לראשונה בחיי בבית קפה יש יותר גברים מנשים. ליתר דיוק 12 מול 3. זה פנומנלי. זה 7:40 בבוקר. מסתבר שגברים חיים בבוקר. אני זוכרת שבחורה בלימודים התלוננה שבעלה מבזבז המון כסף בארומה כי הוא טוען שהוא חייב לשתות שם קפה בבוקר. והיא ניסתה לשכנע אותו לקחת קפה מהבית בכוס תרמית. פחחח… ממש אותו הדבר… יש מצב שהם התגרשו מאז. 

הגברים יושבים כל אחד עם עצמו וקוראים עיתון. אין שני גברים שיושבים יחד. ממש מצחיק איך שבעצם כל השולחנות בבית הקפה תפוסים למרות שלמעשה יש ממש מעט אנשים. 

יכול להיות משעשע אם אני אצליח איכשהו לגבוה מספיק כדי להיחשב גבר נאה. אז אקח טיפה הורמונים כדי לגדל קצת זיפים בשביל מראה מחוספס אבל אמשיך להתלבש אותו הדבר כדי לשדר רכות ונעורים. אני אהיה קזנובה. נשים יתעלפו לרגלי. ואני אדלג מעליהן כי עדיין לא יהיה לי מה לעשות איתן. אני לא חושבת שאצליח לגדל בולבול בימי חיי. למרות שאולי… הטכנולוגיה מתפתחת. ובכלל מה בעצם קשה יותר לגדל עצמות או… ממה עשוי בולבול? זה שריר? 

כן… אלו המחשבות שיש על כשאני יושבת בבית קפה מלא גברים, דביליות :)) איזה כיף להיות בחור. אפשר להיות דביל וזה נחמד כי מישהי תמיד תהיה אחראית על להיות אחראית. 

הבחורה בקופה זכרה את השם שלי. כבוד. התעוררתי הבוקר ב-5:15. אז כבר הספקתי לאכול ארוחת בוקר בבית, ולא נשאר לי אלא להתלבש ולצאת לתחנת האוטובוס ל״מול זיכרון״. נחמד לדעת שיש בכל זאת שאריות כלשהן לתכנות השינה שעשיתי לעצמי. לפני שנה וחצי היו לי חודשיים בהם ישנתי 4:20:20 ואחרי שלא יכולתי להמשיך עם שינה במקטעים כי לא תמיד אפשר לישון במהלך היום 20 דקות אז פשוט ירדתי ל 6 שעות בלילה וזהו. ולמרות שמזמן אני לא מקפידה והרבה ימים אני פשוט מבלה כל היום בלחלום באור העדין של השמש מבעד לחריצים של הוילונות שלי, הגוף שלי עדיין מעדיף לישון בין 4 ל 6 שעות ויותר מזה אני ממש צריכה להכריח את עצמי. 

אוטובוס של זקנים נעצר בחנייה מול ארומה. ועכשיו הם כולם באים לפה. כשאני חושבת על כמות האנשים שהחברה פה משרתים כל יום, המוח שלי מתפוצץ. אין לזקנים איפה לשבת בפנים כי הגברים הבודדים פשוט לא השאירו אף שולחן פנוי. הם יאלצו לשבת בחוץ, מה שהיום ממש מתנה משמיים. האוויר נקי ויש עננים קלים בשמיים ולמרות שעדיין קריר, בשמש בטח ממש נעים עכשיו. הם עומדים בתור מנומסים עטופים במעילים ואני חושבת שזה לא טבעי לראות אנשים באותה קבוצת גיל מקובצים יחד. לא כשהם בני 70 ולא כשהם בני 7. זה צריך להיות יותר מבוזר. למה אין להם את הנכדים שלהם איתם? מה, רק עם עוד זקנים יש להם נושאים משותפים לשיחה? לא יכול להיות. אולי פשוט אף אחד צעיר לא רוצה להיות לידם כי הם כבר לא מעניינים. זה עצוב. פעם הם היו זוכים לכבוד ועכשיו הם זוכים לטיול מאורגן שממומן מכספי הפנסיה שהם חסכו לעצמם כדי שיהיה איך לשלם לפיליפינית שתנגב להם ת׳תחת. הגברת מול הקופה כבר בשלבים מתקדמים של הסוף. היא לובשת חולצה בצבע אדום ורוד צעקני ואודם תואם ולא מפסיקה לנענע את הראש שלה כמו בובות הכלכלב על הדשבורד. היתה לי לקוחה כזו פעם… והמוזיקה פה מכניסה לי דמעות לגרון. 

״רסיסים.. למה זכרונות נמסים? כמה שאני לא כיסיתי זה נכנס לי בתריסים…״ ( רביב כנר) 

היא הגיעה לסטודיו להתעניין בשיעורי חיזוק וחיטוב ונתתי לה למלא טופס הצהרת בריאות. היא ביקשה משהו לכתוב עליו ונתתי לה איזו מחברת קשיחה. היא ישבה לפחות עשר דקות על הנייר הזה. לא הבנתי מה הקטע כי היו לי עוד הרבה לקוחות אחרים ובסוף כשהיא הגישה לי את הטופס ונכנסה לאולם לשיעור ניסיון התחלתי לבכות. 

לקח לה עשר דקות למלא את הסעיף למגבלות בריאותיות. היא כתבה ״סובלת מפרקינסון״ האותיות היו בגדלים שונים והקווים היו גליים כמעט כמו ילדה שעושה קישוטים כאשר הנ׳ הסופית מתעקלת וגולשת עד לקצה הדף. 

אחרוני הזקנים מחכים לקפה שלהם בדלפק. אמא שלי אומרת שפרקינסון זו מחלה שסובלים ממנה אנשים שבחיים שלהם לא יכלו לוותר על שליטה. עכשיו הגוף שלהם מאלץ אותם לעשות תיקון. כמו שאני חושבת שרגישות למזון זו מחלה של אנשים שלא יודעים להציב גבולות ולעמוד על שלהם אז הגוף שלהם מאלץ אותם. 

הזמרים שאנחנו מקשיבים להם פה לעולם לא יזכו לתגמול שהולם את התרומה שלהם לחיים של אנשים. הנפש חייה בזכותם, הם מלווים אותנו כל בוקר וכל נסיעה, נותנים צבע ומעוררים זכרונות שאחרת לא היתה לנו גישה אליהם והם בטח בקושי גומרים את החודש. 

הזקנים עכשיו כבר עומדים בתור לשירותים. חלקם כבר עולים חזרה לאוטובוס. ככה זה שאתה זקן. כנראה הם מבינים שאין זמן לבזבז אז הם עושים הכל מהר. שלא כמוני שמורחת את החיים שלי בשכבה דקה כאילו אני בת אלמוות. אגב, זה אולי נכון. נראה לי שיש סיכויי. כלומר לא שאחיה לנצח אבל שאמות רק כשארצה. לא מזקנה. אני לא חושבת שאני אזדקן עוד. הפרצוף שלי מתחיל להראות יותר רענן. הקפלים מסביב לאף מתחילים להתשטש והלחיים שלי כבר פחות נפולות. אולי זה התזונה. אולי זה בגלל שאני לא עובדת כבר כמעט חודשיים. בטלה עושה לי טוב. אני חושבת שאמשיך ככה. 

הבחור החרוץ שמפנה פה את השולחנות בדרך כלל לא נמצא. יש איזה אחד שזז ברבע הקצב ואיזה בחור צעיר מזוקן במכנסיים שחורות מחוייטות, סריג בז ונעלים יוקרתיות, מטאטא את הרצפה. לפני זה הוא תיקן את הברז הדולף של מתקן מי השתייה. הוא כנראה הזכיין של הסניף. עכשיו הבנות הבודדות שיש פה שיושבות בדלפק המחשבים, מתלוננות שהאינטרנט של המקום לא טוב. והוא מסביר להן איך להפעיל ושאם זה לא עובד אז אין לו מה לעשות כי הוא כבר הפעיל מחדש את הראוטר פעמיים. יש לו על היד צמיד חרוזים חום כמו מחרוזת תפילה ומבטא ערבי למרות שהוא נראה כמעט אשכנזי בגוון עור וצורת הפנים. מעניין מאיפה הוא כי מג׳אסר הוא בטוח לא. עכשיו הוא שוטף את הרצפה. ביותר מדי מים… ובית הקפה התרוקן. הגברים הלכו לעבוד. אנחנו חמישה אנשים בדלפק המחשבים וחוץ מזה כל השולחנות ריקים וריח של נוזל רצפה. אין משהו יותר סקסי מגבר ששוטף רצפה. בחיי. זה יותר טוב מגבר עם תינוק. ממש כמו אישה על אופנוע. משהו באיזון ממש מושך. הוא ממשיך להבריק את כל הרצפה של המקום וסוחט את הסמרטוט מחוץ לדלת על המדרכה כאילו זה מחוץ לבית שלו בכפר. 

״אני לא מבין איך היום עולה עליי? אני לא מבין איך הולך לי…״ (אברהם טל)

בטח הבחור בכלל מחיפה. אנחנו בגל שני. הסניף מתחיל להתמלא שוב. והבחור עכשיו מאחורי הדלפק עושה קפה. אני חושבת ש-PDA זו תופעה משעשעת. אני הספקתי כבר ללכת לשירותים ולסדר להם את נייר הטואלט ככה שלא ירטב. שמתי אותו על המעקה של הנכים. מי שיודע מכיר את זה שזה בעצם מתרומם ואפשר להשחיל לתוכו את הגליל. יש לי בתיק סבון נוזלי שקניתי להם. אני אשים אותו לפני שאלך… מקווה שאזכור. קניתי אחד יפה ומעוצב כדי שיראה יוקרתי. עכשיו, מה היופי של זה שאין לי יכולת לעשות את מה שאומרים לי? זה שאני עדיין הייתי חייבת לעשות את מה שאומרים לי. לכן מצאתי דרך לעקוף את המגבלה הקוגניטיבית. כמו מעלית שבת. במקום לציית לדרישה חיצונית, אני מפנימה את הצרכים של האדם מולי וככה אני בעצם עושה את מה שאני רוצה ולא את מה שאמרו לי. רק וואי וואי ההשלכות של זה מה זה הרסניות על האישיות… ככה מפתחים רגישויות למזון. אם אפתח עוד טיפה הזדהות כלפי הצוות של ארומה אני כבר לא אוכל לבוא לפה יותר. זה יהיה קשה לכתוב כי אני לא אוכל להתרכז. כמו שלא יכולתי לעבוד במסעדה בכלים. כמו שאני לא יכולה לעבוד בגן אחד. אם אני מקפצת ממקום למקום אז אני עוד יכולה לשמור על מידה מסוימת של ״עצמי״. 

בדקתי מחירים של הוסטלים בכל רחבי הארץ. זה ממש יקר אבל לא יותר מדירה בתל אביב. ומרגיש לי מאוד נעים במוח. פשוט לדלג ממקום למקום. לפעמים לישון באילת ולפעמים בישוב בגליל בין ההרים ואז איזה שבועיים בתל אביב כדי לעשות קצת כסף ואז אולי לעלות לשבוע לירושלים. אם לא היו לי חובות ולא הייתי צריכה לאכול זה היה עוד איכשהו הגיוני. אני יכולה להרוויח בשבועיים בתל אביב מספיק כסף לחודש של טיולים. אבל אם כל החשבונות זה יוצא פחות ריאלי. אצטרך למצוא דרך לעשות הכנסות בתנועה. מה שמסתדר לי יופי עם חוסר הרצון שלי להיות באותו המקום. וגם כנראה יוביל אותי החוצה. לאט לאט אולי אצליח לפתוח לעצמי את המנעול של השער ולצאת מחוץ לישראל. בינתיים יש לי ״ויזת נוודות״ בארץ הקודש. יכול להיות יותר גרוע. יש הוסטל ממש מגניב בחרמון. 

לבחורה בקופה יש את השיניים הכי לבנות שראיתי בחיי והיא לא מפסיקה לחייך. כבר 9:30 והיא עדיין מחייכת. מקווה שהיא עושה מלא כסף ומממנת לעצמה תואר בתור רואת חשבון ושתמשיך לחייך כל הדרך לביטחון כלכלי ומעמד חברתי. או שאולי היא רוצה להיות מעצבת פנים? או אולי מורה? אני משערת שמשהו מאלו. לא איזה משהו מופרך כמו במאית של סרטי פולחן נישתיים. 

אתמול זרקתי לפח מכנסי טרנינג של נייקי. הם נראו ממש יפה בחנות אבל כל פעם שלבשתי אותן האזור של התחת נמתח ונתלה מאחורי כמו חיתול מלא קקי. אני מסתכלת על בחורים פה ואני חושבת שיש להם אותן מכנסיים. איך זה שעליהם הן לא נראות כמו שק עם קקי? מה, בגלל שיש לי תחת של בת אני לא יכולה ללבוש טרנינג? מה עוד? לא מספיק שאני חייבת לצאת מהבית עם רצועה שמועכת לי את כלוב הצלעות וקושרת את שקיות השומן שלי לכתפיים. לא מספיק שהרגליים שלי לא מגיעות לרצפה כשאני יושבת על האסלה ושיש לי קול שלפעמים מגיע לתווים שרק כלבים שומעים ושאני צריכה לטפל בדימום וגינאלי כל כמה שבועות וכשאדם זר לידי מתעטש אני אוטומטית רוצה לעזוב את כל מה שאני עושה ולרוץ לחפש לו טישו, עכשיו גם טרנינג אני לא יכולה ללבוש? אוף. 

אז חזרה לתוכנית המקורית. אני אהיה קזנובה. יהיה כיף. אני אפתח חוסר רגישות גברית ואוכל להתרכז במה שעושה לי טוב ואלבש טרנינג כל הזמן. ובחורים צעירים יעריצו אותי ויחקו אותי ועם הגיל אני רק אזכה בעוד ועוד כבוד ועד סוף ימי ימשיכו להיות אנשים שירצו שאחשוק בהם. ומתי יהיו סוף ימי? מתי שימאס. פשוט ככה בוקר אחד אני אקום וזה יהיה בוקר ממש יפה ורענן. כמו היום. אחרי גשם ואור עדין של זריחה. אני אלבש את הבגדים הכי יפים שלי ואצא לעשן מקטרת במרפסת. אניח אותה רגע על ברכי וארדם. אתעורר בבטן של אמא אחרת ואחשוב לעצמי: 

״יופי! עוד סיבוב!״ 

אין לי טכנית שום בעיה לחיות ככה גם עכשיו. כנראה שבשביל זה צריך להיות מורה. אבל קודם כל צריך להיות גבר. בתור אישה אני לא יכולה להיות מורה. אני יכולה רק להיות מטפלת. מורה צריך להיות הרבה יותר מלא בעצמו והרבה פחות מלא באחרים. אחרת לא יהיה לו מה לתת. כמו נהג האוטובוס הבוקר. גבר בן כ-60 שכל היום מבלה בתוך האוטובוס. הוא קופא מקור אבל לא ויתר על הפאסון. לבש ז'קט עור דק וצמוד וכובע בז׳ עם שוליים צרים מקופל מאחור כמו שדרן ספורט מלפני 80 שנה. אחרי שראיתי איך הוא משפשף את הידיים, אמרתי לו שיש מחמם להגה שבטח הוא יכול למצוא ברשת. היו לנו כמה דקות לפני שהיה צריך לצאת מהתחנה אז הוא ישר חיפש בטלפון, מצא וממש התלהב. אמר שהוא יקח מהחברה מידות של ההגה ויזמין לעצמו. 

אתמול בערב לא היה לי מצב רוח לעשות שום דבר אז פשוט ישבתי וראיתי מלא סרטונים על אריות בטבע. הייתה להקת אריות שחבורה של אריות צעירים פלשו להם לשטח ואיימו להפיל את השלטון. אז מה עשו האריות השליטים? ברחו. פשוט עזבו את כל הלהקה ואת הגורים ואת האריות הצעירים והנקבות והתחילו לרוץ לתוך השיחים עד שהפולשים איבדו עניין והלכו הלאה. כמובן לא לפני שהם אכלו איזה גור או שניים. שאר הלהקה בפניקה התפזרו לכל הרוחות ואז כשהסכנה עברה והם התקבצו חזרה לשבת ליד הנהר, ה״שליטים״ חזרו והתקבלו כאילו הם מינימום מסי. כל הנקבות ישר באו ודחפו להם את התחת שלהן לתוך הפרצוף לאות הוכרה. ואני יושבת עצבנית. למה מי הם בכלל?! הם לא ניסו להגן על הלהקה שלהם! מה הם עושים בכלל חוץ מלאכול ולזיין? אבל ככה זה בטבע. האריות הצעירים היו יכולים לא לוותר ולהרוג את כל הגורים ואז הנקבות יהיו מיוחמות שוב ויזדיינו עם הרוצח של התינוקות שלהן כי זה הטבע והאריות השליטים הקודמים היו נאלצים לצאת לתוך הלא נודע ולדאוג לעצמם לאיזה שנה עד שהיו טיפה יותר איטיים מהאנטילופה ואז הם היו מתים מרעב. אף אריה בטבע לא מת ב״שיבה טובה״. 

וככה זה, אנחנו פשוט מהונדסים ללכת אחרי מי שחזק ולא מי שהוגן כלפינו. אז איך נוכל ליצור חברה צודקת אם בטבע שלנו אנחנו לא בעד צדק? הרי בני אדם לא באמת שונים מהאריות בתכנות הביולוגי. רק בתכנות החברתי וגם זה ממש תלוש. 

אתמול ביליתי כמה שעות בלריב עם עצמי. יותר נכון עם מישהי צדקנית שבאה אלי בטענות שאני חסרת מוסר ומצפון. אני הסברתי שאני דווקא אדם ממש נחמד ומתחשב והיא צחקה ואמרה שאני שקרנית או סתומה ושרק אדם גועלי ופגום יוכל להגן על חיילים ישראלים רוצחים ולגנות את לוחמי החופש האוקראינים. אני הסברתי לה שאני מלאת חמלה פשוט כלפי כולם ולא כלפי מי שבאופנה. ושמה שמאפיין אותי בניגוד לשאר בני האדם הוא שאני לא חייה. אני לא מאמצת השקפות מוסריות של החברה נכון לאותו הרגע אלא חושבת בשביל עצמי ומנתחת את הנתונים ומסיקה מסקנות לוגיות. והיא שאלה אותי: 

״אז למה נראה לך ששונאים אותך? כי את נחמדה כל כך?״ 

ואני עונה לה: 

״לא. שונאים אותי כי רוב האנשים לא יודעים לחשוב בהגיון ורק פועלים לפי אינסטינקטים חברתיים סתומים שגורמים להם לשעתק חוסר צדק ודמוניזציה של אנשים בעלי השקפה שונה בשם ה״מוסר״ שאצלם הוא לא יותר מאשר אופנה. מבחינתי יש לחמול על כל הצדדים. כולם ראויים להבנה וכולם אחראים למצב שלהם ואין רעים או טובים.״ 

והיא התעצבנה עלי כי היא שמעה שאני מאשימה את הקורבן. 

״אז מבחינתך האוקראינים אשמים בזה שתוקפים אותם והפלסטינאים אשמים בזה שכובשים אותם ונשים אשמות בזה שאונסים אותן?!״ 

ואני עניתי משהו שבמציאות אף בחורה צדקנית לא באמת תוכל להבין:

״הם לא אשמים. הם אחראים. זה לא אותו הדבר.״ 

ופה איבדתי אותה. אבל שם זה מתחיל ונגמר. העולם כל כך התרגל להשתמש בנשק הבושה שאיבדנו את היכולת לקחת אחריות.  ביום האחרון של הקייטנה בשעת ארוחת הצהריים היתה ילדה שרוח שטות נכנסה בה והיא קמה, הרימה את צלחת הפתיתים שלה ושפכה אותה בצחוק גדול על כל השולחן. אני ניגשתי אליה עם מבט רציני ואמרתי לה: 

״חבל שעשית את זה ואת תעזרי לי לנקות בסוף הארוחה.״ 

וישר שמעתי את הגננת צועקת לה: 

״למה את עומדת?!״ 

הילדה נבהלה ואני בקול די רגוע ותמימות שאני קצת מצטערת אליה אמרתי בקול רם. את רוצה להגיד לגננת למה את עומדת? הילדה קפאה. הגננת שאלה: 

״מה עשית? מה היא עשתה?״ 

וכל הילדים השתתקו והסתובבו להסתכל על ההצגה של ההוצאה להורג של נפש צעירה. אני אמרתי שהילדה פה עומדת כי היא קמה לשפוך את הפתיתים שלה על השולחן. וזה ממש חבל כי זה חוסר כבוד. זה לא מכבד את האוכל וזה לא מכבד אותנו הצוות שצריך לנקות את זה וזה לא מכבד את שאר הילדים שעכשיו צריכים לשבת בשולחן מלוכלך. הילדה כבר התחילה לבכות. אני התכוונתי להסתפק בזה אבל הגננת לא. ואני לוקחת את האחריות על זה שלא הבנתי שלפעמים אסור לערב את גננות בחינוך ילדים. הן פשוט גרועות בזה. הגננת קמה וניגשה לילדה המסכנה והתחילה לענות אותה לעיני כל. 

״למה עשית את זה? למה נראה לך הגיוני לקום ולשפוך את האוכל שלך?! תעני לי? למה זרקת את הפתיתים על השולחן?״ 

הילדה בהיסטריה. ואני בהלם. לא זכרתי שיש אטימות כזו. אני לא בקטע של להבליג ולכן ממש לא חשבתי לתת לה לחזור לשבת בלי להגיב אבל מה לכל הרוחות הגננת חשבה שהיא תוציא מהילדה הבוכה הזו? איך היא יכולה לענות על השאלה ״למה עשית את זה?״ מה היא כבר יודעת על החשקים והמניירות חסרות העקבות של בני אדם בגיל 4? היא פשוט עשתה מה שהתחשק לה ובדקה גבולות. זו העבודה שלה. והעבודה שלנו היא להציב את הגבולות. אבל הגננת לא מבינה את זה. היא לא מבינה שכבר ניצחנו והמשיכה להפציץ. אני לא יכולתי יותר לראות את הטבח הזה והצבתי לגננת גבול. אמרתי בקול רם: 

״הילדה חשבה שאפשר לזרוק אוכל ועכשיו היא יודעת שאי אפשר. הכל בסדר. היא הבינה ואין מה לבכות. היא פשוט תעזור לנקות את השולחן אחרי הארוחה.״ 

פניתי לשאר הילדים ואמרתי שזה לא עניין שלהם ושיחזרו לאכול. הגננת נתקלה בקיר יותר חזק ממנה וחזרה לשבת. אני אמרתי לילדה לשתות מים ולשבת חזרה כי סיימנו והכל בסדר. כשכל הילדים קמו לזרוק את הצלחות שלהם לפח, ישר הוצאתי זוג מגבונים ושמתי ליד הסירים. לילדה אמרתי שהיא יכולה לקחת את המגבונים ולבוא לעזור לנקות. בלי כעס ודברי תוכחה, פשוט הפעלתי אותה לפי מה שאמרתי שיהיה. הדרך הנכונה לפתור את הטעות בשיקול דעת שלה. ניגבנו יחד את השולחן אמרתי לה יפה תודה ושחררתי אותה לשחק. הכל בסדר. באמת שהכל בסדר. אין פה מקום לאשמה או בושה או בכי. אבל כל הילדים שצעקו עליהם ״מה אתה עושה?!״ כשהם סה״כ עשו מה שילדים עושים, לא זכו לפתח את שרירי האחריות שלהם אלא רק את שרירי הבושה. לרוב אחרי משפטים של ״מה אתה עושה?!״ לא מגיע פתרון אלא רק השפלה והגננת מנקה בעצמה תוך כדי שהיא ממשיכה לנזוף בילד על זה שהיא עכשיו עובדת קשה בגללו. 

מבחינתי אין שום הבדל בין לאסוף פתיתים אחרי ששפכת אותם מתוך מעשה קונדס ולהצטרך לקנות כובע במחיר מופקע באמצע טיול כי שכחת את הכובע שלך בבית. פשוט עניין של להתמודד עם ההשלכות של המעשים. אין פה אשמה. אז לבחורה שנסעה לאילת לבד עם חבורה של גברים חרמנים שברור שלא הזמינו אותה לטיול מורשת, יש אחריות מסוימת לשלומה וכשהיא ירדה איתם לבריכה ושתתה מלא אלכוהול ועלתה איתם לחדר שלהם, היא לא אשמה בזה שהם בהמות ואנסו אותה אבל ראבק היא ממש ממש אחראית לתוצאות של המעשים שלה. 

אבל לרוב אנשים כיום בעולם המערבי אין את ההפרדה הזו. זה כנראה משהו נוצרי. איזו בושה שטיפחו בתרבות הזו שקושרת את שני המושגים יחד כדי לשלוט בהמונים. וזה כלי מצויין לשליטה. מבחינתי זו אלימות לכל דבר רק שבמקום אלימות של הפרט זו אלימות של החברה כלפי הפרט. והכי גרוע זו שיטה מניפולטיבית מזעזעת שגורמת לקורבן להמשיך להכאיב לעצמו גם כשהביקורת החברתית כבר הפסיקה. 

מבחינתי כל עוד אין הפרדה בין אחריות לאשמה אנחנו לא נזוז לשום מקום. אי אפשר לשנות שום דבר עד שלא לוקחים אחריות על המצב. זה הויכוח הישן שהיה לי עם השותפים האמריקאים שלי. הם לא הבינו שהסבר להתנהגות זה לא הצדקה להתנהגות. הם לא הבינו איך מישהו בעמדה בכירה זורק את כל הקריירה שלו בגלל הטרדה מינית. אני ניסיתי להסביר להם שמה שמניע אדם להגיע לתפקיד בכיר זה אותם הורמונים ומבנה אישיות שמניע אותו להטריד מינית. הם דחו את זה לחלוטין כי מבחינתם זה אומר שלאנשים בעמדה בכירה יש הצדקה להטריד מינית. ואני לא הצלחתי להסביר להם את ההבדל בין הסבר להצדקה. 

חקרתי קצת אחרי זה והבנתי שבמערכת המשפט האמריקאית באמת אין את ההפרדה הזו. למעשה עורכי הדין שמגנים על פושעים מנסים למצוא דרך להסביר את התנהגות הלקוח שלהם וברגע שהם מסבירים, בית המשפט נאלץ לזכות כי מבחינה משפטית אם יש הסבר אז אין אשמה. זה נראה לי ממש הזוי. מה הקשר? הרי תמיד יש הסבר. אין שום תופעה בעולם הזה שאין לה הסבר. זה לא אומר שאף אחד לא אחראי על כלום… לי בכלל לא אכפת שיש הסבר. הילדות שלך הייתה נוראית ואבא שלך אנס אותך ואמא שלך כיבתה עליך סיגריות ואתה רצחת את השכן שלך ועכשיו אתה תיקח על זה אחריות ותלך לכלא לכמות הזמן שהוחלט שמתאימה לכפר על הפשע שלך. אין פה שום סתירה. רק שמה שעולה מהמשפט זה שהאחריות היא שלו אבל לא רק שלו. 

בנוסף לזה שהבחור יושב בכלא על רצח, צריך לבוא בטענות כלפי הרשויות השונות שלא הצליחו למנוע את הטראומות שהבחור עבר בילדותו ולדרוש מהן להשתפר בלהגן על ילדים. זה לא אומר שהעונש של הרוצח יופחת. אלו שני דברים לא קשורים. אני אישית לא רואה שום תועלת בישיבה בבית סוהר ואני בטוחה שיש דרכים טובות יותר להתמודד עם אנשים שאיבדו רסן אישי וקשר למוסר חברתי. אבל זה נושא נפרד. אם ילדה נותנת לילד מכה בראש ואנחנו החלטנו שמי שנותן מכה יושב בפינה וסופר עד עשר אז היא תלך ותשב בפינה ותספור. ואם היא תגיד לי: 

״אבל הוא הרביץ לי קודם!״ 

אז גם הילד ישב בפינה ויספור. וזה לא מבטל את העונש שלה. וגם אין בזה שום אלמנט של בושה. כולנו טועים. ולכולנו נשרף הפיוז לפעמים בטח בגיל 4. אז הרבה יותר הגיוני ליצור לילדים הקשר של פסק זמן לא נעים כל פעם שהם מתנהגים בצורה לא חברתית מאשר לבייש אותם ולדרוש מהם לתת הצדקה למעשים שלהם. אין הצדקה. פשוט טעיתם כי אתם בני אדם. תיקחו אחריות. 

אבל כל הדיבורים האלו מתוחכמים מידי לרוב האנשים שעדיין פועלים לפי מבנה ביולוגי של החזק קובע את המוסר והלוגיקה זה תחביב של פילוסופים. 

לידי יש שלוש גברות שמקימות סטודיו צילום. יש להן חצובה ומצלמה ומחזיר אור כסוף משני הצדדים של השולחן ליד החלון ודרגש יפה ומעוצב עליו הן ישימו את האוביקט הנבחר. הן יושבות ומדסקסות את הפרטים הקטנים. הן כאלו לא רוסיות. בחורות רוסיות כנראה קצת יותר דומות לבנים ובחיים לא היו מגיעות למצב בו הן עובדות במקצוע עיצוב ונראות כל כך פח. הן כאילו לובשות בגדים אופנתיים אבל הם כל כך לא מחמיאים להן שאני בהלם שהן מצליחות לצלם משהו אסתטי. בניגוד לנהג האוטובוס שהלבוש שלו היה עליו בול כאילו הוא יצא מסרט. מזמן אני טוענת שאסתטיקה זה תחום של גברים. כל אישה שעוסקת בתחום מצליחה רק בזכות זה שהיא מאמצת נקודת מבט גברית על מה שהיא מתבוננת בו. 

לרוב התהליך הוא כך: יש איזו בחורה אוטיסטית עם מוח של גבר שקובעת מגמה אופנתית כלשהי כי היא אשכרה מבינה מה היא עושה, ראה ערך מדונה/ליידי גאגא/מרלין מונרו/בלה חדיד… ואז כל שאר המין הנשי חסר הרגישות האסתטית מחקה אותה בצורה עיוורת ולרוב לא כל כך מוצלחת. בנות הכי טובות בלהעתיק. חוץ מרוסיות שהן לרוב גודלו על ידי אמהות קרירות וקשות ופיתחו מגדר פלואידי וחשיבה גברית. ולכן הן נראות מהמם בשבע רמות מעל כל שאר המין האנושי. ובזה תמו שידורינו להיום. מעטים הם האנשים שלא הצלחתי להכעיס, אז אפשר לנוח.