מתעניינת. הייתי מדברת עם הבעלים יותר משתי מילים הייתי שואלת איך העסק התחיל ואיך זה לנהל את המקום כל השנים האלו ומה התוכניות לעתיד והייתי גם מתעניינת למה בעצם המנהל לא מגיע. אני יודעת שמשהו עם איך שהוא מרגיש אבל אין לי מושג מה ואני משתדלת לא לדעת כי אין, אבל פשוט אין לי יותר מקום במוח לכלום. עכשיו אני גם יודעת שאחת המלצריות רוצה לנסוע לדרום אמריקה בקיץ והברמן עוד מעט חוזר מחו״ל ולמארחת קוראים דנה ויש לה תלתלים ארוכים וכל הטבחים מחסירים פעימה כשהיא נכנסת. וכל זה במקום לעשות את מה שאני באמת אמורה לעשות. לא שאני יודעת מה זה… 

אז מסתבר שאני יכולה לכתוב מול החלון ולא רק בבתי קפה. נחמד. מה זה אומר לגבי מחר? שאני לא אצא מוקדם לתל אביב כדי לכתוב שם לפני הגן? בערך דקה אחרי שהתפטרתי קיבלתי הודעה מאחת הרכזות של הגנים: 

״את עושה גם החלפות לגננות לפעמים?״ 

ואני כמובן עניתי ישר: 

״לא. אני ראש קטן.״

וואי איזה כיף פה. זה מושלם. הישיבה כאן היא הכי נוחה שיש. הגובה של הטלפון והעובדה שיש לי נוף להסתכל עליו כשאני מרימה את המבט מהמקלדת… פשוט לבלות כאן את החורף בכתיבה… אז לא. אני לא מבינה כלום מהחיים שלי. כשהגעתי הביתה היתה לי המון אנרגיה לא ברור אם מהיום הנינוח או מההתרגשות של ההתפטרות. הסתפרתי, התקלחתי, שמתי כביסה במכבסה וטסתי לסופר. ההליכה שלי היתה כל כך חדורת מטרה שאנשים הסתכלו עלי ברחוב יותר מבדרך כלל. ילד אחד אפילו קפא במקום ונצמד לאמא שלו כשראה אותי ולא יכל להפסיק לבהות. התספורות לא היתה כזו יוצאת דופן אז זה כנראה הוויב. או שהפרצוף שלי נהיה יותר ויותר מוזר כל יום ובסוף מישהו יעיז לומר לי את זה ישירות ואצטרך לחיות את שארית חיי בתוך מערה כדי לא להפחיד אף אחד. כל הדרך תכננתי לי איך אני אתחיל את חיי מחדש. אעבור לתל אביב ואצבע את השיער שלי לבלונד פלטינה עם קצוות ורודים ואגלח את הגבות ואתחיל לדגמן. פשוט אלך ברחוב ויעצרו אותי צלמים ואמנים וישלמו לי כסף על לצלם אותי כי אני כל כך מיוחדת ומעניינת ויצירת אמנות מהלכת. בדרך חזרה כשעמדתי במעלית, הסתכלתי במראה והבנתי שאולי זה קצת פחות יעבוד לי כי אני בעצם נראית בת 50. כל הפנים שלי נפולות ומרוקנות והלחיים שלי שאובות פנימה ויש לי שקיות בעיניים, הפה שלי מכווץ ולא סימטרי, יש לי סימני זעף בין הגבות וקווי מריונטה סביב האף. וזה עוד במעלית לא כל כך מוארת שבה לא רואים שהעור שלי בגוון טיפה ירקרק, יבש ומלא בצלקות אקנה. מה לכל הרוחות אני אמורה לעשות עם עצמי?! 

כשתליתי כביסה חשבתי שהפנטזיה עם גילוח הגבות היא בעצם בסדר וניתן להסביר אותה בלי להתבייש. אני פשוט ממש רוצה ליצור. בזמן העבודה, הדיבור בראש שלי היה שאני אהפוך לעיתונאית. שאמצא מישהו שירצה לפרסם אותי וככה גם אוכל להשתלב בחברה הישראלית בלי אשכרה לחיות ביניהם. ושיש לי יכולות תקשורת בסיסיות שיאפשרו לי לראיין אנשים מעניינים ואז לכתוב עליהם. לא ברור לי איך זה עבר לגילוח גבות. אבל אני מזהה קו משותף ואולי זה לא כזה מתסכל שכל חמש דקות אני רוצה להחליף מקצוע מכבאי לשוטר ושופט ואסטרונאוט ואז בסוף לפני הפנסיה אהיה בלרינה ושחקן כדורגל. אני בדיחה. 

אבל בדיחה דווקא הגיונית. כל מה שאני מדמיינת מכיל בתוכו יצירתיות. וכשאני מתחילה לעבוד במקום מסוים יש מידה של למידה ויצירתיות אבל בהמשך כשזה נהיה נוח ושגרתי היצירתיות נעלמת והלמידה מפסיקה ואני לא רוצה את זה יותר לא משנה מה זה. אז הקטע בלהיות דוגמנית זה לא תשומת הלב של הצלם או הפירסום או הכסף, אלא העובדה שיש לי דרך לבטא יצירתיות על הגוף שלי וזה אשכרה מעניין מישהו. שוב קיר. הכל אותו הקיר. איך מבטאים יצירתיות ולא מתים ברעב? כל מה שצריך זה מעט יציבות, מקום להתאכסן בו ומזון לאכול. אני לא צריכה עוד כלום רק תנו לי להיות בת 15 עם הורים שמאכילים אותי ומכבסים בשבילי ומעודדים אותי להצליח. מה זהו? להולד מחדש? 

לא יתנו לי. כבר יש יותר מידי כאלו. ילדים עם הורים תומכים שעשו קריירה באמנות. אני לא מחדשת כלום ואני כרית סיכות של חידושים לאלים המזדיינים האלו. אפילו טסלה לא נדפק ככה קשה. למרות שאיתו הם ממש צחקו חזק. 

״ניתן לו מלא רעיונות ומוח אובססיבי ואפס יכולת ליצור קשרים חברתיים כדי שלא יהיה אף אחד שיגן על האינטרסים שלו. וככה הוא אף פעם לא יסיים שום דבר ולא יתעשר ורק ימשיך להמציא ולהמציא כי לא תהיה לו ברירה. אנחנו נסחוט ממנו כל שביב של יצירתיות עד שיתפגר חסר כל! מוההה!״ 

מניאקים! אז למה המצב שלי גרוע יותר? כי אני מבינה מה קורה! כי אין לי את הפריווילגיה של לחיות בבועה יצירתית ולחשוב שעוד רגע יקרה נס ומישהו ישלם לי על פריצת הדרך שלי ואז סוף סוף תהייה שלווה. אני יודעת. אין שלווה! הם לא יתנו לי שלווה כל עוד המוח שלי מייצר משהו. זה כמו בעל המפעל שיתן לעובדים שלו הפסקה רק כדי שלא יתעלפו בפס ייצור ולא דקה מעבר לזה כי כל עוד אפשר להפיק מהם תועלת אין סיבה לתת להם מנוחה. 

אגב, היום לאחד הטבחים ניסיתי להסביר את עקרון השינוי הקטן. הוא התמרמר על ראש העיר של חברון שהורה להרוג כלבים ברחוב ואני אמרתי שעם כל הכבוד למות, סבל מפריע לי הרבה יותר. כשהכלב מת הוא מת וזהו, לעומת זאת הילדים שחיים בתנאי עבדות שמייצירם את הבגדים שלנו, מכאיבים לי הרבה יותר מהכלבים המתים בחברון. והוא אמר שלגבי זה פשוט אין מה לעשות. ״הרי לא נפסיק ללבוש בגדים.״ סוג כזה של חשיבה תמיד מתסכל אותי. כאילו שיש רק שתי אופציות. הוא אמר שאם הוא ידרוש מהמנהל לא להעסיק ילדים אז אולי הילד הזה יגווע ברעב אז הוא מרגיש שאין לו איך לעזור והוא פשוט מקבל את זה כעובדה. אני אמרתי שזה כמו לקבל כעובדה את ציידי האוקראיניות היפות בגבול פולין. הוא לא אהב את ההשוואה אבל כנראה הבין את הכיוון. אז אני אמרתי שזה לא שחור לבן. 

״אם אתה טוען שאתה מציל את האוקראינית ממוות ברעב על ידי זה שאתה הופך אותה לזונה, אז תהיה בנאדם ותיתן לה תנאי עבודה טובים. שתעשה לך כסף 5 שנים ובצורה שלא תשאיר אותה חצי מתה מסוממת ואז תעזור לה למצוא עבודה נורמלית. ככה יש איזה סיכוי לטעון שכולם מרוויחים. ואתה יכול לדרוש מהחברה המייצרת בגדים לתת תנאי העסקה הוגנים לאותו הילד. ולא לראות הכל שחור לבן. תגיד שאם אתם רוצים שאקנה את החולצות שלכם, תראו לי שאתם מעסיקים ילדים במשמרות קצרות עם תנאי מגורים נאותים, מזון ובלי פגיעה פיזית.״

הוא נראה שזה מקובל עליו. אבל יש לי תחושה שהוא סתם עובד שעות נוספות על איך לגרום לי להיות חברה שלו בלי לשאול אותי ישירות ולהסתכן בדחייה. הוא לא ערבי. הוא סתם ישראלי עדין נפש שחושב שאני חמודה ונחמדה ולא אפגע בו. טיפש. מצד שני זה מה שאני משדרת. אני הפכתי לתינוקת של המטבח. זה בשביל להתנער מהדימוי של ״אישה״ כי זה מתכון להטרדות מיניות ומבוכה כרונית. למעמד של תינוקת ממש קשה לסרב. החבורה הזו הפכה מגברים ערבים שחיים באזור מלחמות ועסוקים בלהריץ בדיחות גסות ולהשוות גודל של זין, לחבורה של מטפלות חמות ואוהבות שאומרות סליחה ובבקשה כל משפט שני. אחד הטבחים אפילו שם את היד שלו על השפיץ של הקרש חיתוך כשעברתי ליד כדי שלא אקבל מכה. אני חושבת שהרסתי אותם ועכשיו בטח יהרגו אותם בג׳אסר. כלומר עכשיו לא, כי אני עוזבת ובטח הכל יחזור לקדמותו ממש מהר. אני למעשה מצילה להם את החיים. שוב מקריבה את עצמי למען הקולקטיב. כמה יפה לי. הקדושה לא רחוקה. 

אחר כך כשסיימתי לפנטז על קריירה בעיתונות, חזרתי לפנטז על מעבר למדבר. הרגשתי ששם אני סוף סוף אמצא את היעוד שלי. אני אחייה מכרוב ושמן זית עד שתהיה לי הארה ואז אחזור לעם כמו משיח בן דויד, אכנס לירושלים על חמור לבן שאקרא לו רחל ואת פני יקבלו המוני יהודים טובים שיהיו על סף רעב וכל מה שיכול להציל אותם זה שאגיד להם לשים את המים שלהם בבקבוק בשמש ולהפסיק לאכול פיתות. אגב, אין לי שום ספק שכל אחד מהמצבים האלו יכול לקרות בפועל, רק שאף אחד מהם לא יקרה כי אני לא מצליחה להחליט. אז אני רק מייצרת חומר לסרטים וסיפורים שמישהו אחר יכתוב וישים את השם שלו עליהם כי אנחנו תודעה קולקטיבית אחת מזורגגת ואז הוא יגיד שהספר פשוט ״כתב את עצמו״ וכולם יחשבו שהוא סתם צנוע ויתנו לו מלא כסף. וכל הזמן הזה אני שוכבת על ספסל בכיכר רבין עם פצעים של סכרת ומתחננת שיתנו לי שקל. בטח ג׳י קי רולינג גם ״הורידה״ את הספרים שלה מאיזה קבצן שלא זכה לכתוב אותם כי היה עסוק בלדמיין אותם. ואז האלים לקחו את העבודה הקשה שלו ושמו את זה בראש של איזו פוסטמה שסיימה תואר בספרות אנגלית והיתה לה מספיק מוטיבציה אשכרה לעלות את כל זה נייר. 

סרט בשם ״קווים מקבילים״ יצא לא מזמן. זה השם של הסרט שאני רציתי לעשות כשכתבתי את המבחן בית לסם שפיגל. ככה זה. תודעה קולקטיבית. את מייל הדחייה מסם שפיגל אני לא מצליחה למצוא כי הוא הגיע ישר לספאם ומשום מה כל מה שהיה שם נמחק בלי שביקשתי. וגם את זה לקח לי חודשיים למצוא. במקרה הסתכלתי שם. לפני זה הייתי בטוחה שהם פשוט לא טרחו לבדוק את המבחן בכלל. וכבר עשיתי את כל הטקס של: 

״יאללה מי רוצה אותם בכלל, אלו. סתם חבורה של פלצנים דינוזאורים.״ 

אבל דחייה זה כואב. בעיקר ממשהו שאני יודעת שאני יכולה לעשות טוב. בניגוד למלא סוגי עבודות אחרות זה משהו שלא ימאס עלי ושאני אשכרה מסוגלת להיות אסרטיבית לגביו. כשיש משימה אומנותית, אני לא רואה אף אחד ממטר. אני יודעת בדיוק איך זה אמור להיות וככה אנשים יעשו את זה ואני לא תינוקת של אף אחד. 

חשבתי ללכת לעבוד בתור מפיקה. אבל יש מצב שאפילו לזה אני זקנה מדי. הם חיים על סוכר וקפה וסטרס לקינוח והכליות שלי לא יעמדו בזה. נגמרתי? אולי אפילו לאלים כבר אין צורך בי? אולי גם את מה שאני כותבת עכשיו כבר כתבתי בכל מיני גרסאות וזה כבר לא יעורר השראה באף אחד. 

לחם לא אכלתי היום. וגם לא אתמול. אמרתי לעצמי שאני צריכה לבדוק את ההשפעה של לחם על המצב הפיזי שלי אז אני לא אוכלת. אמרתי לעצמי שאפסיק גם עם סוכר וקפה אבל זה כבר מוגזם. יש לי ימים בהם הבאסקט של הכוסות קליל ויש ימים בהם אני מרגישה שאני עוד שנייה שוברת את פרק כף היד שלי. ואין לי מושג במה זה תלוי. אני לוקחת ברזל אחרי שהבנתי שאני אנמית שוב לפני כשבועיים אבל זה כבר היה אמור לעבור. ומה אני עושה שבוע הבא? אני צריכה עוד לכתוב לבעלת הבית שלי שאני יוצאת בסוף החוזה בינואר אבל דחיתי את זה כל הזמן כי כל שנייה שיניתי את דעתי וחשבתי אולי בכל זאת אשאר כי אין לי עוד לאן ללכת. אני לא רוצה לתל אביב! אני לא רוצה שוב לעבוד בהשד יודע מה ולחיות על קפה. אני רוצה שקט ומקום ליצירה. והשראה ומזג אויר מעולה ועגבניות טריות שלא קטפו אותן כשהן ירוקות ונתנו להן לשכב במקררים של שופרסל במשך חודש ויש להן ריח עדין של טחב. אני רוצה מזון! מזין! ואנשים חושבים! 

אה כן, זה משהו שהשוטף הזקן הצליח לשכנע אותי בו. השיחה הלכה ככה: 

״אוף, אסור לי לצאת להפסקה ארוכה כי אני מתחילה לחשוב.״ 

״למה לחשוב? לחשוב זה לא טוב.״ 

״כן אבל זה מה שאני עושה.״ 

״זה לא טוב. את צריכה חבר.״ 

״צריכה חבר לחשוב? אתה יודע כמה זמן יקח לי להסביר לו את מה שאני חושבת עליו? זה יותר מידי זמן ואין לי את הזמן הזה אני כבר זקנה!״ 

את הסוף של המשפט צעקתי בסוג של התלוצצות וזה החלק היחיד מהשיחה ששמעו החברה במטבח כולל הברמן שנכנס באותו הרגע. כמובן שהם חייכו וחשבו לעצמם, כמה נחמד אז היא בעצם כן רוצה אהבה והיא מודעת לזה שהיא כבר לא בשיא… ואני די השתמשתי בתמימות של השוטף כדי לשעשע את עצמי והבנתי טוב מאוד למה שהוא התכוון וידעתי שהוא רק רצה שלא אזדקן לבד, אבל אני הבנתי גם משהו בין השורות. אולי קיימים אנשים שאני לא צריכה להסביר להם את כל מה שאני חושבת עליו? אולי כמו שיש לי אדם שאני יכולה לעבוד איתו בשטיפת כלים בהרמוניה מושלמת, יש גם אנשים שאני יכולה לחשוב איתם? אולי אני לא לבד בעולם? כל האנשים הלא נכונים שביליתי איתם בחיי, היו ממש מאוהבים בי ונתנו לי להרגיש בעלת ערך אז אני ביליתי איתם את החיים שלי אבל אולי יש גם אנשים שהם בעלי ערך בעיני? אולי אין צורך להגיד ״כן״ לכל מי שאני מוצאת חן בעיניו? כי נכון לעכשיו זה בערך כל בנאדם שאני פוגשת ואין מצב שאני אמורה להיות עם כולם. אבל פעם זה לא היה כזה ברור. פעם כשמישהו הזמין אותי להיפגש, הרגשתי כל כך ברת מזל שישר הנחתי שזה המקום שאני אמורה להיות בו. אם רוצים אותי, אז זה מתאים. אבל מאז שבכל גן שאני מגיעה אליו רוצים שאני אשאר שם לנצח נצחים, מתגנבת למוחי המחשבה שאולי זה שרוצים אותי זה לא מספיק? 

אז מה אני רוצה? אני רוצה עגבניות, ללבוש סוודר דק בלילה ולבלות את הזמן שלי עם אנשים חושבים ויצירתיים ורוחניים אמיתיים ולא בתור בריחה מהאקטואליה הישראלית. ואני רוצה שהם יהיו יפים ואני רוצה להיות יפה גם. 

בדיוק מתחיל לרדת גשם ואני התכוונתי לנצל את האנרגיות שלי כדי לצאת לריצה. זה פשוט מצחיק. החיים שלי בדיחה. איזה עגבניות ואיזה נעליים. יהיה לי מזל אם לא אגמור בבית משוגעים.