הייתי צריכה להישאר. אני מנסה לתרץ לעצמי מאתמול בלילה. אבל זה סתם דיבורים בריק. רשמית הייתי אמורה לעבוד עד 23:00 וב-23:00 עוד היה מלא בלאגן אז נשארתי עד 23:30 ואז אמרתי שאני צריכה ללכת. הבחור לא הבין כי חשב שאני נשארת עד חצות ושאל אם ההנהלה יודעת. ניסיתי לצאת מזה טוב ואמרתי שמראש ביקשו ממני להישאר רק עד 23:00 וכבר הייתי אמורה ללכת אבל זה לא ממש הרשים אותו. הוא לא הבין למה אני עוזבת כשהכל בלאגן. גם אני לא ממש הבנתי. זה החלטה שעושים כמו ״לא לקנות ממתקים כשהולכים לסופר״ ואז בסופר כשיש מבצע ממש טוב על שוקולדים שאני ממש אוהבת, אני לא קונה כי החלטתי. ואז ביום שלמחרת אני הולכת לקיוסק במיוחד בשביל לקנות את אותו השוקולד במחיר כפול. סתם החלטה שרירותית שמנסה לגרום לי להרגיש שליטה על החיים שלי. מפגינה ריבונות ברגע הלא נכון. השאלה כמובן מה זה מפריע לי? אני מקטלגת אנשים מתחשבים כטובים ואנשים לא מתחשבים כרעים ואני פשוט ממש לא רוצה להיות בצד של הרעים. כמובן גם אכפת לי מהבחור. אבל עד כמה האכפתיות הזו היא חינוך של אישור חברתי? מי לימד אותי אכפתיות? כנראה ש״בעלי לשעבר״. זה למה נהייתי כל כך רכה אחריו ומאז אני לא מצליחה להחזיר לעצמי את עצמי. 

כמה יפות הן הילדות וכמה עצוב זה לראות את העתיד שלהן כשהאמהות עומדות לידן. 

מה יש לי לומר? למה למרות העייפות טסתי מהמיטה שלי לבית הקפה של ״מול זכרון״?

משהו שקשור לאבא עשיר אבא עני. אני בינתיים מתחמקת מללמוד תכנות על ידי מחקר עצמי נוסף. הפעם על הפרק, היחס שלי לכסף ולאנשים עשירים בפרט. אני מרגישה הרבה יותר בנוח עם זה שאני שוטפת כלים. פשוט הבנתי שזה ממש כיף לי ועל ה״זין״ שלי כל העולם ההיררכי. אם זה היה מתוגמל כספית וחברתית הייתי לגמרי יכולה להתפרנס בצורה הזו. זה כמו משחק. יש משימות וצריך להתרוצץ ולעשות אותן ויש מישהו שעושה את המשימות איתי ואנחנו עוזרים אחד לשני. פשוט שלמות. חוץ מהקטע החברתי. חשבתי לעצמי שהייתי צריכה להציג את עצמי כחירשת אילמת ואז אף אחד לא היה מזיין לי את השכל. הלוואי וזה היה גם נכון. סלקטיבית כמובן. כלומר לכבות את הקליטה לצלילים רק בעבודה. אתמול זה היה הבחור הצעיר ואחד שעוד לא הכרתי שבהתחלה קצת התבאסתי לראות אותו אבל התברר שהוא לא נורא. 

חשבתי שתהיהי לי עוד דרמה כמו שהיה לפני כמה ימים עם שוטף חדש שביקשתי ממנו להביא באסקט לכוסות והוא אמר לי ״כן״ והתחיל לאכול כריך בזמן שיש מלא עבודה. אז ביקשתי שוב בצורה יותר תקיפה והוא הלך לעשן. אני לא מבליגה והערתי לו שזה לא סבבה. ואם אני מבקשת משהו זה לא כי אני רוצה להיות הבוס שלו אלא כי באמת צריך. הוא אמר ״כן״ והלך לעשן שוב. אין לי מושג כמה עברית הוא בכלל יודע. אבל מה שבטוח שהוא יודע שכשיש המון עבודה זה לא הזמן להתחיל לאכול. רק שהוא רצה להיות זה שעל הכיור. זה סמל הסטטוס שלנו. השוטף הזקן על הכיור וכשהוא הולך להפסקה אז אחד מאיתנו צריך להחליף אותו. לפעמים זה הוא ולפעמים זה אני והוא עושה לי פרצוף של ילדה נעלבת ומתחיל לזוז כאילו הוא עושה לי טובה אישית. ואז ברגע שאני מסתובבת לשים משהו במקום כי הוא לא מסדר את הכלים כפי שהוא אמור, אז אני רואה שהוא נכנס לעמדת השטיפה ומתחיל לשטוף מולי את הצלחות. טוב… רק כשמגיעים הגסטרונומים הוא פתאום מפסיק ומתחיל לפרוק את המדיח. ומשאיר לי לקרצף את הציפורניים שלי בצמר פלדה. פעם שנייה שהגיעו הגסטרונומים, אני אמרתי: 

״אתה שוטף? אני אקח את הכלים למטבח.״ 

והוא כמובן הרגיש שהפסיד. ככה זה בני אדם איכס אחד עצום. בטח יש איזו דרך בוגרת שהייתי יכולה להתמודד עם זה ולא להיכנס איתו למשחקי ילדים קטנים אבל בלי שום שפה ובלי שום רצון מצידו, זה טיפה קשה. ואני גם מאוד מושפעת ממצב הרוח של מי שעומד מולי. כשיש מולי מישהו חסר ביטחון וילדותי מאוד קשה לי לזכור שאני בעצם יודעת אחרת. 

זהו פרקתי. זה מה שנקרא להתלונן. זה מה שאנשים עושים כשהם נפגשים. נותנים אחד לשני לפרוק ולהתרוקן ולהגיע לשלוות נפש לגבי משהו שהם מאמינים שהם לא יכולים לשנות. לאנשים זה נראה הכי טבעי בעולם ורוב מערכות היחסים נבנות על זה בדיוק. רק לי זה נראה שימוש מלוכלך בתודעה של אדם אחר. כאילו שאני מחרבנת עליהם והם מחרבנים עלי וככה זה ״מערכת יחסים״. אני לא מרגישה בנוח לחרבן על אנשים ומעדיפה לעשות את זה לבד לתוך המקלדת. וזה למה אין לי חברים. למרות שהבנים בכפר הציעו לי להגיע לסופ״ש. ובטוח שאם הייתי באה אז הייתי מחרבנת עליהם קצת והם עלי כי זו הדרך לחזק מערכת יחסים. אפילו אני קצת נעלבת אם חברים שלי לא עושים איתי את זה כשאנחנו נפגשים. זה כל כך מושרש. אני זוכרת אבל שיש משהו הרבה יותר מספק לעשות עם אנשים ושאם שוקעים יותר מידי בחרבון הדדי אז לא מגיעים לזה. 

זה נקרא יצירה משותפת. אפילו אם זה בדיחות של פיפי קקי זה עדיין ממש כיף ומחייה לשבת לזרוק בדיחות מפגרות לאוויר ולתת אחד לשני השראה לבדיחות חדשות. זה משהו שעושים בעיקר עם בנים או בנות שחושבות כמו בנים. יש לי חברות שיודעות לעשות את זה וחברות שלא מסוגלות ונכנסות לסטרס אם אני מנסה להוביל לשם. כי הן יודעות שהן ממש גרועות בזה ומעדיפות לחזור לשטח הבטוח ומחפשות עוד איזה נושא להתלונן לגביו. הן לא מבינות שהן מתלוננות. הן פשוט קוראות לזה ״לדבר״. 

״למה את לא מדברת איתי? למה את לא משתפת?״ 

״כי אני לא רוצה לחרבן עליך ולראות איך את מתבוססת בחרא שלי ואז מחרבנת עלי חזרה.״ 

לכו תסבירו לה את זה במילים יפות… אז אנחנו לא מדברות יותר. 

קטע… הבחורה הגבוהה בבגדי ספורט קצרים ותכשיטים עם פרצוף מלאך שעומדת ומזמינה משהו בעמדה האוטומטית מעלה בי טינה ואילו הגבר שהסתבך בלהניח את השקית על הכסא כי אחת הידיים שלו משותקת, מעלה בי חיבה. זה בטח איזה תסביך שרוב החברה שלנו סובלת ממנו. אנחנו מאוהבים במסכנים ונוטרים למוצלחים. אולי זה תמיד היה ככה. אסור לבלוט. הטענה היא שזה המקור של פחד הקהל. ברגע שאתה מול כולם אתה נבדל מהם והם עלולים לתקוף אותך. הכי טוב זה להיות ממוצע, להיטמע. אפשר להיות מסכן קצת כי זה גורם לאנשים להרגיש פטרונות וחוזק אבל לא להיות מסכן מדי כדי שלא תיחשב כעול. ואם אתה בולט מעל כולם אז כדאי מאוד שתיקח על עצמך תפקיד מנהיגותי אחרת מה הטעם לאפשר לך מעמד כזה? אתה סתם מנקר עיניים. אם אתה לא מוביל אז שב בשקט ותלבש אפור. 

הבחור שכתב את אבא עשיר אבא עני מנסה ללמד אותנו להיות חכמים כלכלית אבל הוא פשוט לא מבין. הוא בעצמו סיפר איך הוא נהיה מבודד חברתית ונפלט מהמערכת בגלל שראה את העולם באופן שונה. איך הוא לא מבין שיש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמך אובדן כזה. אנשים שלהיות חלק מהחברה הרבה יותר חשוב להם מעצמאות כלכלית. למעשה עצמאות זה מעשה אנטי חברתי. ברגע שאדם מצליח לפתח עצמאות כלכלית הוא כאילו מאותת לחברה: 

״אתם על הזין שלי ואני לא צריך אתכם יותר ואם אתם לא אוהבים אותי אז זבש״כם ואני פשוט לא אתן לכם עבודה.״ 

עצמאות כלכלית זה לא סתם:

״לתת לכסף לעבוד בשבילי.״ 

אלא:

״לגרום לאחרים לעבוד בשבילי, ורק בשבילי. לא בשבילנו כי אני לא חלק מהקולקטיב.״ 

אם אני איש עסקים אני לא חלק מהקולקטיב אני מעל הקולקטיב ומשתמש בקולקטיב כדי למגן את עצמי מפניו. אני משתמש ברצון של אנשים לחיי חברה והנכונות שלהם לוותר על עצמאות כדי לטפח קשרים חברתיים. אני משתמש בחולשה שלהם לקשרים חברתיים כדי לסחוט מהם את המשאבים שלהם. ומצדיק את זה בכך שהם טיפשים ולא יודעים שגם הם יכולים לפתח עצמאות כלכלית. 

אז איך בדיוק אני אהיה אשת עסקים? איך אני יכולה להיות בעלים של חברה? למרות שיש לי רעיונות טובים, אני מתה מפחד להתרחק מהקולקטיב. למה? אולי אני ממש לא בטוחה בכישורים שלי? אולי אני יודעת טוב מאוד שאין לי את האדישות המתאימה לנצל חולשות של אנשים חברתיים? אני יודעת שאני ארחם אליהם והעסק שלי לא יצליח להתחרות בעסקים שמנוהלים על ידי אנשים ״עצמאים מהקולקטיב״ ככה הבית קפה שעבדתי בו קרס. הבעלים היו ממש בני אדם. ככה קרסו הרבה עסקים. 

ואתמול הבחור שהשארתי לסגור לבד, בילה את רוב המשמרת שלו בלהתאמן על להתרחק מהקולקטיב. תכלס לבחור יש עתיד מזהיר. הוא במשך 6 שעות עמד מעל הראשים של מלצרים בני טיפשעשרה וצעק עליהם כל פעם שהם שמו את הצלוחיות בבאסקט בזווית הלא נכונה. הם כבר בשלב מסויים הבינו שהוא חריין קטן שתופס תחת כי יש לו עמדה של כוח ובטח אמרו לעצמם שהוא שוטף כלים מג׳אסר שלא יצא ממנו כלום ואין מה להתרגש ממנו והם ילכו ללמוד בטכניון וירוויחו פי שמונה ממנו. זה מה שההורים שלהם מלמדים אותם. אבל הם טועים. הוא עכשיו בגיל שלהם, התחיל י״ב ועובד בערבים בשטיפת כלים אבל אפילו פה בעמדה הזו ובגיל הזה הוא הבוס. אפילו במצב הזה הוא מצא לעצמו נישה שבה יש לו נתינים. והם מקשיבים לו. אף אחד לא התווכח ועם ידיים רועדות עם סידרו את הכלים בדיוק כפי שהוא הורה להם. הם מנסים לצחוק איתו לפי הבדיחות שלו כדי להפיג את המתח שהוא מכניס אותם עליו, כדי למצוא חן בעיני ה״בוס״. הוא יסיים י״ב וממש לא משנה אם הוא ילך ללמוד משהו או יעבוד במכולת השכונתית, תוך 3 שנים הוא יהיה בוס ותהיה לו עצמאות כלכלית וירוויח יותר מהילדים הלבנים הרכים שיעשו דוקטורט במנהל עסקים ואז ילכו לחפש מישהו שיפקד עליהם ויתן להם מספיק כסף כדי להישאר עם הראש מעל המינוס. 

אז למה הוא יכול ואני לא? כי הוא אחד האנשים הכי פחות רגישים שיצא לי לפגוש. הוא הצליח להעיף לי על הגב את הרשת של הצ'יפסר. לא בכוונה. הוא לא אדם זדוני. אנשים עם מבנה האישיות שלו לא מפתחים זדון כי לרוב הם לא מרגישים מאויימים אז אין להם צורך. הוא פשוט לא היה מודע לזה שאני שם. הוא לא ממש מודע לסביבה שלו. צוחק ומחייך המון ו…

עכשיו כתבתי את הטקסט של ״גילוי נאות״. סתם שתדעו…

טיפוס משונה. בחור שרירן עם קעקועים בחליפת בז׳ קצרה צולע עם מקל הליכה מעוצב מעץ התיישב בשולחן מולי ואני רואה איך מהמכנסיים שלו מבצבץ אקדח. העולם הזה לא מפסיק להפתיע. 

תכלס הגיוני סה״כ. אנחנו בתחילתה של אינתיפאדה. כמו שהחברה המתנחלת שלי אמרה:

״אני לא מסתובבת עם אקדח תמיד. רק כשמתחמם.״ 

אז איפה היינו? הבחור. כן.. אני אשקר אם אומר שזה שהוא נראה לי די מסודר בחיים, לא השפיע על ההחלטה שלי ללכת אתמול ב-23:30. לא הייתי עושה את זה לזקן. אבל הוא בחור צעיר ופושטק שבילה את הערב בלהטיל מורה על ילדים והיום אין בצפר אז בטח יש לו חופש והוא לא ישבר לשניים אם תהייה לו הרבה עבודה בסגירה. אבל אני עדיין מצטערת שהלכתי. כי אני יודעת איך זה מרגיש להיות בסוף המשמרת בשארית הכוחות עם טונה של עבודה וכבר בא לך להתחפף הביתה וזה לא נגמר. וכמעט כולם כבר הלכו הביתה ושקט וחסר אנרגיות ואני מדמיינת אותו עדין מקרצף גסטרונומים ב-00:30 ורע לי בלב. מה שכנראה לא היה קורה לו אם המצב היה הפוך. הוא היה נשאר לעזור לי רק אם זה מרגיש לו נכון חברתית ולא כי הוא מזדהה עם המצוקה שלי. וזה למה הוא יצליח בחיים ואני סתם יצור הזוי חסר מעמד ועתיד כלכלי. כשהלכתי אתמול הוא כנראה לא חשב שזה קר מצידי להשאיר אותו לבד עם הבלאגן, אלא שאני לא בסדר לפי קודם של התנהגות חברתית. וזה פשוט יוצר מרחק תרבותי בינינו. 

וזה ממש לא יהיה לו מובן אם אגיד שאני משלוש בצהריים מנסה לעשות כמה שיותר מהעבודה כדי להקל עליו ושישאר לו הכוח לסוף המשמרת. ולמרות שחשבתי שזה לא בסדר שהוא מדבר ככה אל הילדים לא עצרתי אותו כי הבנתי שזה עושה לו טוב ושאולי גם להם זה מועיל להתמודד עם אדם כזה כשזה ברור שזה קצת משחק ואולי פעם הבאה הם יהיו יותר חזקים מול בוס שרודה בהם. נתתי לערב הזה להתנהל באופן טבעי ולא כפיתי את הערכים שלי. רק על עצמי כפיתי את הערכים שלי ולמרות שבכל הנפש שלי הייתי נשארת איתו עד לכיבוי אורות אפילו אם זה אומר שאנחנו יוצאים בשתיים בלילה, אני מנסה להציב לעצמי גבולות. לא לתת חתיכות מהבשר שלי לאנשים רעבים. ולפעמים זה יוצא פקקט. זה מורכב מידי ואישי מידי ולא יהיה לו ברור בכלל אם אנסה להסביר. 

ועכשיו אני חושבת שאלך לקנות עוף לשבת ברמי לוי. בי. 

גילוי נאות

סביר להניח שאתם תפגעו ממה שאני כותבת. סביר להניח שלפחות פעם אחת אתם תרגישו שאני משפילה קבוצה שאליה אתם משתייכים. 

תתמודדו.

או שתפסיקו לקרוא.

אין אפשרות תגובות. התגובות שלהם לא מעניינות אותי. אני לא כותבת בשביל פידבק או בשביל להעליב אתכם או כדי למצוא חן בעיני האויבים שלכם. אני כותבת כי זה מה שעובר לי בראש. אני תמיד מתעניינת במה שבאמת עובר בראשים של אנשים אחרים ולכן נותנת אפשרות להציץ לתוך מה שעובר לי בראש. זה סוג של תרומה לקהילה. אני לא מנסה להסית אף אחד נגד אף אחד. מבחינתי כולם פגומים באותה המידה כולל אני.

אז לפני שאתם פוגשים אותי באיזו סמטה חשוכה עם אלת בייסבול כי פגעתי לכם בכבוד, דעו לכם שאתם סתם עצלנים. 

זה לא חוכמה לצאת נגד מישהו שאמר משהו שלא מצא חן בעיניכם. הכי קל זה להגיב. להיות זה שמובל לתגובה. ולרוב זה מה שבאמת יוצר את אפקט ההסתה. הדבר הכי מסוכן בעולם זה המון מובל. אני לא רוצה להוביל אף אחד לשום מקום. 

 

או שאולי כן… אם יש משהו שהייתי רוצה להוביל עליו את ההמון זה ביטוי עצמי. לא פרסום ותהילה. אלא פשוט ביטוי. אני רוצה שתפתחו קנאה עזה כלפי האושר העילאי שאני מקבלת מזה שאני מסוגלת לבטא את המחשבות שלי. ואז הייתי רוצה שתעשו את זה גם ושיהיה לכם כיף. 

 

דעו לכם שברגעים אלו ממש אני חווה כיף לא נורמלי. אני מניחה שאף אחד לא יקרא את המילים האלו כמו שאף אחד לא קרא את האלפיים עמודים של הספר שכתבתי וזה בכלל לא מזיז לי. זה ממש כיף פשוט להתבטא. אז אם אתם יודעים לכתוב קצת, תכתבו, אם לא אז אפשר סתם לדבר למצלמה של הטלפון. ולהגיד הכל. את כל מה שאי אפשר אף פעם להגיד לאף אחד אבל זה נמצא בפנים ותכלס די שולט בכם על אש קטנה. אולי אתם לא יודעים לנסח את עצמכם במילים אז אפשר לנגן או לרקוד ואם אין לכם שום דרך שבה אתם מסוגלים לבטא את עצמכם אז אלוהים יעזור לכם כי אתם כנראה עומדים להתפוצץ. הכי חשוב זה לתעד את זה בצורה כלשהי ואז להסתכל על זה. אתם המופע והקהל של עצמכם. אין לכם מושג כמה זה מרגש. כמה אפשר להתאהב… אז זו ההסתה האמיתית שלי. וככה אני אשתלט על העולם. תאחלו לי בהצלחה.