החורף הגיע. 

לבחור/ה שיושבת מולי יש שיער קצוץ וקעקועים. לידה יושבת בת הזוג הבלתי מעורערת שלה. יש להן טבעות זהות מעוצבות על אותה האצבע ביד שמאל. הן שתיהן יושבות על איזה פרויקט משותף מול מסכי מחשב. לאחת יש Mac ולשנייה hp. לזו עם ה Mac יש שיער ארוך והיא לא שמה לב עלי בכלל. לזו עם השיער הקצוץ יש hp, ובעיה. אני יושבת ממול וזה אומר שהיא כנראה עובדת הרבה פחות טוב על הפרויקט המשותף שלהן. בכל זאת נדרשת כמות לא מבוטלת של אנרגיה להגניב מבטים לכיוון מסוים ככה שאפילו אתה בעצמך לא תייחס לזה חשיבות. כי הרי אין לזה חשיבות. היא ממש מאושרת ויש לה הכל, רק שאני יושבת ממול. ואפילו שמתי את הכובע של החולצה על הראש. זה משהו שאני תמיד עושה כשאני יושבת בבתי קפה. יש לי את החולצה הקבועה איתה אני יוצאת לבתי קפה. חולצה לבנה שכבר עברה מלא כביסות עם כל שאר הבגדים שלי ואני לא מפרידה צבעים מתוך תפיסה של ״החזק שורד״, אז היא כבר לא ממש לבנה אבל עדיין נראית סוג של חגיגי. שרוולים ארוכים, מבד דק עם שני כיסים וקפוצ׳ון. אני נראית בה קצת כמו אלף מדבר. כמעט ולא שמתי את הכובע עלי כי חשבתי שאולי עדיף שזו עם הקצוץ תספיק קצת עבודה, אבל אחרי שבריר של מחשבה אמרתי לעצמי שזה חלק מהתהליך הפסיכולוגי שלי. אני לא יכולה לקחת אחריות על הכל וכולם תמיד. זה פוגע להם בריבונות. הזכות לטעות היא שלהם.

אתמול שמתי לב למשהו ממש מוזר. כשאני מסתכלת במראה אני רואה לעצמי את האוזניים אבל כשאני מצלמת את עצמי עם הטלפון, אין אוזניים. כאילו העדשה צרה מידי בשביל לתפוס את זה או משהו. לא מבינה בזה כלום אבל במשך המון זמן הנחתי שאיך שאני נראת בצילום זה איך שאנשים רואים אותי אבל אולי לא. אולי הם דווקא גם כן רואים אוזניים. זה לא סתם פטיש של איבר גוף מחיק. זה בעיקר אומר שהפרצוף שלי בעולם האמיתי יותר רחב מאשר בתמונות. מזמן השלמתי עם זה שהפנים שלי נהיו ארוכות וצרות עם הגיל אבל אולי זה לא כל כך קיצוני כמו שאני חושבת. אולי הן לא כאלו ארוכות כי בעצם רואים לי את האוזניים. 

הקפה כמעט ריק. טיפשים. היום הכי יפה בעולם. לפנות בוקר התחיל לרדת גשם אני התעוררתי וראיתי את הזריחה מתחת לשכבת עננים אפורים צובעת בפס עבה צהוב זוהר את החלק בין העצים של הפארק לבין השכבה של העננים וזה נראה בעיניים הישנות שלי כמו המחזה הכי מטורף שראיתי בחיי. רק שהייתי מחוקה משינה ולא היה לי השכל לקום ולהתבונן טוב יותר. פשוט נפלתי חזרה לתוך השינה בהרגשה שאני נמצאת בתוך יופי אבסולוטי. 

ידיד שלי שוב התלונן שהוא לא מוצא זוגיות. הוא מחפש זוגיות כרוני. עד כדי כך שאני חושבת שאם הוא ימצא אותה הוא יצטרך להתאבד כי כבר לא תהיה משמעות לחייו. אני אמרתי לו שיש לו כבר את רוב מה שאנשים מחפשים בזוגיות אז הוא יכול להיות די מבסוט. יש לו ידיד טוב שמהווה לו יחידה משפחתית והוא הקים איתו בית הרמוני, יש לו ידידים וידידות שהוא יכול לחלוק איתם תחומי עניין ושיחה, יש לו אמא ואחות שהם חלק מהחיים ויש לו, ומה שלא זניח בכלל – יכולת פנומנלית למצוא זיון בכל רגע נתון. מה עוד חסר? הוא בעצמו לא ממש יכול היה להגיד. אני שיחקתי אותה מטומטמת והשארתי את זה כשאלה פתוחה. אבל הייתי קצת מניאקית כי לי זה די ברור מה הוא מחפש, פשוט זה משהו שאסור להגיד לאנשים. הוא מחפש מישהי שתוציא ממנו את מה שהוא חסר ביצים להוציא מעצמו. מישהי שתהיה כל הדברים שהוא מייחל לעצמו לפתח כדי שהוא יוכל פשוט להזדהות איתה במקום לעבוד קשה ולפתח לעצמו אישיות. ככה זה. הוא ידיד טוב אבל… 

״טוב, מתנצלת אבל אלו הולכים להיות דברים קצת קשים. אני כותבת לך את זה כי אני חושבת את זה ולשמור לעצמי ולהמשיך לדבר איתך בלי לומר את זה מרגיש לי כמו לשקר. 

לא הבנתי את זה ממש כשישבנו אצלך אבל עכשיו זה מרגיש לי כמו הסבר נכון.

אולי אני טועה ואתה מוזמן להניח כך.

שאלתי אותך מה ה 20% האלו שעוד אין לך ואתה מחפש בזוגיות. נראה לי אני יודעת.

אני חושבת שאתה מחפש מישהי שתגלם בתוכה את כל מה שאתה שואף להיות כדי שתוכל להזדהות איתה ולנכס לעצמך את התכונות האלו בלי להתאמץ באמת לפתח אותן בעצמך. אני חושבת שאתה לא באמת סטלן חסר שאיפות. אני חושבת שאתה פשוט החלטת להשלים עם תבוסה במקום להמשיך לנסות. אני חושבת שיש לך שאיפות שאתה מדחיק ואתה משקר לעצמך כשאתה אומר שסבבה לך. היית רוצה שיהיה לך סבבה ככה אבל אתה מתייסר מאשמה על זה שאתה לא הישגי ותקשורתי, לא כי הנשים לא מקבלות אותך ככה אלא כי אתה בעצמך לא מקבל את עצמך ככה, ואתה כל הזמן מוצא לך נשים שיזכירו לך את זה. יש לך המון ביקורת עצמית שאתה מזניח. והרוחניות שאתה שואף לפתח זו סוג של בריחה. אני מכירה מלא רוחניקים שככל שהעמיקו ברוחניות ככה הבעיות הפסיכולוגיות שלהם החמירו והרוחניות מהווה פלסטר עוצמתי כי היא נותנת תחושה של התפתחות עצמית.״ 

ככה כתבתי לו. האם לשלוח? מה המשמעות של זה בכלל? הוא יקרא את זה, ימצא מלא סיבות ללמה זה לא באמת מייצג את מה שהוא מרגיש וסתם יחשוב שאני אדם ביקורתי ולא נעים. אז האם להשאיר את זה לעצמי? וכל פעם שאנחנו נדבר להעמיד פנים שאני לא יודעת את מה שאני יודעת? אני הייתי רוצה שיגידו לי את זה. אבל לא כולם כמוני. 

הבחורה עם השיער הארוך וה Mac, העבירה את שתיהן כסא אחד הצידה כי התפנה מקום בזמן שהשיער הקצוץ הייתה בשירותים. משעשע. יש לה אצבעות ארוכות עם לק אדום על ציפורניים גזוזות עד הבשר. והיא הזיזה את כל הדברים שלהם בסוג של ״נוגעת לא נוגעת״, עדין ומסתייג. תמיד מרגיש לי שאנשים ארוכי גפיים פרוסים כל כך רחוק שהקצוות שלהם מרגישים להם פחות מחוברים עליהם. זה למה אלפים הם רוחניים וגמדים הם חומריים. הכל עניין של אורך גפיים. אני רוצה להיות יותר מרוחקת. זו אשליה. הייתי הולכת עם נעלי עקב וציפורניים ארוכות ומכנסיים שמכסות לי את הנעליים ונראית כמו אלפית אבל אני בעצם גמד במסווה. אולי אני גם צריכה להשלים עם זה. 

אני לא מצליחה להשלים עם זה שאין לי רגליים ארוכות אז איך אני מצפה ממנו להשלים עם זה שהוא אכול אשמה על חוסר הישגיות? מה בעצם אני מצפה שהוא יעשה עם הביקורת שלי? מה בכלל אפשר לעשות עם ביקורת כזו חוץ מלפתח מנגנוני הדחקה טובים יותר? אולי יש איזו דרך יותר חמודה להגיד את הדברים ככה שהוא לא ירצה לתלות את עצמו… אבל אני לא בנאדם מספיק רך ונחמד. כל מה שאני יודעת זה שבבסיס שלנו אנחנו מתמודדים עם אותו הדבר. זה למה אנחנו חברים. חוסר ההישגיות שלנו מקורה בשבר נפשי שמוביל אותנו לפתח נחמה בהתמכרויות. שנינו לא הצלחנו להתגבר על זה. הוא מנסה לעשות לזה נורמליזציה ואני מנסה להילחם. לפני כמה ימים הקשבתי להרצאה ה-200 בנושא של התמכרויות. האישה לא אמרה שום דבר חדש לכאורה אבל אחר כך אני הבנתי שהיא דווקא כן. היא סיפרה על זה שתוך 30 יום אפשר להיגמל מכל דבר אבל הבעיה היא שאחר כך לרוב חוזרים להשתמש. היא עדיין ממליצה לכל המטופלים שלה לעבור גמילה ואחר כך אולי לנסות לחזור לשימוש מבוקר אם אין אפשרות להימנע לחלוטין.

למעשה במקרים בהם התמכרות היא אוכל או שימוש בטלפון או סקס, אין אפשרות להימנע לחלוטין כמו בהתמכרות להרואין. והיא עצמה אומרת שזה לא באמת מצליח כי יש אנשים שלא מסוגלים לפתח שימוש מבוקר וחייבים להימנע לחלוטין. ואני חושבת לעצמי שאולי זו התשובה להכל. אם אמצא את הדרך לסגל שימוש מבוקר בהרגל ממכר, אפתור את כל תחלואי האנושות. וגם ידיד שלי ינצל. וגם אני. יש לי תחושה שהגברת עם כל הרצון הטוב שלה, ״טועה ומטעה״, שגמילה של 30 יום ואז חזרה לחומר או הימנעות מוחלטת רק עושה את זה גרוע יותר. זה הופך את החומר/הרגל למשהו אפילו יותר נחשק. זה נותן לו הילה של מחריב עולמות ושם את הנגמל במצב מאויים כרוני. כל רגע הוא יכול למעוד והגיהנום לנצח ירחף מעליו בידיעה שבסוף כולם נופלים. כמו נשרים שמסתובבים בשמיים מעל אדם בודד במדבר בידיעה שאין להם שום סיבה למהר כי בסוף הוא יפול והם ינקרו לו את העיניים בהנאה. ויש את האנשים מעוררי הקנאה שיכולים לאכול רק כמה שהגוף שלהם צריך ולעשן פעם בחצי שנה ועושים ספורט בשביל הכיף ולא מתוך כפייה עצמית או התמכרות חלופית. אני אישית לא מכירה אותם אבל השמועה אומרת שהם קיימים. 

מתוך הנחה שזה אפשרי אני עכשיו מנסה לאזן את המצב הכספי שלי. וזה קצת נחמד. אני בחובות ככה שלא ברור איך אני משלמת שכירות החודש הקרוב. ההכנסות שלי הן 4,000 ש״ח וההוצאות הן 7,000 ש״ח. יש פער… וסיפרתי לכל העולם ש-4,000 ש״ח מספיק לי כי אני לא מוציאה כסף על כלום. זה ממש נכון חוץ מזה שיש איזה משהו קטן שבכל זאת יוצא לי לשלם עליו, וזה מה שאני מכורה עליו באותו הרגע. וזה תמיד ככה. בתקופה האחרונה זה היה גלידות שוקולדים ובתי קפה. יש תקופות שזה חומרי יצירה שאני לא עושה איתם בסוף כלום. ויש אפילו חודשים שאני פתאום יכולה להוציא אלף ש״ח על בגדים שאני בסוף זורקת לפח כי קניתי אותם פשוט כי הרגשתי לא טוב וזה היה סוג של נחמה. ואני תמיד אוציא כסף על אוכל יוקרה של אנשים עם קיבה רגישה כמו אוכמניות וחלב עיזים במקום לקנות מנדרינה ושקית חלב תנובה כמו אדם נורמלי. הקיבה הרוסה בגלל סטרס והסטרס נובע מאותו פצע ילדות שמחייב נחמה והעלות של הנחמה הזו יוצרת עוד סטרס. זה רק אצלי ככה? כנראה שלא. 

אז מה השתנה מאז שהתחלתי לחשוב על הכספים שלי שונה? כמובן שהלכתי 5 צעדים קדימה וחזרתי 4 אחורה אבל עדיין יש צעד אחד בכיוון הנכון ואני מתעקשת להיאחז בהצלחות הקטנות. עכשיו כשאני הולכת לקנות בשבת ממתקים כדי לנחם את עצמי, אני לא קונה את הפיינט בן אנד ג'ריס ב 27 ש״ח אלא חטיף סניקרס אחד ב 4.8 ש״ח. זה אולי מרגיש זניח אבל אני מאמינה שזה יצטבר. ויש לי אפליקציה שהתקנתי שסוף סוף מראה לי את כל ההוצאות וההכנסות שלי ואת כל חיובי האשראי השונים במקום אחד. ואני אשכרה מסתכלת בה. אני רואה את ההוצאות ומרגישה קצת כמו במשחק מחשב. מה אני יכולה לעשות כדי להרוויח נקודות? או לחילופין, לאבד פחות? אם אקנה פיינט אאבד 27 ואם אקנה סניקרס אאבד 4.8 זה משמעותי כי במשחק כל נקודה חשובה. אני סוף סוף מצליחה ״לכמת״ כסף. אני מוצאת את עצמי מתרגשת מלצמצם הוצאות בסופר. 

אקנה מלון קטן יותר ששוקל פחות ועולה פחות כי אני עדיין אסיים אותו בדיוק באותו הקצב כמו את הגדול יותר אבל ככה ארוויח 5 נקודות. לא אקנה שוקולד חלב כי עדיין יש לי שוקולד פרווה בבית ואם אצליח לגרור את הקנייה לאחרי שהאשראי ירד, ארוויח עוד נקודות. זה ממש כיף. ולא מרגיש כאילו עונש או מחסור. אני החלפתי את תחושת העוני שהיתה שולטת בי כל פעם שחשבתי שאני ״חייבת לחסוך״ בתחושה של הישג בנקודות. אולי ככה עשירים מרגישים? אני יודעת שהם לא פשרנים בשום צורה. אולי הם גם רואים כסף כמו אוסף נקודות ואז יש להם מוטיבציה להרוויח עוד כי זה כיף בלי קשר למעמד חברתי שנותן להם העושר הכלכלי. 

אולי זה יכול לעבוד ככה עם כל התמכרות? אולי במקום גמילה אפשר להתחיל לאסוף נקודות? כל פעם שאתה מצליח לדחות את ההרגל בכמה רגעים אתה מרוויח נקודות. אם הצלחת לדחות ביום שלם אז 100 נקודות. ההנחה היא שההרגל תמיד יהיה חלק מהחיים והוא אפילו חלק מבורך כי הוא חלק מתהליך יצירת הנקודות. הוא לא נשר בשמיים אלא הוצאות שוטפות. הן תמיד יהיו חלק מהחיים כי אי אפשר לחיות בלי לשלם על כלום אף פעם. 

למעשה זה מה שחשבתי לעצמי שלשום בזמן שטחנתי את עצמי לאבקה במשמרת של 10 שעות יום שני ברצף אחרי שעתיים של שינה ביניהן. הבנתי שאני מכורה. אני מרגישה חייה כשאני בקיצון הזה ולא יעזור לי כלום, אני לא אוכל לחיות חיים שלווים בלי קיצון פיזי. כמובן יש דרכים יותר מכובדות לעשות את זה כמו להיות ספורטאית מצטיינת או בלרינה אבל המהות היא אותה מהות. אני מכורה לקיצון. אולי אפשר לקבל את זה אבל צריך להתייחס לזה כמו הוצאות שוטפות. כדי שיהיה מה להוציא, צריך גם הכנסות וזה דורש מחשבה ותחזוקה ומאמץ. אמא שלי גם מכורה לקיצון נפשי ופיזי ומתישה את עצמה בעבודה בצורה שעוד תקבור אותה. וזה הכל מוצדק מבחינתה כי היא חושבת שהיא תעבוד ממש ממש קשה עכשיו ואז תפרוש וסוף סוף תתחיל לחיות בנוחות ובשלווה. זה שקר. היא לא יודעת לעשות את זה ולא תהיה מסופקת ורק תמצא לעצמה שוב משהו קיצוני. כשהיא לא במצב קיצון היא בהתנוונות וזה הרבה יותר גרוע. היו לה תקופות שלא היה חסר לה כלום כלכלית והיא פשוט לא עשתה שום דבר עם החיים שלה כי היא לא יודעת איך לחיות שלא בקיצון. אז היא סיימה את כל הכסף שלה כדי להגיע שוב למחסור שיחייב אותה לעבוד בקיצון.

אז מה הפתרון? אני אנסה לשלב בקיצון שלי את המנוחה הנחוצה. אני אשחק את הגוף שלי ואז אתן לו להחלים בלי לנסות לשכנע את עצמי שיום אחד אהיה עשירה מספיק כדי לא להצטרך לחיות בקיצון. אני תמיד אחיה בקיצון ואשחק את הגוף שלי כמה שיותר לאט כדי להזדקן לאט יותר אבל ברור לי ששיחקה היא בלתי נמנעת ולכן אין טעם לשמור עלי מפני מה שעושה לי כיף, שזה לשטוף כלים באירוע של 400 איש עד 3 בלילה. 

כנראה שיש לי דלקת בגידים בידיים ואני מאבדת תחושה בלילה באגודלים כי השרירים הנפוחים לוחצים על העצב וחוסמים זרימה. אז אתמול היה שבת. והיום ערב חג ומחר חג אז יש לי 3 ימי חופש ואז 4 ימי עבודה. לא בטוח שאהיה 100% עד יום שלישי. ויתכן שאצטרך למצוא איזו דרך לעבוד בצורה רכה יותר. אבל זה ברור לי שזה חלק מהחיים שלי ואם יהיה לי מלא כסף אז אני פשוט אקרע את עצמי במסעות לאוורסט. אז הטריק הוא אותו הטריק וכדאי שאפנים אותו כבר עכשיו לפני שאזכה בלוטו ויהיה לי הרבה יותר כסף לעשות לעצמי נזקים בלתי הפיכים. אנשים מאבדים אצבעות באוורסט. 

גם קפה ושוקולד זה הכל אותו שיט. וגם קמח חיטה. זה הכל מסביבי כל הזמן וכבר עשיתי מלא גמילות. זה לא בעייתי בכלל. רק שאי אפשר להימנע מזה לכל החיים. תמיד יהיה הרגע בו כוס קפה אחרי לילה חסר שינה תעשה את ההבדל בין יום חרא ליום אחלה ואין מצב שאני אצליח כל פעם לכפות על עצמי לוותר על זה. זה יותר מידי מתיש לחיות בפחד מפיתוי וכפייה כרונית. אז איך חיים? כל פעם שאני מצליחה לא לשתות קפה אני מקבלת נקודות. ברור שאני שותה קפה בסוף אחרת לא אוכל לקבל נקודות בכלל, אז הקפה פה הוא חלק מהותי מהמשחק, אבל הזמן שאני מבלה בלעדיו מאפשר לי להתקדם. אתמול ישבתי רוב היום בלי להחזיק את הטלפון. פשוט כל זמן שהצלחתי לחשוב על משהו אחר שלא כולל טלפון, נתתי לעצמי נקודות וכשהיה משהו שממש רציתי לבדוק ברשת אז פשוט לא הרווחתי נקודות על הרגע הזה וזה לא הרגיש כישלון. 

אני צריכה לקנות בסופר שליד הקפה חלב עיזים, רכז עגבניות, קפה ונבטים. בשביל הכיף שלי לא מתוך שום תחושה של הכרח, חישבתי שזה אמור לעלות 40 ש״ח. אם זה המחיר שאשלם בסוף אז יהיו לי מלא נקודות. כל שקל עודף שאוציא מעבר לסכום הזה יעלה לי בנקודות. וזה בסדר. אם ארצה סניקרס זה פשוט אומר שמקום 100 נקודות ארוויח רק 80 נקודות. זה אולי נשמע כמו פרצה גדולה מידי אבל זה הרבה יותר מוצלח מאשר להגיד שאקנה רק מה שברשימה ואז ברגע שאני מתפתה לקחת משהו נוסף נפתח הסכר ואני כבר מכניסה גלידות לעגלה ועוד קונה גזוז בדרך לתחנת אוטובוס כדי שלא יהיה משעמם לחכות. 

אז במקום גמילה והימנעות חרדתית או חזרה מבוקרת לשימוש שרק גדלה עם הזמן, יהיה לנו הפחתה מבוקרת בשימוש ללא הגבלת זמן או תסמיני גמילה. זו התבנית. אם זה יעבוד אולי אספר על זה לידיד שלי במקום טקסט הביקורת שמוביל לרק עוד יגון. ואם זה יעבוד גם לו אז אצליח להציל את האנושות מהמחלה הכי גדולה שלה. אני רוצה פסל מזהב בלב פריז. זה יהיה פסל בדמותי, כלומר ילד קטן מחזיק צב ללא שריון ביד אחת ומנסה להאכיל אותו מנגו ביד השנייה. 

הבחורה עם השיער קמה, נעמדה מאחורי הבחורה עם הקצוץ וחיבקה אותה חזק מהגב ונתנה לה נשיקה עם המון כוונה. כזו חיבה לא ראיתי שנים. בני אדם הטרוסקסואלים פשוט לא מפגינים חיבה כזו לפחות לא בבתי קפה. או שבעצם כן פשוט רק לילדים קטנים. ככה זה לסביות, פשוט ילד ואמא עם ציפורניים קצרות.