אז הזזתי את המחשב לצד השני של החדר ככה שמהכיוון הזה רואים את החלון אם אני מרימה את העיניים מהמקלדת. זה ממש כיף. כאילו נתן לי רוח חיים חדשה. לפני זה לא היה משהו. לפני זה היה הכי מוזר שאולי היה אי פעם. שכבתי על המיטה וניסיתי להירדם לתוך שכחה וכל פעם שהגוף נרפה הוא מיד התכווץ כמו בשוק חשמלי ואני התעוררתי. מעניין מה זה, מנגנון ההישרדות שלי אולי. אני כל כך אדישה שאני עלולה להפסיק לנשום או אולי האלים מתערבים ומנסים לתת לי בעיטה בתחת. בכל מקרה זה עבד. בשלב מסוים נאלצתי לקום. הרגליים שלי כואבות כשאני דורכת והגב והצוואר והראש טיפה מעיק והגידים בצד הפנימי של הברכיים ממש מכאיבות כשאני מכופפת או מיישרת אותן. משהו מוזר. אבל מה שממש הפריע לי היא ההבנה שנכון לאותו הרגע, השאיפה שלי היא להיות אחת מ"העכברים היפים". 

בניסוי שערך ג'ון קלהון בשנות ה 70, הוא יצר לקבוצת עכברים עולם אוטופי וראה איך החיים שלהם התפתחו. הם לא. "עיר העכברים" יכלה בפוטנציאל להכיל 3,000 עכברים אך כאשר העכברים הגיעו ל-2,000, הם הפסיקו להתרבות ולאחר זמן קצר נכחדו לחלוטין והעיר נשארה ריקה. קלהון, יצר תנאים מושלמים הכוללים אוכל ללא הגבלה, מקומות לגידול עכברונים, והרבה מרחב מעניין שבו אפשר להסתובב ולחפש הרפתקאות, אבל זה לא עזר. הדבר היחיד שהיה חסר לעכברים זו האפשרות להתפצל לקבוצות קטנות יותר. אפילו כאשר אין שום מאבק על משאבים, החברה שלהם היתה מבוססת על היררכיה וככל שכמות העכברים בעיר גדלה ככה היה יותר ויותר קשה לבסס את ההיררכיה הזו והחברה שלהם התחילה להתפורר. בהתחלה קלהון שם לב שלמרות שהיו מוקדים רבים לקבלת מזון, רוב העכברים התקבצו באותם מספר מוקדים והזניחו את האחרים. הוא הסיק מזה שאכילה היא בחלקה הגדול פעולה חברתית ואם אין אלמנט חברתי אז המזון עצמו לא מושך. לאחר התקופה הראשונה שבה העיר שגשגה כאשר כמות העכברים מוכפלת כל 60 יום, הם הגיעו למה שהסתבר כמסה קריטית. בשלב בו היו 2,000 עכברים בעיר, החברה הפכה לאלימה באופן קיצוני. העכברים הדומיננטיים הפכו ליותר ויותר אגרסיביים והתקיפו כל עכבר שראו בלי קשר להאם הוא מהווה איום או לא. זה יצר חלוקה למעמדות בהם היו עכברים שכל התפקיד שלהם היה להיות שק חבטות של עכברים חזקים מהם וגם העכברים החזקים וגם החלשים הפגינו התנהגות מינית כלפי בני אותו המין. הנקבות שלא הצליחו להגן על הצאצאים שלהן בצורה טובה במצב של אלימות מתמדת, התחילו להזניח את הטיפול בצאצאים ורבים מתו. זו היתה ההתחלה של הדעיכה של העיר. אך זה לא מה שהביא להכחדה טוטאלית. למרות החברה האלימה, חלק מהצאצאים של העכברים הצליחו לשרוד אך הם לא הפגינו שום עניין במעורבות חברתית או התרבות ואחרי שהדור האלים התחלף בדור האדיש, למעשה ההתרבות הופסקה לחלוטין. העיר התרוקנה כאשר מת אחרוני העכברים האדישים. 

קלהון קרא לעכברים האדישים ה"עכברים היפים" כי כל העיסוק שלהם בחיים היה אכילה, שינה וטיפוח עצמי. לא היה להם שום עניין בהיררכיה החברתית ולכן לא היו מטרה להתקפות של אלימות. הם נשארו בריאים ויפים ומטופחים עד שמתו. הרבה נכתב ונאמר על הקשר בין אוטופית העכברים לבין צורת החיים העירונית שלנו בני האדם. אך היום יותר מאי פעם אפשר לזהות את האדישים. בתקופה הזו, יש עדיין הכל מהכל. יש חברות שעוד נמצאות בשלב של השגשוג שבו כמות האוכל מאפשרת התרבות וההיררכיה עוד עובדת כך שאין אלימות קיצונית. יש חברות שכבר הגיעו לנקודת רתיחה בה האלימות שולטת והנקבות מפתחות התנהגות אגרסיבית ומזניחות את הטיפול בצאצאים. ומתוך כל אלו רואים בבירור איך מתרבים האדישים. חברות מסוימות כבר כל כך רבויות באדישים "היפים" שהן כבר נמצאות בתהליך גסיסה מתקדם.

למה האדישים נולדים? לא בגלל שיש עודף מזון כי זה היה גם בתחילת הניסוי. אז זה כנראה לא תוצאה של שפע. האדישים בעיר העכברים הגיעו לאחר התפוררות ההירריכה הבריאה כשהאמהות כבר לא היו מסוגלות לטפל בהם בצורה שמאפשרת להם לפתח קשרים חברתיים. מכיוון שהמזון שלהם לא תלוי בזה, הם יכלו להמשיך לחיות לחלוטין בלתי תלויים באינטראקציה עם חברים עכברים. 

במחקר עכברים אחר מצאו קשר בין מידת הטיפול המסור של אמא עכברה והיכולת של עכבר להתמודד עם סטרס. אולי האדישים הם דוגמא קיצונית לעכברים להם אין שום יכולת להתמודד עם סטרס ולכן גם לא מסוגלים להיות חלק פעיל בחברה. זה מזכיר לי שוב את מגן הפיטמה מסיליקון שראיתי בחנות. אולי חיי חברה תקינים הם הנוגדן למכאובי החיים. אולי כאשר אמא מוקפת בנשים שעוזרות לה ובטוחה שהיא מוגנת על ידי זכר שולט מפני זכרים אחרים, היא יכולה להקדיש המון זמן בלטפח צאצאים והכאב של החוויה לא משמעותי. אך כאשר יש אלימות וסכנה, האמא לא מסוגלת לשאת את הכאב של הטיפול. קצת כמו ילד שמציק בחנות שהוא רוצה חטיף ולהורה שכרגע מנסה לא לתת לאף אחד להדחף לפניו בתור לקופה, הבקשות של הילד הן בלתי נסבלות. מה שמעניין הוא שמחסור במזון לא בהכרח מביא להזנחה. בתקופות של מחסור קיצוני של רעב, האמהות לא מפסיקות להשקיע בילד ונותנות מה שהן יכולות. ההזנחה מתרחשת דווקא בחברות בהן אין מחסור אמיתי במשאבים אבל יש בעיה בהיררכיה. למשל בגטאות עירוניים בהן לגברים הצעירים אין מעמד והם נוטים לאלימות אחד כלפי השני, כלפי בנות זוגם וילדיהם. 

בקיצור, מעמד חברתי הוא חיוני להישרדות המין האנושי.

ואיפה אני? אני תת אדם. חסרת מעמד בחברה מה שמסכן את ההישרדות שלי. והדרך היחידה שלי להתמודד עם זה זה לטפח את המראה החיצוני שלי, לישון ולאכול. לא כיוון טוב. מכירה עוד כמה כאלו סביבי מה שאומר שאני גם לא בחברה כל כך טובה. ומה שהכי מטריד הוא זה שאלו שהם לא ככה נראים בעיני נלעגים וחלשי אופי. כל פעם שאני רואה מישהו מנסה לטפס בסולם היררכי כלשהו, אני מקטלגת אותו כנלעג. כל אישה המתמקדת בטיפול בילדים שלה, היא חלשה ובזויה. רק אני ושכמותי, האנשים היפים, נטולי המחויבות ומעמד, חופשיים באמת לחיות כרצוננו. וזה באמת מרגיש ככה. וזה באמת הסוף של המין האנושי אם כולם יהיו כמוני. אלו הם ה"אל אדם" שניטשה הילל. אלו הם היצורים הענקיים האיטיים הנעלים בכל כך הרבה עולמות עתידניים בהם בסופו של דבר ה"אדם" המלוכלך והייצרי חינך אותם והציל אותם מאדישותם. "כוכב פנטסטי״ הסרט הצרפתי הישן הוא דוגמא טובה. אבל מה לעשות אם זה שלשם השאיפה שלי? איך אני משנה אוריינטציה? אולי אני חלק ממנגנון ההישרדות של המין האנושי? אולי אני אמורה להיוולד אדישה כדי לאותת על תקלה במערכת ההיררכית? ככה הכמות של החברים בחברה האנושית ירד באופן טבעי וההיררכיה תחזור לפעול כסדרה. 

מה אם ההיפך גם נכון? אולי העדר היררכיה מוחלט מראש ימנע אכזריות, סטרס ואדישות? מה אם לבנות עיר עכברים שבה יש מלא אוכל אבל אין שום אפשרות לבסס היררכיה כלל? למשל אם יש מלא עמדות האכלה אך רק עכבר אחד יכול לטפס עליה בכל פעם ככה שאין אפשרות לחבר אוכל עם פעילות חברתית. ומה אם לכל עכבר שמאויים יהיה מקום לסגת עליו בו יש אוכל. ליצור חלל בטוח שנקבות יכולות להיכנס אבל זכרים לא. מה יקרה אז? סוג של סקנדינביה. האם החברה הזו תשגשג או תקרוס? האם גם אז הזכרים יאבדו עניין בהתרבות והנקבות יפסיקו לטפל בצאצאים? 

ומה אם לבנות עיר עכברים בה יש חלוקה לגזעים? אם יש עכברים לבנים ג׳ינג׳ים ושחורים האם זה יאפשר להם להתחלק לקבוצות באותו החלל ככה שכל קבוצה לא תעלה על המקסימום חברים שהיא יכולה להכיל בלי לפתח אלימות קיצונית?  

אולי איך שלא נסובב את זה, כל עוד אין לחברה אפשרות להתחלק לקבוצות משנה ולהתרחק אחת מהשנייה, החברה האנושית תמיד תקרוס? 

וברמה האישית המצב הוא כזה. אם אני פורשת ומוצאת לי איזו גומחה להתחבא בה שבה יש לי מחסה ומזון, אני פשוט הופכת למבוי סתום אבולוציונית. כדי להיות חלק מהחברה האנושית אני חייבת לקבל עלי היררכיה כלשהי. 

או שאולי יש אופציה שלישית. אני תמיד בעד אופציה שלישית כי אני שונאת להפסיד או להתפשר. ולכן תמיד אוכלת פרווה. האופציה השלישית מחייבת אותנו לא למות. כלומר לא להיכנס למעגל הילדים שמחליפים את ההורים. להיות כמו עצים. אין שום סיבה לעץ למות כדי שהילדים שלו ישגשגו. וריבוי עצים לא פוגע ביכולת שלהם לשרוד. אין להם היררכיה ואם עץ צעיר גדל תחת עץ מבוגר ואין מספיק מים לשניהם הצעיר הוא זה שיתקפל כי השורשים שלו לא עמוקים מספיק כדי לשרוד. והעץ הבוגר לא ירגיש שום אובדן השקעה. אולי הצמחים הם המין המפותח על הכוכב שלנו ואנחנו בני אדם יכולים להגיע למעמד שלהם או להיכחד בדרך. 

אם העדר היררכיה הוא כל כך הרסני, למה במודעות של כולנו יש שאיפה לזה? רק בגלל חוסר היכולת להתמודד עם לחץ? אולי יש פה אלמנט יותר עמוק? אולי זו ההתפתחות האבולוציונית היחידה האפשרית? לאכול פראנה, לחיות באלסקה מנבטים, אוף גריד, זה הכל ניסיונות לקדם את הגאולה. והכי חשוב, המרדף אחר חיי נצח. מה מושך את האדם הנצחי להמשיך לחיות? לחיות כמו עץ. האם זה ראוי בכלל להקרא חיים? אנחנו נהפוך לצמחים? זזים לאט מדברים לאט ולא מאוימים על ידי כלום. מה זה חיים? מה יכולה להיות אינטראקציה בין בני אדם כשהיא לא מבוססת היררכיה? איזה ערך יש משהו ששייך לכולם באותה המידה? 

אולי טסלה, אולי הרצון שלי לרקוד בלי להופיע, הסקרנות של מה עוד אני מסוגלת ללמוד לעשות? והיכולת ללמוד אחד מהשני ללא קנאה זה גם די סופי. אבל זו תוכנית טובה לשלב הבא לפני שנמצה גם את זה.