היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה 7:2. אם הייתי זוכרת שיש לי צעיף עם המשבצות הירוקות אז אולי זה היה נגמר 5:3. אבל לא הצלחתי לחשוב על שום פריט ירוק שיש לי בארון. וגם לא היה לי אתמול חיבור טוב לרשת ואת הרבע הראשון של המשחק בקושי הצלחתי לראות. 

אי אפשר לכתוב ברכבת. זה מעצבן. הדוד פה צועק משהו בקשר לפוליסת רכב. הוא אפילו לא ממש צועק פשוט מדבר, אבל האלים נתנו לגברים קולות חזקים כדי לאיים אחד על השני ועכשיו הם סתם עושים רעש ברכבת. למנהל המטבח בעבודה יש גם קול חזק. הוא לא צועק אף פעם, רק באותה פעם שהוא פיטר שוטף כלים שלא הקשיב לו. ובזכות הקול החזק ובעיקר בזכות השתיקה הרועמת שלו הוא שולט. מעבר לזה הוא ממש רגיש ונחמד ובעיקר לא מודע לכלום. אולי הוא פשוט מאוד עייף אבל זה כל פעם מפתיע אותי כשאני מגלה עד כמה הוא לא נוכח. לפני כמה ימים באמצע המשמרת הוא ניגש לבקש משהו וראה שאני לבד ושאל: 

״מה, השוטף השני לא הגיע?״ 

עכשיו, זה סוג של ניתוק שמבסס המון דיסטנס בקטע של: 

״אני כל כך מעליכם ורחוק מכם שהעניינים הזוטרים של האם אתם מגיעים לעבודה או לא, פשוט לא מטרידים אותי.״ 

בטח אשתו רוצה לחנוק אותו על כזה דיסטנס.

הדרך שבה המטבח מתנהל, ובכלל כל המסעדה היא בערך ההפך מ״מיקרו ניהול״. יש סוג של משימה כללית ואנשים בערך אמורים לדעת אותה ורצוי שיעבדו להשיג אותה. זהו. צאו לדרך. אתמול היו קצת טיפטופים של גשם בצהריים ואחר כך היתה הפסקת חשמל. אחד הטבחים שאל את מנהל המטבח מה קורה והמנהל ענה לו: 

״מה אני חשמלאי?״ 

כלומר אפס אבל אפס מוחלט בלקיחת אחריות על המצב. אני חושבת שאני צריכה ללמוד מהבנאדם הזה כמו מסנסאי סיני זקן. בסוף חזר החשמל. אז הכל בסדר. זה הטריק לשגשוג ואריכות ימים. לא לקחת יותר מדי ברצינות שום דבר, להיות שקוע בעצמך ולתת לאחרים כולל הקדוש ברוך הוא, לטפל במה שצריך לטפל בו. העיקר רוגע ואדישות. וקול חזק כדי להפחיד את הכפופים לך כדי שאשכרה תהיה להם מוטיבציה לעשות את העבודה בלי שתצטרך להתייחס אליהם. אצלי ביקום הקטן שלי, אני אחראית להכל. ומכבי חיפה הפסידה לפסז׳ בגלל שלא שמתי צעיף ירוק. מעניין איך זה לראות כדורגל בלי להרגיש אחראי לתוצאה? מה הכיף בזה אם אין לך איך להשפיע? 

וואו אני ממש שונאת את הדוד הזה. הוא עדיין בטלפון מתהלך קדימה ואחורה באזור של המדרגות איפה שאני תמיד יושבת כי מפה רואים הכי פחות אנשים. הוא ממש מיותר. יש לו מכנסיים קצרות ונעלי ספורט והוא עומד בפיסוק מוגזם עם כוס קפה ביד ומדבר סתם. כבר לא משהו ענייני סתם מקשיב לקול של עצמו. אני יפנית. אלרגית למי שמעז למשוך תשומת לב לעצמו. למה, מי הוא חושב שהוא?! למה אני צריכה לדעת שהוא קיים?! למה הוא לא בדיוק באותו גודל וצבע וווליום כמו שאר הנוסעים כדי שאוכל לראות אותם כמקשה אחת להתעלם מכולם בו זמנית? כי ככה לא מגיעים לשחק מול מסי בפריז. אם אתה רוצה לשחק מול מסי אתה חייב לבלוט. למעשה כדי להיות מסי אתה חייב לבלוט. ויפנים לא משחקים כדורגל. 

הפקח פה בקרון תפס את תשומת ליבי בדרך בה אמר ״אחי״ בקשר. משהו שם לא היה זורם. הוא קבע מתי מחליפים אותו ובאיזו תחנה לרדת. אף פעם לא שמעתי פקח מדבר על זה חוץ מפעם אחת ששכחו להחליף אותו והוא נתקע בנסיעה עד באר שבע. למעשה יש מצב שזה אותו הפקח. משהו הססני ומתנצל בקול. קצת כמו שאני מדברת. וכמו השוטף השני הזקן כשהוא מנסה לעשות צחוקים בערבית עם הטבחים האחרים שעושים לו טובה וצוחקים איתו. הפקח החזיק את הדלת מלהיסגר בשביל שנוסעת תוכל להספיק לעלות. הוא ממש פיזית נכנס בין הדלתות ודחף אותן להפתח. לא ראיתי פקח עושה את זה. בדרך כלל כשהדלת נסגרת הם נראים כאילו זה חוק טבע ואין להם שום יכולת להתערב. אחר כך הפקח גם הרים את התיק שלו מהמושב של הפקח ונתן לנוסע לשבת. גם משהו שלא קרה מעולם. המושב של הפקח זה קודש הקודשים. אם אישה בהריון רוצה לשבת הם יפנו אותה למושב אחר. הבחור שלנו פה רגיש ונחמד ואוכל קש. הוא לא מסי. אבל בטח רואה כדורגל וחולם על הרגע שבו יכירו בגדולה שלו. 

וואו. סיבוב קצר בעיר ואני מבינה שאין מצב שאני חוזרת לפה. אין שום פינה שהיא לא מסריחה ורועשת. התחלתי בקניון עזריאלי והיה רועש. אבל בגן מאיר רועש באותה המידה רק שם גם יש מלא זבל בכל מקום ואנשים צורחים. חוץ מזה כל רחוב וגינה ומדרגה בעיר הזו מריחה כמו ארגז חול של חתולים. אני רואה את הקעריות עם הבונזו של החמלניות בכל פינה ובא לי לתפוס אחת מהן בזמן שהיא ממלאה את הקערה ולהוריד לה על הידיים חגורת עור צרה. ככה, בשיא הכוח ״שלאק!״ ועוד פעם בשביל שלא יהיה ספק ״שלאק!״ 

״בחיים שלך את לא שמה פה אוכל יותר. את שומעת! בחיים שלך! ולא מעניין אותי אם החתולים האלו יגססו וירקבו מתחת לחלון שלך. את לא מביאה להם פרור. אני לא אמורה לחיות בתוך משתנה רק בגלל שיש לך בעיות עם הצפת רחמים.״

״לכי לפסיכולוג!״

אבל זה לא יעזור. אני אחנך אחת אבל בעיר יש כאלו אלפים. כל החמלניות מגיעות לתל אביב כי אין להן מספיק בריאות נפשית כדי לחיות בערים נורמליות עם משפחה ולהאכיל תינוקות במקום חתולים. אז אני אחת והן המון. אז אני עזבתי ושהן יתבשלו להן בגיגית השתן החמלני שלהן עד שקמטי הסיגריות מסביב לפה יהפכו לחריצים צרובים ויעשו תינוק מבחנה בתור סמל סטטוס ויעברו לגדל חתולים ברשפון. 

בקיצור, לא מצאתי איפה לכתוב. זה גם לא האזור שלי. אני יכולה למצוא מקום רק צפונית להבימה. אבל פה ליד שוק הכרמל אני מרגישה בחו״ל. הכי קרוב לסביר זה לשבת על המדרגות בכיכר ביאליק אבל גם פה יש בניין בתמ״א ושתן ואנשים שעוברים שחייבים לדבר ככה שישמעו אותם עד לצד השני של הכיכר אחרת איך ה׳ יזכור שהם קיימים… ואני בכלל הייתי הבוקר במצב רוח נהדר. למרות ההפסד הצורם של הקבוצה. התעוררתי מזה שיש גשם. ממש רציני וכל המרפסת מלאה מים והחלון רטוב והכל חיי ואפור ונפלא. בקושי הצלחתי להכריח את עצמי לצאת מהבית. אבל עד שהגעתי לתל אביב כבר הכל התייבש והשמש חזרה כאילו לא קרה כלום. לא יודעת מה יותר טוב. בקיץ לפחות מתרגלים לזה שחם ולח ומחניק אבל להתעורר ליופי ואז שוב לשקוע בקקי זה אולי אכזרי מידי.

עכשיו אלך לחרבן בגן ולשחק עם הילדים. ולא לשכוח להביט בבוז על ההורים עם הילדים הבלונדינית שמבלים את הבוקר בגן מאיר במקום לעבודה. למה? כי אין להם עבודה. ולילדים שלהם אין גן. הם פליטים. ובמקום ללכת לעבודה הם נאלצים לבלות את הבוקר בפארק מושתן תוך כדי שהם מלבינים כספים בטלפון. 

״כן, תעבירי בבקשה שני מיליון רובל מהחשבון הזה לחשבון השני. אין בעיה. יש לי הכנסות משם ואני אמשיך להפקיד…״ 

יום טוב לכוווולם.