איזה יום מוזר… אולי זה בגלל היתושים בחדר שנכנסו למרות הרשת והפכו לי את השינה להזיה מתמשכת. הכי מוזר זה לא להיות בטוחה אם ישנתי בכלל או לא. לא חם. השמיים קצת לבנים ואטומים ולא כחולים ושקופים כרגיל. בבוקר פחדתי שירד גשם אז הכנסתי את הכביסה. כיבסתי את הבד טיסו האפור בהיר שלי. הוא היה תלוי במרפסת שלי בתור ערסל והיה ממש נחמד. הבנתי שאם כל כמה שהמרפסת שלי מהממת, זה שיש סורגים שמפרידים ביני והנוף מפחית משמעותית מהחוויה. אתמול הבאתי הביתה כסאות בר. אני חושבת על זה כבר חצי שנה וביום חמישי החלטתי שסוף סוף אפסיק לדחות את זה. כל הזמן אני תוהה לעצמי אם זה שווה את הטרחה כי אני לא שם לעוד הרבה זמן והשבוע נהיה לי ברור שאני אעזוב בסוף החוזה ומשום מה זה הפך את העניין עם הכסאות ליותר ברור. רציתי לשים שולחן בר וכיסא מול החלון כדי שאוכל לכתוב שם מול הנוף וגם שיהיה לי כיסא לשבת עליו שהוא לא אוסף כריות שערמתי לגובה על הרצפה שקצת מוערך לי את הגב. 

היציבה מסתבר ממש קריטית לקיום שלי. מאז שהתחלתי לסבול מכאבים וחוסר תחושה בידיים מהעבודה, עשיתי מלא שינויים ומתיחות ומסאזים ומסתבר שמה שהכי עוזר זה אותה התחושה של ״safe״. זה מיישר לי את הצלעות ופותח משהו מקדימה של הגוף. גיליתי את זה אחרי כמה סרטונים של יוטיוב לגבי מה עושים אם יש לחץ על העצבים בצוואר שמשפיעים על הידיים. אז מסתבר שיש עצבים בצוואר מקדימה שצריך לשחרר… מי היה חושב על זה..? סרטון אחד אחרי זה פתאום התחילו לדבר איתי על פאשיה. לא יודעת איך כותבים את זה בעברית בכלל, אבל זו המעטפת המוזרה שמסתבר שיש לנו בכל הגוף ושאם היא מכווצת מקדימה אז זה לא מאפשר לגוף להתיישר ויוצר לחץ ומקצר שרירים וכו. אז איך משחררים פאשיה? לא ממש הסבירו אבל אני ניחשתי. נזכרתי איך עומדים ילדים קטנים כשהם מרגישים ביטחון ונזכרתי גם בטיפול האנרגטי המוזר שעברתי פעם. יצאתי בתחילת הטיפול כי אחרי עשר דקות של ״טיפול״ התחלתי להרגיש שאני שונאות את עצמי ואת המטפלת ושהכל חרא ושאני עוד שנייה מרביצה לה. יצאתי והלכתי ככה ברחוב בתחושה שאני חלאת המין האנושי כשלמעשה כלום לא קרה. אבל משהו בטיפול גרם לשרירים של הצוואר שלי להתקצר מקדימה והעורף התקפל כמעט ב 90 מעלות ונראתי כמו נשר. אז הבנתי שאלו שני מצבי הקיצון. הביטחון הילדותי וחוסר הערך המוחלט של האדם השבור. אגב, באותו היום, אחרי הטיפול גם ניסיתי לשכור חדר בדירה ובעל הבית אמר לי שאני מבוגרת מידי ואף אחד לא ישכיר לי. זה ממש מיוחד מה שאדם משדר כשהוא מרגיש חסר ערך, וזה הכל מבפנים. 

אז שני דברים בינתיים נראה שעוזרים. לישון כמה שפחות מקופלת וללכת עם סוג של הבטן בחוץ קצת כמו ילדים. זה מרגיש מוזר אבל נראה שממש עוזר. זה אוטומטית מוריד לי את הכתפיים ומישר לי את הגב ואין יותר כאבים בידיים. הגב והצוואר עדיין תפוסים קצת אבל אני כבר הרבה יותר דומה לבן אדם ממה שהייתי בשבוע שעבר. שבוע שעבר את כל הזמן שהייתי בבית ביליתי במסאז׳ ומתיחות וזה עזר רק ממש טיפה. כל היציבה הילדותית הזו גם משפיעה על ההרגשה. זה באמת להתהלך כאילו אני בעלת ביטחון. זה מרגיש מאוד חשוף כי זה למעשה לחשוף את הבטן שלי לעולם ולא לפחד להיפגע אבל מתוך חוסר ברירה מתפתחים. זה לא שאני לא מפחדת שיקרה לי משהו אלא שאני מנסה לחשוב שאם כבר יקרה לי משהו אז אני מעדיפה שזה יבוא לי בהפתעה ולא לבלות את כל החיים שלי בהתגוננות מפני משהו לא נודע. אבל ממש מרגיש לי מוזר. כאילו מי אני שאתהלך לי ככה..? אני ראיתי שככה הולכות נשים בהריון או נשים שמנות. נראה לי זו אחת הסיבות שגורמת לנשים להשמין בבטן. זה נותן להן יציבה של ביטחון וזה עוזר להן להרגיש בטוחה בעולם כי השומן מגן עליהן והן לא חשופות כמוני חסרת השומנים עם הבטן האמיתית שלי ככה גלויה לעולם. 

היום ניסיתי לקנות את הנעליים שהחלטתי שאני רוצה אבל לא היה במידה שלי. המוכר אמר שיזמין. כמובן שעד שהוא יזמין אני עוד עלולה להתחרט/להתפגר/לזכות בלוטו ולעבור למיאמי אז זה ממש חבל שעד שכבר החלטתי משהו, אין אותו. מצד שני אולי זה אומר שהייתי אמורה לקנות את הנעליים האחרות? הסוג השני יקר ב-200 ש״ח והוא אמר שהן הרבה איכותיות אבל מה לעשות שהן לא נוחות לי. ואם זו איכות מול נוחות אז נוחות לוקחת. אני על הרגליים 11 שעות ביום. 

אבל רגע, הכסאות שלי. אז בחמישי נכנסתי ליד 2 וחיפשתי כיסא בר. כי הנחתי שככה אתחיל ושולחן כבר אבנה לי איכשהו לבד. מצאתי כיסא בר ממש יפה בכרמיאל ב-80 ש״ח. חשבתי לעצמי שזה הגיוני לנסוע לכרמיאל ולקחת כיסא חזרה ברכבת לבנימינה ואוטובוס לזיכרון. כל זה יקח לי רק חצי יום. אבל הם לא ענו לי להודעה אז המשכתי לגלול. בדף הבא אני רואה ב-150 ש״ח שני כסאות בר, יחד עם שולחן בר מעץ עם רגליים מתכווננות. ואיפה זה? בזכרון יעקב. ישר שלחתי הודעה ואתמול בשבת הלכתי לאסוף. תכננתי לקחת את עגלת הסופר של חדר הפחים בבניין שלי אבל בבוקר הסתבר לי שהיא קשורה בשרשרת ומנעול לקיר! הזויים. אז יצאתי מהבית ב-8:30 לכיוון הכתובת של הגברת עם הכסאות בלי שום דרך לסחוב אותם. חשבתי לעצמי שיש מכולת בדרך. היא סגורה כי שבת, אבל יש סיכוי שיש שם עגלה. המחשבה הייתה שאולי יש שם עגלה ואולי אין. אם אין אז אני אכתוב לגברת שאני לא אצליח לאסוף היום ואלך לאכול גלידה. גם טוב. גלידה זה טוב. הגעתי למכולת וממש בכניסה הייתה עגלה לתפארת. גלגלים תקינים וידית נוחה והכל מושלם. הוצאתי אותה מהכוך של מתחת למדרגות ליד הכניסה והתחלתי להסיע אותה ברחוב ברעש גדול. בשבת בזיכרון שומעים עלה נופל מהעץ כשהוא פוגע באדמה. אז כמה שניות לתוך ההליכה שלי אני שומעת: 

״היי! לאן את לוקחת את העגלה שלנו?!״ 

אני מסתובבת ורואה שמהחלון של הקומה מעל המכולת מנופף לי גבר קרח בחולצה אדומה. אני מגייסת את כל הנחמדות התמימה שירשתי מסבתא ומנופפת לו לשלום וצועקת: 

״הי, ממש מתנצלת. אם הייתי רואה אותך הייתי שואלת. אפשר לקחת את העגלה לשעתיים??״ 

הגבר מסתכל עלי ורואים שהוא עושה חישוב זריז של מה הוא רואה לפניו ולאיזו קטגוריה של אנשים הוא צריך לשייך אותי. אני חשבתי על זה מראש ולבשתי את מכנסיי העלי באבא הכתומות זמש שלי וחולצה אפור בהיר. לאירועים כאלו לא לובשים שחור. האיש סיים את החישובים שלו וקרא לעברי: 

״טוב. קחי. שבת שלום!״ 

״תודה.״ 

וככה הלכתי עם רעש וצלצולים כמעט עד למצפה המערבי של זיכרון שממנו רואים את הים. שם עצר אותי בחור נוסף שיצא לריצת השבת שלו. הוא שאל אותי מאיפה העגלה הזו. אני לא הייתי מוכנה לעוד תקשורת ועוד ממרחק כזה קטן והתחלתי לגמגם למרות שאז כבר היתה לי רשות והצדקה וברכה. התחלתי לומר לו שלקחתי מהמכולת והוא שאל איזו מכולת. התחלתי לגמגם שוב. ניסיתי להזכר מה יש שם ליד המכולת כדי להסביר לו מאיפה זה. אמרתי משהו על המספרה ליד וזה נתן לו מספיק זמן לעשות הערכת אופי ולהגיע למסקנה שהוא לא סומך עלי אבל גם לא יתחיל איתי ריב כי אין לו מספיק עילה לזה. התושב המצפוני שחרר אותי והגעתי סוף סוף לגברת שהייתה נחמדה ורצתה להביא לי את הכל ב-100 ש״ח אם יש לי מזומן. לא היה לי אז העברתי לה 150 ש״ח בביט כמו שסיכמנו. זה נראה שלא נוח לה לקחת סכום גדול כל כך והיא ניסתה לדחוף לי מתנה גם כוננית שחורה. לא לקחתי את הכוננית ואת הכיסאות והשולחן הצלחתי להעמיס לתוך העגלה. 

זה היה מסורבל ומסודר בו זמנית. הכסאות עמדו על רגלי העמוד הגבוהות והמסתובבות שלהם בתוך העגלה, והשולחן היה מונח עליהם כאשר הרגליים של השולחן שלא היה לי השכל להביא מברג לפרק, היו תלויות משני צידי העגלה. נסענו לאט והעליות של זיכרון בשמש של הבוקר היו משהו מיוחד. כמה פעמים נגמר לי האוויר ושרפו לי הזרועות מהמאמץ של לדחוף ולייצב כי הייתי חייבת להחזיק חלק מהשולחן כל הזמן כדי שלא יסע מהעגלה לתוך הכביש. אם בדרך לשם היה לי לא נעים מזה שאני עושה לכולם רעש בשבת אז בדרך הביתה תשומת הלב שלי הופנתה בעיקר לאיך אני מצליחה לא לתת לשולחן הזה לגלוש לתוך שמשה של אחד הרכבים ליד. הלכתי בכביש והמכוניות עקפו אותי בסבלנות. ככה זה כשיש הומלסים משוגעים ברחוב. אתה פשוט עוקף אותם בלי להעיר להם, כי מה הטעם…  ההליכה לקחה בערך שעה, ואז בפניה החדה לאזור של בית המלון, השולחן סוף סוף הצליח להתגלש מהעגלה בזמן שהעגלה מתהפכת ואחד הכסאות כמעט ומתגלגל לכביש הראשי. אני הצלחתי לתפוס הכל בשן ואוזן ועמדתי באמצע הפנייה מנסה לעצור את המומנטום של הנפילות ולמנוע מהעגלה להתגלגל לתוך הצומת. המפולת נעצרה בלי נפגעים ואני העמסתי את ריהוט החדש שלי שוב לעגלה וחזרה למדרכה. הגענו הביתה בלי אירועים נוספים.

זה היה כיף. כל הסיפור הזה היה כיף. בדרך ראיתי מלא אנשים שהולכים לבית הכנסת וחשבתי לעצמי שהם בטח היו אומרים לי שזה לא יום לעבודה אלא למנוחה ואני הסברתי להם בראש שלי שמנוחה ועבודה הם מונחים סובייקטיביים ושמנוחה של אדם אחד זו עבודה של אחר. אני בוחרת ביום חופש שלי לעשות משהו שאני ממש ממש נהנית ממנו שאחרים יחשבו לעבודה. כשאני דוחפת עגלה כבדה במעלה הגבעה, עם כל צעד אני מרגישה שאני נטענת באנרגיה ויש לי רצון לקחת עוד 5 צעדים לעומת זאת אני משתדלת לא לבלות את ימי השבת שלי עם אנשים, כי זה מתיש. אחרי כמה שעות של תקשורת עם חברים אני פשוט חייבת לישון ובסוף מגיעה הביתה מותשת וצריכה יום חופש נוסף. אז אם הייתי צריכה לבלות את שבת כמו שמבלה אותה הגבר שהולך לבית הכנסת מוקף באישה וילדים, לא הייתי יכולה לעבוד אחרי זה שבוע נוסף. ככה ניסיתי להסביר את זה לתושב מצפוני נוסף שראה אותי בדרך חזרה עם הכיסאות והשולחן ולא הבין למה שמישהו יתאמץ כל כך. אבל למעשה חישבתי כמה זמן לוקח לאדם נורמלי לנסוע לחנות, לבחור כסאות ושולחן והכניס אותם לאוטו ולנסוע חזרה, וזה לא ממש זריז. וזה בהנחה שמוצאים הכל בפעם הראשונה ולא צריך לחכות בתור או להתלבט ולזה אפשר להוסיף קצת פקקים ומוכרים מעצבנים ואת העלות שכנראה תהיה בסביבות ה-2,000 ש״ח לא כולל דלק. אין מצב שהוא עושה את הפרוצדורה הזו בפחות משלוש שעות. ואני יצאתי מהבית ב-8:30 וב-11:00 כבר החזרתי את העגלה ריקה למכולת והלכתי לקנות גלידה. קניתי צ'רי גרסייה ואני חושבת שזו אחלה דרך להתחיל את השבת. 

זה הטעין אותי בכל כך הרבה אנרגיה שסוף סוף היה לי הכוח לשטוף את הבית, לעשות כביסה ואפילו להרכיב את השולחן ככה שישען על עדן החלון עם הרגליים המתכווננות שלו תומכות בו בול בזווית הנכונה ככה שלא צריך לקנות רגל נוספת. הספקתי גם לעשות שנ״ץ להוציא את הזבל ולנקות את האסלה. אני חושבת שכל בוקר צריך להתחיל בסחיבת שולחן מהצד השני של זכרון יעקב. 

אבל זה לא ככה לכולם. ניסיתי את הטריק הזה על אחד הטבחים הוותיקים וזה לא עבד. לקחתי גליל ענק של ניילון נצמד והתחלתי לאזן אותו על אצבע אחת כדי להראות איך אני יוצרת אנרגיה. לי זה עבד וישר נהיה לי מצב רוח טוב יותר אמרתי לו לנסות והוא ניסה ואמר בכנות שהוא לא מרגיש בהבדל. מצער. ככה זה, אני מניחה שאני משתדלת ולומדת דברים על עצמי כדי לעזור לאנושות ואז מגלה שהאנשות בכלל לא עובדת ככה וכל מה שאני יודעת מתאים רק לי… אני חושבת שזה קשור לזה שאני נהנית והוא לא. הוא אדם של אנשים והוא יותר נטען מהתקשורת איתי מאשר מהאיזון של הגליל. ואני נטענת מהטבע. כשאני לבד מול חוקי הפיזיקה מנסה לגרום להם לשתף איתי פעולה אני פשוט מרגישה את המבחנה הירוקה מעל הראש שלי מתמלאת ואני עוד שנייה מתחילה לקפוץ מאושר. אולי אם הייתי מתמסרת איתו בגליל זה היה יוצר אצלו את אותו האפקט. 

זה היה בשישי. שישי היה יום ארוך. אנחנו מסיימים ב-18:00. ושישי האחרון היה ארוך במיוחד. טוב שיצאתי לטיול בשבת אחר לא הייתי מתאוששת משישי. אחד העובדים זרק לי איזו הערה על תל אביב. משהו על זה שיש שם נשים רעות. לא הבנתי אז התחלתי את השיחה. וזה ממש תפס אותו. במקום להתעלם ממני כמו שהוא בדרך כלל עושה, הוא פתאום ניגש לדבר איתי בחוץ. זה נושא שהיה קרוב לליבו. נשים רעות. הוא ניסה להסביר לי שבתל אביב יש זונות. אני ניסיתי להסביר לו שבזיכרון גם יש זונות. למשל השכנה שלי שבדירה שלה כל בוקר מחטאים הכל באקונומיקה ומחליפים מצעים. הוא היה בהלם. 

״אבל חשבתי בזיכרון כולם נחמדים…״ 

אמרתי לו שזונות הן ממש נחמדות. הוא לא הבין. 

״אז איך היא יכולה לתת לעשות לה ככה..?״ 

זו שיחה כל כך הרבה רמות מעל היכולות הלוגיות של הבחור שלא הייתי בטוחה מאיפה להתחיל והאם להתחיל. אבל לא התאפקתי. ניסיתי להסביר שזונות יש בכל מקום רק שבתל אביב זה ברחוב ובזיכרון זה בתוך דירות. הוא לא ממש האמין. והמשיך להגיד שזונות הן לא טובות ואני ניסיתי להסביר לו שזונה לא יכולה להיות רעה. אם העבודה שלה זה לעשות למישהו טוב אז היא לא יכולה להיות אדם רע. הוא אמר: 

״אבל היא נותנת שיעשו לה דברים ולא אכפת לה. היא לא מכירה אותי בכלל.״ 

ואני הוצאתי תכסיס זול ואמרתי לו שהגננת של הילדים בגן גם לא מכירה אותם אבל היא תיתן להם את הנשמה. ככה זה נשים. הן נותנות את הנשמה שלהן גם לאנשים שהן לא מכירות. זה היה שיח קצת עקר כי הפער גדול מדי אבל אני ניסיתי בעיקר להישאר בגישה לא שיפוטית תוך כדי שברור לי שהוא מנצל את השיחה הזו כדי להתחרמן. בטח מזמן לא היה לו סקס והוא עצבני ומתוסכל ולא מבין מה הוא צריך את החרא הזה בחיים שלו ועכשיו גם רוצחים ילדים בג׳אסר וגם אין לו עתיד ועכשיו אני כולי חמודה כזו שאומרת לו שזונות הן כמו גננות. נראה לי שהוא היה עוד רגע מכניס לי מכות רק מתוך הדיסוננס הקוגניטיבי.

קצת שיחררתי והשארתי אותו לעצמו אבל כמובן זה לא ממש הסתיים שם. הבנתי מאיפה היה מה שהרגשתי במסעדה לפני שבוע. הבחור הזה לא סתם הולך לזונה כדי לשפוך זרע אלא הוא הולך לזונות כדי לפרוק זעם. וכנראה הוא לא הכי נחמד אליהן ואני לקחתי את זה על עצמי. כי אני בדיוק כמוהן. חשבתי לעצמי שזה מה שבאמת מאפיין זונה וגננת ועובדת סוציאלית. הנטייה של הנשים לקחת על עצמן כאב של אחר. חשבתי על הכאב של הזונות שהוא העביר להן והכאב שהוא עצמו מכיל בתוכו ושאני כמעט חסרת אונים מול זה כי כשלמישהו כואב הנטייה הטבעית שלי זה לקחת על זה אחריות. לא הצלחתי לצאת מזה. הוא הרגיש את זה בטוח. כשמישהו פשוט מציע לך לנקות בשבילך את החרא שלך, אתה לא ממש מסרב. וזה מה שאני. אני סוג של זונה רגשית רק לא מקבלת על זה תשלום. אנשים שופכים עלי את הזעם והעצב שלהם ואני לוקחת את זה על עצמי, משחררת אותם ונתקעת עם איך אני מנקה את זה מעצמי. זה גם מעודד את האנשים להוציא עוד חרא. לפני השיחה הוא היא די בסבבה. אבל אחרי שהוא הרגיש את הנכונות שלי לאסוף לו את החרא, הוא התחיל להתלונן. התהלך במטבח כולו מבואס ואמר שהחיים שלו בזבל ושלא בא לו על זה יותר. לא הוא עצמו ולא האחרים לא הבינו מאיפה זה בא. הם לא רגילים לשמוע דברים כאלו כי זה ברור שאף אחד מהם לא הולך להכיל את היגון של השני אז כולם סותמים את הפיות שלהם ופשוט עובדים. מקסימום זורקים כמה בדיחות ואם המצב ממש חרא אז זורקים יותר בדיחות כדי שהעצב לא יתפלק החוצה. ופתאום הוא כולו עם הלב על השרוול. אני לא התאפקתי שוב ואמרתי בקול רם שככה זה שכשיש לו מצב רוח חרא, כולם מרגישים את זה. הוא היה בהלם. כאילו הורדתי לו את המכנסיים באמצע המטבח. לא מדברים על דברים כאלו. הטבחים גם לא ממש הבינו איך לאכול את זה. 

זה למה אסור לשלוח נשים לקרבי. הן יתחילו לדבר עם החיילים על הרגשות שלהם והחיילים יפתחו מודעות עצמית ובמקום לצאת לקרב הם ישבו בפינה ויבכו על זה שאבא שלהם לא חיבק אותם מספיק כשהיו קטנים. ניסיתי לצאת מזה איכשהו בדיבור אבל בסוף הייתי צריכה להודות בתבוסה ולתת להתנהלות היומיומית לתקן את הטעויות שלי במקומי. התחילה עבודה והמלצרים התחילו לעשות קצת בלאגן והסחת דעת ואני שעדיין הרגשתי אחריות על המצב ניסיתי לשים שיר שמח על פלאפל וזה ממש לא עזר. ואפילו כשהלכתי לבכות בשירותים כדי לשחרר לחץ זה לא ממש עזר וכל האיזון של הגליל ניילון נצמד לא עזר ושום דבר לא עזר כי ניסיתי לקחת אחריות. ככה כמה שעות עד שבסוף נהיה לי כל כך רע על הנשמה שכבר פחדתי שבסוף באמת נלך מכות כי הבחור העצוב המשיך לזרוק לי הערות ומבטים אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יכולה, אמרתי בלב שלי ״safe״, נשמתי רגוע לתוך הבטן, שיחררתי כתפיים, הבטתי בברזל של הידית של המדיח והתחלתי לערום צלחות ולהסתכל על האריחים שעל הקיר בניטרליות מוחלטת וככה לאט לאט זה השתחרר. ככל שאני התרכזתי יותר בצלחות ואריחים ככה הבחור התרכז פחות ופחות בי עד שהתחלנו לעבוד בקצב נורמלי בלי עצב ואני הצלחתי להרגיש רגשות שלא קשורים לניצול וכאב. 

בא לי בשר. אכלתי שני פסק זמן ברכבת וקרואסון עם פירות יער ושני קפה בבוקר ואני היפראקטיבית והלב שלי טיפה מהיר מדי והעור שלי חם וקר בו זמנית. בשר ממש טוב לספיגה של חומרים פסיכואקטיביים עודפים. אבל עכשיו צריך ללכת לגן (מה הקשר בכלל) ואין ממש זמן לעצור לחפש נקניק בטיב טעם. מקווה שהיום יש לילדים בשר ולא איזה יום צמחוני דבילי של קרטון טחון ברוטב עגבניות שאף אחד מהם לא מסכים לאכול. נחמד פה בקפה של עורכי הדין. אולי היום פגרה כי אין הרבה אנשים. אולי זה כי אמרו שירד גשם. ישראלים מפחדים מגשם. למרות שאין ענן בשמיים. 

הדרך היחידה שלי להתמודד עם זה שאני עובדת בגנים זה שאני לעולם לא חושבת על מה שהולך להיות לפני העבודה וככה לא משנה כמה זה גרוע, זה גרוע רק לשלוש שעות. אם הייתי חושבת על זה מראש אז זה היה גרוע כל הימים לפני הגן וכמה ימים אחרי. כי למעשה זה ממש גרוע. אבל לא נחשוב על זה. נחשוב על זה שממש כיף לי כשאני דוחפת עגלה ששוקלת 100 קילו במעלה גבעה תחת שמש קופחת. ושיש לי שולחן בר מתחת לחלון שנכנס בול כאילו תפרו אותו לפי מידה וזה עלה לי כמו 5 קפה ומאפה.