אתמול…

כן המאפה היה יותר מידי… מקווה שהקפה יעזור.

אז אתמול עשיתי שכבה שנייה לציור של מאנה. הייתי צריכה להרוס לה את הציצי היפיפה שציירתי לפני כמה ימים אבל הוא פשוט יצא לי גדול מדי וזה לא נאמן למקור. הידיים שלה נראות ממש טוב וזה הישג מטורף כי הן מונחות בצורה מוזרה שבכלל לא נראית טבעית אפילו בציור המקורי. המבט שלה מתחיל להראות טוב והכרית שעליה היא נשענת יצאה מהמם. בקיצור יש פוטנציאל. בינתיים אני לא יכולה להמשיך כי הרקע השחור חייב להתייבש כי אני כל פעם מניחה עליו את היד שלי ומלכלכת את כל השאר. מקווה שזה לא יקשה לצייר כשזה יתייבש…

ועכשיו אתנחתא קלה לשיחה (אחת ההזויות) עם גבר שהחליט שהמרצפות של הבית קפה מלוכלכות. הוא שאל את הבחור שמפנה את המגשים אם זה לכלוך ונראה שלא היה מסופק מהתשובה והלך לדלפק לקחת מגבון כדי לשפשף את הרצפה. הוא גם עשה את זה מאוד קולני. אני פשוט קמתי ובאתי אליהם והתחלתי להסביר שזה לא יכול להיות לכלוך כי זה רק על חלק מסויים בכל המרצפות בצורה רנדומלית ושזה פשוט עיצוב אורבני. הוא והגברת הנעימה שהייתה איתו הם מהנדסים והוא ממש היה מזועזע שככה עשו את הרצפה פה. הם שאלו אותי אם אני מעצבת וטיפה חירטטתי במידה מתקבלת על הדעת שאני אמנית ומעצבת. הם נראה לי חצי קנו את זה וחצי ראו שאני לא אפויה כי ישר התחילו לשאול אותי איך אני עושה את הכסף. אני אמרתי שבעיקר מהזמנות והוא שאל איך אני משווקת ואני אמרתי שאני לא משווקת ואנשים פשוט ניגשים אלי וככה אני מקבלת הזמנות. זה מצחיק איך משהו כל כך רחוק מהמציאות יכול להיות האמת המוחלטת. מעולם לא שיווקתי את עצמי. ואנשים באמת פשוט פנו אלי וביקשו ממני לצייר להם משהו או לעצב להם משהו ושילמו לי על זה כמה שאני ביקשתי בלי להתווכח. פשוט זה ממש לא איך שאני חייה אלא משהו שקורה בערך פעם בשנה. אני משערת שאם הייתי באמת מגדירה את עצמי מעצבת/אמנית ומתכננת לעשות מזה כסף על בסיס קבוע, אז זה פשוט היה קורה יותר. 

אבל זה הגיוני שיצא לי להתאמן על להציג את עצמי ככה כי למעשה זה בדיוק התוכנית. לא שיש ממש ״תוכנית״ כי תוכניות זה אסור אבל זה הכיוון הכללי. להסתובב ולקחת עבודות יצירתיות פשוט מתוך היכרות עם אנשים בדרך. אבל כנראה שאני צריכה לעשות את הפרזנטציה שלי עם טיפה יותר אמינות כי אפילו אני לא ממש הבנתי מה אני בעצם אומרת שאני. אבל זה מה שאני, מה שאני אומרת. אני פשוט ״נפאלית״ וזה בוודאות. 

בדרך לפה הגעתי שוב לתחנת אוטובוס בזמן שבין האוטובוסים. ישבתי בערך רבע שעה בתחנה ואז ראיתי בגוגל שהאוטובוס יגיע רק עוד חצי שעה והחלטתי ללכת ברגל. חצי מהדרך עשיתי יחפה כי יצאתי מהבית עם הקרוקס פלטפורמה הלבנות שלי שקשה ללכת איתן הרבה זמן. ואז ראיתי שביל שנכנס לתוך החורש שבמורד ההר ושמתי נעלים כדי לחקור האם זה קיצור דרך. השביל לא הוביל לשום מקום אז חזרתי לכביש הראשי ובדיוק כשיצאתי מתוך השיחים מישהו צפצף לי והסתובבתי בדיוק בזמן לתת לבחור בקלנועית לעבור מולי. הוא נסע על המדרכה הצרה בכביש המתפתל ואני נצמדתי חזק לשיחים כדי לתת לו מעבר. הוא עבר, נעצר, סובב את הראש לאחור וחייך אלי. בחור הודי חביב ששאל אותי באנגלית אם אני צריכה טרמפ. אמרתי כן! בלי בכלל לחשוב על זה כי בזמן שישבתי בתחנת האוטובוס ליד הבית, ראיתי בחור בקלנועית עם הסבא שלו נוסעים וממש התחשק לי לנסוע בכזה מתישהו. אז הנה, מתישהו היה כעבור עשרים דקות. מבחינתי זה טווח זמן סביר בין בקשה למענה. נסענו. אני חושבת שנתפסו לי השרירים של הלחיים מלחייך כמו מפגרת כל הנסיעה. הקלנועית רעדה והפניות היו חדות והייתי צריכה להישען לצד הנגדי כדי לא ליפול החוצה כי דלת אין לדבר הזה והכביש מתחת לרגליים שלי היה מאוד קרוב. היתה לנו נסיעה נהדרת, הגענו לתחנת דלק שבמורד ההר ונפרדנו לשלום. ככה זה היה בשבילי להיות ״נפאלית״. לחבק ולהמשיך ללכת. משהו שלא פשוט לחוות בארץ כי לרוב יש פה איזה תחושה של הזדמנות שצריך למקסם. 

למשל הבחור המהנדס שהתבאס על המרצפות, שאל אותי מה שמי וגם ווידא שככה אני רשומה בפייסבוק ואני בכלל לרגע לא חשבתי לתת לו את הפייסבוק שלי כדי לעשות רווחים מהפגישה הזו. פשוט ניגשתי עליו כי הרגשתי צורך מסוים שיכולתי לענות עליו. אבל בעולם שלו הוא חיפש את הדרך להפוך את המפגש להזדמנות עסקית. אני חושבת שאין מספיק זמן בחיים שלנו כדי שאצליח להסביר לו את צורת החיים שלי. הוא אחד מאותם אנשים שמצליחים כי הם דוחפים קדימה חזק. מבחינתו זה בטח הזוי לגמרי להניח שדברים יסתדרו בדיוק כמו שאני צריכה שהם יסתדרו בלי שאני אפילו יודעת מה אני צריכה. לחיות כמו שקית שעפה ברוח ולהניח שהרוח תופסת אותי ומניחה אותי ברוגע בדיוק איפה שצריך. 

העיקר לא לסטות מהתחושה. העיקר לא לתת לאנשים פעלתניים קולניים שמשפשפים את הרצפה בבית קפה עם מגבון לבלבל אותי. העיקר לא לגמגם כששואלים אותי מי אני ומה אני ולדעת לענות בצורה מדויקת שאני משהו חסר הגדרה. העיקר לא לתת לתפיסת המציאות הצרה שלהם להוביל אותי להצר את המציאות שלי כדי שאוכל לשלב את הפרסונה שלי בעולם שלהם בלי לגרום לחוסר נחת. שיהיו בחוסר נחת. ושאני אהיה בסדר עם חוסר הנחת שלהם. אני לא יודעת מה אני אבל אני יודעת להסתכל על הבלטות ולדעת אם הן מלוכלכות או לא בלי לשפשף אותן. כי פשוט רואים. 

ואני צריכה להתאמן בלדבר עם אנשים. ולא לשקר. כלומר למצוא את האמת. כנראה בשביל זה צריך לדבר לאט ולא להיסחף לעולמות זרים. אנשים תמיד רוצים לקטלג לפי מה שמוכר להם ואני אצטרך ללמוד להתעקש על חוסר קיטלוג בלי להוריד את הראש ולהתנצל על כך. בעבר אני נתתי לאנשים לשים אותי בקיטלוג הכי קרוב למה שהם מזהים בי כדי להתחבר עליהם ואז הייתי לאט לאט מנסה להראות את הצדדים בי שלא מתאימים לזה. וזה רק כשאני מרגישה מספיק בטוחה שהאדם מולי לא ידחה אותי בגלל המוזרות שלי. אני מניחה שהדרך הכי טובה להגדיר אותי אם כבר צריך להגדיר, זה יצירתית. אני אדם יצירתי. אבל איך באמת היה נכון להציג את עצמי לבחור הם קיבעון המרצפות? 

הוא שאל אם אני מעצבת. מה הייתי צריכה להגיד, לא? אלא מה? אני אמנית? אני עשיתי שיפוצים? כלומר, מה נותן לי את הסמכות להגיד שאני יודעת משהו? האם אני צריכה להישען על הסמכות? אולי זה קנה רצוץ? אולי אני יכולה להסתפק בלהגיד שאני לא שום דבר פשוט זה מה שאני רואה. אבל זה גם סוג של שקר. הרי אני לא סתם רואה. אני יודעת לזהות שהכיתוב על השלט לא מיושר נכון וצריך לזוז פיקסל אחד ימינה כי במשך שנה שלמה למדתי טיפוגרפיה וזה נכנס לדם. אני יודעת לזהות כמה אחוז צהוב וכמה כחול יש במרצפות האלו שהן לא תכלת אלא טורקיז עדין כי ביליתי שעות בלערבב צבעי פנדה באצבעות שלי כשפחדתי מצבעי שמן ורציתי לצייר בצבעים שלא מייבשים מהר. אני יודעת גם שבעלי עסקים בוחרים בעיצוב ״אורבני״ כי זה עוזר להסוות רצפה מלוכלכת או סדוקה אחרי שעבדתי בעשרות בתי קפה והכרתי את כל סוגי ההתחכמויות שיש לבוסים כדי להוזיל עלויות. ואני גם יודעת איזה מרצפות תופסות לכלוך ואיזה לא כי בבית שלנו בפרדס חנה היו מרצפות מחוספסות שהיו מתלכלכות מאוד אז כשהיינו צריכות לשים ריצוף בחלק החדש של הבית, אני ואמא שלי פיתחנו אובססיה כלפי ריצוף והיינו בודקות כל רצפה בכל בית שהיינו נכנסות אליו. הייתי בוחנת את הפינות שליד המקרר במטבח. שם הכי רואים לכלוך שלא יורד בשטיפה. בסוף אמא שלי מצאה ריצוף חלק כמו טוסיק של תינוק אבל לא מבריק כדי שלא יראו סימני ספונג׳ה עם ציור של פרקט ככה שאפשר לשים את זה בפאטרן מרובעים יפים. היה לנו שליש בית פרקט חלק ושני שליש בית שיש אפור לבן מחוספס וזה אשכרה השתלב ונראה גאוני. אז מי אני? יש לזה שם? אני הגרסה החפיפניקית של לאונרדו דה וינצ׳י. נעים מאוד. 

הבחורה בקופה זכרה הכל וחייכה יפה ואני כמעט לא באתי היום כי אני מרגישה שאני רואה אותם טוב מדי וזה כבר לא כיף לי להיות כאן כי איבדתי את האנונימיות. אני אבוא כנראה שוב בראשון בבוקר לפני שאסע לסבתא שלי להביא לה את המחשב שלי ואת כלי הבית וזהו. ביום שלישי אני מוסרת מפתחות. איכשהו יצא שלא ממש חישבתי טוב את הזמנים. כי בשלישי דודה שלי טסה חזרה לרוסיה ובטח הבית של סבתא שלי יהיה בלאגן אז זה לא יהיה זמן טוב להביא לה עוד נגלה של דברים. אני מתעקשת לא לתת לאמא שלי לעשות לי הובלה בשבת. לא ברור למה. אולי כי אני לא מוכנה להיפרד מהבית שלי ואם אעשה את זה לבד אז אוכל למשוך עוד יומיים. וגם באמת אין לי מושג איפה אני אשן בשלישי בערב. אולי אם היה לי המון כסף אז הייתי כבר עושה את המעבר. אולי זה עניין של קמצנות ואני מנסה לסחוט מהשכר דירה שלי את המקסימום שלו גם אם זה כבר נהיה מגוחך. בשני ושלישי אני כבר אהיה בלי מחשב ובלי סירים ובלי קערה לסלט ובלי שמן זית ובלי שמיכת פרווה אפורה שמכסה את המזרונים עליהם אני יושבת. את המראה הלבנה הגדולה שלי והתנור אני משאירה לבחורה שנכנסת. 

היא אגב עוד טיפוס הזוי. מסתבר שהיא בכלל לא רוצה לגור בדירה. היא שוכרת אותה רק כדי שיהיה רשום שהיא מתגוררת איפשהו בזמן שהיא בכלל חייה בחוות הסוסים שלה בטבע. אבל בארץ אסור לחיות ב״שום מקום״ כי אי אפשר לקחת על זה מס אז היא אמורה רשמית לחיות בדירה. לרגע השתעשעתי במחשבה של להישאר בדירה ולשלם לה חלק מהשכירות ככה שזה יצא משתלם לשתינו. היא תשלם פחות ואני אשלם פחות ושתינו נקבל את מה שאנחנו צריכות. ואז נזכרתי שזה סתם התחמקות מתוחכמת. הסיבה שאני עוזבת היא לא באמת בגלל שאין לי כסף. אני עוזבת כדי לבנות משהו שאני לא יודעת איך לבנות פה. אני במצב לימינלי. הכל כבר נגמר ושום דבר עוד לא התחיל.

יוטיוב זורק לי מלא סרטונים של מתבגר אוטיסט שלא מדבר ושתי האמהות שלו שמקרקרות סביבו ומצלמות כל פלוץ שהוא עושה. הן בטוחות שעמוק בפנים נמצא ילד אוהב ורגיש מלא שמחת חיים. הן מדברות אליו ומסבירות לו מה יש מסביב ומקריאות לו סיפורים לפני השינה ומראות לו סרטונים וכל הזמן שואלות אותו איך הוא מרגיש ועונות לעצמן. אני לא מצליחה להתנער מהאימה שאני מרגישה כשאני יודעת שהתקשורת שלהן איתו היא לא הרבה יותר מאשר התקשורת של טום הנקס עם הכדור עף שהוא צייר לו פרצוף על אי בודד. 

מצד אחד כל מה שאני מנסה לעשות עכשיו זה להתקרב לאנושות ולהשתתף במשחק שלהם מצד שני אני לא מצליחה לקנות את הבלוף. אני יודעת שאפילו עם אנשים שהם לא על הספקטרום, תחושת ה״ביחד״ היא אשלייה אז להסביר לילד חצי צמח איך לשחק ארבע בשורה ולחשוב שהוא אשכרה משתתף במשחק? הוא זורק דיסקיות באקראי לתוך המתקן ומדי פעם יוצא לו שתיים באותו צבע ביחד ואמא שלו משוכנעת שזו הדרך שלו לתקשר איתה. היא מצביעה על איזה בניין באופק ואומרת: 

״הנה, שם יש כנסייה.״ 

היא מפגרת. קודם כל הילד לא יודע מה זה דת או מה זה מקום לפולחן דתי או מה זה נצרות ובנוסף אני גם ממש לא בטוחה שהוא יודע מה אומרת המילה ״שם״ ואיך היא שונה מ״פה״. ולא בטוח שהוא בכלל הבין שאמא שלו מתכוונת שהוא יפנה את תשומת ליבו אל המבנה שיש באופק כשהיא הזיזה את האצבע שלה מעל הראש. ומה בדיוק הוא אמור לעשות עם זה גם אם הוא יבין שהיא מצביעה על הבניין. הוא לא יודע ליצור אסוציאציות על סמך מראות כאלו. אמא שלו חושבת לעצמה שכשהיא מצביעה אז הוא רואה את מה שהיא רואה וחווה את החוויה שלה וזה מעצים אותה. הוא כנראה רגיל שהיא שמחה כשהוא מזיז את הראש שלו לכיוון האצבע שלה וזה מה שהוא עושה כשהיא מרימה את היד. 

היא קנתה לו סל של כדורסל ותלתה לו על הקיר בחדר. הראתה לו בהתלהבות שהוא יכול לשבת על המיטה ולזרוק כדורים לתוך הסל. הוא לא הגיב. היא לקחה כדור וניגשה לסל והכניסה את הכדור בזריקה קלה ומגושמת. היא נתנה לו את הכדור והוא עשה את הפעולה שהיא עשתה רק ממש בזהירות כשהוא מניח את הכדור בתוך הרשת כמו סוכרית מנטה על כרית. כדי לשחק כדורסל הוא קודם כל צריך לרצות לשחק. כלומר לרצות אתגר. כלומר להנות ממצב של חוסר ודאות לגבי התוצאה של מעשה מסוים. ולא סתם אלא להנות ממצב בו רוב הפעמים אתה נכשל ומצליח אחוז קטן מהזמן ושזה ידרבן אותו להמשיך לעשות משהו שוב ושוב. זה כל כך רחוק מאיך שאוטיסטים במידת התיפקוד הזו מבינים מציאות שזה פשוט טרגדיה. 

ואז חשבתי לעצמי שרק ככה זה יכול להיות. העובדה שהיא לחלוטין לא מודעת לפער בין השקפות העולם שלהם זה מה שמאפשר לה להמשיך לטפל בו. והיא תצטרך לעשות את זה כל חייה כי הוא לא יהיה מסוגל לעשות את זה לבד. אולי באיזה מקום פנימי היא כן יודעת שזה הכל אשלייה אבל היא כבולה במערכת היחסים הזו עד מוות ולא יכולה להרשות לעצמה לראות את הדברים בצורה בהירה. ככה היא מדברת ל״ווילסון״ והוא מתנדנד קדימה ואחורה והיא מרגישה שהוא איתה ואז הוא קם להסתובב בחדר כדי להרגיש טיפה שליטה ולפרוק את הסטרס שהצטבר בו בגלל כל חוסר העקביות שיש סביבו והיא אומרת לו:״

איזה יופי אתה רוקד חמודי, אתה ממש אוהב לרקוד נכון?״ 

היא מצלמת אותו כבר כמה שנים. בשנים הראשונות הוא היה עושה צלילים ונראה שמנסה לתקשר אבל עכשיו שהוא כבר בן טיפשעשרה הוא לא מוציא פיפס ובקושי עושה תנועות לכיוון של אנשים אחרים. הוא נראה פשוט הרבה יותר כנוע. איפה שמוליכים אותו הוא הולך ואיפה שמושיבים אותו הוא יושב. מזיזים את הראש לו ימינה, הוא משאיר את הראש מוטה ימינה כמה שניות לפני שהוא מחזיר את הראש חזרה. נראה שהוא פשוט ויתר על ריבונות על הגוף שלו או ניסיון לחיבור עם אחרים. ואמא שלו לא סותמת את הפה: 

״כל הכבוד חמודי, אני אוהבת אותך חמודי, את ממש נהנה חמודי…״ 

כתבתי לה. בתגובות לאחד הסרטונים כתבתי לה שהוא מרגיש את מה שהיא מרגישה ושכדאי שתנסה לעשות איתו משהו בלי לדבר וגם שתוריד את האורות הגבוהים במטבח כי זה מסנוור. כנראה שלא היה בזה שום ערך אבל אולי יש… אולי יש איזה סיכוי שהיא תנסה להסתכל על הילד שלה בעיניים נקיות ופשוט תשב איתו איזה שעה ותמשוך את החגורה כמו שהוא מושך אותה כדי להבין איך באמת הבן אדם הזה חווה את העולם. אולי יש סיכוי לחיבור אמיתי. ואולי ברגע שהיא תעשה את זה היא תהיה מזועזעת מהפער ושום דבר לא יהיה כמו שהיה. אולי הרסתי להם את החיים. למה עשיתי את זה? 

למה ניגשתי לבחור מרצפות כדי להביע דעה על משהו שאף אחד לא שאל אותי לגביו? כי אני צריכה להרגיש רלוונטית? כי זה מבאס להיות רואה ולא נראה ליד אנשים? כמה כבר אפשר לחיות ליד בני אדם בלי שיש לי חשיבות כלשהי. אולי התשובה הכי טובה לאיש המרצפות היא:

״אני פשוט שטפתי מלא סוגים של מרצפות ולכן אני יודעת לזהות לכלוך וזה לא לכלוך.״

״הנה אילה.״ 

אני הרמתי את המגש שלי בתחושה של ילדה קטנה שאמרו לה: 

״יומולדת שמח אנחנו אוהבים אותך מכל הלב!״ 

וישר נהייתי פיצית. ממש דמות מצוירת חמודה להפליא ולא אדם מבוגר. זה בטח איזה מנגנון הגנה כלשהו. הייתי מעדיפה שמחוות כאלו לא יעשו אותי אינפנטילית אוטומטית אבל זה מה יש. הסבון שלי עומד אצלם ליד הסבון הישן. הם בטח אפילו לא שמו לב שיש שם שניים. הכלי של הסבון שלהם עדיין מקולקל וזה עד כדי כך לא מעניין אותם שהם לא טרחו להחליף ביניהם. הדלפק של המחשבים מפוצץ. זו השעה של הפיצוץ אוכלוסין, 11:30. עוד כשעה יהיה כאן ריק וחביב אבל לא יכולתי להתאפק. נגמר לי השמן חוחובה. זה שמן שקניתי כי באיזה סירטון אמרו שזה הכי מתאים לעור הפנים. לעור הפנים אני לא צריכה אותו לעומת זאת לצבעי השמן הוא אחלה. שמן הפשתן שהגיע עם הערכה ממש מסריח וכמעט וויתרתי על ציור בשמן בגלל שפעם קודמת זה הסריח לי את החדר לחצי שנה. אבל ברגע שהחלפתי לחוחובה הכל דבש. רק טיפה יוקרתי אז הפעם אני אקנה שמן זרעי ענבים. הוא גם לא מסריח וגם הגיוני תקציבית. הבוקר רוקנתי את השארית של החוחובה על הציור של מונה שאני מנסה להעתיק וזה לא הספיק. 

בחוץ קר וכשאני בבית ולא זזה הרבה אני סובלת מקור אז יש לי חימום 24 שעות וזה מייבש. לא הבנתי עד כמה עד הבוקר. לא משנה כמה שמן שפכתי על הצבעים זה לא הספיק. הצבעים ממש התייבשו על המכחול תוך כדי שאני מרימה אותו באוויר מהפלטה. והיה לי שטח גדול לצבוע שחור. זה הציור של הזונה. יש שם הרבה שחור. למרות שאני לא מציירת את הכול, רק את החלק שלה בתקריב עד לאזור של הירכיים. החלק העסיסי. בלי המשרתת והחתול וכל זה. אתמול כבר היה לי נסיון ראשון וזו הפעם הראשונה שהחלטתי לזרוק ציור ולהתחיל מחדש למרות שבקודם השקעתי כמה שעות ומלא צבע. פשוט הפרופורציות לא היו נכונות וכבר לא היה הגיוני להמשיך לתקן תוך כדי. עשיתי את השרטוט הבסיסי לפי העין וזה נראה בסדר אבל כשהתחלתי לצבוע הוא פשוט לא נראה נכון. הבוקר עשיתי את זה כבר יותר רציני, חילקתי את הציור לריבועים והסתכלתי על הפרופורציות האמיתיות והבנתי כמה הייתי רחוקה. 

פשוט הציור המקורי ממש דפוק. זה כנראה חלק מהסיבה שהוא התפרסם כל כך. כשמסתכלים על הפרופורציות שלה בדקדקנות מבינים שהראש שלה ענקי. וזו הזוועה. היא בעצם עדיין ילדה. לפנים שלה גם יש פרופורציות תינוקיות ורק המבט הכבד והמרוחק יוצר תחושה שהיא כאילו מבוגרת. זה והציצי הטרי שלה אבל חוץ מזה היא ממש ילדה וזה קצת צובט בלב. אבל אחלה ציור להתאמן עליו. יש מלא מעברי גוונים וצלליות וצורות ואצבעות שצריך יהיה להתמודד איתן. והפעם זה נראה יותר מבטיח רק נגמר לי השמן. 

התחלתי לצייר כבר לפני שמונה בבוקר. לפני זה עשיתי יוגה ואכלתי ארוחת בוקר. בשביל לקחת פרופורציות נכונות הייתי צריכה למצוא את הסרגל שלי ובשביל זה הייתי צריכה לפתוח את המזוודה ולפשפש שם ובשביל זה הייתי צריכה להזיז את המזרונים וכל זה עשיתי לפני 8:30. ב-10:00 כבר הייתי אחרי השרטוט ואחרי הצביעה ואחרי הבאסה של חוסר השמן וכבר שטפתי את המכחולים וקיפלתי את הכן ציור חזרה לפינה והחזרתי למקום את רוב הדברים שהוצאתי בשביל לשרטט. גם הספקתי לדבר עם אמא שלי בטלפון ולקשור את הכסאות במרפסת למעקה כי הם התחילו להתעופף מהרוח ופחדתי ששבוע לפני שאני עוזבת אני אצטרך לבלות עם חלון שבור במרפסת וחשבון תיקונים לא סביר. ב-10:30 כבר הייתי מחוץ לבית בדרך לאוטובוס. חיכיתי חצי שעה כי זה בדיוק בין הזמנים של האוטובוסים הטובים. ירדתי בתחנה הרחוקה כי האוטובוס שבסוף הגיע פנה לפרדיס ולא לג׳אסר אז הלכתי מתחנת המשטרה ל״מול זיכרון״. 

וכל זה חשוב למה? כי אני מפוצצת באנרגיה. זה כנראה התחיל לפני כמה ימים כשהלכתי לאסוף את תלושי המשכורות שלי מהמסעדה. לפני זה שתיתי קפה בארומה ובמסעדה שתיתי עוד קפה והייתי מפוצצת קפאין והיה לי אחלה יום. הספקתי המון סידורים ויצאתי לרוץ וסידרתי את הבית ואז ביום למחרת הייתה נפילה פסיכית. לא זזתי מכיסא המלכות המזרוני שלי ופשוט בהיתי בטלפון כמו צמח. לקראת סוף היום חשבתי שאם ככה אני אבלה גם את מחר יהיה טיפה חבל כי זה השבועיים האחרונים שלי בדירה, אז על הבוקר הלכתי וקניתי לי גלידה בטעם קפה. מסתבר שיש שם כמות קפאין כמו שני אספרסו כפול. באותו יום התחלתי לצייר כבר מהבוקר, התאמנתי וסידרתי וניקיתי וטיילתי ורצתי והרגשתי כמו שהייתי רגילה להרגיש בנעורי. נראה לי שהשילוב של הקפאין עם הסוכר והשמן עשה אפקט נפלא של עוררות ופעלתנות לאורך כל היום ולא רק קפיצה חדה ונפילה. אבל זה לא פיתרון כי קפאין זה כמו הלוואה וזה רק מרוקן מאגרים עתידיים. 

אוף.. מולי התיישבה גברת שחושבת שאת הבושם שלה צריכים להריח עד לחנייה. אנשים כאלו צריכים לקבל קנס. קוראים לה לקחת את המגש. קוראים לה דיקלה. 

״דיקלה המסריחה, הלוואי שיפול לך הכל על הרצפה“

אחרי יום הגלידה שלי יצאתי לרוץ והיה כל כך קל. פשוט כאילו הרגליים שלי ריחפו מעל המדרכה, אחרי זה עשיתי מתח מהמקל מטאטא שאני שמה על המעקה במרפסת ואז שכיבות שמיכה ומתיחות והרגשתי שכל הגוף שלי חיי. התבאסתי. חודשיים שאני מנסה לחיות על כמות מינימלית של פחמימות ומסתבר שהגוף שלי היה פשוט מורעב. העור שלי היה מדהים והמפרקים שלי לא כואבים יותר אבל הספקתי לפתח דלקת ביד כי לא היה לי כוח להישען עליה וכל ריצה שלי היתה פשוט התשה. לעשות כושר היה ממש בדיחה. למרות שלראשונה בחיי התמדתי במשהו למשך חודשיים, מסתבר שזה הכל היה על ריק. לא התחזקתי והכושר שלי לא השתפר במילימטר. עם כל ריצה שמתי לב שאני רצה יותר ויותר לאט והריאות שלי הרגישו שהן עומדות להתפוצץ. ואחרי הגלידה… כאילו החלמתי ממחלה סופנית. פשוט עצבים! הכל היה לחינם. בסופו של דבר אני משגשגת על לפחות 150 גרם סוכר. 

ניסיתי ביום למחרת לשחזר את התחושה על פחמימות אחרות. אכלתי בערך את אותה כמות רק בעיקר מנבט חיטה. עשיתי פנקייקים ושמתי בסלט ולא היו לי את אותן האנרגיות ובאמצע היום הלכתי לישון כדי לעכל את הפנקייק ובערב יצאתי לרוץ ושוב היה קשה ומתיש. ואז הגיע אתמול. ואתמול היה חג אז הלכתי וקניתי עוגת קצפת וריבת פירות יער וישבתי בערב עם 200 גרם עוגה ושתי כפות ריבה. זה בערך 70 גר׳ סוכר. היה קשה מאוד להירדם. נשארתי ערה עד אחרי אחת. והתעוררתי ב-6:00 כאילו פשוט הסתיים חלום וזהו ודי. התעוררתי והתיישבתי לראות את הזריחה שהיתה מהממת. לא היה לי מה להשאר במיטה. קמתי אכלתי עוד קצת עוגה עם תה למרות שעדיין הייתה לי מלא אנרגיה ולא היה ממש צורך בעוד סוכר. רק שמתי לב לזה שהפרקים שלי התחילו לכאוב שוב ויש לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים שכבר נעלמו בשבועות האחרונים. אז זה המחיר. אני הייתי יכולה לחוות את החודשיים האחרונים בצורה אחרת לגמרי. הייתי יכולה ליצור כל כך הרבה… לטייל, לצייר, לכבוש את העולם או לפחות ללמוד קצת תכנות. אבל הייתי עסוקה בלנסות להבין איך מבחינה פסיכולוגית אני מצליחה ליצור לעצמי מוטיבציה ושגרת עבודה פוריה. 

זין בעין. אין דבר כזה ״מוטיבציה״ יש רק ״מספיק סוכר״. כשיש לי מספיק סוכר אני לא צריכה לעשות מניפולציות על המוח שלי ולשכנע את עצמי שזה מעניין או חשוב, אני פשוט לא יכולה שלא לעשות. אני פשוט טעונה מידי וחייבת לחיות ולא יכולה לישון או סתם לשבת ולבהות. זה לא מספק. ככה הייתי רוב החיים שלי. יחד עם נפילות אנרגיה חזקות ואדישות ודיכאון. כמה אנרגיה בזבזתי על לנסות לפענח את מקור הדיכאון שלי… אוף.  

כשהייתי קטנה חייתי על סוכר. כל כמה דקות הייתי רצה למטבח לתדלק. לוקחת וופל או כוס עם משקה בטעם פטל או שמנת עם ריבה או קערה מלאה ענבים. לא הייתי אוכלת ארוחת צהריים כמו בני אדם. מקסימום ממיסה קצת גבינה צהובה על צלחת במיקרו. אבל הרוב היה סוכר. עד בערך גיל 13. אז התחלתי להסתובב עם בחורה שאכלה מלא פסטה ואז גם ביליתי את רוב היום מחוץ לבית ויצא שאכלתי בעיקר לחם. אז גם התחיל לי החור הראשון בשן. ואז גם נפלתי לשינה. זה מרתק. 

בתקופה ההיא כולם נפלו לשינה. זו היתה המגפה של המתבגרים בבית הספר. כשהייתי קטנה זה נראה לי הזוי שכל הזמן אני רואה תיכוניסטים ישנים בכל פינה בבצפר. אבל כשהגעתי לגיל הזה בעצמי פשוט התמוטטתי כמו היפהפייה הנרדמת. ישנתי על כל ספסל בחצר, ישנתי מתחת לכורסאות בספריה, ישנתי בחדר מזרונים, בתוך המגלשה של גן השעשועים ובחדר חושך מתחת לשולחן פיתוח תמונות של מרכז אמנות. וזה כשהייתי מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה ולהגיע לבצפר. לרוב באיחור של שעתיים כי מי יכול לקום בשבע?! וכשהייתי חוזרת הביתה הייתי הולכת ישר לישון. מדהים שהספקתי בכלל לעשות משהו בתיכון שראוי לזכור אותו. למעשה… אני לא ממש זוכרת לפחות שנתיים מגיל ההתבגרות. בסוף התיכון כבר השתפרתי מאוד. בשנה האחרונה כבר הייתי אדם ער במידה ניכרת. אני חושבת שזה פשוט פרץ הגדילה שהסתיים ואפשר לי שוב להקדיש משאבים ללהיות ערה. אבל עד אז כנראה שפשוט היה חסר לי סוכר. אני זוכרת שאפילו הלכתי לרופאה עם אמא שלי. נראה לי לקבל אנטיביוטיקה לדלקת בסינוסים… אבל על הדרך שאלתי אותה למה אני עייפה כל כך והרופאה אמרה לי שחסרים לי ויטמינים ושאני צריכה לאכול יותר ירקות. בגדול אני בטוח הייתי צריכה לאכול יותר ירקות אבל אני חושבת שאין לזה שום קשר לעייפות שהייתה לי. 

אני זוכרת שהתחלתי להרגיש בערך בגיל 14 ששאבו לי את החשק לחיות. כאילו העולם הפך לחסר צבע. זה לא ממש עבר מאז, אבל עכשיו שאני חושבת על זה, בזמנים בהם אני על קפה וסוכר אני כמו שאני זוכרת את עצמי כשהייתי ילדה, לפני הנפילה לשינה של גיל ההתבגרות. נראה לי לא ממש שמתי לב לזה כי את רוב הקפה והסוכר שלי צרכתי בזמן העבודה ושם האדרנלין כל כך גבוה שקשה להבין מה באמת קורה. 

יוטיוב זרק לי איזה סרטון באלבנית שבו מספרים שיש איזה שבט באוזבקיסטן שחיים 120 שנה ואין לאף אחד סרטן ושהם שלושה חודשים מהשנה אוכלים רק משמשים מיובשים כי נגמר להם בחורף האוכל. חוץ מזה הם אוכלים בעיקר פירות וירקות גבינות ומעט חיטה מונבטת. אז הם לא חיים על עוגת קצפת עם ריבה תעשייתית אבל הם גם לא חיים על שמן זית ואוויר כמו שהתכוונתי לעשות. כנראה שהחלום שלי של להסתובב בעולם עם בקבוק קטן של שמן זית ולא להצטרך להתעסק יותר עם מזון, לא יקרה אני שונאת להפסיד. מעצבן אותי שמה שמאכיל אותי זה מה שמאכיל את הבקטריות והטפילים במערכת העיכול שלי. אני רוצה לאכול רק אני ולא אף אחד אחר. אני קמצנית למרות שזו מילה ממש לא טובה. בעברית אין מילה טובה לזה. 

גברת מסריחונת הלכה לה. כנראה שהרגישה שחומת הבישום שמקיפה אותה הולכת ומדלדלת ורצה הביתה לחזק אותה. זהו עכשיו ריק ונחמד פה. 

אז איך אנשים מפתחים רגישות לסוכר אם אנחנו כל כך צריכים אותו? כנראה בגלל כל הלחם שלהם. כנראה בגלל שהם, לא כמוני, כן מצליחים לעכל את הפיתות והאורז והפריכיות. אז כשהם אוכלים סוכר האגם עולה על גדותיו והסוכר נשפך להם לדם ומחרפן את המערכות. ולי לא. אני מחרבנת את כל העמילנים האלו כמו גרעיני תירס בגושים מאסיביים מלאי חיידקים שמבסוטים מהחיים שלהם ואני בעיקר צריכה לשים מלא מייקאפ כדי להסתיר את החצ׳קונים שלי. שבוע שעבר עשיתי ניסוי נוסף ואכלתי כמה קערות של סובין. ישר חצ׳קונים. ממש כמו כפתור הפעלה. חצ׳קונים ולישון. כי לזוז אחרי קערת סובין זה בלתי אפשרי. ואנרגיה לא התווספה במילימטר. בתיכון לא הייתה לי בעיה כזו. אז סתם הייתי עייפה. בעיות בעור התחילו לי רק אחרי שהפסקתי לקחת גלולות. משהו שם הרס לי את מערכת העיכול. אז גם השיער שלי התחיל לנשור בטירוף. כנראה משהו בחיידקי המעיים יצא מאיזון ולא חזר לעצמו. 

בכל מקרה אני כבר אכלתי לפחות 100 גר׳ פחמימות הבוקר ויש עוד שליש עוגה לצהריים למרות שאין לי צורך בעוד אנרגיה אבל למה לא. לאכול עוגה זה כיף. אצלי אבל עודף הסוכר כן בא לידי ביטוי בהיפראקטיביות וכנראה שזה מכניס את הגוף שלי לסוג של סטרס כי ישר יש לי עיגולים שחורים והגידים שלי נוקשים. צריך למצוא דרך לקבל הספקה סדירה של גלוקוז בלי קפיצות קיצוניות. בשביל להספיק דברים לא חייבים להיות במצב חצי פסיכוטי. הכל בחיים זה מינון. וכנראה שלאכול ירקות זה באמת חשוב. אבל אני תוהה איך זה שלאנשים שאוכלים את כל הפיתות אין אנרגיה. אולי גם אצלם זה לא מתעכל הכי טוב? לנפאלים יש מלא אנרגיה מהאורז שהם אוכלים על הבוקר. אבל אולי לא כולם אותו הדבר בגוף. יש אנשים שמרזים בחצי ברגע שמורידים פחמימות. אני בחודשיים האחרונים רק השמנתי. וככה זה היה כשהייתי ממש קטוגנית לפני כמה שנים. הייתי עצובה אדישה ושמנמנה. והפחמימות היחידות שאכלתי זה עגבניה וגזר אחד ביום. לעומת זאת בעבודה עם הילדים בחינוך מיוחד, הייתי מחסלת 3,000 קלוריות מגלידה, עוגות ושוקולד והייתי בערך עור ועצמות. מעניין אם הקטע של הפרוקטוז הוא משמעותי. חבל שאי אפשר לקנות ממתקים על גלוקוז לבדו. ניסיתי לעשות שוקולד בבית ויצא קקי. ובכלל אם אני מתכננת לחיות בבתי מלון אז לבשל שוקולדים זה לא אופציה. אני צריכה לחיות על מה שיש. ניסיתי לאכול מלא משמשים מיובשים אבל זה עשה לי רע. לא אופציה. נמשיך לנסות. בסוף אצליח ולא אוכל ללמד אף אחד שום דבר כי לכל אחד יש גוף אחר. אז למצוא את התזונה הנכונה בשבילי יהיה המעשה הכי אנוכי שאעשה בחיי. 

יופי. 

סבתא שלי התקשרה אתמול, היא התקשרה לאחל לי שנה טובה והתחילה את השיחה כך: 

״אולי בכל זאת תצליחי למצוא לפחות טיפה קטנה של שמחה לשנה החדשה?״ 

אני הייתי בהלם. עניתי לי בלי רחמים: 

״לפני שהתקשרת היה לי אפילו יותר מטיפה, אבל עכשיו שאני מדברת איתך אני ממש אצטרך לגרד טיפות שארית שמחת חיים בין הקרשים של הרצפה.״ 

היא הבינה את הרמז וקצת צחקנו. הוצאתי אותנו מהמערבולת דיכאון שלה על ידי זה שהתחלתי לפטפט על המחשב שאני צריכה להביא לה. בסוף השיחה הסתיימה בטוב. היום בבוקר אמא שלי ניסתה לעשות לי את אותו התרגיל והתחילה את השיחה איתי ב:

״נו אז איך את מצליחה לעודד את עצמך לקראת השנה הבאה?״ 

אני התעצבנתי ברכות ואמרתי שאחרי השיחה איתה ועם סבתא אני לא בטוחה שאפילו מקרשים של הרצפה אצליח להרים את עצמי. היא צחקה ואני התחלתי לפטפט גם כן על שטויות. היא סיפרה לי שסבתא שלי מבלה את החג אצל סבא לא בגלל שהיא ממש התגעגעה אליו ורצתה לעשות לו חג שמח אלא בגלל שדודה שלי סילקה אותה מהדירה שלה לקראת השנה החדשה כדי לעשות מסיבה עם חברים שלה. אמרתי חצי בצחוק חצי בעצבים שעכשיו ברור לי למה היא היתה כל כך מורבידית. רק למה היא לא אמרה לי מה באמת קורה?! ואז תיקנתי את עצמי ואמרתי שזה הגיוני כי אני לא אגיד לה מה באמת קורה איתי אז אנחנו למעשה עשויות מאותו החומר. רק שכשאני משקרת שהכל בסדר, אני מחייכת תוך כדי. אבל תכלס הכל בסדר. אין לי בית ואין לי פרנסה ואין לי משפחה או חברים או עתיד או זהות אבל יש לי עוגת קצפת וציור של ילדה זונה לסיים ובחוץ סגריר ויפיפה. שמתי צעיף עבה וכל הדרך לפה הרגשתי חג. אותי קל לשמח. עכשיו אלך לקנות שמן בשביל מונה ועגבניות בשביל ויטמינים.

הגברים יושבים כל אחד עם עצמו וקוראים עיתון. אין שני גברים שיושבים יחד. ממש מצחיק איך שבעצם כל השולחנות בבית הקפה תפוסים למרות שבפועל יש ממש מעט אנשים. 

יכול להיות משעשע אם אני אצליח איכשהו לגבוה מספיק כדי להיחשב גבר נאה. אז אקח טיפה הורמונים כדי לגדל קצת זיפים בשביל מראה מחוספס אבל אמשיך להתלבש אותו הדבר כדי לשדר רכות ונעורים. אני אהיה קזנובה. נשים יתעלפו לרגלי. ואני אדלג מעליהן כי עדיין לא יהיה לי מה לעשות איתן. אני לא חושבת שאצליח לגדל בולבול בימי חיי. למרות שאולי… הטכנולוגיה מתפתחת. ובכלל מה בעצם קשה יותר לגדל עצמות או… ממה עשוי בולבול? זה שריר? 

כן… אלו המחשבות שיש לי כשאני יושבת בבית קפה מלא גברים, דביליות :)) איזה כיף להיות בחור. אפשר להיות דביל וזה נחמד כי מישהי תמיד תהיה אחראית על להיות אחראית. 

הבחורה בקופה זכרה את השם שלי. כבוד. התעוררתי הבוקר ב-5:15. אז כבר הספקתי לאכול ארוחת בוקר בבית, ולא נשאר לי אלא להתלבש ולצאת לתחנת האוטובוס ל״מול זיכרון״. נחמד לדעת שיש בכל זאת שאריות כלשהן לתכנות השינה שעשיתי לעצמי. לפני שנה וחצי היו לי חודשיים בהם ישנתי 4:20:20 ואחרי שלא יכולתי להמשיך עם שינה במקטעים כי לא תמיד אפשר לישון במהלך היום 20 דקות אז פשוט ירדתי ל 6 שעות בלילה וזהו. ולמרות שמזמן אני לא מקפידה והרבה ימים אני פשוט מבלה כל היום בלחלום באור העדין של השמש מבעד לחריצים של הוילונות שלי, הגוף שלי עדיין מעדיף לישון בין 4 ל 6 שעות ויותר מזה אני ממש צריכה להכריח את עצמי. 

אוטובוס של זקנים נעצר בחנייה מול ארומה. ועכשיו הם כולם באים לפה. כשאני חושבת על כמות האנשים שהחברה פה משרתים כל יום, המוח שלי מתפוצץ. אין לזקנים איפה לשבת בפנים כי הגברים הבודדים פשוט לא השאירו אף שולחן פנוי. הם יאלצו לשבת בחוץ, מה שהיום ממש מתנה משמיים. האוויר נקי ויש עננים קלים בשמיים ולמרות שעדיין קריר, בשמש בטח ממש נעים עכשיו. הם עומדים בתור מנומסים עטופים במעילים ואני חושבת שזה לא טבעי לראות אנשים באותה קבוצת גיל מקובצים יחד. לא כשהם בני 70 ולא כשהם בני 7. זה צריך להיות יותר מבוזר. למה אין להם את הנכדים שלהם איתם? מה, רק עם עוד זקנים יש להם נושאים משותפים לשיחה? לא יכול להיות. אולי פשוט אף אחד צעיר לא רוצה להיות לידם כי הם כבר לא מעניינים. זה עצוב. פעם הם היו זוכים לכבוד ועכשיו הם זוכים לטיול מאורגן שממומן מכספי הפנסיה שהם חסכו לעצמם כדי שיהיה איך לשלם לפיליפינית שתנגב להם ת׳תחת. הגברת מול הקופה כבר בשלבים מתקדמים של הסוף. היא לובשת חולצה בצבע אדום ורוד צעקני ואודם תואם ולא מפסיקה לנענע את הראש שלה כמו בובות הכלכלב על הדשבורד. היתה לי לקוחה כזו פעם… והמוזיקה פה מכניסה לי דמעות לגרון. 

״רסיסים.. למה זכרונות נמסים? כמה שאני לא כיסיתי זה נכנס לי בתריסים…״ ( רביב כנר) 

היא הגיעה לסטודיו להתעניין בשיעורי חיזוק וחיטוב ונתתי לה למלא טופס הצהרת בריאות. היא ביקשה משהו לכתוב עליו ונתתי לה איזו מחברת קשיחה. היא ישבה לפחות עשר דקות על הנייר הזה. לא הבנתי מה הקטע כי היו לי עוד הרבה לקוחות אחרים ובסוף כשהיא הגישה לי את הטופס ונכנסה לאולם לשיעור ניסיון התחלתי לבכות. 

לקח לה עשר דקות למלא את הסעיף למגבלות בריאותיות. היא כתבה ״סובלת מפרקינסון״ האותיות היו בגדלים שונים והקווים היו גליים כמעט כמו ילדה שעושה קישוטים כאשר הנ׳ הסופית מתעקלת וגולשת עד לקצה הדף. 

אחרוני הזקנים מחכים לקפה שלהם בדלפק. אמא שלי אומרת שפרקינסון זו מחלה שסובלים ממנה אנשים שבחיים שלהם לא יכלו לוותר על שליטה. עכשיו הגוף שלהם מאלץ אותם לעשות תיקון. כמו שאני חושבת שרגישות למזון זו מחלה של אנשים שלא יודעים להציב גבולות ולעמוד על שלהם אז הגוף שלהם מאלץ אותם. 

הזמרים שאנחנו מקשיבים להם פה לעולם לא יזכו לתגמול שהולם את התרומה שלהם לחיים של אנשים. הנפש חייה בזכותם, הם מלווים אותנו כל בוקר וכל נסיעה, נותנים צבע ומעוררים זכרונות שאחרת לא היתה לנו גישה אליהם והם בטח בקושי גומרים את החודש. 

הזקנים עכשיו כבר עומדים בתור לשירותים. חלקם כבר עולים חזרה לאוטובוס. ככה זה שאתה זקן. כנראה הם מבינים שאין זמן לבזבז אז הם עושים הכל מהר. שלא כמוני שמורחת את החיים שלי בשכבה דקה כאילו אני בת אלמוות. אגב, זה אולי נכון. נראה לי שיש סיכויי. כלומר לא שאחיה לנצח אבל שאמות רק כשארצה. לא מזקנה. אני לא חושבת שאני אזדקן עוד. הפרצוף שלי מתחיל להראות יותר רענן. הקפלים מסביב לאף מתחילים להתשטש והלחיים שלי כבר פחות נפולות. אולי זה התזונה. אולי זה בגלל שאני לא עובדת כבר כמעט חודשיים. בטלה עושה לי טוב. אני חושבת שאמשיך ככה. 

הבחור החרוץ שמפנה פה את השולחנות בדרך כלל לא נמצא. יש איזה אחד שזז ברבע הקצב ואיזה בחור צעיר מזוקן במכנסיים שחורות מחוייטות, סריג בז ונעלים יוקרתיות, מטאטא את הרצפה. לפני זה הוא תיקן את הברז הדולף של מתקן מי השתייה. הוא כנראה הזכיין של הסניף. עכשיו הבנות הבודדות שיש פה שיושבות בדלפק המחשבים, מתלוננות שהאינטרנט של המקום לא טוב. והוא מסביר להן איך להפעיל ושאם זה לא עובד אז אין לו מה לעשות כי הוא כבר הפעיל מחדש את הראוטר פעמיים. יש לו על היד צמיד חרוזים חום כמו מחרוזת תפילה ומבטא ערבי למרות שהוא נראה כמעט אשכנזי בגוון עור וצורת הפנים. מעניין מאיפה הוא כי מג׳אסר הוא בטוח לא. עכשיו הוא שוטף את הרצפה. ביותר מדי מים… ובית הקפה התרוקן. הגברים הלכו לעבוד. אנחנו חמישה אנשים בדלפק המחשבים וחוץ מזה כל השולחנות ריקים וריח של נוזל רצפה. אין משהו יותר סקסי מגבר ששוטף רצפה. בחיי. זה יותר טוב מגבר עם תינוק. ממש כמו אישה על אופנוע. משהו באיזון ממש מושך. הוא ממשיך להבריק את כל הרצפה של המקום וסוחט את הסמרטוט מחוץ לדלת על המדרכה כאילו זה מחוץ לבית שלו בכפר. 

״אני לא מבין איך היום עולה עליי? אני לא מבין איך הולך לי…״ (אברהם טל)

בטח הבחור בכלל מחיפה. אנחנו בגל שני. הסניף מתחיל להתמלא שוב. והבחור עכשיו מאחורי הדלפק עושה קפה. אני חושבת ש-PDA זו תופעה משעשעת. אני הספקתי כבר ללכת לשירותים ולסדר להם את נייר הטואלט ככה שלא ירטב. שמתי אותו על המעקה של הנכים. מי שיודע מכיר את זה שזה בעצם מתרומם ואפשר להשחיל לתוכו את הגליל. יש לי בתיק סבון נוזלי שקניתי להם. אני אשים אותו לפני שאלך… מקווה שאזכור. קניתי אחד יפה ומעוצב כדי שיראה יוקרתי. עכשיו, מה היופי של זה שאין לי יכולת לעשות את מה שאומרים לי? זה שאני עדיין הייתי חייבת לעשות את מה שאומרים לי. לכן מצאתי דרך לעקוף את המגבלה הקוגניטיבית. כמו מעלית שבת. במקום לציית לדרישה חיצונית, אני מפנימה את הצרכים של האדם מולי וככה אני בעצם עושה את מה שאני רוצה ולא את מה שאמרו לי. רק וואי וואי ההשלכות של זה מה זה הרסניות על האישיות… ככה מפתחים רגישויות למזון. אם אפתח עוד טיפה הזדהות כלפי הצוות של ארומה אני כבר לא אוכל לבוא לפה יותר. זה יהיה קשה לכתוב כי אני לא אוכל להתרכז. כמו שלא יכולתי לעבוד במסעדה בכלים. כמו שאני לא יכולה לעבוד בגן אחד. אם אני מקפצת ממקום למקום אז אני עוד יכולה לשמור על מידה מסוימת של ״עצמי״. 

בדקתי מחירים של הוסטלים בכל רחבי הארץ. זה ממש יקר אבל לא יותר מדירה בתל אביב. ומרגיש לי מאוד נעים במוח. פשוט לדלג ממקום למקום. לפעמים לישון באילת ולפעמים בישוב בגליל בין ההרים ואז איזה שבועיים בתל אביב כדי לעשות קצת כסף ואז אולי לעלות לשבוע לירושלים. אם לא היו לי חובות ולא הייתי צריכה לאכול זה היה עוד איכשהו הגיוני. אני יכולה להרוויח בשבועיים בתל אביב מספיק כסף לחודש של טיולים. אבל אם כל החשבונות זה יוצא פחות ריאלי. אצטרך למצוא דרך לעשות הכנסות בתנועה. מה שמסתדר לי יופי עם חוסר הרצון שלי להיות באותו המקום. וגם כנראה יוביל אותי החוצה. לאט לאט אולי אצליח לפתוח לעצמי את המנעול של השער ולצאת מחוץ לישראל. בינתיים יש לי ״ויזת נוודות״ בארץ הקודש. יכול להיות יותר גרוע. יש הוסטל ממש מגניב בחרמון. 

לבחורה בקופה יש את השיניים הכי לבנות שראיתי בחיי והיא לא מפסיקה לחייך. כבר 9:30 והיא עדיין מחייכת. מקווה שהיא עושה מלא כסף ומממנת לעצמה תואר בתור רואת חשבון ושתמשיך לחייך כל הדרך לביטחון כלכלי ומעמד חברתי. או שאולי היא רוצה להיות מעצבת פנים? או אולי מורה? אני משערת שמשהו מאלו. לא איזה משהו מופרך כמו במאית של סרטי פולחן נישתיים. 

אתמול זרקתי לפח מכנסי טרנינג של נייקי. הם נראו ממש יפה בחנות אבל כל פעם שלבשתי אותן האזור של התחת נמתח ונתלה מאחורי כמו חיתול מלא קקי. אני מסתכלת על בחורים פה ואני חושבת שיש להם אותן מכנסיים. איך זה שעליהם הן לא נראות כמו שק עם קקי? מה, בגלל שיש לי תחת של בת אני לא יכולה ללבוש טרנינג? מה עוד? לא מספיק שאני חייבת לצאת מהבית עם רצועה שמועכת לי את כלוב הצלעות וקושרת את שקיות השומן שלי לכתפיים. לא מספיק שהרגליים שלי לא מגיעות לרצפה כשאני יושבת על האסלה ושיש לי קול שלפעמים מגיע לתווים שרק כלבים שומעים ושאני צריכה לטפל בדימום וגינאלי כל כמה שבועות וכשאדם זר לידי מתעטש אני אוטומטית רוצה לעזוב את כל מה שאני עושה ולרוץ לחפש לו טישו, עכשיו גם טרנינג אני לא יכולה ללבוש? אוף. 

אז חזרה לתוכנית המקורית. אני אהיה קזנובה. יהיה כיף. אני אפתח חוסר רגישות גברית ואוכל להתרכז במה שעושה לי טוב ואלבש טרנינג כל הזמן. ובחורים צעירים יעריצו אותי ויחקו אותי ועם הגיל אני רק אזכה בעוד ועוד כבוד ועד סוף ימי ימשיכו להיות אנשים שירצו שאחשוק בהם. ומתי יהיו סוף ימי? מתי שימאס. פשוט ככה בוקר אחד אני אקום וזה יהיה בוקר ממש יפה ורענן. כמו היום. אחרי גשם ואור עדין של זריחה. אני אלבש את הבגדים הכי יפים שלי ואצא לעשן מקטרת במרפסת. אניח אותה רגע על ברכי וארדם. אתעורר בבטן של אמא אחרת ואחשוב לעצמי: 

״יופי! עוד סיבוב!״ 

אין לי טכנית שום בעיה לחיות ככה גם עכשיו. כנראה שבשביל זה צריך להיות מורה. אבל קודם כל צריך להיות גבר. בתור אישה אני לא יכולה להיות מורה. אני יכולה רק להיות מטפלת. מורה צריך להיות הרבה יותר מלא בעצמו והרבה פחות מלא באחרים. אחרת לא יהיה לו מה לתת. כמו נהג האוטובוס הבוקר. גבר בן כ-60 שכל היום מבלה בתוך האוטובוס. הוא קופא מקור אבל לא ויתר על הפאסון. לבש ז'קט עור דק וצמוד וכובע בז׳ עם שוליים צרים מקופל מאחור כמו שדרן ספורט מלפני 80 שנה. אחרי שראיתי איך הוא משפשף את הידיים, אמרתי לו שיש מחמם להגה שבטח הוא יכול למצוא ברשת. היו לנו כמה דקות לפני שהיה צריך לצאת מהתחנה אז הוא ישר חיפש בטלפון, מצא וממש התלהב. אמר שהוא יקח מהחברה מידות של ההגה ויזמין לעצמו. 

אתמול בערב לא היה לי מצב רוח לעשות שום דבר אז פשוט ישבתי וראיתי מלא סרטונים על אריות בטבע. הייתה להקת אריות שחבורה של אריות צעירים פלשו להם לשטח ואיימו להפיל את השלטון. אז מה עשו האריות השליטים? ברחו. פשוט עזבו את כל הלהקה ואת הגורים ואת האריות הצעירים והנקבות והתחילו לרוץ לתוך השיחים עד שהפולשים איבדו עניין והלכו הלאה. כמובן לא לפני שהם אכלו איזה גור או שניים. שאר הלהקה בפניקה התפזרו לכל הרוחות ואז כשהסכנה עברה והם התקבצו חזרה לשבת ליד הנהר, ה״שליטים״ חזרו והתקבלו כאילו הם מינימום מסי. כל הנקבות ישר באו ודחפו להם את התחת שלהן לתוך הפרצוף לאות הוכרה. ואני יושבת עצבנית. למה מי הם בכלל?! הם לא ניסו להגן על הלהקה שלהם! מה הם עושים בכלל חוץ מלאכול ולזיין? אבל ככה זה בטבע. האריות הצעירים היו יכולים לא לוותר ולהרוג את כל הגורים ואז הנקבות יהיו מיוחמות שוב ויזדיינו עם הרוצח של התינוקות שלהן כי זה הטבע והאריות השליטים הקודמים היו נאלצים לצאת לתוך הלא נודע ולדאוג לעצמם לאיזה שנה עד שהיו טיפה יותר איטיים מהאנטילופה ואז הם היו מתים מרעב. אף אריה בטבע לא מת ב״שיבה טובה״. 

וככה זה, אנחנו פשוט מהונדסים ללכת אחרי מי שחזק ולא מי שהוגן כלפינו. אז איך נוכל ליצור חברה צודקת אם בטבע שלנו אנחנו לא בעד צדק? הרי בני אדם לא באמת שונים מהאריות בתכנות הביולוגי. רק בתכנות החברתי וגם זה ממש תלוש. 

אתמול ביליתי כמה שעות בלריב עם עצמי. יותר נכון עם מישהי צדקנית שבאה אלי בטענות שאני חסרת מוסר ומצפון. אני הסברתי שאני דווקא אדם ממש נחמד ומתחשב והיא צחקה ואמרה שאני שקרנית או סתומה ושרק אדם גועלי ופגום יוכל להגן על חיילים ישראלים רוצחים ולגנות את לוחמי החופש האוקראינים. אני הסברתי לה שאני מלאת חמלה פשוט כלפי כולם ולא כלפי מי שבאופנה. ושמה שמאפיין אותי בניגוד לשאר בני האדם הוא שאני לא חייה. אני לא מאמצת השקפות מוסריות של החברה נכון לאותו הרגע אלא חושבת בשביל עצמי ומנתחת את הנתונים ומסיקה מסקנות לוגיות. והיא שאלה אותי: 

״אז למה נראה לך ששונאים אותך? כי את נחמדה כל כך?״ 

ואני עונה לה: 

״לא. שונאים אותי כי רוב האנשים לא יודעים לחשוב בהגיון ורק פועלים לפי אינסטינקטים חברתיים סתומים שגורמים להם לשעתק חוסר צדק ודמוניזציה של אנשים בעלי השקפה שונה בשם ה״מוסר״ שאצלם הוא לא יותר מאשר אופנה. מבחינתי יש לחמול על כל הצדדים. כולם ראויים להבנה וכולם אחראים למצב שלהם ואין רעים או טובים.״ 

והיא התעצבנה עלי כי היא שמעה שאני מאשימה את הקורבן. 

״אז מבחינתך האוקראינים אשמים בזה שתוקפים אותם והפלסטינאים אשמים בזה שכובשים אותם ונשים אשמות בזה שאונסים אותן?!״ 

ואני עניתי משהו שבמציאות אף בחורה צדקנית לא באמת תוכל להבין:

״הם לא אשמים. הם אחראים. זה לא אותו הדבר.״ 

ופה איבדתי אותה. אבל שם זה מתחיל ונגמר. העולם כל כך התרגל להשתמש בנשק הבושה שאיבדנו את היכולת לקחת אחריות.  ביום האחרון של הקייטנה בשעת ארוחת הצהריים היתה ילדה שרוח שטות נכנסה בה והיא קמה, הרימה את צלחת הפתיתים שלה ושפכה אותה בצחוק גדול על כל השולחן. אני ניגשתי אליה עם מבט רציני ואמרתי לה: 

״חבל שעשית את זה ואת תעזרי לי לנקות בסוף הארוחה.״ 

וישר שמעתי את הגננת צועקת לה: 

״למה את עומדת?!״ 

הילדה נבהלה ואני בקול די רגוע ותמימות שאני קצת מצטערת אליה אמרתי בקול רם. את רוצה להגיד לגננת למה את עומדת? הילדה קפאה. הגננת שאלה: 

״מה עשית? מה היא עשתה?״ 

וכל הילדים השתתקו והסתובבו להסתכל על ההצגה של ההוצאה להורג של נפש צעירה. אני אמרתי שהילדה פה עומדת כי היא קמה לשפוך את הפתיתים שלה על השולחן. וזה ממש חבל כי זה חוסר כבוד. זה לא מכבד את האוכל וזה לא מכבד אותנו הצוות שצריך לנקות את זה וזה לא מכבד את שאר הילדים שעכשיו צריכים לשבת בשולחן מלוכלך. הילדה כבר התחילה לבכות. אני התכוונתי להסתפק בזה אבל הגננת לא. ואני לוקחת את האחריות על זה שלא הבנתי שלפעמים אסור לערב את גננות בחינוך ילדים. הן פשוט גרועות בזה. הגננת קמה וניגשה לילדה המסכנה והתחילה לענות אותה לעיני כל. 

״למה עשית את זה? למה נראה לך הגיוני לקום ולשפוך את האוכל שלך?! תעני לי? למה זרקת את הפתיתים על השולחן?״ 

הילדה בהיסטריה. ואני בהלם. לא זכרתי שיש אטימות כזו. אני לא בקטע של להבליג ולכן ממש לא חשבתי לתת לה לחזור לשבת בלי להגיב אבל מה לכל הרוחות הגננת חשבה שהיא תוציא מהילדה הבוכה הזו? איך היא יכולה לענות על השאלה ״למה עשית את זה?״ מה היא כבר יודעת על החשקים והמניירות חסרות העקבות של בני אדם בגיל 4? היא פשוט עשתה מה שהתחשק לה ובדקה גבולות. זו העבודה שלה. והעבודה שלנו היא להציב את הגבולות. אבל הגננת לא מבינה את זה. היא לא מבינה שכבר ניצחנו והמשיכה להפציץ. אני לא יכולתי יותר לראות את הטבח הזה והצבתי לגננת גבול. אמרתי בקול רם: 

״הילדה חשבה שאפשר לזרוק אוכל ועכשיו היא יודעת שאי אפשר. הכל בסדר. היא הבינה ואין מה לבכות. היא פשוט תעזור לנקות את השולחן אחרי הארוחה.״ 

פניתי לשאר הילדים ואמרתי שזה לא עניין שלהם ושיחזרו לאכול. הגננת נתקלה בקיר יותר חזק ממנה וחזרה לשבת. אני אמרתי לילדה לשתות מים ולשבת חזרה כי סיימנו והכל בסדר. כשכל הילדים קמו לזרוק את הצלחות שלהם לפח, ישר הוצאתי זוג מגבונים ושמתי ליד הסירים. לילדה אמרתי שהיא יכולה לקחת את המגבונים ולבוא לעזור לנקות. בלי כעס ודברי תוכחה, פשוט הפעלתי אותה לפי מה שאמרתי שיהיה. הדרך הנכונה לפתור את הטעות בשיקול דעת שלה. ניגבנו יחד את השולחן אמרתי לה יפה תודה ושחררתי אותה לשחק. הכל בסדר. באמת שהכל בסדר. אין פה מקום לאשמה או בושה או בכי. אבל כל הילדים שצעקו עליהם ״מה אתה עושה?!״ כשהם סה״כ עשו מה שילדים עושים, לא זכו לפתח את שרירי האחריות שלהם אלא רק את שרירי הבושה. לרוב אחרי משפטים של ״מה אתה עושה?!״ לא מגיע פתרון אלא רק השפלה והגננת מנקה בעצמה תוך כדי שהיא ממשיכה לנזוף בילד על זה שהיא עכשיו עובדת קשה בגללו. 

מבחינתי אין שום הבדל בין לאסוף פתיתים אחרי ששפכת אותם מתוך מעשה קונדס ולהצטרך לקנות כובע במחיר מופקע באמצע טיול כי שכחת את הכובע שלך בבית. פשוט עניין של להתמודד עם ההשלכות של המעשים. אין פה אשמה. אז לבחורה שנסעה לאילת לבד עם חבורה של גברים חרמנים שברור שלא הזמינו אותה לטיול מורשת, יש אחריות מסוימת לשלומה וכשהיא ירדה איתם לבריכה ושתתה מלא אלכוהול ועלתה איתם לחדר שלהם, היא לא אשמה בזה שהם בהמות ואנסו אותה אבל ראבק היא ממש ממש אחראית לתוצאות של המעשים שלה. 

אבל לרוב אנשים כיום בעולם המערבי אין את ההפרדה הזו. זה כנראה משהו נוצרי. איזו בושה שטיפחו בתרבות הזו שקושרת את שני המושגים יחד כדי לשלוט בהמונים. וזה כלי מצויין לשליטה. מבחינתי זו אלימות לכל דבר רק שבמקום אלימות של הפרט זו אלימות של החברה כלפי הפרט. וזה הכי גרוע כי זו שיטה מניפולטיבית מזעזעת שגורמת לקורבן להמשיך להכאיב לעצמו גם כשהביקורת החברתית כבר הפסיקה. 

מבחינתי כל עוד אין הפרדה בין אחריות לאשמה אנחנו לא נזוז לשום מקום. אי אפשר לשנות שום דבר עד שלא לוקחים אחריות על המצב. זה הויכוח הישן שהיה לי עם השותפים האמריקאים שלי. הם לא הבינו שהסבר להתנהגות זה לא הצדקה להתנהגות. הם לא הבינו איך מישהו בעמדה בכירה זורק את כל הקריירה שלו בגלל הטרדה מינית. אני ניסיתי להסביר להם שמה שמניע אדם להגיע לתפקיד בכיר זה אותם הורמונים ומבנה אישיות שמניע אותו להטריד מינית. הם דחו את זה לחלוטין כי מבחינתם זה אומר שלאנשים בעמדה בכירה יש הצדקה להטריד מינית. ואני לא הצלחתי להסביר להם את ההבדל בין הסבר להצדקה. 

חקרתי קצת אחרי זה והבנתי שבמערכת המשפט האמריקאית באמת אין את ההפרדה הזו. למעשה עורכי הדין שמגנים על פושעים מנסים למצוא דרך להסביר את התנהגות הלקוח שלהם וברגע שהם מסבירים, בית המשפט נאלץ לזכות את הנאשם כי מבחינה משפטית אם יש הסבר אז אין אשמה. זה נראה לי ממש הזוי. מה הקשר? הרי תמיד יש הסבר. אין שום תופעה בעולם הזה שאין לה הסבר. זה לא אומר שאף אחד לא אחראי על כלום… לי בכלל לא אכפת שיש הסבר. הילדות שלך הייתה נוראית ואבא שלך אנס אותך ואמא שלך כיבתה עליך סיגריות ואתה רצחת את השכן שלך ועכשיו אתה תיקח על זה אחריות ותלך לכלא לכמות הזמן שהוחלט שמתאימה לכפר על הפשע שלך. אין פה שום סתירה. רק שמה שעולה מהמשפט זה שהאחריות היא שלו אבל לא רק שלו. 

בנוסף לזה שהבחור יושב בכלא על רצח, צריך לבוא בטענות כלפי הרשויות השונות שלא הצליחו למנוע את הטראומות שהבחור עבר בילדותו ולדרוש מהן להשתפר בלהגן על ילדים. זה לא אומר שהעונש של הרוצח יופחת. אלו שני דברים לא קשורים. אני אישית לא רואה שום תועלת בישיבה בבית סוהר ואני בטוחה שיש דרכים טובות יותר להתמודד עם אנשים שאיבדו רסן אישי וקשר למוסר חברתי. אבל זה נושא נפרד. אם ילדה נותנת לילד מכה בראש ואנחנו החלטנו שמי שנותן מכה יושב בפינה וסופר עד עשר אז היא תלך ותשב בפינה ותספור. ואם היא תגיד לי: 

״אבל הוא הרביץ לי קודם!״ 

אז גם הילד ישב בפינה ויספור. וזה לא מבטל את העונש שלה. וגם אין בזה שום אלמנט של בושה. כולנו טועים. ולכולנו נשרף הפיוז לפעמים בטח בגיל 4. אז הרבה יותר הגיוני ליצור לילדים הקשר של פסק זמן לא נעים כל פעם שהם מתנהגים בצורה לא חברתית מאשר לבייש אותם ולדרוש מהם לתת הצדקה למעשים שלהם. אין הצדקה. פשוט טעיתם כי אתם בני אדם. תיקחו אחריות. 

אבל כל הדיבורים האלו מתוחכמים מידי לרוב האנשים שעדיין פועלים לפי מבנה ביולוגי של החזק קובע את המוסר והלוגיקה זה תחביב של פילוסופים. 

לידי יש שלוש גברות שמקימות סטודיו צילום. יש להן חצובה ומצלמה ומחזיר אור כסוף משני הצדדים של השולחן ליד החלון ודרגש יפה ומעוצב עליו הן ישימו את האוביקט הנבחר. הן יושבות ומדסקסות את הפרטים הקטנים. הן כאלו לא רוסיות. בחורות רוסיות כנראה קצת יותר דומות לבנים ובחיים לא היו מגיעות למצב בו הן עובדות במקצוע עיצוב ונראות כל כך פח. הן כאילו לובשות בגדים אופנתיים אבל הם כל כך לא מחמיאים להן שאני בהלם שהן מצליחות לצלם משהו אסתטי. בניגוד לנהג האוטובוס שהלבוש שלו היה עליו בול כאילו הוא יצא מסרט. מזמן אני טוענת שאסתטיקה זה תחום של גברים. כל אישה שעוסקת בתחום מצליחה רק בזכות זה שהיא מאמצת נקודת מבט גברית על מה שהיא מתבוננת בו. 

לרוב התהליך הוא כך: יש איזו בחורה אוטיסטית עם מוח של גבר שקובעת מגמה אופנתית כלשהי כי היא אשכרה מבינה מה היא עושה, ראה ערך מדונה/ליידי גאגא/מרלין מונרו/בלה חדיד… ואז כל שאר המין הנשי חסר הרגישות האסתטית מחקה אותה בצורה עיוורת. בנות הכי טובות בלהעתיק. חוץ מרוסיות שהן לרוב גודלו על ידי אמהות קרירות וקשות ופיתחו מגדר פלואידי וחשיבה גברית. ולכן הן נראות מהמם בשבע רמות מעל כל שאר המין האנושי. ובזה תמו שידורינו להיום. מעטים הם האנשים שלא הצלחתי להכעיס. אפשר לנוח.

סיכום קייטנה: היה ממש בסדר גמור. לא שתיתי קפה ואכלתי ממש מעט שוקולד וגלידה. 

בעיות: הבחורה הצעירה מאתמול אמרה בלי להתבייש. 

״יאללה את כבר לא צעירה את צריכה להתאפס על עצמך ולתכנן משהו לעתיד.״ 

הסייעת היום ניסתה למצוא לי עבודה. התחילה לתחקר אותי מה אני אוהבת… אולי אמנות? חח אני כבר לא בטוחה שזה קשור אלי. אולי בעצם הן אלו שלא סגורות על עצמן? אני מסתכלת על עצמי ואז עליהן ולא בטוחה בכך שאני זו שצריכה להיסגר על עצמי. בסופו של דבר עד כמה שאני מקטרת על חוסר מימוש אמנותי, ביום יום אני די מכייפת. בפחות משבוע עשיתי 2500 ש״ח ולא ממש התאמצתי. רק הייתי צריכה לעשות הפסקה מלהיות ״אני החושב״ ולהיות ״אני הפעלתן״. 

כל סרטוני הטארוט שאני פותחת לאחרונה מסבירים לי שאני יכולה לקבל כל מה שאני רוצה רק אני צריכה לעשות. ומתחשק לי להפוך לבחורה את השולחן ושכל הקלפים יעופו לקיבינימט. 

״אני יודעת את זה!״ 

״אני רק לא יודעת מה אני רוצה!״ 

והיא כל כך מנסה לשכנע אותי לא לפחד ולהעיז. אבל אני מומחית בלהעיז. אני הלכתי לעבוד בשיפוצים על חבלים בגובה והלכתי ללמוד קרקס וטראפז אווירי ונסעתי ללמוד משחק במוסקבה ופתחתי גלריה לאמנות בלב תל אביב ורקדתי בתלבושת עשויה מעלי שלכת מתחת למגדל אייפל. זה לא עזר! אני חושבת שכל פעם בסתר ליבי חשבתי שבתחום שמעניין אותי, אני אמצא אנשים שאני מתחברת אליהם ואז יהיה לי הקשר כלשהו למה שאני עושה. אבל לא היה. היו אנשים אבל הם לא השתרשו גם אם אני עדיין בקשר איתם. עם ״בעלי לשעבר״ פיטפטתי היום ממש לפני שהתחלתי לכתוב. נחמד לשמור על קשר אבל תכלס אני מרגישה הרבה יותר טוב כשאני יושבת לבד וכותבת את המחשבות שלי לתוך הכלום של המחשב. 

דודה שלי בארץ והיא הזמינה אותי אליהם. פעם ראשונה שאני אשכרה הוזמנתי. כנראה שאסע. למרות שאין לי מושג למה. 

הסייעת היום מציירת יפה. אמרה לי שאין כסף באמנות. ואז הגיעה לגן בחורה שמפעילה חוג אמנות. המפעילים בזמן הקייטנות מגיעים לעשרות אלפי שקלים בחודש. זה כמובן לא בדיוק להרוויח כסף מאמנות אבל אחרי קייטנה של הקיץ אפשר איזה חצי שנה לנוח וסתם לצייר. אם רק הייתי אוהבת לצייר מספיק בשביל שיהיה לי אכפת. הסייעת ממש אוהבת לצייר אבל היא סובלת מאותה הבעיה שממנה סובלים הרוב. סטרס. היא לא מסוגלת להכניס את עצמה במודע לסיטואציה שיש בה מידה כלשהי של לחץ. וזה למה היא לא עושה כלום עם הכישרון והרצון שלה. אני עשיתי מלא דברים למרות שהייתי לחוצה וההרגשה היא שסתם שרפתי לעצמי את הפיוז. עכשיו אני לא יכולה לתאר לעצמי מסעות רציניים או איזו הרפתקה לימודית. פשוט אין בי יותר. אז מה אני עושה אם זה באמת הסוף? איך מתמודדים עם זה? 

וזו מחשבה אובייקטיבית לחלוטין, אני אכלתי כל כך הרבה סוכר היום שיש לי פקק לרגשות שליליים ואני לגמרי לא מבואסת על עצמי. פשוט מנסה להיות רציונלית. ״להתאפס על עצמי״. 

יש לי התלבטות אמיתית. הקרואסון בארומה משמעותית יותר טעים מזה שבבית הקפה של עורכי הדין אבל הסניף ההוא של ארומה ממש לא כיפי. יש שם רק מקום אחד שאפשר לשבת בו וזה ליד הכניסה למטבח מאחורי ארגזי התנובה. ופה בקפה של האליטה המשפטית ממש יפה ומרווח ויש מוזיקה טובה. זה ממש נורא. איך חיים?

זה למה אני לא עושה כלום עם עצמי. שום דבר לא באמת טוב. הכל זה כאילו ופשרות ולא ממש זה אז למה להשקיע? למה לוותר על כל השאר ולקחת משהו לא מספק? אם הייתי לוקחת תחום אחד והולכת איתו כמה צעדים קדימה כבר היה לי מקצוע ועסק והגדרה וכסף וכו. אבל זה היה לשבת מאחורי ארגזים של תנובה או לאכול קרואסון מחניק. אני לא מספיק טיפשה בשביל ללכת לכיוון כלשהו. אני יודעת מה יש שם כי אני רואה מספיק צעדים קדימה. וגם כשאני עושה את ההליכה בכל זאת אני נתקעת באיזה משהו מבאס שכבר לא שווה את הפשרה. אבל אולי זו רק נבואה שמגשימה את עצמה? אולי זה הילד שנופל כי הוא האמין לאמא שאמרה לו שזה מסוכן והוא יפול? 

כל דבר שעשיתי, אני עשיתי בהיסוס של להיכנס למים קרים. ותוך כדי שאני מהססת דרשתי מהמציאות להפיג את החששות שלי ולהוכיח לי שזה בטוח ושום דבר רע לא יקרה. אבל משהו תמיד קרה כי זה היה מה שהנחתי שיקרה. אני חשבתי שאם רק אבחר את התחום הנכון אז היקום יאותת לי שזו הבחירה הנכונה על ידי זה שיעשה את הכל חלק. אבל אין בחירה נכונה. פשוט עושים משהו אחד עד שכל הקפלים מחליקים. אבל אפילו אם אני יודעת את זה אני עדיין לא מסוגלת לבחור. מה אני אתחיל לצייר עכשיו? הגוף שלי שבור ולרקוד אני לא יכולה. הקול שלי נדפק ולשיר אני לא יכולה. הידיים שלי עם דלקות ולנגן אני לא יכולה. אז לצייר? עם החלטיות שכזו אני לא אצליח בכלום. פשוט לא באמת בא לי. בכל תסריט עתידי כל מה שבא לי זה לשחק בכאילו. לא באמת להיות משהו מוגדר ואמיתי. רק בא לי בית עם מלא משחקים כדי שאוכל לעשות מהכל קצת ולא יהיה לי משעמם. ואם הייתי יכולה להתחייב לחזון הזה אז כבר מזמן הייתי זוכה בלוטו אבל גם עם זה יש בעיה. 

בכל מקרה עדיין יש לי חשק להיות חלק מהחברה. אני רוצה לקבל מאנשים השראה וכנראה לעורר השראה וליצור יחד ובשביל זה צריך להתחבר לאנשים כלשהם ולהגיע לדרגת יכולת כלשהי בתחום מסוים. אז זה שני מכשולים אבל בעקרון זה אחד כי אני בטוחה שאם אתחבר לאנשים אז אצליח להתמקצע כמו שאני מצליחה להיות טובה בדברים מופרכים ולא מתאימים לי לחלוטין כמו למלצר או לעבוד עם ילדים. אז אולי להשקיע כסף בלעשות נסיעה בעולם לחפש אנשים? זה מופרך. לאן אסע? אני לא מרגישה משיכה לשום מקום. וכל מה שאני כותבת כבר חשבתי וכבר כתבתי אבל זה מה שיש עדיין לא פתור וזה היה ככה מאז שאני בת 15 אם לא 5. לצאת לחפש מדינה אחרת? או להבין שאני יצור חריג ולשכמוני אין מדינות. ואולי אם אמצא מדינה שתתאים אז לא אצליח למצוא מוזה. אולי המוזה שלי היא הקונפליקט שיש לי מחוסר ההתאמה שלי לסביבה? אז למה אני לא מסוגלת ליצור? 

ליוצרים יש איזה קן בסיסי לצמוח ממנו כדי לפתח מיומנות. לי יש רק את עצמי ותלישות. וקיטורים. אני כבר מקבלת בחילה מלחזור על עצמי אבל אולי הפעם משהו יתבהר? לפעמים זה מתבהר… אולי אני צריכה ללכת עוד כמה שעות או ימים קדימה אחורה בדירה שלי ואז הפתרון יבוא. או שאני אמצא את עצמי חייה על ספסל בתל אביב ואז הפתרון יבוא. או לא יבוא. ואז אחשוב על כל הזמן שביזבזתי בלחפש יעוד ויכולתי להתמקצע במשהו ולרחם על הזקנה שאני. ואז אני אקרא את המילים האלו ואבין כמה זה לא סביר שמהמצב הזה אני אצליח פשוט להתמקצע במשהו. ביזבוז עצמי הוא בלתי נמנע. אני מתחילה להתעייף. הגיע הזמן לזוז. ומחר אלך לי בדירה לפחות 4 שעות עד שאמצא פתרון. וגם אעשה בבית שוקולד לבן עם גלוקוז.

״אני אבחר לי מצטיינים…״ 

ואז כל ילד וילדה חולמים לקבל את הכבוד הזה בשביל שהיא תסתכל עליהם באופן אישי ותחייך את החיוך הרחב שלה. אולי זה זה. או שהיא פשוט יודעת לאיזה אל להתפלל. היא שאלה אותי: 

״מה קרה לגבות שלך?!״ 

ואני צחקתי ואמרתי לה שהיא הראשונה שהעזה לשאול. ואני בתגובה שאלתי אותה האם היא דתיה. היא אמרה שכן ואני התעניינתי איך זה שהחצאית לא מכסה לה את הברכיים גם אם תשב ותמתח אותה חזק. היא צחקה ואמרה שדת זה פרשנות. בנוסף היא אדם תמים בצורה יוצאת מן הכלל. ממש מרגישה כמו אחת הדמויות שמרלין מונרו הייתה משחקת. זה למה כל כך כיף לדבר איתה. היא כמו ילדה בעצמה. כל דבר שאני אומרת מבחינתה מרתק. אם היא היתה רק חמודה ותמימה הייתי חושבת שהילדים אוהבים אותה כמו שהם אוהבים שחקני ילדים שמעמידים פנים שהם ילדים בעצמם. אבל אני ראיתי איך היא מעבירה מפגש והיא לא ילדותית בכלל. היא אחד האנשים הכי יציבים וברורים שפגשתי. ממש סתירה פנימית מהלכת. בגרות קיצונית בצד אחד וילדותיות ותמימות מופרכת מצד שני. בערך ההיפך ממני. היא סוג הנשים שאוטיסטים מופנמים נמשכים עליהן כמו זבובים. זה ממש מפתה. פשוט להתחבא מאחוריה ולטבול באגמים של הערכה מצידה על כל המידע שיש לי. 

אני אומרת לה שסוכר זה פחמימה והיא עושה פרצוף כאילו הוצאתי שפן מהכובע. והיא לא יודעת כלום על כלום ושום דבר. נולדה אתמול, כוכב שנפל מהשמיים ומתפעל מאיך שהשמיים נראים מלמטה. היא תמיד מגיעה עם כמה דפי צביעה ואיזו יצירה של גזירות ורוב הזמן, הילדים מתים עליה וכל אחד מהם מרגיש שהוא יכול לגשת אליה והיא תחבק אותו ותגיד לו כמה שהוא צייר יפה. וחוץ מזה אין לה מה להתאמץ. יש לה בערך אפס יצירתיות. הדפים שהיא מביאה היא מורידה מהאינטרנט ופשוט שמה להם על השולחן. לא מעניין אותה לקחת קרדיט על זה שהם למדו משהו בזכותה ואם הם לא רוצים לעשות יצירה אין לה שבריר של צער. גננות אחרות יושבות ימים ולילות מכינות שבלונות עם פייטים, שרוכים, חרוזים קרטונים, דבק, ומוסר השכל. וכל ילד צריך לעשות וכל ילד צריך לקחת הביתה ולפני שהוא הולך הגננת תציין בפני ההורה כמה יפה הוא עבד היום על היצירה כאשר היא למעשה מנסה לדוג מחמאות בסגנון: 

״כמה דמיון יש לך, איזו השקעה, איזו יצירתיות… היית צריכה להיות אמנית.״ 

ולבחורה הצעירה לא אכפת. העיקר שיהיה להם במה להתעסק. והילדים עסוקים. ורגועים ומשחקים בלי לריב ומסדרים תוך שתי דקות בלי שצריך להעיר להם בכלל. הבחורה הצעירה לא רוצה להיות אמנית. והיא זו שסיפרה לסייעת השנייה שאני אמנית. כל שאר הגננות שיודעות שיש לי קשר לאמנות, נראות כאילו יש להן עצם בגרון כל פעם שזה בטעות עולה. ואני כבר מזמן לא אומרת כלום. אבל הבחורה בעצמה שאלה. אני אפילו לא זוכרת למה. היום לא ציירתי כלום. אבל היא זכרה משהו כזה אז לא הכחשתי. זה ממש תענוג להיות ליד מישהו שלא מקנא בי. פשוט הרגשה של שפיות רגעית. רק מה, הבחורה ממכרת. ממגנטת ומכבה. קטע. אני דיברתי איתה לפחות חצי שעה בבוקר בזמן שהילדים ישבו בשולחנות וציירו וכשהיא קמה לגשת לדלת להגיד שלום לאחד ההורים ואני הסתובבתי לשולחנות והרגשתי כאילו לקחו לי את אמא. פתאום החדר היה גדול מדי וקר מידי ומנוכר והילדים נראו לי זרים ולא נחמדים ולא ברור איך אני משתלבת ומה בכלל להגיד להם ומה אני אמורה לעשות פה היום? וטיפטוף קל של חרדות שכבר מזמן לא חלק מהתודעה שלי: 

״מה אם הילדים ישנאו אותי? ומה אם הם ישתוללו? ומה אם אני אשחק איתם ואשבור להם בטעות את היד? ומה אם אחד מהם ילך לאיבוד? אמא!!! תחזרי…״ 

בעטתי את עצמי רחוק מהבחורה ככל האפשר וניסיתי להשתלב בשולחנות של הילדים. ניגשתי לשולחן אחד ושאלתי: 

״מה… אתם מציירים חנוכיה? איזה יופי.״ 

הם לא הרימו את העיניים מהדף ולא ענו לי. ניגשתי לשולחן אחר ושם הילדים ענו לי בקצרה שהם משחקים בקלפים ואני הבנתי שאני סתם מפריעה. לקח לי רגע ארוך להיזכר באיך עושים את הקסם שלי ומצאתי קצה חוט. ניגשתי לילדה שהרכיבה פאזל גדול ובדיוק סיימה להרכיב ואמרתי לה כל הכבוד. ניגשת לארון המשחקים ובחרתי פאזל שנראה לי יפה. כמעט הוצאתי את הפאזל שחשבתי שהיא תרצה אבל עצרתי את עצמי. לא ככה הקסם עובד. אני צריכה שיהיה לי כיף. ומהר. זה היה פאזל עם 100 חלקים של דולפינים ואלמוגים. הילדה אמרה שזה קשה. ואני אמרתי: 

״יופי! אז יהיה לנו עוד יותר כיף להרכיב אותו.״ 

ופשוט התחלתי להרכיב. היא הצטרפה ויחד הרכבנו חצי פאזל. היא התייאשה ובאה ללכת בשלב בו הגענו לחלק של הים כי זה בעיקר כחולים וקשה. ואני לא נתתי לה. אמרתי: 

״אה, אבל הנה זה! זה המסגרת מלמעלה. ומה נראה לך מתחבר לפה?״ 

הילדה הסתכלה ולקחה את החלק של הסנפיר של הדולפין הגדול ושמה. ככה השארתי אותה לעוד רבע פאזל. זה היה מספיק כדי למשוך אלינו עוד ילדה שנשארה לסיים את הכל ואז כשהכל היה גמור גילינו שחסרים לנו שני חלקים. ואני אמרתי: 

״זה לא יתכן ככה. אנחנו צריכים להשלים אותם. אנחנו נצייר את החלקים החסרים!״ 

הילדות היו בהלם. 

״איך אפשר לצייר חלקים?״ 

הלכתי לפינת הציור והבאתי קרטונים קטנים ועפרון. שמתי את הקרטון מתחת לפזל והקפתי מבפנים את הצורה החסרה. הוצאתי והראתי להן שזו הצורה של החתיכה שחסרה לנו ועכשיו צריך לגזור. כבר היו 4 ילדות בשולחן. הן רצו לחפש מספריים. הן ציירו וגזרו ואז צבעו ואני ״ניילנתי״ להן את החתיכות בסלוטייפ כדי שלא יהרסו. ובמפגש אני סיפרתי לכל הגן מה עשינו ועשיתי סיבוב בין כל הילדים והראתי להם כמה יפה יצא. נזכרתי באיך להיות עצמי. הכל טוב. לפטפט עם בחורות סקרניות ומפרגנות זה טוב ויפה אבל זה כמו לשחק כדורגל ליד הכביש. אסור לשקוע יותר מידי, זה מסוכן. 

אכלתי קרואסון סוף סוף. אחד מעולה עם חמאה אמיתית ועכשיו בא לי עוד אחד. פשוט כי ככה. מחר יום אחרון לקייטנה. היום בצהריים התחיל לרדת גשם. סוף סוף. אולי יהיה קצת חורף השנה. בחדשות עסוקים בלעודד מלחמת אזרחים ואני חושבת שיהיה בסדר. כלומר יכולה בהחלט להיות מלחמת אזרחים אבל אני אהיה בסדר. גם אם אני אמות במלחמה אני אהיה בסדר. פשוט אשחק עם הקלפים שנתנו לי וזה מה שאעשה. אין סטרס.  

והגננת הצעירה אמרה שמתאים לי בלי גבות. כאילו הייתי צריכה עוד אישור. אני יכולה להרשות לעצמי להיות הרבה פחות נחמדה מאז שאין לי גבות. פשוט אנשים לא חושדים בי יותר. מסתכלים על הפנים שלי יותר ומחייכים יותר ומקשיבים לי יותר. כאילו פתאום אני משפחה שלהם או משהו. אין עוינות. 

בקיץ אני זוכרת איך שהייתי צריכה לצאת במשך היום לנוח אחרת לא הייתי יכולה לתפקד. בקייטנה הזו אני בכלל לא שמה לב שהזמן עובר. מעניין מה השתנה? אולי זה בגלל שאני לא שותה קפה ואין סטרס. או שמשהו השתנה בי בפנים. אני מקווה שזה משהו מזה ולא פשוט העובדה שישבתי בבית חודשים אז אני רעננה ולא אוכל להמשיך ככה לאורך זמן. נראה לי לא אקנה עוד קרואסון. נראה לי אלך לקנות לי שמנת מתוקה שאותה אבשל לפני שאקציף ואסע הביתה חזרה להר שלי. כל עוד יש אותו. אראה כמה פרקים של Bewitched ואלך לישון ומחר שוב אשתה תה על המדרגות ברכבת בנימינה בשש וחצי בבוקר.

בחרתי הפעם בית קפה תל-אביבי אבל גם פה אכזבה. לצערי שוב התפתיתי לסופגניה ואני חייבת להפסיק עם זה. היא מעאפנה. אבל לפחות היה להם חמאה והקפה טעים. בנוסף זכיתי לקונצרט. שתי ילדות בשולחן ליד עושות מופע שירה. כל שאר הזמן הן צעקו וצרחו והשתוללו כאילו אין איש מסביבן ואז כשהן הכריזו שהן עושות ״קונצרט״ והמבוגרים הסתובבו להקשיב, הן בקול על גבול הבלתי נשמע עשו איזה צפצוף עם פרצוף נבוך. ביישנות זו אחת התעלומות של העולם הזה. אמא של אחת הילדות היא זמרת האופרה בהפקה שהייתי בה פעם שמילאה את האולם באנשים מאוהבים בשנייה שפתחה את הפה. ניגשתי אליה והצעתי לה לנסות את הקונצרט עם אפליקציה שמודדת ווליום. עכשיו הילדות עסוקות בלעשות רעש ולבדוק אותה. זה נחמד לי כי אני מרגישה סיפוק מסויים אבל יש מצב ששאר הלקוחות בקפה לא מבסוטים כמוני. 

זה הכי קהילתי שלי. עכשיו הגיעו לפה להדלקת הנרות של הקפה אמא וילד שהיה בגן היום. אחד השובבים, לא סתם. בגן אמרתי לילד לא להתנדנד על כיסא כי זה מסוכן והוא בתגובה אמר לי שהוא תמיד מתנדנד על כיסא. כל היום הוא הצליח לשמור על פאסון ולהמשיך להתנדנד בכל הזדמנות אבל לקראת סוף היום כשהם ישבו לראות סרט הוא סוף סוף נפל והתגלגל על הרצפה. הקארמה שלי בעטה לו בטוסיק. אני הסתכלתי עליו ושאלתי אם עכשיו הוא מאמין לי שזה מסוכן. ילדים שובבים הם גם לרוב חכמים והוא בעודו קם מהרצפה אמר בחיוך מבויש ״כן. עכשיו כן״. ולא חזר להתנדנד. הילד הזה אכל הרבה קש היום בגן. הוא התחיל את היום בזה שהוא נשך את אניה. וקיבל על זה הר של כעס מהגננת. הוא גם קיבל עוד כעס כל פעם שעשה משהו לא לעניין ואף אחת מהפעמים הגננת לא פספסה. כדור השלג התחיל להתגלגל והמשיך להתגלגל עד סוף היום. ועם כל פעם הילד נהיה יותר ויותר כלוא בתוך התווית של ״המפריע״. איך אפשר לצאת ממעגל הפשע אם כל פעם שאתה לוקח נשימה מזכירים לך: 

״זוכר שאתה פושע? זוכר שאסור להיות פושע? רק שלא תשכח בטעות.״

ואין ממש מה לעשות נגד זה כי הגננת כנראה ככה מדברת גם לעצמה. אבל הגן מתנהל מעולה. הילדים אוספים צעצועים ואומרים ״סליחה״ כשצריך על דעת עצמם. הם אומרים ״תודה״ כשהם מקבלים משהו, כמעט ולא מרביצים ומה שהכי חשוב לי הוא שיש להם תעוזה. על הבוקר ילדה אחת התקיפה אותי בתנועה של כוח על דמיוני שיוצא לה מהידיים ואמרה ״אש!״ ואני החזרתי לה בתנועת כוח על דמיוני ואמרתי ״נקניקיה!״ וזה תפס. תוך דקה אני הייתי מוקפת באיזה עשרה ילדים שניסו לקבור את הנעליים שלי תחת חתיכות לגו ענק בצבע צהוב וכשהסתובבתי הבנתי שגם הכובע של הסווטשירט שלי מלא בלגו ואני נאלצתי להילחם על חיי ו״לנקנק״ כל ילד שהתקרב אלי אחרת אני הופכת לניצב לגו ולא יהיה מי שינקה להם את השירותים. ככה נהיינו חברים. 

למעשה את החברות הראשונה שלי עשיתי בעשר הדקות הראשונות בגן. אחת הילדות שישבה בשולחן של הלגו הקטן שיחקה ככה שמלא לגו נפל לה על הרצפה. זה נראה לי משונה כי נפל הרבה יותר ממה שסביר. ואז הגיע הרגע. הגננת ראתה את זה וצעקה: 

״מה זה? מיד תסדרי את הלגו!״ 

הילדה אמרה: 

״לא!״ 

קמה מהשולחן והלכה לשחק בצד השני של הגן כאילו היא לא ראתה לגו בחיים שלה. אני קוראת את זה כמו ספר. הלגו הגיע לרצפה בשביל לקבל את הצעקה הזו. וזה כנראה כדי לקבל ריבונות על דרך העוינות, כי הגננת לא באמת יכולה להכריח אותה. היא יכולה לצעוק ולאיים ולשלול הטבות אבל אם הילדה לא רוצה להרים לגו היא לא תרים לגו ושיתפוצץ העולם. כנראה העולם של הילדה קצת לא יציב אז צריך לחפש דרכים להרגיש שליטה כלשהי. אבל את הלגו צריך לאסוף. אני עשיתי סיבוב בגן וחיפשתי ״פרופס״ עזר. מצאתי דפים ומכסה של קופסאת פלסטיק, ניגשתי לילדה הסוררת ששיחקה בבובות עם ילדים אחרים שאף אחד מהם עוד לא הבין מי אני ומה אני עושה בגן, שמתי את הדפים בחבטה חזקה על השולחן מולם ואמרתי: 

״אתם יודעים מה הדרך הכי מהירה לסדר לגו?״ 

הילדה כבר הבינה שבאו לתפוס אותה וכמעט התחילה להתרחק אבל אני לא מוותרת בקלות, הוצאתי כמה לגואים גדולים מהקופסא ליד, שפכתי על השולחן ואמרתי להם: 

״אתם בטח לוקחים אותם ככה…  אחד אחד.״ 

והדגמתי אחד אחד. 

״אחד אחד אחד אחד…״ 

וממש ממש לאט. הילדים התחילו להתעניין ואני המשכתי: 

״אחד אחד אחד ואחד ואז… עוד אחד ואז עוד אחד ועוד אחד… איך אתם לא משתגעים? זה ממש ממש לא יעיל!״ 

שפכתי עוד כמה לגו ואמרתי בזמן שהם כבר צוחקים מכל האחדים שאני יכולה להגיד ברצף בלי לקחת נשימה:

״ככה אני אוספת לגו.״ 

וגרפתי את כל הלגו על הנייר עם המכסה של הקופסא והעברתי אותם עם הנייר למקום שלהם. הילדה הסוררות הבינה את הפוטנציאל ואמרה שהיא רוצה גם. נתתי לה ואז אמרתי שיש מלא לגו מתחת לשולחן בצד השני של הגן שצריך לגרוף. הילדים הסתכלו בשקיקה לכיוון השולחן של הלגו אבל אז הגננת כמעט הרסה לי את המומנטום וצעקה:

״מה זה? מי אמר שמותר להוציא את הלגו הגדול?״ 

אני הצבתי עובדה ואמרתי בקול גדול: 

״אנחנו גורפים את זה.״ 

משפט מספיק סתום כדי שאי אפשר יהיה להתווכח. הרגשתי שאני מאבדת את הקליינטים שלי והסתכלתי על הרצפה ואמרתי בקול מודאג: 

״מה, יכול להיות שילדים אחרים כבר סידרו את כל הלגו?״ 

לא ראיתי טוב אז השתטחתי על הרצפה כדי לראות את הרצפה בצד השני של הגן ואיתי גם שאר הילדים וראינו שעוד יש שם לגו. רצנו מהר כדי להספיק והילדה הסוררת עם הניירות והמכסה גרפה את כל הלגו לתוך הקופסא. אחרי זה אני והילדה לא נכנסנו לשום עימות. אחרי זה פשוט הייתי צריכה להגיד לה מה אני רוצה בקול רגוע והיא פשוט הייתה עושה. צריך לדעת עם מי להתיידד בשביל לנצח במלחמות. 

נשאלת כמובן השאלה למה זה טוב? הרי אי אפשר לעשות הפקה שלמה כל פעם שילד צריך לאסוף. אבל יש לי ניסיון ואני יודעת שאת ההפקה צריך לעשות רק פעם או פעמיים אחרי זה הילד פשוט מבין שאני עקשנית יותר ממנו וכך או כך את הלגו הוא ימצא את עצמו מסדר אז אנחנו חוסכים בהצגות. אבל זו פריבילגיה של סייעת. אם הייתי גננת על 30 ילדים לא היה לי רגע לעשות כאלו קסמים ותכלס סביר להניח שהייתי צורחת ומענישה. 

לפעמים אני תוהה אם יש עוד איזו דרך. משהו שעובד על קבוצה גדולה אבל עדיין משאיר אותי עם האופי שלי. אולי יום אחד אני אנסה. ככה לפני הפנסיה. אבל כנראה עוד לא. בינתיים אני יותר מידי נהנית לשחק מלחמות כוחות על ולזחול על הרצפה כשילדים זוחלים אחרי כמו אחרי גשש ביער. 

הבעיה עם בתי קפה שכונתיים בתל אביב זה שהם סוגרים מוקדם. כבר קיפלו שולחנות וגם אני מתקפלת כדאי לא להיות לקוח סורר סתם בשביל להפגין ריבונות.

ירד קצת גשם. ראו את זה מהגן והילדים התלהבו. בבוקר השמיים היו נקיים מעננים ואני ניסיתי להסביר לילדים שעננים באים בעוד צבעים חוץ מלבן אבל הם היו סקפטיים. הם בני שלוש. זה אומר שהחורף הקודם הם היו סוג של חצי בהכרה ובכלל לא בטוח שידעו להגיד את כל סוגי הצבעים שיש. והשנה היו בערך שלושה ימים גשומים ויתכן והם בכלל לא זוכרים אותם. אז מבחינתם עננים זה בלבן. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. עכשיו הם רואים שהעננים בצבע אפור למרות שבמרכז תל אביב ליד שוק בצלאל אין כזה המון שמיים לוודא איזה צבע הענן. הבנייה צפופה מידי. כבר מתחיל להחשיך ומותר לשבת פה עם מחשב רק בחוץ. בקיצור בחירה גרועה בצורה יוצאת מן הכלל. אבל משרת מטרה כלשהי… כנראה. רציתי לשבת פה מלא זמן ועכשיו אני רואה כמה זה לא נחמד בכלל כשזה לא ספונטני. הילדים בגן היום היו דוברי צרפתית חובשי כיפה. מרתק. יש להם תפילה בבוקר והם שמים ״חזן״ תורן לעמוד עם הגב לכולם להתנדנד ולמלמל מילים שהילד לא ממש זוכר. לפחות ככה בר מצווה לא יהיה טראומה. אני פעם ראשונה בחיי שמתי לילד כיפה. 

ביליתי את היום בסביבת ילדים של עובדי אלילים. יש להם חפצים קדושים ומילים קדושות והגננת אמרה את ברכת המזון לפני כל ארוחה. רק מה משונה, בשאר הגנים, יש שיר קטן שהילדים שרים לפני האוכל, סוג של ברכת המזון אלטרנטיבית שאותה שרים בקפדנות ואסור לאכול לפני זה וכל הילדים שרים יחד בהתלהבות וכוונה. ובגן שבו שרו את ברכת המזון ״האמיתית״, הגננת מילמלה את זה מתחת לאף של עצמה בדרך אגב כשהילדים כבר אוכלים תוך כדי ולא ממש שמים לב שהיא בכלל אומרת משהו. יש להם סוג של מקדש קטן ליד המטבח. זה מעמד ל״חזן״ ומשהו שמדמה את הוילון שמסתיר את ספר התורה בבית הכנסת. זה הרגיש בדיוק כמו שמרגיש לי להיכנס לבית של מישהו ולגלות מלא איקונות של קדושים נוצרים עם ההילה שלהם מסביב לראש וצלב תלוי מעל המיטה. אני נכנסתי לבית של עבודה זרה. קצת כמו אישה מוכה שרק כשמרביצים לה היא מרגישה נאהבת. כאילו אלוהים לא יכול לאהוב אותך אם לא תקפיד על האורך של הציציות. 

הגננת הייתה דתייה גם כן. ובאופן משעשע היתה דומה לי בצורת החינוך ברמה נדירה. היא לא מרימה את הקול ומסבירה הכל בצורה רגועה ומכבדת. ממש ראיתי אותה חוזרת על עצמה שוב ושוב באותו הטון כדי להשיג את מה שהיא רוצה כי היא גם קלטה שכל מה שילד צריך זה מבוגר שיתעקש מולו. הגננת בגן ממול צועקת והילדים שלה הולכים מכות כל היום. כל כמה זמן כשהיא כבר מגיעה לקצה גבול העליון שלה וזה כבר לא עוזר לה, היא שולחת ילדים לגן השני לעונש. זה מצחיק כי הילדים ממש נהנים פה. רגוע ונחמד והם משתתפים בחוגים ומציירים ומדביקים והגננת מדברת עליהם כמו על בני אדם. אז איזה תמריץ יש להם לא לקבל את ה״עונש״ הזה. 

מצחיק איך שאף אחד במדינה הזו לא הצליח לעלות על הקונספט של: 

״בואו נבדוק מה עובד הכי טוב ונלמד את כולם לעשות ככה.״

זה יותר מידי אירופאי מתייפייף. לא, פה אנחנו לא עושים קיצורי דרך. בישראל כל אחד צריך לחצוב בהר את השביל שלו בעצמו וזה לא משנה שכולנו הולכים לאותו הכיוון. אז יש בחברה מאות נשות צוות שכל אחת מהן עושה מה בראש שלה בהתאם לאיך שגידלו אותה ומה שהיא הצליחה להבין במהלך חייה. לפעמים זה מרתק ומעורר השראה ולפעמים בא לי לשאול את הגננת למה נראה לה הגיוני לתרום כל כך הרבה למידת הסבל בעולם. כאילו, מה, אין מספיק? וזה לא מתוך חוסר רצון טוב. יש לה לב זהב ומלא רצון ונכונות, פשוט יש גבול לכמה בנאדם מסוגל להמציא שיטת חינוך כלשהי אם אין לו בכלל אופי של ממציא. זה לא דבר של מה בכך להבין את כל הניואנסים של המוח האנושי ומה גם שכל יומיים יש מחקר חדש שמבהיר שיש הסבר אפילו יותר מוצלח ללמה אנשים הם כמו שהם וזה יכול לחלוטין לשנות את הדרך שבה כדאי לדבר אל הילד. אבל אישה בת 50 שעוד מגדלת את שארית הילדים שלה או הנכדים שלה וזו ״משרת אם״ בשבילה וכשהיא מגיעה הביתה היא ממשיכה את העבודה בבישולים וניקיונות, לא תתחיל לחפש בשניית הפנאי שיש לה, מחקרים ברשת שמסבירים למשל מה היא ״הפרעת הימנעות פתולוגית מדרישה״. היא פשוט תצעק יותר חזק על הילד שאומר לה שאין לו ידיים כשהיא מבקשת שיסדר. כי סה״כ זה עובד. הרי ילד מבוהל בסופו של דבר מסדר. או מתפרע. ואם מתפרע אז מעבירים ל״עונש״ לגן של גננת שלא חושבת שלצעוק זה הפתרון. ושתי הגננות לא יודעות מה הן עושות טוב ומה לא טוב. הן פשוט מאלתרות בהתאם לרקע והיכולת שלהן. 

את הבוקר בכלל התחלנו עם חוסר כוח אדם. הסייעת של הגננת הצעקנית לא הגיעה הבוקר והגננת השקטה הלכה לעזור לה ואני מצאתי את עצמי לבד בגן של ילדים צרפתיים דתיים שלא יודעים בכלל איך קוראים לי. הכי חשוב זה ישר להגיד להם איזה משהו בקול חזק אבל לא דרישה שתעורר בהם התנגדות אלא סתם איזה משהו אינפורמטיבי כדי שיבינו שיש לי ערך וכדאי להקשיב לי. למשל: 

״את הפירות בסלסלה אנחנו נאכל אחר הצהריים בחצר.״

ואז הם רגועים. אני מבוגר שיודע משהו על העתיד. אפשר לשחק בשקט. 

אוף. בא לי קרואסון חמאה וקפה חם. בא לי הביתה לארומה ״מול זיכרון״. 

כמובן שהדבר הראשון שהגננת שאלה אותי על הבוקר זה ״את ישראלית?״ אני חנקתי את התסכול שלי וגמגמתי משהו בסגנון: 

״תלוי איך מגדירים ישראלי.״ 

והיא דייקה את השאלה. 

״את לא נולדת פה נכון?״ 

והיא בנאדם ממש נחמד. אפילו לא מבינה למה השאלה שלה מטרידה. זו מדינת מהגרים. רוב האזרחים שחיו בישראל מאז שהוקמה, לא נולדו פה. אז הם ישראלים? היא אמרה שיש לי מבטא. אני כבר לא יודעת איפה לקבור את עצמי. כן. יש לי מבטא. השפה העיקרית שאני שומעת זה אנגלית של יוטיוב והעברית שאני שומעת היא עברית של ילדים בני שלוש. אז יש לי מבטא. זה לא בגלל שנולדתי בארץ אחרת. וכבר אין לי כוח. אין לזה משמעות באמת. אין לי על מה להילחם באמת. רק למה כל כך עצוב לי לבלות את היום עם עובדי עלילים חמודים עם מבטא צרפתי. שאגב, כולם נולדו בארץ רק ההורים שלהם לא טורחים לדבר איתם עברית. מה הגבול של הזרות שאני מסוגלת להכיל לפני שאשבר? 

נשברתי. אני הולכת לקנות בייקון בטיב טעם.

הרכזת ממש אוהבת אותי. היא מהטיפוסים שצריכים אישרור לעצמם ואני מהטיפוסים שלא מנכיחים את עצמם אז היא מבסוטה ממני. היא התלוננה שאני בוגדת. כאילו בצחוק אבל ברור שהיא אשכרה נעלבת מזה שאני עובדת בגנים שהם לא תחתיה. אז מה כבר יכולתי לומר… 

״אני לא בוגדת. אני שרמוטה!״ 

היא צחקה. אני לא. רק נתתי חצי חיוך כי בתאכלס אפילו זה לא ממש מעניין אותי. אין לי רצון שהיא תעלב אבל גם אין רצון שתיקשר וכנראה שצריך לעשות מאמצים עדינים כדי שתתאהב בי טיפה פחות. הכל משחק שחמט. מנצח מי שאדיש. פעם זה היה לגמרי כובל אותי. מישהו שנותן לי את התחושה שאני בעלת ערך רב. זה קבל אותי להרבה קשרים. עכשיו אני לא יודעת אם אני סוף סוף מבינה שאני בעלת ערך ולא רק למישהו מסויים אלא באופן כללי או שפשוט אין אף אחד מספיק בעל ערך מבחינתי שהערכה שלו תהיה בעלת משמעות. 

הרכזת חביבה למדי. ויש לנו הרבה שיחות בעלות תוכן פילוסופי בניגוד לגננות אחרות שאיתן השיחות הן בעיקר רכילות ותלונות. אבל היא לא מחדשת לי חצי דבר. רק עוד בנאדם. ובני אדם הם מאוד מעניינים בקטע אנתרופולוגי אבל אין אצלה מידע חדש באמת. רק קצת נחת של להיות בסביבה עם אדם מודע וחושב. היא האדם היחיד בחברה שנראה שנהנה כשאני מעלה סוגיה לדיון. ולא סתם זורקת הערות חסרות המשכיות. היום היא סיפרה לי שהבת שלה בת ה 17 מבקשת ממנה רשות לחזור מאוחר הביתה. אני צחקתי ואמרתי שאני בגיל 15 כבר תפסתי טרמפים לתל אביב בלילה. ודיברנו על ההבדלים בין הדורות וההבדלים באישיות ואיך הילד גדל אחר כך. לא משהו עמוק במיוחד כי בכל זאת אני הייתי עסוקה בלטאטא את הרצפה והיא ניסתה להרגיע ילד בוכה, אבל כמה משפטים שנאמרו גרמו לי להעריך את שיטת ההורות שלה ולבסס את התפיסה שלי שכל אחד שונה ובעל צרכים משלו. אבל עדיין אין ממש חידוש. 

כשהייתי מדברת שעות ברצף עם החברות שלי בתיכון על מה הוא טוב ורע, איך בנוי היקום ומה היא משמעות החיים, חשבתי שאני ממש צריכה את הדיבורים האלו כדי להתקדם. היום אני מבינה שבעיקר חשבתי בקול רם והנוכחות של הצד השני היתה סמלית. מצד שני המורים בחיי היו אמיתיים. המידע שהיה להם עיצב אותי. האם לי יש מידע כזה? אולי יש אנשים שלמדו ממני כמו שאני למדתי מהמורים שלי ואני אפילו לא מודעת לזה. הרי המורה שלי לגאוגרפיה לא יודע שאני עדיין מצטטת אותו אחרי 25 שנה. מה התגמול בפועל? תשומת הלב באותו הרגע? כמו תשומת לב של קהל? ברור לי שבזקנתי אהיה מורה. פשוט כי מבחינתי זה מה שכל אדם אמור לעשות בזיקנה. זה התפקיד. אבל אולי כשאהיה זקנה כל מה שאני יודעת כבר אשכח או אאבד עניין. מה אם אגיע לזיקנה ואחשוב שאולי פעם היה מעניין אותי לדבר על פילוסופיה אבל עכשיו למי איכפת. 

למעשה… אולי זה כבר קרה. אולי פשוט אני חייה את החיים שלי הפוך. כבר הייתי זקנה. כבר לימדתי והשקעתי ונתתי מעצמי ועכשיו הגיע הזמן שלי לקבל ולשגשג. אולי אמות בזיקנה בשיא העשייה שלי. זה יהיה מצחיק. בינתיים היה לי יום סבבה לגמרי פשוט מעייף. לא זוכרת שככה הייתי עייפה בקייטנות הקודמות. מצד שני זו הקייטנה הראשונה שאותה אני עושה בלי קפה. רק ירקות טונה ותה עם גלוקוז. מצד שלישי לא היו לי נפילות אנרגיה ומצב הרוח היה יציב כל היום. זה די מוערך. 

אני רוצה מורים חדשים. ואני רוצה אנשים ללמוד איתם. אנשים רציניים מלאי תשוקה אבל כאלו שלא עולים עלי במאה מידות וגורמים לי להרגיש כישלון. משהו במידה שלי שיקדם אותי הלאה. אולי ילדים ילמדו אותי? אולי אתחיל ללמד בבית ספר ואז סוף סוף אקבל מידע חדש. לילדים תמיד יש מידע חדש. רק חבל שהקול שלי הולך אחרי 5 משפטים. ועכשיו גם נגמר לי החשמל בטלפון. רק שעדיין אין לי כוח לקום ועוד מוקדם לקחת את הרכבת חזרה לבנימינה כי כל עם ישראל בדרכים עכשיו. 

הבוקר לא ספגתי את האנרגיה של הנוסעים. כנראה שזה עוד לא הצטבר. או שאולי אני פיתחתי חסינות? תל אביב עדיין לא נראית לי כמו פעם. משהו חסר. דהוי. לא מלהיב. אני הייתי רוצה לשגר את עצמי לדירה החמודה שלי עם הריח אורנים והנוף של העמק מהמרפסת. תיכף לא יהיה. אבל נראה לי זה בסדר. אני חושבת שזה אצלי בפנים. כמו שהאורות היפים ששמו בקניון של איכילוב לחנוכה משמחים אותי אז יש עוד המון דברים יפים ונעימים בעולם. האמנות היא בתוך המתבונן. 

תיאורטית אני יכולה לעבוד ככה שבועיים מתוך חודש, לעשות 4000 ש״ח ואז שבועיים לשבת בבית. רק בתנאי שאני לא משלמת על מחייה העולם היה יכול להיות מאוד נעים אם לא היה צריך לשלם על מחייה. הרי פעם לא היינו צריכים. פעם היה אפשר לעשות מחסה מאבנים ועלים וללכת לישון בשקט. לעבוד רק כשרעבים ושאר הזמן לרדוף אחרי בחורות ולבהות בשמיים. עכשיו בשביל הזכות לשים אבנים בערימה צריך להשקיע מאות אלפי שקלים בשטח ואז עוד איזה עשרים אלף על אישורי בנייה ולשים את האבנים בצורה שהשלטון המרכזי מרשה לשים אותן אחרת קנס. וכל זאת למען הזכות להרגיש ביטחון. 

הרי זו העסקה. אנחנו נותנים לשלטון המרכזי לצמצם לנו את החופש ולגבות מאיתנו תשלום והוא בתמורה מספק ביטחון. אבל אם אין ביטחון? אם אנשים תוקפים אחד את השני ברחוב והשלטון לא מסוגל או מעוניין להגן עלינו, אז מה הרווח? למה אני צריכה לשלם לו ולתת לו להכתיב לי את חוקי המשחק אם אני לא מקבלת בתמורה כלום? סתם כי אנשים שכחו שתאורתית הם בכלל לא צריכים אותו? אני לא שכחתי. אני יודעת לשים את הראש על החול במדבר ולהירדם כשווה בין שווים. כי העקרב לא מתעניין בי יותר מאשר ביעל שמטיילת על הגבעה. והיעלים לא מתים במסות מעקיצות עקרב. רק טיפה קר. אבל בשביל זה אני יכולה לעבוד קצת ולקנות שק״ש למינוס 20. ועוד קצת בשביל בקבוק שמן זית וכרוב ואולי קצת טונה ועדשים. זה לא עולה אלפי שקלים ולא מחייב משרה מלאה. 

אגב, העניין הזה עם הגבות גאוני. אין גבול לכמה נדיבות וחיוכים אני זוכה להם במהלך היום. פשוט כאילו שמתי לעצמי שלט מעל הראש שאומר: 

״אני אדם טוב ושווה להיות נחמד עלי. באמת״ 

ואף אחד לא אמר לי מילה. אפילו הרכזת שלא חוסכת בכנות. כנראה שאנשים פשוט לא שמים לב. כמו שבתיכון התחילו להגיד עלי שהשתנתי, ״נפתחתי״ וממש נהייתי ״מלאת אור״… וחברה טובה שלי עם שכל ויושר, אמרה להם בלי להתבלבל: 

״כן. היא מוארת כי היא צבעה את השיער לבלונד.״

ואנשים לא מבינים למה הם אוהבים מישהו. אני יודעת. אני יודעת שאת האמא הנמוכה עם היציבה השפופה והשיער המחומצן בזול אני פחות אוהבת ואת הויקינג הבלונדי שכמעט פוגע עם הראש במשקוף של דלת הכניסה אני מחבבת ביותר. ככה אני. שטחית. וזה בכלל לפני שהבנתי שהמחומצנת היא זו שרוצה שינגבו לבן שלה את התחת והויקינג אוסף את הילדה שחצי מהיום היתה עסוקה בלחבק אותי. ככה זה. כנראה פשוט תחושה. אגב לי אין העדפה. הילדה שנתלתה עלי בחיבוקים והילד שחירבן על עצמו בשביל תשומת לב, מבחינתי רצויים באותה המידה. כל עוד הם לא משעממים אני בסדר איתם. וגם השטחיות שלי היא שטחית. אחרי שתי מילים עם ההורים אני עלולה להחליף לחלוטין את העדפה שלי. יש מצב שהשקפת העולם של האמא הגועלית דווקא תהיה לי יותר מרתקת ואילו הויקינג יהיה לי תפל וסטנדרטי. אבל לעולם לא נדע כי אין לי כוח לתקשר עם אף אחד מהם. העיקר אני עשיתי את שלי. גרמתי לילדים לקפוץ לתוך השטיח כאילו זה למים ולזחול לרצפה כאילו זה בריכה, להסתובב במקום ולהעמיד פנים שהם סביבון ולעשות תורות מי מדבר במיקרופון שהוא בעצם טוש וכל השאר חוזרים אחריו כדי שהוא ירגיש בעל השפעה. וכל זה בלי טיפה של מאמץ או תכנון. סתם היה לי רגע פנוי. זה היה בשביל הכיף שלי כדי שלי לא יהיה משעמם. באותה המידה נהנתי לנקות את המרק מהרצפה. העיקר שלא יהיה משעמם. 

עכשיו לסופר של איכילוב לקנות טונה ועגבניות למחר ואז לרכבת. מקווה שכבר התפנה לי מקום לשבת על הרצפה באחד הקרונות כי ברכבת של 16:58 אפילו זה אין.

הבחורים כבר ממש התחילו לצעוק אז עברתי מהשולחן העגול הגדול לדלפק של המחשבים, רק שיש מקום רק עם הגב לאולם וזה מצער. 

היום עדיין אביב. זה לא מסתיים. כבר אמצע דצמבר ובחוץ חם ושמשי. ואפילו יותר בוהק מאשר בקיץ כי האוויר נקי מפיח והשמש צורבת את העיניים. אני כל כך רוצה לטייל אבל לא מצליחה להביא את עצמי לצאת. באחד הבקרים ישבתי ליד החלון והבנתי שברגע שיש אור חזק אני נרתעת מלצאת. בבית יש לי וילונות ירוקים כהים מהתקרה עד הרצפה אז אני משחק איתם מחבואים מהשמש. כל כמה שעות מזיזה אותם ככה שהם יסתירו את הקרניים הישירות שנכנסות לתוך הדירה אבל פותחת את שאר הוילונות כדי שעדיין יהיה אור. אני ממש אוהבת אור ולא יכולה לחיות במקום בלי חלונות גדולים ושקופים אבל גם לא יכולה להתמודד עם אור ישיר. סוג של מלכוד. ופה החלון הענק של המרפסת פונה דרומה והחלון השני מערבה ויש המון אור ישיר. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי בסנט פטרבורג ואני ואמא שלי הלכנו לסרט ב-21:00. יצאנו מהקולנוע ב-23:00 ובחוץ היה מואר כאילו ארבע אחר הצהריים. נזכרתי כמה זה נעים שרוב היום הוא מואר אבל סוג של שקיעה. חצי בוקר זריחה וחצי ערב שקיעה ורק בצהריים יש שמש ואפילו היא לא ממש מעל הראש. תמיד נעים. למה אני מתעקשת? כמו בחורה שרודפת אחרי הבחור היחיד שעושה לה רע. 

ראיתי סרטונים על איך מורידים שלג מהגגות. במדינות בהן יש המון שלג, הוא נערם על הגגות בשכבה של כ-2 מטרים ובשביל להוריד אותו צריך לעלות לשם עם מכשירים מיוחדים או לנסר אותו עם חבל מיוחד כמו גבינה. ואז כשהוא משתחרר הוא נופל למטה בקוביות בגודל של אוטו ומעיף לשמים רסיסים של שלג והכל כמו משחק ילדים כי המסה המטורפת הזו שנופלת למטה פוגעת בעוד איזה מטר של שלג ששוכב על האדמה והכל למעשה רך ולא מזיק. נותן תחושה של ״ג׳ימבורי אלזה״ ענק. 

זהו. הבחורה שישבה מולי בדלפק המחשבים הלכה ואני התמקמתי לי במושב שלה… למעשה לא במושב שלה בדיוק. החלפתי כסאות. היא נראתה לי עצובה ולא רציתי לשבת על הכיסא שהיא ישבה עליו. 

סבתא שלי שמתה אהבה חורף יותר מקיץ. זה למרות שמבחינתה חורף זה לשבת בבית ולהשתעמם ובקיץ זה להיות בגינה ולגדל עגבניות בחצר ולקטוף פטריות ביער. עדיין היא אמרה שהחורף כל כך יפה בעיניה שהיא מעדיפה חורף. זה טוב איך שכל החיים שלה היא הייתה בנאדם קשה ביקורתי ולא נעים אבל בשנים האחרונות של החיים שלה היא הצליחה להתרכך מספיק כדי שמה שאזכור ממנה זה את מה שהיא אהבה ולא את מה שהיא התלוננה עליו. 

אני במסע היפרדות. יש מישהי שרוצה לחתום על הדירה שלי וכל דבר שאני מרימה בבית שלי אני ישר חושבת שאצטרך לזרוק. אני משתדלת לאחסן הפעם כמה שפחות. אתמול סוף סוף אחרי שנה שלמה הבנתי שלפתח של המיזוג המרכזי יש ריח של טחב וזה עושה לי כאב ראש. זה מה שעשה לי את כאבי הראש ולא סוכר ולא כלום. ביליתי כמה ימים שלמים בבית וכבר התרגלתי שבאמצע היום אני לוקחת כדור נגד כאבים ואתמול פתאום ממש הרגיש לי שאני חייבת לברוח החוצה אבל כבר היה מאוחר בשביל לטייל ומוקדם מידי בשביל לצאת לריצה וכבר היה לי כאב ראש ואי אפשר לרוץ עם כאב ראש ואפילו הכדור שלקחתי שעה לפני זה לא מספיק עזר. אז יצאתי למרפסת ומיד הרגשתי טוב יותר. וזה לא שהבית לא מאוורר. יש לי חלון גדול ואת הדלת למרפסת ושניהם פתוחים כל היום וכל הערב ורק בלילה אני טיפה סוגרת את הדלת כדי שלא תנשוב עלי רוח חזקה בשינה. ישבתי בחוץ והכאב עבר. חזרתי פנימה והוא התחיל שוב. 

לקחתי שקית של איקאה, עליתי על כיסא הבר שלי ודחפתי את השקית לתוך פתח האוורור ככה שהיא מכסה את כולו. התיישבתי על המזרונים שלי ואין כאב ראש. פשוט ככה. וזה לא שיש ריח של משהו משם אבל כל פעם שהייתי עוברת מתחת לפתח הייתי מרגישה לחץ קל ולא הייתי מבינה למה זה. חשבתי שזה בגלל שזה המסדרון והוא צר ולא מתאוורר מספיק אבל לא. עכשיו שהפתח סגור אין יותר תחושת מועקה במסדרון ואפילו כשאני יוצאת מהבית ונכנסת חזרה לדירה ההרגשה טובה יותר. לפני זה הכניסה היתה לא כל כך נעימה. מצחיק שלא הבנתי את זה לפני כן. טוב… יש לי עוד שלושה שבועות בדירה אז לפחות הם יהיו בלי כאבים. 

בדלפק עומדת בחורה דקיקה עם פנים עדינות בסווטשרט עובר סייז תכלת מכנסיים שחורות מחויטות, נעלי עקב דק וכיסוי שחור שעוטף לה את כל הראש, הצוואר ושארית הבד הרך נופלת על הכתף. יש לה לק בורדו וטבעות זהב על האצבעות. יש לה קול נמוך חזק ויציב ותנועות הגוף שלה מלאות כוונה והליכה קפיצית. בית קפה מלא אנשים ופתאום בנאדם אחד עם נוכחות. מעניין מה נותן למישהו את הנוכחות הזו. אולי תשומת הלב של האלים לא ניתנת לכל האנשים שווה. אולי יש אנשים או רגעים שמקבלים יותר תשומת לב. אולי זה כמו להיות השחקן הראשי בסרט. שאר האנשים הם קצת תפאורה ואפילו לא ממש מבינים את זה. פשוט חיים על אוטומט ואז יש את האחד הזה שמניע את העלילה שצריך להיות יותר ערני ונוכח מהשאר. האלים מחליטים לאן הם רוצים שהעלילה תתקדם ואז מעירים את הדמות הרלוונטית ונותנים לה יותר צבע כדי שיהיה לה קל להזיז עניינים. 

אני חושבת שהתחלתי להתמקם פה בדלפק ולהנות. הבוקר אפילו לא רציתי לצאת לארומה לכתוב, רציתי להישאר בבית ולצייר. יוצא לי לא רע. מי היה מאמין. אני מעתיקה ציור של מונה עם חתן וכלה שרוקדים ולמרות שזרקתי זין על הקפלים של השמלה הלבנה, הם יצאו סבירים למדי. יש לי חשק עכשיו לצייר את הציור של הזונה עם החתול השחור. סוף סוף הצלחתי להבין איך עובדים עם צבעי השמן בזמן שהם עוד לא יבשים עד הסוף. זה ממש כיף. אני מתחילה לשחק עם הצבעים ולהוסיף גוונים תוך כדי ולשנות ולהתאים וזה מרגיש פתאום פחות לצייר ויותר לפסל בחימר. תמיד אפשר להוריד את מה ששמתי או להוסיף את מה שהורדתי. כמו לסדר קוביות באין סוף דרכים, הכל פתוח. בא לי לשבת ולצייר בנחת לאיזו שנה. אני חושבת שסוף סוף הצלחתי להפנות כלפי עצמי את האנרגיות שאני בדרך כלל משקיעה בלפתח יכולות של אחרים. אולי הצלחתי לעשות סוג של הזרה לעצמי כדי שזה יתאפשר. רוב החיים שלי חשבתי שאני רוצה ללמד אנשים. אני חווה את הריגוש שלהם מהגילוי של יכולות וזה מדרבן אותי להשקיע בהם. ואתמול כשחשבתי ללמד פתאום הרגשתי שאין צורך יותר. אני יכולה להתרגש מהלמידה של עצמי. 

מחרתיים אני נוסעת לתל אביב לעבוד בקייטנה ובערב לחברים לחגוג יומולדת למיונז. מסתבר שהמציאו אותו לפני איזה מאתיים שנה, רק שיש ויכוח בין הצרפתים לספרדים מי היה הממציא. זה נקרא ניכוס תרבותי? הצרפתים ממציאים מיונז והרוסים הופכים אותו למאכל לאומי? בכל מקרה אמרתי שנעשה סלט תפו״א ואביא בלונים ונרות כדי לחגוג כמו שצריך. אז אוכל קצת תפו״א. מקווה שזה לא יהרוס לי כלום. אני עדיין מנסה למצוא את האיזון הנכון בין מה שאני חושבת שבריא בשבילי לבין איך ששאר העולם מתנהל. אז אני אוכלת בעיקר סלט ודגים וגלוקוז ומדי פעם קרואסון עם חמאה שוקולד וקפה שחור. אז בשלישי זה יהיה תפו״א וכמה סיגריות. נחייה עם זה. אי אפשר למגן את עצמי מסכנות תזונתיות בלי לחיות על אי בודד. 

יש בעולם נשים שמשמינות מוזר. יש לבחורה פה פרצוף שמנמן, ציצי ענק ובטן גדולה שתומכת בו, בצדדים היא עגולה באגן ואז היא מסתובבת וכל המאחורה שלה, קו ישר. אין תחת. אין אפילו קימור קל בגב. איך היא לא נופלת על הפרצוף? לי זה הפוך. הכל ישר לתחת. אם אני משמינה אני פשוט נראית כמו ברווז. אפילו התחלתי איזו תקופה ללכת עם התיק גב שלי מקדימה כמו תיירים פרנואידים כדי לאזן את היציבה. 

אני חושבת כל הזמן על איך אצליח לצייר כשלא יהיה לי בית. חושבת על לצייר בצבעי פנדה שהכי דומים לצבעי שמן או אולי להשיג מזוודה דקה ולשים שם את הציורים בזמן שהם מתייבשים. ואז אני עושה לי אוכל וחושבת כמה זה יהיה לא נוח כשלא יהיה לי מטבח ומה אני יכולה לאכול בעיר שיהיה גם בריא וגם זול. והכל נראה לי ממש מסובך. ואז אני חושבת שאין לי דרך סבירה לפרנס את עצמי ועל זה שעכשיו חורף ואי אפשר לישון בחוץ ובשביל להתחיל להרוויח כסף נייד אני אאלץ סוף סוף להתמודד עם הבירוקרטיה של לפתוח עסק ולהתחיל לחיות עם האצבע על הדופק של כל החשבוניות/קבלות/תלושים/ דוחות. זה עושה לי חררה. 

כמעט שלחתי קורות חיים למשרת שימור ארכיאולוגי. זה נראה לי מושלם בשבילי. עבודה רגועה בשכר סבבה ביותר בשיפוץ עדין ואמנותי. פשוט חלום. רק מה, זה לא מזיז אותי מטר לאיפה שאני רוצה להיות. ומה שאני רוצה זה להצליח לפרנס את עצמי מיצירה. אין לי מושג איך אבל אם אקדיש את הכוחות שלי לארכיאולוגיה אני גם לא אדע. כמובן שאלמד דברים חשובים. אשיג מקצוע ובטח אעשה רישיון נהיגה ואגור באיזו יחידת נופש מעוצבת עם ג׳קוזי וחצר בצפון באיזה ישוב קטנטן ופסטורלי. וזה ירגיש בדיוק כמו שהרגיש לעבוד בשיקום בטון. הכל יפה ונוח ויציב ומתגמל, ואין עתיד. אם היתה לי משפחה אז זה היה הגיוני כי מי שיש לו משפחה חושב שהם העתיד. ואז כשהילדים גדלים מגלה שטעה. אני יודעת שזה לא יספק. אני יודעת שאם אחליט להתמסד זה רק ירעיל את הבאר וידחה את התיקון לתקופה שבה זה יהיה יותר קשה. 

אני רוצה עגיל בשפה. כאילו אני בת טיפשעשרה. אולי יש לי משבר גיל ה-40. תמיד רציתי וזה תמיד נראה לא קשור. עכשיו ששום דבר לא קשור אז אין מניעה. עוד דבר מעניין שגיליתי זה שכשאני מרתיחה חלב הוא לא עושה לי תגובה אלרגית. מצחיק. כל הזמן הזה לעגתי למי שמזמין הפוך רותח והנה אני רואה בעתיד שלי שאני אצטרף אליהם. למרות שבתל אביב קפה כבר עולה כמו ארוחה שלמה אז לא יודעת איך בכלל אחייה שם. אבל התחושה שלי אומרת לי שכשהמצב נהיה חמור והעולם נכנס לתקופת מצוקה יש שתי אופציות. או להתרחק מהמרכז עד לקצה הקיצון ולחיות באמצע שומקום עד יעבור זעם או להצמד כמו תינוק לציצי למי שמרוויח את הכסף כדי לגלוש איתו על הגל. נראה שאני בוחרת באפשרות השנייה. 

אני מתכננת לגור בתל אביב ולא סתם בתל אביב אלא באזור הכי יקר בתל אביב. לא ברור עדיין איך. אבל זו התוכנית. פשוט כי הבנתי שיש לי מחלה חשוכת מרפא. אני תלויה בבני אדם. בלעדיהם אין לי מוזה. אז אם אחיה בחור תחת לא ארגיש שעובר לי הזמן. זה קצת סותר את המטרה של חיים. אז עדיף לי לחיות על אש גבוהה אפילו אם זה יותר מסוכן. מיתון מלחמה ובצורת ואני חושבת שזה הזמן המושלם לנסות להיות עשירה כקורח. יש ביד 2 מודעה לדירה עם סלון בגובה 6 מטר בבניין בנווה צדק שיש לו חדר כושר ובריכה. נראה לי מצויין. אוכל לתלות שם טיסו ולהתעופף לי מול הנוף של הים בגובה 12 קומות. זה 15 אלף בחודש. זה אומר שאני צריכה להשלים עם זה שאני משלמת כמה אלפי שקלים מס הכנסה. אני צריכה לזכור למצוא דירה בלי ריהוט כדי שאוכל לשים בסלון טרמפולינה וערסל בחדר שינה. ומרפסת שבה אגדל עגבניות ואשן בקיץ. בקומה 12 אין יתושים. 

את הציורים שלי אני מציירת בלי לחץ. אני נהנית. למרות שלגרום לעצמי להתחיל מרגיש כמו לתלוש ציפורן. משהו ב״צריך לשבת לצייר״ גורם לי להתהלך בדירה בסיבובים ורק לחפש מה עוד אפשר לאכול או לנקות כדי להימנע מהכאב. זה רק הלהתחיל. בשנייה שאני מסדרת את הכן ציור ומתיישבת עם השפורפרות והמכחולים על השולחן כבר נהיה לי כיף והכל טוב. אבל עד אז… וואו זה סבל. אז אני מרמה. אני אומרת לעצמי שאני לא באמת אצייר. אני רק אסדר את הכן ואסתכל על הציור ואז אחזיר למקום. אני רק אוציא את השפורפרות כדי לראות אם חסר לי צבע. אני רק אפתח את האריזה של המכחולים החדשים כי זה כיף לפתוח אריזות חדשות. המכחולים ממש יפים. ונוחים ואני רק אבדוק אם אני יכולה לשים את הנקודה הקטנה עם המכחול הדק ביותר במקום בו לפני זה לא הצלחתי לדייק. וככה אני מוצאת את עצמי נשאבת לתוך העולם המקביל של הציור ומתעוררת ממנו אחרי שלוש שעות, מסתכלת על הציור שלי ופאק! זה יצא טוב! הבעת הפנים שלה מדוייקת ואפילו הורוד של הלחיים נראה אמין ומי היה מאמין שאני, אני בכבודי ובעצמי אצליח לצייר אוזן! שנראת כמו אוזן! 

אני חושבת שזה מה שקנה את הבחורה שהחליטה לחתום על הדירה. היא ראתה את הציור שלי ואמרה שזה ממש יפה. לגמרי. אני מסכימה. בטח התת מודע שלה אמר לה שאם היא תגור בדירה של מישהי שמציירת כל כך יפה אז היא תוכל לעשות דברים יפים גם. זו הדרך הכי חביבה לשנות את העולם. 

אז אעזוב לי את חוף המבטחים שלי ואלך לתוך הסבך. אם אני מצליחה ליצור יופי במקומות בהם אני חייה למה שלא אתחיל ליצור יופי נייד? אני אעשה מעצמי את מה שעשיתי לדירה. כשעברתי לשם הדירה נראתה כמו חדר בבית מלון של זונות בתחנה המרכזית. הטיח התקלף, טחב בפינות וקירות בצבע צהוב דהוי עם וילונות בד בז׳ מלאי אבק מלפני 30 שנה. ושכבה עבה של לכלוך דביק על כל משטח כולל רצפה. עכשיו זה נראה כמו מפקדה של יצירתיות ויופי. הפרקט הנקי זוהר בחום אגוז באור שמש רך וקשת מרצדת על הקיר מבקבוקי הזכוכית שלי בזמן שעגבניות אדומות מבשילות על שולחן החלון הגבוה ליד הוילונות הירוקים שקשורים בשרוך לבן כשלג כמו הקירות, המלופף סביבם כמו סנדל רומי סביב קרסול. בפינה של החדר על שרפרף עץ קטן עומדת מראה ענקית עם מסגרת לבנה מעוטרת, בצד השני עומד כן ציור עם גרילנדה תלויה שבערב נותנת קונטרה לאור שמגיע מהמנורה שמונחת על הרצפה בדיוק באלכסון בצד השני של החדר. המנורה מעוצבת כמו פנס תאורה מקצועי של סט קולנוע (אחת הקניות אם לא ״ה״). באמצע החדר יש שולחן נמוך משיש שעליו יושב האיימק שלי (שאני צריכה למכור בפרוטה וחצי) ולידו מזרון מקופל בצורת כורסא שעליו שמיכה דמוי פרווה אפורה. וכשיושבים שם רואים גם את העגבניות והחלון עם השמיים בהם משייטות הציפורים ואת העננים וגם את הנוף של העמק מבעד לחלון דלת הזזה הענק למרפסת. במרפסת יש שולחן, שני כסאות, ערסל, עציץ של רוזמרין ומספיק מקום להתהלך בו אם צריך לשנות נקודת מבט להליכת תהליך החשיבה. אבל את כל היופי הזה רואה רק אני. ואם אני אעשה את עצמי בדמות הדירה שלי אוכל להראות את היופי הזה לאחרים. זה גם בטח יוצא יותר הגיוני תקציבית. מאז שעברתי לדירה הזו הוצאתי אלפי שקלים ושעות של עבודה על כל מה שהופך אותה למקום נפלא לחיות בו. ושום דבר מזה לא אוכל לקחת איתי. רק הוילונות עלו לי 600 ש״ח. והם לא יכולים להיות בשום מקום אחר. הם שייכים לדירה. ואם מי שתעבור לשם תחליף וילונות אז הדירה תהפוך למשהו אחר. יהיה לה גלגול הבא. זה גם בסדר כי זה יהיה בהשראת הגלגול הזה ואם לא הייתי שמה וילונות ירוקים אז אולי לא הייתה מתפתחת אצלי השראה למשהו טוב אפילו יותר. אם אשקיע את הכסף הזה והזמן הזה בלהפוך את עצמי למעוררת השראה זה יהיה ממש מדליק. רק צריך להימנע מהמלכודת של אובייקט מיני ויהיה בסדר. אני חושבת שפה הגיל שלי בא לטובתי. יכול להיות ממש מגניב אם אצליח ליצור יופי א-מיני חסר גיל. זו משימה ראויה יותר מלשמר עתיקות. 

ועכשיו אלך לי לקנות מטליות לרצפה כדי לדחוף לפתח האוורור כדי לעמעם את הרעש שהשקית איקאה עושה ברוח כי בלילה הצלחתי לישון רק כששמתי אטמי אוזניים.

למה כשאני מסתכלת עליה בא לי לבכות? כי היא מציירת עוולות? כי אמא שלה שבורה מהחיים והיתה רוצה חיים אחרים כי הדבר היחיד שהשיגה זה את ההצלחה של זויה? בשביל שמישהו ישגשג מישהו אחר צריך להקריב את עצמו? או שאולי היא משגשגת בגלל הכאב שאנשים מזהים בציורים שלה? האם היא היתה יכולה להצליח אם לא היה בציורים שלה סבל? האם אני הייתי אוהבת את הציורים שלה אם לא היה בהם סבל? כן. לפחות התשובה לזה אני יודעת. אני אוהבת את הציור שלה… או שאולי לא? מה שאני אוהבת אצלה זה את הנוסטלגיה שלי שמשתקפת בציורים שלה. זה לא גם סוג של כאב? האם יש ציורים של התרוממות רוח שיכולים באמת לתפוס קהל וכסף? או שזה פשוט כבר נקרא ״עיצוב״? כשזה פשוט יפה… 

אני בארומה מול זכרון ואין לי גבות. נחמד לי ככה וזה לא מפריע לי בכלל. רק צריך למרוט אותן כל כמה ימים וזה מתיש. אני שונאת טיפוח עצמי. זה גורם לי להרגיש נוירוטית. אתמול רציתי לעשות ניסוי עם קמח תירס ולראות אם אני מעכלת אז זה כי בכל זאת נראה לי משונה שאני לא אוכל דגנים בכלל ורק סוכר גולמי בתור פחמימה. קצת נהייה לי חבל על כל מיני ויטמינים שאולי אני מפספסת. לא מצאתי בחנות קמח תירס אז קניתי דוריטוס בלי טעם. היה סבבה. סיימתי את 70 גר׳ וישר לאחר מכן, באמצע היום נשכבתי על המזרון ולא יכלתי לזוז במשך שעתיים. ישנתי. אבל לא סתם. היה לא נוח בכלל לשכב באותה תנוחה שעתיים אבל לא היה לי כוח לזוז. פשוט לא היה לי כוח להתהפך. קמתי מפורקת ועשיתי סלט כדי קצת לדחוף את השטות הזו מתוך המערכות שלי החוצה. עדיין יש לי נפיחות במעיים. זה יעבור.

שלשום חגגתי. סוג של חגיגה נדירה שכזו. פתחתי את הקייס של הכינור, הוצאתי אותו והלבשתי עליו את התומך לכתף, מתחתי את הקשת ושמתי את הטלפון על הכיסא בר כדי שיראה לי את התווים הנכונים. הנחתי את הכינור על הכתף והתחלתי לנגן את התווים על המיתר הכי עבה. הייתי צריכה רק פעמיים לעבור בין האצבעות ראשונה עד רביעית בשביל להבין שהנה זה סוף סוף קרה. ומכיוון שזה קרה כבר אין מה לפחד מזה. יש לי דלקת ביד. הנחתי את הכינור על הרצפה, התיישבתי על המזרנים שלי ופרצתי בבכי אינטנסיבי למשך 10 דקות. סיימתי לבכות, קיפלתי את הכינור והקשת לתוך הקייס והנחתי אותם חזרה שעונים על הקיר. התהלכתי בחדר כמה דקות ואז החלפתי בגדים ויצאתי לרוץ. את זה לפחות אני עוד יכולה לעשות. בינתיים. יהיה בעייתי כשיתחילו לנשור לי הידיים והרגליים ואאבד את הראיה שלי. אבל בינתיים זה רק פרק כף היד מעל הזרת ביד שמאל. כבר כשהתלבשתי לרוץ הרגשתי טוב יותר. לבכות זה ממש חשוב. הבנתי שזה פשוט עוד שלב. זה שלב שצריך לעבור אותו. אני אמנם לא יודעת איך אבל אני יודעת שזה רק עוד שלב. כמו שניסיתי במשך שנים ללמוד לעמוד על הידיים וכל פעם הייתי מקבלת התקף לב קטן כשהייתי מתהפכת ומרגישה את הפרקים של הידיים שלי מתחילים להתעקם ולא הייתי מבינה איך אני יכולה להרים את התחת שלי מעל הגב כשאני מתה מפחד לשבור את המפרקת. אבל הייתי מנסה. שוב ושוב ואז לוקחת הפסקה של ימים, חודשים, שנים ואז מנסה שוב. ובסוף זה עבד. בגיל 32 בערך. אבל עבד. עכשיו אני לא יכולה. עכשיו הפרקים שלי כל כך חלשים שאני בקושי יכולה לעשות שכיבות שמיכה. אני אבל יודעת שזה אפשרי וזה ממש עוזר לי להבין שדברים אחרים אפשריים גם. אז מה שיתאפשר לי בסופו של דבר, זה הכל. אני אבין איך לחזק את הגוף שלי ולמנוע דלקות ואז אוכל לעשות את הדברים שתמיד רציתי. וכנראה יש עוד שלבים בדרך. 

אבל אני לא זויה צ'רקסקי. אם אסבול בדרך למקום אליו אני רוצה להגיע, הוא יהיה חסר ערך מבחינתי. או שאני מנסה לתרץ עצלנות? מה היא הנקודה הנכונה להיות בה שהיא בין רפיסות וחוסר כיוון לבין דריסה עצמית למען מטרה? למרות שלא נראה לי שזויה כזו אומללה. היא נראית בגדול די סבבה. רק אצלי זה היה מוביל לאומללות. אם אני הייתי מגיעה ללמוד בבית ספר סובייטי זה היה נגמר בטרגדיה כלשהי. זויה נראית שעונה חזק על השנים שעיצבו אותה בדמות מאוד מסוימת. זה נורא עוזר. היא יודעת בדיוק מה היא ומי היא ומאיפה היא הגיעה. היא יודעת שהיא יודעת. זה נורא עוזר. אבל זה נורא צר. כל סוג של התמקצעות היא צרה. אז מה עושים? מצד אחד אני מתה מקנאה בכל מי שמומחה בתחומו, מצד שני אני תמיד אמצא את עצמי מתווכחת איתו בגלל כל הדברים שהוא בור בהם. למה? כדי להראות עליונות ולרכך את תחושת הנחיתות? זה לא שאני לא יכולה להתמחות בתחום כלשהו. פשוט אין אף תחום בו אני יכולה להתמחות. אולי בגלל שאני לא יכולה להתחבר לאנשים מספיק? התמחות תמיד מגיעה עם חיבור. קבוצת השווים או הורה מנחה או איזה אליל כלשהו שיש שאיפה להידמות לו. מי האליל שלי? פיטר פן? רוברט מוסיל?

חסר לי סוכר. אכלתי כפית סירופ מייפל בשבע בבוקר ועכשיו קוביית שוקולד אחרי הקרואסון ואני פשוט נרדמת. 

הזמנתי גביניה. הקופאית ניסתה כבר פעם שנייה לזכור את השם שלי. כשהזמנתי את הקרואסון מקודם היא ניסתה לנחש אבל לא היה לה סיכויי. הפעם היא שוב ניסתה והתנצלה שלא מצליחה. קטע החוסר גבות הזה. אני באה לפה כבר שנה וזו הפעם הראשונה שאשכרה נחמדים אלי. לרוב עושים לי פרצוף של ״יאללה תזמיני ולכי כבר״ הפעם היא אפילו קראה את השם שלי בקריזה בקול ממש נעים. אנשים הם בעצם כמוני, לא אוהבים גבות. מזכיר לי את התקופה שהייתי בלונדינית. כמו להיות סלבריטי. כולם ממש נחמדים ומנסים לעשות בשבילי הכל ולתת לי דברים בחינם וגם מרגישים רשות לפנות אלי ולהגיד לי מה הם חושבים עלי ולצפות שאתן להם תשומת לב. 

גביניה זה לא סוכר. אני טיפשה. הייתי צריכה לקחת פשוט עוד איזה שלושה שוקולדים. לא סתם חייתי שנים על שוקולד. זה פשוט האוכל הכי טוב. ולא היו לי שום דלקות כינור. רק חורים בשיניים. אני לא מבינה איך אנשים אוכלים בצק באמצע היום וממשיכים לעבוד. אני ממש עוד רגע מפילה את הראש שלי לתוך המקלדת. הם בטוח צריכים לאכול עוד יותר סוכר וקפה רק כדי להילחם בתשישות של הבצק. אז אקח לי עוד שלוק קפה. תודה. 

נו…? מתי המעט סוכר שהיה בגבינית הזו יתחיל להשפיע? או לפחות הקפה? המוח שלי דייסה. 

הבית שלי ממש יפה. ואני לא יכולה להפסיק להתלהב ממנו. כל חלק בו. הוילונות הירוקים הכהים, הנוף של הים והכפר מתחת למרפסת, אור השמש ששוטף את החדר כל יום מחדש. ככה זה כשמאוהבים. אבל כמובן שאני מאוהבת רק בעצמי. אני מאוהבת באיך שהצלחתי לגרום לבית שלי לשקף אותי. זה למה זה קצת פחות מפחיד לעזוב. היום היתה עוד מישהי שראתה את הדירה. היא היתה הבחורה הראשונה ונראתה הכי פחות מעוניינת ואני מצאתי את עצמי מנסה למכור לה למרות שבכלל לא אכפת לי כי החוזה שלי נגמר בכל מקרה. פשוט זו תגובה אוטומטית לזה שמישהו לא מעוניין. אני מנסה לעניין. הבחורים שנראו מעוניינים לא הזיזו לי ועשיתי להם טובה בכלל שפתחתי את הדלת. אבל הבחורה הזו עם הפנים הקפואות על גבול הביקורתי ממש הצליחה להוציא אותי משלוותי. אני כזו קלה. רק עושים לי פרצוף אדיש ואני עבד. 

הכאב בברכיים שלי עבר כמעט לגמרי מאז שהתחלתי להקפיד יותר על מה שאני אוכלת. ניצחונות קטנים. זה היה כאב שליווה אותי לפחות שנה. ושמתי לב שאין אותו יותר. חוץ מקצת אתמול כי יומיים ברצף אכלתי חטיפים. דוריטוס ולפני זה צ’יפס בטטה. פשוט לא. אבל כמה אפשר? זה הגיוני? שום דבר לא הגיוני. אם מסתכלים על מחקרים, צריך לאכול הכל ואסור לאכול שום דבר. וזה חד משמעי ולא ניתן להגדרה. ככה זה בחיים. ככל שמנסים להשכיל מבינים פחות. כשהייתי קטנה ועוד לא היה יוטיוב בתוכניות של אלוהים, ידעתי ששוקולד זה טעים ולחם זה מגעיל. ידעתי שמלפפון טעים רק עם מקלפים אותו וגזר אפשר לאכול כל היום. אז למה אני מנסה להקשיב למישהו שיודע משהו. הרי כולם יודעים משהו אבל זה לא רלוונטי כי הם לא אני. זה הפתרון היחיד שיש לי להציע לאנושות. 

אפילו בטוקבקים של מדור הספורט זה חצי חצי. יש הטוענים שמסי הוא אלוהים ויש הטוענים שהוא מגלומן שעבר זמנו. אפילו השופט לא תמיד בנזונה. אז איך אנחנו מופתעים שהם לא מצליחים להרכיב ממשלה? אי אפשר להסכים על כלום. בשר זה רצח ומי שסובל מדלקות פרקים ודכאונות כרוניים יכול להציל לעצמו את החיים אם יעבור לתזונה של בשר בלבד. שוחט עם אישור רפואי? או שאנחנו אמורים להקריב את הבריאות שלנו למען המוסר? אני לא רוצה לאכול לשונות של פרות. וזה ממש טעים והדבר שאני מעכלת הכי טוב. רק חבל שכשאני חותכת אותה אני מרגישה שאני מעבירה את הסכין בתוך הפה של עצמי. אבל כשאני חושבת על כל שדות החיטה והסויה והתירס שאמורים כביכול להאכיל אותי אני נזכרת ב״יום ללא בשר״ בגנים. יום אחד בשבוע הם מקבלים מנת חלבון צמחונית במקום בשר. זה יום בעייתי כי הם אוכלים פי שתיים ונגמר האוכל והם תמיד אומרים שהם עוד רעבים ואני מנסה לגרד עוד כף פתיתים ועוד רצה לגנים שכנים בתקווה שאצלם נשאר. ולאף אחד לא נשאר. רק שאת המנה הצמחונית עצמה הם לא תמיד אוכלים. לפעמים הם פשוט מבקשים פרוסת לחם במקום. הכל למען המוסר. 

אז כשאני רוצה לאכול לשון של פרה אני אוכלת לשון של פרה. וכשאני רוצה לאכול קרואסון אני אוכלת קרואסון. וכשאני אחר כך מזמינה גבינית במקום לקחת קוביית שוקולד כי לא נעים לי סתם לקחת משהו בחינם ואני מעדיפה לשלם 13 ש״ח עבור משהו שאני לא באמת רוצה, אני טיפשה כי אני לא נאמנה לעצמי. וכשצריך להחליט למי להצביע בבחירות אין שום טעם לנסות להבין מי צודק ומי טועה כי כולם צודקים וכולם טועים. ואף פרשן לא יודע יותר ממני מה ישפיע על העתיד שלנו בצורה המיטבית. אז איך מצביעים? עם הלב כנראה. רק שזה בעייתי להבין איפה הלב ואיפה הבטן. הם קרובים. וכל מי שמצביע לביבי מצביע מהלב ומי שמצביע לפיד מצביע לאחר שיקולים לוגים כאלו או אחרים. זה למה הוא הפסיד. כדי להפסיק להיות מאוהב במישהו אחד צריך להתאהב במישהו אחר. כנראה שלפיד לא מספיק נחשק. מצד שני אובמה היה מאוד נחשק ולחלוטין חסר ערך. אז מה עשינו בזה? אבל מצד שלישי כבר ביססנו את זה שנשיאים זה פטיש שהסתיים בשנות ה-90. מעכשיו זה אושיות רשתות חברתיות ובעלי תאגידים נסתרים. והאזרח הקטנטן רחוק ממוקדי השפעה כפי שלא היה מעולם. 

זה מצחיק לחשוב שבתקופה שהיו עבדים, בעל העבד היה לפחות אחראי עליו במידה כלשהי. מצער שהוא היה יכול למכור אותו ולאנוס את אשתו אבל אם הוא היה פשוט משאיר אותו למות מרעב בצד הדרך עדיין החברה האנושית הייתה מגנה אותו על אכזריות. ואילו היום בעלים של מפעל שהעסיק אנשים במשך כל חייהם הבוגרים, החליט פשוט למקסם רווחים להעביר יצוא למדינה זולה יותר ולסגור את המפעיל. כמעט אלף משפחות יישארו ללא פרנסה עיקרית והפועלים כבר לא בגיל שבו הם יכולים להתחיל הכשרה בתחום חדש ואף אחד לא אחראי עליהם. כי זה העידן המודרני ואנשים הם לא רכוש. כלומר אף אחד לא אחראי על מי שעובד בשבילו. המדינה תסדר. המדינה על גבול מלחמת אזרחים עסוקה בלקרוס בגלל שחיתות שלטונית ולא ממש יכולה לדאוג לפרנסה של אלף משפחות. אז יש לנו את העיתונות. וככה אני יכולה לשבת לי בבית הקפה ולרחם על העניים ולהאשים את העשירים כי סבל מוכר. כמו זויה צ'רקסקי. ביזיון העובדה שבית המשפט החמיר עונש של רוצח רק בגלל שבעיתון כתבו שהעונש לא מספיק חמור. מה נהייה מאיתנו? מה עם כל מי שלא מצטלם יפה לעיתון? אפשר רק לייעץ להם לגלח גבות ולקוות לקצת תשומת לב חיובית. 

הסוכר עוזר. או הקפה. 

אומרים תרבות המאיה העתיקה נמחקה בגלל שהם התמכרו לתירס והרסו את האדמה החקלאית שלהם בגידול יחיד מסיבי ואז פשוט לא היה להם מה לאכול והם מתו מרעב. כמה בנאדם באמת צריך לאכול כדי לחיות בטוב? לי יש הרגשה שחצי מהאוכל שלי אני מאכילה את החיידקים והטפילים השונים שיש לי במעיים. אולי אפשר סתם לאכול הרבה פחות? תכף יהיה משבר מזון כלל עולמי ונבחן את התיאוריה שלי. 

כמובן שיש עוד תיאוריה לגבי זויה צ'רקסקי. משום מה אני מגלה שכשמישהו ממש לא בא לי בטוב זה כי הוא למעשה מאוד דומה לי. כמו הבחור הצעיר ששטף איתי כלים. הכי מעצבן בעולם ופשוט ממש ממש לחוץ. בדיוק כמוני. שלשום קיבלתי הודעה מהשוטף הזקן. הוא שאל אותי מה שלומי ממש אחרי שסיימתי לבכות. כתבתי לו שאני בסדר ושאלתי אותו לשלומו. הוא כתב ״תודה לאללה״ אני מניחה שזה אומר שהכל בסדר. מעניין אם ההכל בסדר שלו דומה להכל בסדר שלי. כלומר חרא בלבן ואין מה לדבר על זה בכלל. אני קשה. אני ביקורתית ולא מתפשרת. אין לי שום דבר שיוכיח שאני שווה הון אבל אני בהחלט לא שווה לכל השאר וכמובן לא שווה פחות אז נשארת רק ברירה אחת. אני הגרסה המקולקלת של זויה. יהירה שמנסה לחנך את העולם לערכים שלי רק בלי טיפה של משמעת עצמית והר של תסכול. מצער. 

אולי אקנה לי עוד קפה? אולי. בדיוק אמרו לי בקלפים שאני צריכה להימנע מפיתויים שהורסים את כל ההשקעה שלי. אז הפוך סויה. תיכף זה בא. ואז אקח לי עוד כמה שוקולדים. 

משהו שהיה בולט בסרט על זויה זו הציניות הסובייטית שלה. שהתחדדה בכל השיחות שלה עם אמא שלה והחברות שלה. סוג של מועקה כרונית שהופכת לדבק חברתי. זה למה אין לי חברים. פעם היו. כשיכולתי לשבת שעות ולהתלונן על זה ש״הם״ לא בסדר. נו… ומה בדיוק אני עושה עכשיו? אני לא ממש יושבת וכותבת על המעלות והפלאים של החברה האנושית. אבל אם אני עושה את זה עם אנשים אחרים אני מרגישה מגעיל. כשאני עושה את זה לבד זה לפחות מהדהד פחות חזק וכשבא לי לשנות נושא או השקפת עולם אני רשאית ולא מרגישה שאני בוגדת באף אחד. יש לי את החופש להשתנות.

פאאאאקקקק זה הקפה הכי טעים ביקום כולו!!!!

החלב טיפה ממותק ומוקצף עדין והטמפרטורה מושלמת. אני יכולה למות עכשיו. ויש לי שני שוקולדים. יכלתי לקחת שלושה אבל הייתי לחוצה. בכל זאת הם שם הרבה עומדים ליד הדלפק ואני רק אחת ולא מדברת הרבה והקול שלי חלש, והם גבוהים ואני נמוכה ואין לי בכלל גבות… וברור לי שמצידם שאקח גם 12, זה לא של אבא שלהם. אבל למי אכפת מה הם חושבים. זה אני שצריכה לתת לעצמי רשות להיות חזירה. שילכו לכל הרוחות הם והמתירנות שלהם. אני מחליטה מה מותר ומה אסור ושאף אחד לא יעז להתווכח איתי. 

וואו הסוכר הגיע. כל העולם בפוקוס קיצון והצבעים זוהרים. אני מלכת העולם. שמעתי קאבר מתוחכם לשיר של גריז ואני עכשיו רצה הביתה לעשות קאברים לשירים שאני אוהבת ולהתפרסם לנצח נצחים בתור עושת הקאברים הכי טובה בכל הזמנים. יהיו לי מיליארדי צפיות ואף אחד לא ידע מי אני. יהיו לי קליפים פסיכודליים שבהם לא ממש רואים את הפנים שלי והכל יהיה תחת שם בדוי. אני אהיה ״גלוריה מולארי״ הידועה לשמצה. אני צריכה לשירותים.