טעות, טועים, טעינו. ראיתי את הסרט התיעודי על זויה צ'רקסקי. אחלה אמנית. אדם מגניב ומפוקס שמקבל בחיים את מה שהוא רוצה. נחמד מאוד. רק למה אני מרגישה מחריד? היא אומרת שבשבילה ציור זה החיים. היא היתה עובדת ומציירת לילות. רק לקנא. וציור שלה נמכר ב-70,000 דולר לא לגמרי סתם מתוך ניפוח ערך. הם באמת טובים. היא נעימה ורכה לילדה שלה ושובבה כלפי בעלה ובעלת חוש הומר וביטחון עצמי עולה על גדותיו עם חברים טובים ומשפחה תומכת. אחלה. למה אני מרגישה זוועה? רק קנאה? פחד מפני אנשים חזקים? כי הסטנדרט שהיא מציבה להצלחה הוא בלתי אפשרי בשבילי? היא מציירת מגיל 4 ולמדה בשלושה בתי ספר שונים לאמנות כולל אחד סובייטי. יש לה חברים מהתחום איתם היא עושה שיתופי פעולה והיא זוכה להערכה/הארצה בינלאומית והיא אוקראינית שזה עכשיו ״הדבר״. מה, כזה קשה לי לפרגן? רק עם פועלים קשיי יום וחסרי מעוף אני מסוגלת להזדהות? משהו כל כך מפחיד בפוקוס של אדם אחר. פשוט כמו מכבש. ועוד אחד שלא צריך הרבה מילים כדי להסביר את עצמו. זה ממש מעורר קנאה. אני יכולה לכתוב אלף עמודים ועדיין ארגיש שלא הצלחתי להעביר שבריר של אמת שלי. ואצלה אנשים מחפשים להבין את האמת שלה בלי שהיא בכלל תצטרך להיות בחדר. זה מה שמקבלים על עבודה קשה? על השקעה חסרת מעצורים ומיקוד על. זה התגמול על זה שאדם משחק את המשחק האנושי לפי כל החוקים עד הסוף. הוא נהייה מסי. ללכת לאותו הכיוון במשך כל החיים לא משנה מה יש בדרך ובסוף תגיע.

למה כשאני מסתכלת עליה בא לי לבכות? כי היא מציירת עוולות? כי אמא שלה שבורה מהחיים והיתה רוצה חיים אחרים כי הדבר היחיד שהשיגה זה את ההצלחה של זויה? בשביל שמישהו ישגשג מישהו אחר צריך להקריב את עצמו? או שאולי היא משגשגת בגלל הכאב שאנשים מזהים בציורים שלה? האם היא היתה יכולה להצליח אם לא היה בציורים שלה סבל? האם אני הייתי אוהבת את הציורים שלה אם לא היה בהם סבל? כן. לפחות התשובה לזה אני יודעת. אני אוהבת את הציור שלה… או שאולי לא? מה שאני אוהבת אצלה זה את הנוסטלגיה שלי שמשתקפת בציורים שלה. זה לא גם סוג של כאב? האם יש ציורים של התרוממות רוח שיכולים באמת לתפוס קהל וכסף? או שזה פשוט כבר נקרא ״עיצוב״? כשזה פשוט יפה… 

אני בארומה מול זכרון ואין לי גבות. נחמד לי ככה וזה לא מפריע לי בכלל. רק צריך למרוט אותן כל כמה ימים וזה מתיש. אני שונאת טיפוח עצמי. זה גורם לי להרגיש נוירוטית. אתמול רציתי לעשות ניסוי עם קמח תירס ולראות אם אני מעכלת אז זה כי בכל זאת נראה לי משונה שאני לא אוכל דגנים בכלל ורק סוכר גולמי בתור פחמימה. קצת נהייה לי חבל על כל מיני ויטמינים שאולי אני מפספסת. לא מצאתי בחנות קמח תירס אז קניתי דוריטוס בלי טעם. היה סבבה. סיימתי את 70 גר׳ וישר לאחר מכן, באמצע היום נשכבתי על המזרון ולא יכלתי לזוז במשך שעתיים. ישנתי. אבל לא סתם. היה לא נוח בכלל לשכב באותה תנוחה שעתיים אבל לא היה לי כוח לזוז. פשוט לא היה לי כוח להתהפך. קמתי מפורקת ועשיתי סלט כדי קצת לדחוף את השטות הזו מתוך המערכות שלי החוצה. עדיין יש לי נפיחות במעיים. זה יעבור.

שלשום חגגתי. סוג של חגיגה נדירה שכזו. פתחתי את הקייס של הכינור, הוצאתי אותו והלבשתי עליו את התומך לכתף, מתחתי את הקשת ושמתי את הטלפון על הכיסא בר כדי שיראה לי את התווים הנכונים. הנחתי את הכינור על הכתף והתחלתי לנגן את התווים על המיתר הכי עבה. הייתי צריכה רק פעמיים לעבור בין האצבעות ראשונה עד רביעית בשביל להבין שהנה זה סוף סוף קרה. ומכיוון שזה קרה כבר אין מה לפחד מזה. יש לי דלקת ביד. הנחתי את הכינור על הרצפה, התיישבתי על המזרנים שלי ופרצתי בבכי אינטנסיבי למשך 10 דקות. סיימתי לבכות, קיפלתי את הכינור והקשת לתוך הקייס והנחתי אותם חזרה שעונים על הקיר. התהלכתי בחדר כמה דקות ואז החלפתי בגדים ויצאתי לרוץ. את זה לפחות אני עוד יכולה לעשות. בינתיים. יהיה בעייתי כשיתחילו לנשור לי הידיים והרגליים ואאבד את הראיה שלי. אבל בינתיים זה רק פרק כף היד מעל הזרת ביד שמאל. כבר כשהתלבשתי לרוץ הרגשתי טוב יותר. לבכות זה ממש חשוב. הבנתי שזה פשוט עוד שלב. זה שלב שצריך לעבור אותו. אני אמנם לא יודעת איך אבל אני יודעת שזה רק עוד שלב. כמו שניסיתי במשך שנים ללמוד לעמוד על הידיים וכל פעם הייתי מקבלת התקף לב קטן כשהייתי מתהפכת ומרגישה את הפרקים של הידיים שלי מתחילים להתעקם ולא הייתי מבינה איך אני יכולה להרים את התחת שלי מעל הגב כשאני מתה מפחד לשבור את המפרקת. אבל הייתי מנסה. שוב ושוב ואז לוקחת הפסקה של ימים, חודשים, שנים ואז מנסה שוב. ובסוף זה עבד. בגיל 32 בערך. אבל עבד. עכשיו אני לא יכולה. עכשיו הפרקים שלי כל כך חלשים שאני בקושי יכולה לעשות שכיבות שמיכה אני אבל יודעת שזה אפשרי וזה ממש עוזר לי להבין שדברים אחרים אפשריים גם. אז מה שיתאפשר לי בסופו של דבר, זה הכל. אני אבין איך לחזק את הגוף שלי ולמנוע דלקות ואז אוכל לעשות את הדברים שתמיד רציתי. וכנראה יש עוד שלבים בדרך. 

אבל אני לא זויה צ'רקסקי. אם אסבול בדרך למקום אליו אני רוצה להגיע, הוא יהיה חסר ערך מבחינתי. או שאני מנסה לתרץ עצלנות? מה היא הנקודה הנכונה להיות בה שהיא בין רפיסות וחוסר כיוון לבין דריסה עצמית למען מטרה? למרות שלא נראה לי שזויה כזו אומללה. היא נראית בגדול די סבבה. רק אצלי זה היה מוביל לאומללות. אם אני הייתי מגיעה ללמוד בבית ספר סובייטי זה היה נגמר בטרגדיה כלשהי. זויה נראית שעונה חזק על השנים שעיצבו אותה בדמות מאוד מסוימת. זה נורא עוזר. היא יודעת בדיוק מה היא ומי היא ומאיפה היא הגיעה. היא יודעת שהיא יודעת. זה נורא עוזר. אבל זה נורא צר. כל סוג של התמקצעות היא צרה. אז מה עושים? מצד אחד אני מתה מקנאה בכל מי שמומחה בתחומו, מצד שני אני תמיד אמצא את עצמי מתווכחת איתו בגלל כל הדברים שהוא בור בהם. למה? כדי להראות עליונות ולרכך את תחושת הנחיתות? זה לא שאני לא יכולה להתמחות בתחום כלשהו. פשוט אין אף תחום בו אני יכולה להתמחות. אולי בגלל שאני לא יכולה להתחבר לאנשים מספיק? התמחות תמיד מגיעה עם חיבור. קבוצת השווים או הורה מנחה או איזה אליל כלשהו שיש שאיפה להידמות לו. מי האליל שלי? פיטר פן? רוברט מוסיל?

חסר לי סוכר. אכלתי כפית סירופ מייפל בשבע בבוקר ועכשיו קוביית שוקולד אחרי הקרואסון ואני פשוט נרדמת. 

הזמנתי גביניה. הקופאית ניסתה כבר פעם שנייה לזכור את השם שלי. כשהזמנתי את הקרואסון מקודם היא ניסתה לנחש אבל לא היה לה סיכויי. הפעם היא שוב ניסתה והתנצלה שלא מצליחה. קטע החוסר גבות הזה. אני באה לפה כבר שנה וזו הפעם הראשונה שאשכרה נחמדים אלי. לרוב עושים לי פרצוף של ״יאללה תזמיני ולכי כבר״ הפעם היא אפילו קראה את השם שלי בקריזה בקול ממש נעים. אנשים הם בעצם כמוני, לא אוהבים גבות. מזכיר לי את התקופה שהייתי בלונדינית. כמו להיות סלבריטי. כולם ממש נחמדים ומנסים לעשות בשבילי הכל ולתת לי דברים בחינם וגם מרגישים רשות לפנות אלי ולהגיד לי מה הם חושבים עלי ולצפות שאתן להם תשומת לב. 

גביניה זה לא סוכר. אני טיפשה. הייתי צריכה לקחת פשוט עוד איזה שלושה שוקולדים. לא סתם חייתי שנים על שוקולד. זה פשוט האוכל הכי טוב. ולא היו לי שום דלקות כינור. רק חורים בשיניים. אני לא מבינה איך אנשים אוכלים בצק באמצע היום וממשיכים לעבוד. אני ממש עוד רגע מפילה את הראש שלי לתוך המקלדת. הם בטוח צריכים לאכול עוד יותר סוכר וקפה רק כדי להילחם בתשישות של הבצק. אז אקח לי עוד שלוק קפה. תודה. 

נו…? מתי המעט סוכר שהיה בגבינית הזו יתחיל להשפיע? או לפחות הקפה? המוח שלי דייסה. 

הבית שלי ממש יפה. ואני לא יכולה להפסיק להתלהב ממנו. כל חלק בו. הוילונות הירוקים הכהים, הנוף של הים והכפר מתחת למרפסת, אור השמש ששוטף את החדר כל יום מחדש. ככה זה כשמאוהבים. אבל כמובן שאני מאוהבת רק בעצמי. אני מאוהבת באיך שהצלחתי לגרום לבית שלי לשקף אותי. זה למה זה קצת פחות מפחיד לעזוב. היום היתה עוד מישהי שראתה את הדירה. היא היתה הבחורה הראשונה ונראתה הכי פחות מעוניינת ואני מצאתי את עצמי מנסה למכור לה למרות שבכלל לא אכפת לי כי החוזה שלי נגמר בכל מקרה. פשוט זו תגובה אוטומטית לזה שמישהו לא מעוניין. אני מנסה לעניין. הבחורים שנראו מעוניינים לא הזיזו לי ועשיתי להם טובה בכלל שפתחתי את הדלת. אבל הבחורה הזו עם הפנים הקפואות על גבול הביקורתי ממש הצליחה להוציא אותי משלוותי. אני כזו קלה. רק עושים לי פרצוף אדיש ואני עבד. 

הכאב בברכיים שלי עבר כמעט לגמרי מאז שהתחלתי להקפיד יותר על מה שאני אוכלת. ניצחונות קטנים. זה היה כאב שליווה אותי לפחות שנה. ושמתי לב שאין אותו יותר. חוץ מקצת אתמול כי יומיים ברצף אכלתי חטיפים. דוריטוס ולפני זה צ’יפס בטטה. פשוט לא. אבל כמה אפשר? זה הגיוני? שום דבר לא הגיוני. אם מסתכלים על מחקרים, צריך לאכול הכל ואסור לאכול שום דבר. וזה חד משמעי ולא ניתן להגדרה. ככה זה בחיים. ככל שמנסים להשכיל מבינים פחות. כשהייתי קטנה ועוד לא היה יוטיוב בתוכניות של אלוהים, ידעתי ששוקולד זה טעים ולחם זה מגעיל. ידעתי שמלפפון טעים רק עם מקלפים אותו וגזר אפשר לאכול כל היום. אז למה אני מנסה להקשיב למישהו שיודע משהו. הרי כולם יודעים משהו אבל זה לא רלוונטי כי הם לא אני. זה הפתרון היחיד שיש לי להציע לאנושות. 

אפילו בטוקבקים של מדור הספורט זה חצי חצי. יש הטוענים שמסי הוא אלוהים ויש הטוענים שהוא מגלומן שעבר זמנו. אפילו השופט לא תמיד בנזונה. אז איך אנחנו מופתעים שהם לא מצליחים להרכיב ממשלה? אי אפשר להסכים על כלום. בשר זה רצח ומי שסובל מדלקות פרקים ודכאונות כרוניים יכול להציל לעצמו את החיים אם יעבור לתזונה של בשר בלבד. רוצח עם אישור רפואי? או שאנחנו אמורים להקריב את הבריאות שלנו למען המוסר? אני לא רוצה לאכול לשונות של פרות. וזה ממש טעים והדבר שאני מעכלת הכי טוב. רק חבל שכשאני חותכת אותה אני מרגישה שאני מעבירה את הסכין בתוך הפה של עצמי. אבל כשאני חושבת על כל שדות החיטה והסויה והתירס שאמורים כביכול להאכיל אותי אני נזכרת ב״יום ללא בשר״ בגנים. יום אחד בשבוע הם מקבלים מנת חלבון צמחונית במקום בשר. זה יום בעייתי כי הם אוכלים פי שתיים ונגמר האוכל והם תמיד אומרים שהם עוד רעבים ואני מנסה לגרד עוד כף פתיתים ועוד רצה לגנים שכנים בתקווה שאצלם נשאר. ולאף אחד לא נשאר. רק שאת המנה הצמחונית עצמה הם לא תמיד אוכלים. לפעמים הם פשוט מבקשים פרוסת לחם במקום. הכל למען המוסר. 

אז כשאני רוצה לאכול לשון של פרה אני אוכלת לשון של פרה. וכשאני רוצה לאכול קרואסון אני אוכלת קרואסון. וכשאני אחר כך מזמינה גבינית במקום לקחת קוביית שוקולד כי לא נעים לי סתם לקחת משהו בחינם ואני מעדיפה לשלם 13 ש״ח עבור משהו שאני לא באמת רוצה, אני טיפשה כי אני לא נאמנה לעצמי. וכשצריך להחליט למי להצביע בבחירות אין שום טעם לנסות להבין מי צודק ומי טועה כי כולם צודקים וכולם טועים. ואף פרשן לא יודע יותר ממני מה ישפיע על העתיד שלנו בצורה המיטבית. אז איך מצביעים? עם הלב כנראה. רק שזה בעייתי להבין איפה הלב ואיפה הבטן. הם קרובים. וכל מי שמצביע לביבי מצביע מהלב ומי שמצביע לפיד מצביע לאחר שיקולים לוגים כאלו או אחרים. זה למה הוא הפסיד. כדי להפסיק להיות מאוהב במישהו אחד צריך להתאהב במישהו אחר. כנראה שלפיד לא מספיק נחשק. מצד שני אובמה היה מאוד נחשק ולחלוטין חסר ערך. אז מה עשינו בזה? אבל מצד שלישי כבר ביססנו את זה שנשיאים זה פטיש שהסתיים בשנות ה-90. מעכשיו זה אושיות רשתות חברתיות ובעלי תאגידים נסתרים. והאזרח הקטנטן רחוק ממוקדי השפעה כפי שלא היה מעולם. 

זה מצחיק לחשוב שבתקופה שהיו עבדים, בעל העבד היה לפחות אחראי עליו במידה כלשהי. מצער שהוא היה יכול למכור אותו ולאנוס את אשתו אבל אם הוא היה פשוט משאיר אותו למות מרעב בצד הדרך עדיין החברה האנושית הייתה מגנה אותו על אכזריות. ואילו היום בעלים של מפעל שהעסיק אנשים במשך כל חייהם הבוגרים, החליט פשוט למקסם רווחים להעביר יצוא למדינה זולה יותר ולסגור את המפעיל. כמעט אלף משפחות יישארו ללא פרנסה עיקרית והפועלים כבר לא בגיל שבו הם יכולים להתחיל הכשרה בתחום חדש ואף אחד לא אחראי עליהם. כי זה העידן המודרני ואנשים הם לא רכוש. כלומר אף אחד לא אחראי על מי שעובד בשבילו. המדינה תסדר. המדינה על גבול מלחמת אזרחים עסוקה בלקרוס בגלל שחיתות שלטונית ולא ממש יכולה לדאוג לפרנסה של אלף משפחות. אז יש לנו את העיתונות. וככה אני יכולה לשבת לי בבית הקפה ולרחם על העניים ולהאשים את העשירים כי סבל מוכר. כמו זויה צ'רקסקי. ביזיון העובדה שבית המשפט החמיר עונש של רוצח רק בגלל שבעיתון כתבו שהעונש לא מספיק חמור. מה נהייה מאיתנו? מה עם כל מי שלא מצטלם יפה לעיתון? אפשר רק לייעץ להם לגלח גבות ולקוות לקצת תשומת לב חיובית. 

הסוכר עוזר. או הקפה. 

אומרים תרבות המאיה העתיקה נמחקה בגלל שהם התמכרו לתירס והרסו את האדמה החקלאית שלהם בגידול יחיד מסיבי ואז פשוט לא היה להם מה לאכול והם מתו מרעב. כמה בנאדם באמת צריך לאכול כדי לחיות בטוב? לי יש הרגשה שחצי מהאוכל שלי אני מאכילה את החיידקים והטפילים השונים שיש לי במעיים. אולי אפשר סתם לאכול הרבה פחות? תכף יהיה משבר מזון כלל עולמי ונבחן את התיאוריה שלי. 

כמובן שיש עוד תיאוריה לגבי זויה צ'רקסקי. משום מה אני מגלה שכשמישהו ממש לא בא לי בטוב זה כי הוא למעשה מאוד דומה לי. כמו הבחור הצעיר ששטף איתי כלים. הכי מעצבן בעולם ופשוט ממש ממש לחוץ. בדיוק כמוני. שלשום קיבלתי הודעה מהשוטף הזקן. הוא שאל אותי מה שלומי ממש אחרי שסיימתי לבכות. כתבתי לו שאני בסדר ושאלתי אותו לשלומו. הוא כתב ״תודה לאללה״ אני מניחה שזה אומר שהכל בסדר. מעניין אם ההכל בסדר שלו דומה להכל בסדר שלי. כלומר חרא בלבן ואין מה לדבר על זה בכלל. אני קשה. אני ביקורתית ולא מתפשרת. אין לי שום דבר שיוכיח שאני שווה הון אבל אני בהחלט לא שווה לכל השאר וכמובן לא שווה פחות אז נשארת רק ברירה אחת. אני הגרסה המקולקלת של זויה. יהירה שמנסה לחנך את העולם לערכים שלי רק בלי טיפה של משמעת עצמית והר של תסכול. מצער. 

אולי אקנה לי עוד קפה? אולי. בדיוק אמרו לי בקלפים שאני צריכה להימנע מפיתויים שהורסים את כל ההשקעה שלי. אז הפוך סויה. תיכף זה בא. ואז אקח לי עוד כמה שוקולדים. 

משהו שהיה בולט בסרט על זויה זו הציניות הסובייטית שלה. שהתחדדה בכל השיחות שלה עם אמא שלה והחברות שלה. סוג של מועקה כרונית שהופכת לדבק חברתי. זה למה אין לי חברים. פעם היו. כשיכולתי לשבת שעות ולהתלונן על זה ש״הם״ לא בסדר. נו… ומה בדיוק אני עושה עכשיו? אני לא ממש יושבת וכותבת על המעלות והפלאים של החברה האנושית. אבל אם אני עושה את זה עם אנשים אחרים אני מרגישה מגעיל. כשאני עושה את זה לבד זה לפחות מהדהד פחות חזק וכשבא לי לשנות נושא או השקפת עולם אני רשאית ולא מרגישה שאני בוגדת באף אחד. יש לי את החופש להשתנות.

פאאאאקקקק זה הקפה הכי טעים ביקום כולו!!!!

החלב טיפה ממותק ומוקצף עדין והטמפרטורה מושלמת. אני יכולה למות עכשיו. ויש לי שני שוקולדים. יכלתי לקחת שלושה אבל הייתי לחוצה. בכל זאת הם שם הרבה עומדים ליד הדלפק ואני רק אחת ולא מדברת הרבה והקול שלי חלש, והם גבוהים ואני נמוכה ואין לי בכלל גבות… וברור לי שמצידם שאקח גם 12, זה לא של אבא שלהם. אבל למי אכפת מה הם חושבים. זה אני שצריכה לתת לעצמי רשות להיות חזירה. שילכו לכל הרוחות הם והמתירנות שלהם. אני מחליטה מה מותר ומה אסור ושאף אחד לא יעז להתווכח איתי. 

וואו הסוכר הגיע. כל העולם בפוקוס קיצון והצבעים זוהרים. אני מלכת העולם. שמעתי קאבר מתוחכם לשיר של גריז ואני עכשיו רצה הביתה לעשות קאברים לשירים שאני אוהבת ולהתפרסם לנצח נצחים בתור עושת הקאברים הכי טובה בכל הזמנים. יהיו לי מיליארדי צפיות ואף אחד לא ידע מי אני. יהיו לי קליפים פסיכודליים שבהם לא ממש רואים את הפנים שלי והכל יהיה תחת שם בדוי. אני אהיה ״גלוריה מולארי״ הידועה לשמצה. אני צריכה לשירותים.