יום חמישי היום. מחר שישי ואז שבת ואז עוד שבוע ואז נגמר החופש… ואז מה? השד יודע. כרגע אני מבלה. קניתי מאפה שמרים גבינה וקפה אחרי שהבנתי חד משמעית שחלב וחיטה עושים לי רע וקפאין הורס לי את מערכת העצבים ומרוקן את הברזל. אבל זה הדבר היחיד שהוציא אותי מהבית. לולא ההבטחה של קפה ומאפה הייתי ממשיכה לשכב על המזרון על הרצפה מול הוילון הירוק הסגור מתחת למזגן בניסיון להתעלם מזה שכל הגוף שלי כבר מעוות מכאב כי שכבתי יותר מידי זמן. 

בבית הקפה חיכתה לי הפתעה מרגשת. עם ישראל בכל תפארתו. משפחה של 7 יושבת בסניף של ארומה עם ארוחות מקדונלדס מורחים קטשופ על כל הדלפק. בקופה אמא מרימה את הילד שלה בן השנתיים לעמוד על הדלפק של ההזמנות ובזמן שהיא מדברת עם הקופאית, הילד שולף מזלג ותוקע אותו לאמא באוזן. האמא מזיזה קלות את המזלג מהאוזן ומעבר לזה לא מגיבה כלל. הילד זורק את המזלג על הדלפק ומיד לוקח עוד אחד. האמא ממשיכה לדבר עם הקופאית. אני מרגישה שאני בסוג של סרט של דיויד לינץ שבו שום דבר לא מתנהל לפי חוקי ההיגיון. הקופאית מחייכת ולוקחת הזמנה ונראה ששתיהן פשוט לא רואות את מה שאני רואה. אולי משהו אצלי לא בסדר בראייה. אחרי זה אותו הילד החליט שזה ממש כיף לשחק עם המטאטא והיעה של המנקה בזמן שהוא לא רואה ופיזר את כל האשפה שהייתה ביעה על הרצפה, זרק את המטאטא והיעה באמצע המעבר והמשיך להתרוצץ לחפש הרפתקאות. אני חושבת שמשהו לא בסדר איתי. אמא שלו לא הסתכלה לכיוון שלו אפילו. וספק אם הייתה מגיבה אם הייתה רואה. אף אחד אחר לא הגיב. המקום מפוצץ. לכולם יש ילדים משלהם וזה סוף אוגוסט. אולי הם כולם פשוט מחזיקים את הנשימה וסופרים את השניות עד שיהיה אפשר לשלוח את הילדים חזרה לגננות כדי שהן יספגו את העדר החינוך הביתי במחשבה שזה למה משלמים להן. 

אז מה זה חינוך? זו הבעייה כנראה. לאנשים פשוט אין צל של מושג, אז הם לא עושים את זה. אני חושבת שברוב המדינות בעולם יש הבנה די ברורה לגבי מה זה הדבר הזה ומה התפקיד של ההורה והגננת והמורה. ברוב המדינות יש קבוצת אנשים שחייה יחד כבר כמה מאות אם לא אלפי שנים והם למדו מה הם הכללים החברתיים שגורמים להם לחיות זה לצד זה עם הכי פחות חיכוכים. החינוך שהם מעבירים לילדים שלהם פשוט משקף את זה. הילד שנולד לעולם לא ממש יודע לאיזו תרבות או נולד או לאיזו תקופה בהיסטוריה. הוא לא יודע האם מקובל פה לאכול בני אדם ולשרוף להם את הבית או שצריך להשתמש בסכין ומזלג ולקבל אישור מאב המשפחה לעזוב את שולחן האוכל. הילד די מחכה שיסבירו לו מה החוקים של המשחק. בתרבויות אחרות מסבירים לו. זה קל כי זה די ברור. בארץ להורים אין מושג. הם בעצמם מאלתרים. 

המציל בבריכה אומר: 

״ילד צא מהמים!״ 

והילד עונה: 

״אתה לא מחליט עלי!״ 

ומה תעשה? תוציא אותו בכוח? עוד יהרגו אותך. הקהילה בארץ מורכבת ממאות תתי קהילות שונות לחלוטין וגם ההרכב הזה משתנה בערך כל עשר שנים כשמגיעה עליה חדשה. אז מה אומרים לילד? 

״תרסן את הדחפים שלך כדי לא לפגוע באחרים כי כך היית רוצה שיתנהגו כלפיך.״

או 

״תיקח מה שנותנים ותיקח גם מה שלא נותנים כי אף אחד לא מבטיח לחלק את העוגה באופן שווה.״

? 

מה שבטוח זה שילדים שגדלים בארץ לומדים מאוד מהר לא לסמוך על מבוגרים. וההורים שלהם יודעים טוב מאוד לא לסמוך על רשויות השלטון. אתה יכול לסמוך על מי שאתה מכיר וכל השאר שחקנים בקבוצה יריבה. והחוק היחיד הוא שאם למישהו יש משהו אז אני חייב להשיג לי כזה גם. מה שמדהים אותי כל פעם זה החום והידידות שיש בין אנשים זרים. כביכול בחברה כזו היתה צריכה להיות מורגשת עוינות אבל אין. ישראל באופן אבסורדי היא מדינה בטוחה ברמה יוצאת מן הכלל. אני רק צריכה להתיישב רגע על המדרכה ושלושה אנשים יגיעו לשאול אותי אם הכל בסדר והאם אני צריכה עזרה. יציעו לי מים או קולה. 

״אולי זו נפילת סוכר? לחמותי יש את זה. בואי, תשתי, להסיע אותך לאנשהו?״ 

ואני סתם יושבת על המדרכה כי המושבים של תחנת האוטובוס לא נוחים לי, אז אני נתקלת באנשים האלו די הרבה. אז מה הקטע? נראה לי זו לכידות של סבל משותף. כולנו בכאוס הזה יחד וחייבים לתמוך אחד בשני אחרת נשתגע. אנחנו ממש מחפשים את הסבל באחר כדי להתחבר עליו. למעשה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי להרחיק ממני אנשים זה להגיד שאני שמחה ולא חסר לי כלום. הם לא יודעים איך לאכול את זה אז הם מניחים שאני תיירת. אם הייתי צריכה להסביר לילד בן שנתיים למה זה לא בסדר לפזר זבל על הרצפה זה רק על ידי סבל משותף. 

״זה ממש עצוב לי לראות את הרצפה הזו כל כך מלוכלכת והמנקה עובד כל כך קשה ועכשיו עשינו לו עוד עבודה והוא יהיה ממש עצוב כשיראה את זה.״ 

וברוב המקרים זה עובד כי הילדים בארץ מחונכים להיות אמפתיים. זה למעט המקרים בהם לילד יש הורים במשבר קיצוני ולא יציבים רגשית ואז הוא מזהה את יכולת שלו לגרום לאחרים סבל כחוזק ומתחיל לפזר עוד דברים כדי להרגיש שליטה. אבל זה באמת מקרה לפסיכולוג לא עלינו. וסביר להניח שרוב ההורים בשלב הזה אפילו לא ממש יבינו מה הבעיה. הרי זה מה שצריך לעשות לא? ככה מגדלים ילד טוב מתחשב ורגיש, לא? רק יש עם זה בעיה קטנה. זה מעביר את האחריות של איך צריך להתנהג לילד והוא נדרש לפענח כל פעם האם החשקים שלו עלולים לפגוע במישהו או לא, זו עבודה במשרה מלאה. החינוך הוא סוג של קיצור דרך שההורים יכולים לתת לילד שלהם כדי שיהיה פנוי לשחק במרחב תחום וברור. לשחק בלי לדאוג כל פעם לבדוק מה הם הגבולות של המרחב והאם זה השתנה מאז הפעם הקודמת שבדק.

במצב בו הגבולות הם ברורים זה מתנהל בערך כך: ילד לוקח מזלג מהדלפק. האמא אומרת:

״תחזיר למקום בבקשה, זה לא שלנו.״ 

הילד בודק את הגבול החדש: 

״למה?״ 

״כי זה של הקופאית.״ 

״אבל אני רוצה.״ 

״אסור.״

״למה?!״ 

״כי אני אמרתי שאסור. מותר לשחק במשחקים שלך אבל אסור לגעת בדברים שהם לא שלך.״ 

הילד לוקח בכל זאת. 

״אם לא תחזיר למקום, אני לא אקנה לך את העוגיה.״ 

הילד לא מאמין ובמעבק על ריבונות לוקח את המזלג ומתחיל לרוץ איתו בכל בית הקפה. האמא תופסת את הילד, לוקחת את המזלג ואומרת לילד שהיא סיימה להזמין ובגלל שהוא לא הקשיב לה היא לא הזמינה לו עוגיה. הילד בהיסטריה. פשוט התמוטטות כל העולם כולו. 

״זה לא נעים לי הבכי הזה. אני הסברתי לך מה יקרה אם לא תעזוב את המזלג. אם תמשיך לבכות, אנחנו נצא מבית הקפה ונלך ישר הביתה.״ 

הילד כמובן כבר לא יכול לוותר ורק פותח את הסירנה יותר חזק. האמא לוקחת את הילד והם יוצאים החוצה והולכים ישר הביתה. זה בערך תסריט הסיוט הכי גדול של כל הורה. זה למה זה הגיוני לאמא לקבל קצת מזלג באוזן. רק מה שהם לא מבינים זה שזה יקרה רק פעם אחת. אצל הילד נבנה גבול. יש דבר כזה ״לא שלי״. אם אני נוגע במה שלא שלי אז רע לי. 

ההורה בשלב הזה יתנגד להצבת הגבולות הזו וינסה להסביר שזו דרך לחנך ילדים לציית בצורה עיוורת בלי לתת הסבר וזה לא חינוכי. טיעון לגיטימי סה״כ רק שאם להתחיל להסביר ולנסות למצוא את ההגיון בכל דבר, ההורה יצטרך לעשות דוקטורט בפילוסופיה, בסוציולוגיה עם התמחות בחברה הישראלית כולל תואר בהיסטוריה, ניהול משא ומתן תחת לחץ ואולי גם תעודת מגשר ומיינדפולנס מטפל בנשימה מודעת ומדיטציה טרנסצנדנטלית. למה ככה קיצוני? כי אין באמת דרך להסביר למה החברה היא כמו שהיא. 

״למה אסור לגעת במזלג?״

 

״כי זה נכנס לפה של מישהו אחר והידיים שלך לא נקיות.״ 

״כן הן כן. בדיוק שטפת לי אותן.״ 

 

״אז זה לא מכבד את הקופאית כי זה הרכוש שלה.״

הילד מוסר לקופאית את הצעצוע שלו ואומר שהיא יכולה לשחק בינתיים עם הדינוזאור והוא ישחק עם המזלג. 

״לא, היא לא רוצה את הדינוזאור.״ 

״אנחנו לא לוקחים כי זה מסוכן.״ 

״אבל את נותנת לי להחזיק את המזלג לבד כשאני אוכל חביתה…״ 

וכך הלאה. האמת היא שאף מבוגר לא יכול לענות בכנות מספקת על התשובה למה אסור לקחת את המזלג מהדלפק הפנימי שליד הקופה ולשחק איתו תוך כדי שמזמינים. אין לזה ממש הסבר. פשוט אסור, לא? למה אנחנו נוסעים בצד ימין של הכביש ולא בצד שמאל? כי ככה. רוב ההתנהלות שלנו בעולם מול אנשים היא אוטומטית. אם היינו נדרשים להחליט בכל רגע נתון מה היא הדרך הכי מתחשבת להתנהג היינו מתאשפזים במחלקה פסיכיאטרית תוך שבוע. 

אתה לא באמת מוריד את המים בשירותים כי אתה מתחשב במי שבא אחריך. אתה עושה את זה כי ככה עושים. בלי לחשוב. וילדים הכי רגישים לזה בעולם. הם מחפשים חוקיות באובססיביות. אם אמא קודם שמה את המכנסיים ואז את החולצה הילד לא יתן לך להלביש עליו חולצה לפני שיש עליו מכנסיים. הוא לא באמת מעוניין בלמה זה ככה. וגם בדלפק. הוא לא באמת מעוניין במזלג. הוא מעוניין בזה שיסבירו לו את כללי ההתנהגות כדי שהוא יוכל לרשום לעצמו בתוכנה ולהיות רגוע שפעם הבאה שהוא יתקל בסיטואציה דומה הוא ידע מה לעשות. 

אז יוצא שאנחנו יוצרים רובוטים חסרי מחשבה? לא. כי החברה משתנה והכללים משתנים ומה שנכון בגיל שנתיים זה לאפשר לילד לבנות לעצמו במוח תוכנית כללית של גבולות החברה. בגיל הטיפש עשרה הוא יהיה עסוק בלהרוס אותה ואז התגובה היא אחרת לגמרי. בגיל העשרה סביר להניח שיש הרבה דברים שהוא יודע על החברה שההורים שלו עוד לא גילו כי מאז שהם היו רלוונטיים החברה כבר הספיקה להשתנות והמתבגר המטורף שלהם פשוט יותר מעודכן. אבל זה עוד עשר שנים. 

אבל זה עדיין לא שכנע את ההורה הדמיוני שלי. למה? כי מה שתיארתי מעורר ברוב ההורים רגש של אימה. הם לא באמת מאמינים שעושים את הסצנה הזו פעם אחת וזהו אחרי זה הילד נרפא והופך למלאך. צודקים. כי הם כנראה לא יעשו את זה נכון. הם יעשו את זה בהססנות, תוך כדי ויתורים כי הם לא באמת רוצים ללכת הביתה ומנסים לרכך את הדרישה המקורית שלהם ורק יורים לעצמך ברגל ומשאירים את הילד מבולבל ומצוברח. ובסוף יגידו ״ניסיתי וזה לא עבד״. 

אז בואו נדמיין רגע שבאמצע בית הקפה נפלה המנורה. ככה ישר באמצע, השתחרר לה בורג והיא נחתה ברעש אדיר על שולחן שמזל שלא ישב בו אף אחד. האמא תתחיל לנהל משא ומתן עם הילד לגבי האם קונים עוגיה או לא? לא. היא תיקח אותו ותיצא. בוכה או לא זה ממש לא רלוונטי. היא לרגע לא תרגיש אשמה על זה שהיא מנעה ממנו עוגיה ושאולי בכל זאת היתה צריכה להרשות לו כי עכשיו הוא בוכה. ולמעשה במצב כזה הוא גם לא יבכה כל כך. האמא תהיה כל כך בטוחה בזה שיוצאים עכשיו שהילד בכלל לא יעלה על דעתו להשתולל בניסיון להפגין שליטה. לא יהיה: 

״אבל אמא למה יוצאים?״ 

״כי זה מסוכן.״ 

״אבל אני יכול לאכול עוגיה רחוק מהזכוכיות.״ 

״אבל יכול להיות שמנורה אחרת תיפול.״ 

״אז אני אעמוד איפה שאין מנורות…״

אין באמת מצב ששיחה כזו תתנהל, נכון? למה? מה ההבדל? ההבדל הוא הביטחון של האמא בזה שהיא צודקת. בחברה בה התרבות היא יציבה וכוללת את רוב החברה, העובדה שלא נוגעים במה שלא שלך, היא איתנה בדיוק כמו לא אוכלים במסעדה שכרגע נפלה בה מנורה מהתקרה. אבל אצלנו הכללים כל כך מטושטשים שכאשר ההורים אומרים לילדים שלהם ״אסור״, הם נשמעים כאילו הם הוסיפו סימן שאלה בסוף משפט. זה פשוט לא נשמע אמין. אז הילד מבין שזה פתוח למשא ומתן. ואז מגיע החלק הכי עצוב. ככל שהורים פחות בטוחים במה שהם דורשים מהילד ככה הם דורשים את זה בצורה יותר אגרסיבית. 

״אסור.״ 

״אבל למה?״ 

״תחזיר את זה!״ 

״אבל אני רוצה!״ 

״לא שמעת מה אומרים לך?! מה אתה לא מבין?! למה אתה כל פעם עושה לי את הזה?!״ 

הילד שכרגע צרחו עליו כי הוא לא יודע את כללי המשחק, מתחיל לבכות. ופעם הבאה הוא יקח את המזלג שוב כי לא באמת הסבירו לו מה הם החוקים. מה זה ״למה אתה כל פעם עושה לי את זה?!״ זה משאיר רק אופציה אחת להמשיך לעשות מה שרוצים עד שצועקים עליך ואם צועקים ממש חזק וזה מפחיד, אז כדאי להפסיק אבל לפעמים ההורים צועקים חזק ובסוף מותר… זה מאוד מבלבל. אין ברירה, פשוט עושים מה שמתחשק כי אין כללים וכל העולם סטרס אחד גדול.

אבל מה הם הגבולות של החברה? מה מעבירים לילדים? מה מותר ומה אסור? זו שאלה פתוחה לדיון. 

יופי אז כתבתי כתבה לעיתון דמיוני ועכשיו אני מרגישה שהתבטאתי. זה כזה בלוף. באמצע הדרך איבדתי את הכיוון של מה שרציתי לומר. פשוט כל האנשים יצאו מפה ועכשיו ממש רגוע ואני במצב רוח אחר לגמרי. אז מה אני עושה פה בעצם? מנסה לשנות את החברה הישראלית? אני רוצה להיות חלק ממנה? מנסה להתקבל לחברה על תקן מבקר המדינה? זה נלעג. אם היה לי מספיק אכפת אז אולי הייתי מתחילה ליצור קשרים עם אנשים בתחום. בודקת איך כותבים כתבה, משכתבת את הטקסט ומוצאת מחדש את הפואנטה ועורכת אותו כמו עבודה לתואר בסוציולוגיה. אבל אני לא שם. אני בדרך החוצה. אני שואפת לגור ביער ולעשות מוזיקה… לא? 

אני מכורה לאנשים כמו שאני מכורה לקפה? אני מכורה ללעזור. כמו שאני מוכנה לפתוח את הדלת מטבח למנקה השולחנות שעובר מאחורי עם מגש עמוס. כמו שאני מוכנה לשכוח את כל התוכניות שלי ולעבוד בתור עוזרת מתקין מזגנים רק כי הבחור שהגיע להתקין לי את המזגן ממש נחמד והעובד שלו לא באמת עושה עבודה טובה. אני יכולה לעשות עבודה טובה יותר. מה הוא הדבר שעשיתי לפני שהפילו עלי אחריות לתקן את העולם? היה כזה דבר? אולי אני מתנגדת רק כי זה לא יוקרתי מספיק? יותר נחשק להיות אמן. אולי זה זה? אולי אני לא מאמינה שאצליח? אולי אני מפחדת מידי מהחברה ומזה שיכנסו בי בכל הכוח כל מיני אנשים שמבינים בחוקים חברתיים פי מאה ממני ואני סתם מתחזה. אני תמיד סתם מתחזה. יש סיבה למה הפסקתי ללמוד סוציולוגיה. לראות עבודה בכל מקום זה לא כיף. למעשה זה לא כיף רק אם העבודה שלך לא כיפית. אם אתה עושה מוזיקה אז להסתובב בעולם ולזהות בכל דבר פוטנציאל להפוך ליצירת אומנות זה דבר נהדר. אבל איך נפרדים מהמלל? איך נפרדים מהנורות של ההארה בראש? זה הכלי הכי חזק שלי למרות שמעולם לא הצלחתי לשנות כלום. רק לגרום לאנשים שמסכימים איתי להרגיש שמישהו מבין אותם ולאנשים שלא מסכימים איתי שמישהו תוקף אותם. אולי זה המקסימום שיש לעשות? 

רק טיפשים יכולים לגשר על הפערים בין אנשים. חכמים רק מעמיקים אותם. איך אני יכולה להיות טיפשה? הרי אסור. אוהבים אותי רק על חוכמה. לא על זה שאני רוקדת יפה אלא על זה שאני יודעת לנסח את עצמי במשפטים מורכבים בגיל שנתיים, זוכרת טקסטים שלמים בעל פה בגיל 3 ומדברת שלוש שפות בגיל שבע. 

אתמול ראיתי בקיר טיפוס אישה עם שני ילדים שנראת מדהים. היא פשוט יפה ושזופה ורזה ושמחה ורגועה. פשוט לא סביר. אנשים כאלו כל כך נדירים שבא לי לשאול אותה מה היא עושה בחיים ואיך היא מצליחה להיות מה שאני רוצה להיות. זה מה שבא לי להיות, האדם הזה שבא לך לשאול אותו איך הוא חיי כדי ללמוד ממנו. לא האדם שמטיף לך שאתה לא בסדר ומשאיר אותך עם המון סימני שאלה ותחושת אשמה. בגדול נראה שהיא דואגת לעצמה, כנראה עושה משהו שכיף לה וממש לא מתערבת בחיים של אחרים. וגם היה לי ברור שיש לה חברה תומכת של אנשים שדומים לה כי להיות כל כך יפה בלי שבט שיפרגן זה בלתי אפשרי. 

אז יצאתי מהבית, ביליתי שעתיים בלכתוב בבית קפה ויש מינוס 33 ש״ח באשראי (שכל שקל שלהם הוא השקעה מדויקת) ואני בדיוק עם אותה השאלה שהיתה לי בכיתה ד׳ מי אני ומה אני רוצה? 

אני גאה בשירים שכתבתי. לא בביקורות שלי. אבל מה לעשות שיש כל כך הרבה רעל בלב? מאיפה זה מגיע? אולי זה מהם? מהעיתון… אבל איך מנצחים את זה? מוצאים קבוצה מצומצמת חזקה יותר מהקולקטיב הרחב? איפה? מה אני רוצה? שוב? אוף. ואם אני אהיה כמו האישה הזו, האם באמת אצליח להתאפק ולא להעביר ביקורת אם מישהו במקרה יפנה אלי ויתחיל איתי שיחה? 

״איך את נראית כל כך טוב?״ 

״אני פשוט לא עושה את כל הדברים הדפוקים שעושים רוב הישראלים. בוא ואפרט לך…״ 

ממש אדם לתפארת. צריכה להזכיר לעצמי שגם בבריטניה יש אנשים שפורשים מהחברה המקולקלת כדי לגור ביער. הם פשוט לא עומדים בלחץ. זה מחזיר אותי למחשבה המקורית. לחץ. כמו מגיני הפיטמה מסיליקון לאמא המניקה. אנחנו כולנו פשוט לא עומדים בלחץ. למעט אלו שכן. הם האליטה האמיתית. רגועים בתנאי קיצון. הם יכולים להוביל. איך עושים את זה. אני יכולה להיות ככה רק עם אני לא ישנה מספיק ואוכלת לחם קקאו וקפה. זו לא דרך לחיות. מה היא הדרך לחיות? אני רוצה להיות במצב חברתי בו לשבת בבית קפה ולכתוב לעצמי נראה משעמם. אני רוצה להיות ביצירה ועשייה בחברה שמכוונת לטוב ולא לביקורות. אני משערת שהאמא הזו לא יושבת יותר מידי בבתי קפה. איפה היא יושבת? איפה היא בכלל מסתובבת? אולי היא תיירת? מאוד לא סביר שהיא עושה אנליזה להכל. מי אני אם לא אעשה אנליזה להכל? האם אני מוכנה להיות האדם הזה? איך אפשר לאבד יכולת מטורפת כזו? האישה הזו כנראה מעצבת אופנה ממוסקבה או משהו כזה. עושה כסף מיופי בלי להתאמץ ורק צריכה לשמור על פאסון כדי להיות הפנים של החברה שלה. 

כבר כואב לי הגב. צריך לזוז.