מתפוצץ לי הראש. לקחתי שני אקמול ועדיין מחכה. אתמול גם כאב ולקחתי אקמולים כדי לישון יחד עם כדור נגד אלרגיה כדי לא להשתעל. היום הלכתי לקנות תערובת צמחים נגד טפילי מעיים בתקווה שזה יעזור עם השיעול כי כשאני אוכלת מתוק ומאפים אני מפסיקה להשתעל אז זה כנראה משהו בבטן שצורח ״תאכילי אותי!״ ועכשיו אני יושבת בארומה מתקשה להתרכז במסך של הטלפון כי מישהו דופק לי על הרקות בראש מבפנים ואכלתי סופגניה מעאפנה. ממש רציתי אחת כמו פעם, כמו שהזקן הערבי ביפו בסופרמרקט הכיכר היה מכין כל חנוכה. הוא היה עומד מחוץ לחנות מטגן סופגניות ברגוע כאילו הוא דג דגים באגם, מעשן ומפטפט עם הלקוחות שלו שהיו עומדים בסבלנות בתור ארוך עד אבו חסן כאילו ימי צנע וזה המזון היחיד שיש. הוא מת כך שמעתי. אני בספק שמישהו שם עושה את הסופגניות כל כך טוב כמוהו. היה לו פשוט ממש לא אכפת מכלום וזה נדיר. כאילו סופגניה מלאה ב״על הזין שלי כל הצרות בעולם הזה״. 

בחדשות כתבו על איזה סרט תיעודי ישראלי בו מראיינים חיילים שלפני איזה 60 שנה היו עדים להוצאה להורג המונית ואונס של פלסטינים על יידי חיילם ישראלים אחרים. האמת זה מפתיע. לא ידעתי שהינו במצב בו יש הנחייה או אפילו סבלנות לרצח המוני והתעללות באזרחים. אני רק זוכרת את הסיפור על איך אחד המורים שלי בתור מרגל ישראלי בארצות ערב מכר ילד לעבדות מינית בתמורה למודיעין שישראל היתה ממש צריכה. הוא מאז עובד כבר עשורים בתור מחנך ומלמד נוער יהודי על מדינות ערב, היכולות של מדינות ערב והמוכנות שלהן להשמדת המדינה בה אני חייה. הוא ידע ממש המון. ודיבר בצורה מאוד כריזמטית ובכלל היה אחד האנשים הכי סימפטיים ומעוררי השראה שפגשתי בחיי. אף אחד מהאנשים איתם למדתי לא זוכר שהוא מכר את ״זוהר״ לפדופיל רוצח. ואני זוכרת את הקול שלו נשבר טיפה כשהוא סיפר שלנו את זה כשאנחנו היינו לא הרבה יותר מבוגרים מהילד שהוקרב למעננו. 

זיכרון סלקטיבי זה דבר חזק. אני זוכרת דברים כאלו כי אני יכולה להכיל דואליות. אני יכולה להבין שמולי נמצא אדם מלא נכונות לתת ואהבה ורצון טוב ופעם עשה משהו שהוא למעשה תמצית הרוע האנושי תחת התפיסה ש״המטרה מקדשת את האמצעים״. ואם להיות כנים אז הרבה מהמדינה הזו נבנתה על התפיסה הזו. יש בי גם הבנה לזה. ככה זה כשאתה יוצא ממחנות השמדה ומתחיל לבנות מדינה. לא יוצא לך להפליץ אבק פיות. יותר סיכוי שתהיה מזעזע לפחות בחצי מאיך שהיו כלפיך. אין איך להתנקות ברגע שהוכנס בך השטן. יש סיבה למה הלכנו 40 שנה במדבר. ועכשיו צריך להתחיל לפתוח פצעים ולראות מה עשינו. כי זה לא באמת סתם בעבר. זה היסודות הרקובים עליהם אנחנו עדיין מנסים לקרוע אחד את השני לגזרים. עוד לא התנקנו ולא הבראנו. 2000 שנות גלות וניסיון לרצח עם לא מתמוססים תוך 80 שנה. נראה שליהודים יש את התפקיד לעכל ולעבד את כל הזוועות של המין האנושי. ולך תסביר לפלסטיני מתבכיין שכל חוסר הצדק שמופנה כלפיו על ידי ממשלות ישראל זה אפילו לא חצי מאיך שאותן ממשלות מתייחסות לאזרחי ישראל היהודים. ככה זה כשאתה בן אדם, אתה כולרה. ויש אנשים שחיים בנסיבות מיופיפות ומתפחים אופי עדין וחומל אבל בשנייה שתגביר להם את האש מתחת לתחת הם בדיוק כמו כל השאר ויתחילו לאכול אחד את השני. במדינה הזו האש הכי חמה. 

זה למה אני עדיין פה? מתחמם. אני שוב לא יודעת מה התפקיד שלי בכל זה. האם אני חלק מהסיפור של האנשים האלו או שאני רק המספר שרואה את הכל מהצד ויכול במקרה הטוב לתת תיעוד מוטה כי אף פעם אין תיעוד אובייקטיבי. 

הסופגנייה ממש מבאסת ותקועה לי בבטן. חבל שלא לקחתי קרואסון. אבל לפחות נראה שהשני אקמול מתחילים להשפיע. והשוקולד שאכלתי יחד עם הקפה עושה מצב רוח נחמד. ממש מדליק להיות כל כך רגישה לסוכר שחצי כפית משנה את המציאות. אבל הפקק הרגשי לא חוסם לגמרי. בכל זאת אכלתי 12 גר׳ של שוקולד שזה פחות מ-5 גר׳ סוכר ורק חצי מזה גלוקוז אז זה ממש עדין, אבל עושה עבודה. 

מעניין למה הראש שלי מקולקל? אני לא סובלת מכאבי ראש לרוב אלא אם כן אני מיובשת אבל שתיתי מלא ביומיים האחרונים. אם להיות כנים לא בטוח שאני מסוגלת לחיות רק על ביצים, דג משומר, עגבניות חסה וכרוב. עדין טיפה חסר לי משהו. אולי אני צריכה לנסות לאכול עדשים שוב. בזמן הסגר זה היה ממש סבבה. עדשים, ביצים וירקות. לא רציתי יותר כלום. 

אני מתגעגעת לחתולה שלי. זה מוזר. לא חשבתי עליה 20 שנה. משהו בקשר הזה שלא באמת היה תלוי בכלום, היה מערכת היחסים הכי נעימה שהייתה לי. היה לה אוכל ומים ומקום לישון בו בלי קשר אלי. אבל היא עדיין הייתה מגיעה בריצה כשהייתי קוראת לה רק כדי לשבת לידי. פשוט לשבת לידי. להיות ביחד למרות שאין בעולמות שלנו שום דבר משותף. רק תחושת ביחד בלי שום צרכים. בלי ציפיות. אני לא הייתי משלימה אותה או גורמת לה להיראות טוב בעיני עצמה. לא הייתי צריכה לבדר אותה או להגן עליה או להקשיב לתלונות שלה או לנסות לתקן שום דבר והיא עדיין רצתה לשבת לידי ולהסתכל לנוף. ואני לא רציתי ממנה כלום. אני לא לטפנית גדולה ואני לא מקבצ׳צת חתלתולים ולא צריכה לטפל במשהו קטן וחסר ישע. רק צריכה מישהו שישב לידי. 

אולי באמת מעבר לצרכים ותועלת יש איזה סינכרון בין שני יצורים חיים הנמצאים אחד ליד השני. אפילו שני אויבים אחרי קרב ארוך בו כל תשומת הלב שלהם היתה מרוכזת אחד בשני, למעשה נהנים מהביחד הכי יקר שיש. 

אני צריכה להחליט החלטות. יש איזה תפקיד של עוזרת הקמות להפקות של ימי הולדת. זה 600 ש״ח תמורת קריעת תחת למלא שעות פעם ב… וזה די מתאים לי כי אני אוהבת להקים דברים ולקבל מלא כסף בלי מחויבות. אבל זה לא הדבר שלי. שוב לא הדבר שלי. שוב סטייה מהכיוון. או שזה עוד צעד בכיוון הנכון? אולי כל סטייה שעשיתי הייתה רק צעד בכיוון הנכון רק שזה מעבר לאופק ואני פשוט לא יודעת? או שכל צעד היה התחמקות ופחד ממימוש עצמי ואני רק שורפת זמן ומבזבזת חיים. כיום הרבה יותר ברור לי מה שאני רוצה לעומת התחושה שלי כשהייתי בת 20. אבל זה הרבה יותר רחוק. ככל שהזמן יעבור כך זה יתבהר ויתרחק. רקדתי קצת לפני יומיים. שמתי איזו יצירה בכינור שהכניסה בי רוח חיים וממש רציתי לזוז. אני זזה ומסתכלת במראה ומבינה שבגוף הקטן והמעוות שלי יש כל כך הרבה חן ונשמה ובא לי לבכות. איך אפשר לתת לאדם רצון כל כך גדול ואפס סיכויי הצלחה. זה אפילו לא חוסר הפרופורציה והדלקות במפרקים אלא פשוט חוסר הרצון ליצור קשרים עם אנשים ולהראות בזמן שאני עושה את מה שאני עושה הכי טוב. באמת שאין שום דבר בחיים שלי שאני עושה טוב יותר. כל שאר הדברים שיצא לי להצליח בהם הם רק חיקויי חיוור ליכולת שלי להעביר רגש בתנועה. אבל כשיש אנשים לידי והם משום מה מסתכלים עלי במקום להתרכז בעצמם אני לא מסוגלת להרגיש כלום. אני לא יכולה לזוז בכלל. בשביל לרקוד מול אנשים אחרים אני ממש צריכה לאנוס את עצמי לזוז ולעשות מאמצים על אנושיים למחוק מהתודעה שלי שיש עוד אנשים בעולם. 

זה כנראה למה אני עוזבת. למה למרות כל שיקול דעת סביר אני לא אחפש לי דירה בישוב בצפון אלא אנסה שוב לחיות עם אנשים בתל אביב. אולי הפעם זה יצליח? אולי הפעם אני אוכל להיות נוכחת לידם אולי בניסויין ה 1,903 זה יעבוד? כמה שהייתי רוצה להיות אמן שיושב לבד בחדר המלאכה שלו ויוצר מתוך הדמיון, אני לא. אני צריכה לזוז וצריכה השראה וכנראה יותר מכל צריכה את תחושת הזמן שמגיעה עם אנשים. אחרת אני הופכת לעץ. מבחינתי לחיות ללא תנועה עד שאיזה אסון טבע או חוטב עצים יבוא ויגיד לי שדי. אבל אני לא עץ ויש לי זמן קצוב אז אני לא יכולה לשבת על הכריות שלי ולהסתכל על האור מחוץ לחלון משנה גוון במהלך היום. ואז לישון קצת ולמחרת לעשות את זה שוב. 

אוף הראש עדיין לא משהו. לא יודעת מה צריך לקרות עכשיו. איך מוצאים גם תחושת זמן וגם מרחב מוגן ליצירה? כל פעם שהייתי בעולם החיצון והייתי טעונה באנושיות והשראה, לא היה לי מקום לפרוק את הרצונות שלי וגם אם היה מקום, הייתי כל כך תחת השפעה של ממריצים שונים שלא יכולתי להתרכז ולהתמיד בשום דבר. זה כאילו שאי אפשר לעשות את זה שלא תחת השגחה ותמיכה של הורה. איך עושים את זה לבד? איך עושים את זה כשאין שקל? ואם אזכה בלוטו האם באמת אוכל ליצור לעצמי סביבה מוגנת אבל מעוררת באותו הזמן? קצת כמו בצפר אבל יותר מאתגר ומפרגן בו זמנית. משהו שאין בו תחרות קוטלת ותככים ומרמור על הממסד. זה קיים בכלל? או שאני צריכה להיות פשוט ממוקדת מטרה ולהפסיק להתלונן על נסיבות. מה המטרה? לא לבזבז לעצמי את החיים? זה לא ממש ממוקד. 

פתאום בא לי לצבוע לעצמי את שיער. מצד אחד זה יפה בעיני ויגרום לאנשים לחבב אותי מצד שני זו אשליה ויגרום לי להיות נוירוטית כלפי המראה החיצוני שלי. דילמה. 

עכשיו 13:00 וזה הזמן השקט בקפה. השיעול שלי נרגע כמובן כי אכלתי בצק. אולי עכשיו אלך להזמין לי קרואסון כי למה לא. מה כבר יש לי להפסיד… אין לי שום דבר שאפשר להפסיד חוץ מהשאיפות שלי לשינויי.  

התרוקן לי המוח. מוזר. אולי זה כדורים. מוזר שזה עולה רק 10 ש״ח. לא ידעתי שיש עוד משהו במדינה הזו שעולה כל כך מעט. בטח יש כל כך הרבה אנשים שחיים על זה שאם ייקרו את הקרואסונים אז באמת יהיה מרד צרכנים. הבחורה שישבה מולי הלכה ואני עכשיו אוכל לה את השוקולדים הקטנים של ארומה שהיא השאירה על הדלפק. לא ארחיב על איך הייתה נראית. פשוט הציין שהשתדלתי לא לבהות. 

כן… לגמרי זה הכדורים. אני מרגישה הרבה יותר טוב ואין לי מה לומר. ככה זה החיים. אלך לי אחר כך לחנות ואקנה עגבניות וגזר ושלוש אריזות של זיתים. אחזור הביתה ואשב לי על הכריות שלי ואנוח כי לצאת לארומה זה מתיש. כמו אשתו של מיליונר. עשיתי קניות ועכשיו לנוח. 

ואם אני רוצה לעשות משהו שעוד לא ניסיתי מה זה יכול להיות? אתמול היה לי הרבה כעס. הרגשתי שכל פעם שהאלים רומזים לי ללכת לכיוון מסוים ואני מצייתת, אני מגלה בכיוון הזה הר של אכזבה וכאב. אז מה הטעם? למה להמשיך לנסות? מה יגרום לזה להיות שונה? מה אני יכולה לעשות אחרת? אולי לא להקשיב לעצמי בכלל? אז למי? אולי אני צריכה למצוא איזה גורו שפשוט יגיד לי מה לעשות וזהו. ככה לפחות כשזה יתחרבש אז אוכל להאשים בזה מישהו אחר. גם כאבתי על זה שאחרי כל העבודה הקשה שלי ושנים של חפירות ותובנות אני לא באמת הצלחתי לתקן את השבר הבסיסי שבי. וכל כך הרבה פעמים חשבתי שהצלחתי. חשבתי שהצלחתי לעבור את הסף שמעבר לו אוכל לחיות בסיפוק. ומצד שני דמיינתי לעצמי שמישהו ניגש אלי ברחוב ואומר לי שהוא עושה סרט ורוצה שאני אשתתף כי אני בדיוק הדמות שהוא מחפש, ואני מסרבת בתוקף ובורחת. 

זה נראה לי הגיוני. גם בגלל שככה אני מוגנת מכישלון וציפיות וגם בגלל שלהיות מוזה של מישהו אחר זה תלות. ואני מעדיפה להיות זו שניגשת למישהי ואומרת לה שאני עושה סרט והייתי רוצה שהיא תשחק בו אבל אני לא מספיק מחוברת למציאות בשביל להגיע לרמה כזו של עשייה. אני יכולה עכשיו ללכת ללמוד בימוי. סתם באיזה בצפר סוג ז׳ בשביל שיהיה לי מסגרת ליצירה אבל כבר עשינו את זה. וזה לא ממשיך. אחרי שהבצפר נגמר האשליה מתפוגגת ואני נשארת עם עצמי שוב. וזה לא משנה בכלל שבזמן הלימודים אני אחלה. 

אולי לאף אחד אין באמת מניע פנימי. אולי זה תמיד חיצוני פשוט לא תמיד אפשר לזהות מהצד מהו המניע של אדם. אולי זה תמיד אישור של הורה או חברה או אהוב כלשהו ואין שום דרך ״ליצור בשביל עצמך״. אולי ככה המין האנושי מהונדס. אנחנו יכולים לעשות משהו רק בשביל אחרים. זה הייחודיות שלנו. ואפילו האנשים הכי אנוכיים בעולם עדיין עושים את המאמצים שלהם בשביל הכרה, מה שאומר שהם תלויים באחרים בדיוק כמו ילד קטן שמחכה שאמא תסתכל עליו כדי לעשות פעלולים. ואני ממש אשמח להכרה רק שאני הכנסתי לעצמי למוח שזה בזוי אז אין לי ממש איך לנצח. אם אתה אלרגי להצלחה אז איך תזכה בה? אני צריכה מישהו ללמוד ממנו. מישהו שיש לו הכרה ואוהב אותה ונהנה ממנה. אני צריכה ״אבא עשיר״. אבל איפה מוצאים? להיות עוזרת במאי? לתלות על הקיר פוסטר של מסי? ללכת להופעות של נטע ברזילי? אולי ללכת להופעות כלשהן? אני פשוט לא עושה את זה אף פעם כי אני סתם מקנאה. זה הכיוון. קנאה זה הרמז הכי טוב שלי. כמו שביל פרורי לחם לאמיצים בלבד. מי שמספיק חזק להסתכל ישירות לתוך השמש וללכת לכיוון הקנאה שלו יזכה לעבור לצד השני. 

ואני אלך לעשות סיבוב דאווין בחנויות. אולי אמצא משהו מעורר השראה ואולי אצבע את השיער.