יצאתי לסרט. סה״כ היה יום לא רע. הכל די הולך לפי התוכנית. יתכן שפתרתי את הבעיה? איך יוצרים מציאות בלי להדחיק מציאות קיימת. זו היתה בחורה ביוטיוב שסיפרה איך היא לומדת רפואה למרות שאין לה תחת לשבת. אומרת לעצמה שזה לא בשביל התואר אלא בשביל להתפתח כבנאדם ואז זה פתאום קל יותר. יחד עם להרגיש בטיחות בזמן מצוקה זה נראה לי סוגר את בפינה. לחברה טובה אמרתי היום שזה לא כמו להירגע אלא כמו לעלות על מתקן מפחיד בלונה פארק. פחד איימים יחד עם תחושת ביטחון שכלום לא יקרה. לראות בבהירות את המצב המחורבן הקיים ולהתבאס ולדעת שהכל בסדר כי אני עובדת לקראת התפתחות כבנאדם. ולבחור את כיוון ההתפתחות המועדף עלי. ואין צורך להכריח את עצמי לעשות משהו. רק צריך למצוא את הדרך הנכונה להסתכל על זה. למצוא את הדרך לרצות את זה ואז הקסם קורה כרגיל כמו עם כל מה שאני רוצה. אם אני ״צריכה״ להתאמן בכינור אז לראות סירטון שיכניס אותי למצב רוח הנכון. 

ואז בדרך חזרה התיישבתי על הכביש בעלייה של זכרון יעקוב כי זה היה חייב להכתב. לא יודעת מה זה אבל הנה זה:

Would you like to see my goldfish? 

I wish I could. 

I wish you could. 

I wish you could see it.

But I can’t.

Can’t you?

No. I can’t see your goldfish. 

Can’t you?

I can’t. 

I wish you could. 

Do you wish you could?

Yes. 

I wish I could but I can’t. 

I can’t see your goldfish. 

I wish you could see our future. 

I wish I could see it. 

Can’t you?