מצב לימינאלי. אכלתי קרואסון ומאפה קשקבל וזה מרגיש בבטן טיפה יותר מידי אבל הייתי רעבה. עכשיו כבר 13:30 ובבוקר אכלתי שלוש קלמנטינות ו-50 גר שוקולד לבן. קצת מצחיק לחשוב ככה בשלב הזה אבל אולי בעצם רוב החיים שלי אני גוועת ברעב? בימים האחרונים אני אוכלת בערך 250 גר׳ פחמימות ואני מרגישה הרבה יותר טוב. הפרצוף שלי נראה נורא אבל יש לי המון אנרגיה. יש לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים והעור שלי שוב מתקלף וחזר לגוון הירקרק שלו לפני שהורדתי דרסטית את הפחמימות אבל אני לא רוצה לישון באמצע היום ואני פשוט כל היום עושה דברים. מבחינתי מוטיבציה פנימית = אנרגיה עודפת. הבוקר אחרי שלוש הקלמנטינות פשוט מצאתי את עצמי מסדרת את כל הארון. ממיינת מה להשאיר ומה לזרוק, פיניתי גם את מה שאני לא צריכה מהמקרר וצמצמתי את התיקים עם כל הצעצועים שלי כמו חבל סלקליין, כדורי ג'אגלינג, משקפת צלילה, מקלות תיפוף ועוד בערך 15 קילו של שטויות שלמזלי נכנסו יפה לתוך תיק ספורט שכמעט וזרקתי. 

אתמול…

כן המאפה היה יותר מידי… מקווה שהקפה יעזור.

אז אתמול עשיתי שכבה שנייה לציור של מאנה. הייתי צריכה להרוס לה את הציצי היפיפה שציירתי לפני כמה ימים אבל הוא פשוט יצא לי גדול מדי וזה לא נאמן למקור. הידיים שלה נראות ממש טוב וזה הישג מטורף כי הן מונחות בצורה מוזרה שבכלל לא נראית טבעית אפילו בציור המקורי. המבט שלה מתחיל להראות טוב והכרית שעליה היא נשענת יצאה מהמם. בקיצור יש פוטנציאל. בינתיים אני לא יכולה להמשיך כי הרקע השחור חייב להתייבש כי אני כל פעם מניחה עליו את היד שלי ומלכלכת את כל השאר. מקווה שזה לא יקשה לצייר כשזה יתייבש…

ועכשיו אתנחתא קלה לשיחה (אחת ההזויות) עם גבר שהחליט שהמרצפות של הבית קפה מלוכלכות. הוא שאל את הבחור שמפנה את המגשים אם זה לכלוך ונראה שלא היה מסופק מהתשובה והלך לדלפק לקחת מגבון כדי לשפשף את הרצפה. הוא גם עשה את זה מאוד קולני. אני פשוט קמתי ובאתי אליהם והתחלתי להסביר שזה לא יכול להיות לכלוך כי זה רק על חלק מסויים בכל המרצפות בצורה רנדומלית ושזה פשוט עיצוב אורבני. הוא והגברת הנעימה שהייתה איתו הם מהנדסים והוא ממש היה מזועזע שככה עשו את הרצפה פה. הם שאלו אותי אם אני מעצבת וטיפה חירטטתי במידה מתקבלת על הדעת שאני אמנית ומעצבת. הם נראה לי חצי קנו את זה וחצי ראו שאני לא אפויה כי ישר התחילו לשאול אותי איך אני עושה את הכסף. אני אמרתי שבעיקר מהזמנות והוא שאל איך אני משווקת ואני אמרתי שאני לא משווקת ואנשים פשוט ניגשים אלי וככה אני מקבלת הזמנות. זה מצחיק איך משהו כל כך רחוק מהמציאות יכול להיות האמת המוחלטת. מעולם לא שיווקתי את עצמי. ואנשים באמת פשוט פנו אלי וביקשו ממני לצייר להם משהו או לעצב להם משהו ושילמו לי על זה כמה שאני ביקשתי בלי להתווכח. פשוט זה ממש לא איך שאני חייה אלא משהו שקורה בערך פעם בשנה. אני משערת שאם הייתי באמת מגדירה את עצמי מעצבת/אמנית ומתכננת לעשות מזה כסף על בסיס קבוע, אז זה פשוט היה קורה יותר. 

אבל זה הגיוני שיצא לי להתאמן על להציג את עצמי ככה כי למעשה זה בדיוק התוכנית. לא שיש ממש ״תוכנית״ כי תוכניות זה אסור אבל זה הכיוון הכללי. להסתובב ולקחת עבודות יצירתיות פשוט מתוך היכרות עם אנשים בדרך. אבל כנראה שאני צריכה לעשות את הפרזנטציה שלי עם טיפה יותר אמינות כי אפילו אני לא ממש הבנתי מה אני בעצם אומרת שאני. אבל זה מה שאני, מה שאני אומרת. אני פשוט ״נפאלית״ וזה בוודאות. 

בדרך לפה הגעתי שוב לתחנת אוטובוס בזמן שבין האוטובוסים. ישבתי בערך רבע שעה בתחנה ואז ראיתי בגוגל שהאוטובוס יגיע רק עוד חצי שעה והחלטתי ללכת ברגל. חצי מהדרך עשיתי יחפה כי יצאתי מהבית עם הקרוקס פלטפורמה הלבנות שלי שקשה ללכת איתן הרבה זמן. ואז ראיתי שביל שנכנס לתוך החורש שבמורד ההר ושמתי נעלים כדי לחקור האם זה קיצור דרך. השביל לא הוביל לשום מקום אז חזרתי לכביש הראשי ובדיוק כשיצאתי מתוך השיחים מישהו צפצף לי והסתובבתי בדיוק בזמן לתת לבחור בקלנועית לעבור מולי. הוא נסע על המדרכה הצרה בכביש המתפתל ואני נצמדתי חזק לשיחים כדי לתת לו מעבר. הוא עבר, נעצר, סובב את הראש לאחור וחייך אלי. בחור הודי חביב ששאל אותי באנגלית אם אני צריכה טרמפ. אמרתי כן! בלי בכלל לחשוב על זה כי בזמן שישבתי בתחנת האוטובוס ליד הבית, ראיתי בחור בקלנועית עם הסבא שלו נוסעים וממש התחשק לי לנסוע בכזה מתישהו. אז הנה, מתישהו היה כעבור עשרים דקות. מבחינתי זה טווח זמן סביר בין בקשה למענה. נסענו. אני חושבת שנתפסו לי השרירים של הלחיים מלחייך כמו מפגרת כל הנסיעה. הקלנועית רעדה והפניות היו חדות והייתי צריכה להישען לצד הנגדי כדי לא ליפול החוצה כי דלת אין לדבר הזה והכביש מתחת לרגליים שלי היה מאוד קרוב. היתה לנו נסיעה נהדרת, הגענו לתחנת דלק שבמורד ההר ונפרדנו לשלום. ככה זה היה בשבילי להיות ״נפאלית״. לחבק ולהמשיך ללכת. משהו שלא פשוט לחוות בארץ כי לרוב יש פה איזה תחושה של הזדמנות שצריך למקסם. 

למשל הבחור המהנדס שהתבאס על המרצפות, שאל אותי מה שמי וגם ווידא שככה אני רשומה בפייסבוק ואני בכלל לרגע לא חשבתי לתת לו את הפייסבוק שלי כדי לעשות רווחים מהפגישה הזו. פשוט ניגשתי עליו כי הרגשתי צורך מסוים שיכולתי לענות עליו. אבל בעולם שלו הוא חיפש את הדרך להפוך את המפגש להזדמנות עסקית. אני חושבת שאין מספיק זמן בחיים שלנו כדי שאצליח להסביר לו את צורת החיים שלי. הוא אחד מאותם אנשים שמצליחים כי הם דוחפים קדימה חזק. מבחינתו זה בטח הזוי לגמרי להניח שדברים יסתדרו בדיוק כמו שאני צריכה שהם יסתדרו בלי שאני אפילו יודעת מה אני צריכה. לחיות כמו שקית שעפה ברוח ולהניח שהרוח תופסת אותי ומניחה אותי ברוגע בדיוק איפה שצריך. 

העיקר לא לסטות מהתחושה. העיקר לא לתת לאנשים פעלתניים קולניים שמשפשפים את הרצפה בבית קפה עם מגבון לבלבל אותי. העיקר לא לגמגם כששואלים אותי מי אני ומה אני ולדעת לענות בצורה מדויקת שאני משהו חסר הגדרה. העיקר לא לתת לתפיסת המציאות הצרה שלהם להוביל אותי להצר את המציאות שלי כדי שאוכל לשלב את הפרסונה שלי בעולם שלהם בלי לגרום לחוסר נחת. שיהיו בחוסר נחת. ושאני אהיה בסדר עם חוסר הנחת שלהם. אני לא יודעת מה אני אבל אני יודעת להסתכל על הבלטות ולדעת אם הן מלוכלכות או לא בלי לשפשף אותן. כי פשוט רואים. 

ואני צריכה להתאמן בלדבר עם אנשים. ולא לשקר. כלומר למצוא את האמת. כנראה בשביל זה צריך לדבר לאט ולא להיסחף לעולמות זרים. אנשים תמיד רוצים לקטלג לפי מה שמוכר להם ואני אצטרך ללמוד להתעקש על חוסר קיטלוג בלי להוריד את הראש ולהתנצל על כך. בעבר אני נתתי לאנשים לשים אותי בקיטלוג הכי קרוב למה שהם מזהים בי כדי להתחבר עליהם ואז הייתי לאט לאט מנסה להראות את הצדדים בי שלא מתאימים לזה. וזה רק כשאני מרגישה מספיק בטוחה שהאדם מולי לא ידחה אותי בגלל המוזרות שלי. אני מניחה שהדרך הכי טובה להגדיר אותי אם כבר צריך להגדיר, זה יצירתית. אני אדם יצירתי. אבל איך באמת היה נכון להציג את עצמי לבחור הם קיבעון המרצפות? 

הוא שאל אם אני מעצבת. מה הייתי צריכה להגיד, לא? אלא מה? אני אמנית? אני עשיתי שיפוצים? כלומר, מה נותן לי את הסמכות להגיד שאני יודעת משהו? האם אני צריכה להישען על הסמכות? אולי זה קנה רצוץ? אולי אני יכולה להסתפק בלהגיד שאני לא שום דבר פשוט זה מה שאני רואה. אבל זה גם סוג של שקר. הרי אני לא סתם רואה. אני יודעת לזהות שהכיתוב על השלט לא מיושר נכון וצריך לזוז פיקסל אחד ימינה כי במשך שנה שלמה למדתי טיפוגרפיה וזה נכנס לדם. אני יודעת לזהות כמה אחוז צהוב וכמה כחול יש במרצפות האלו שהן לא תכלת אלא טורקיז עדין כי ביליתי שעות בלערבב צבעי פנדה באצבעות שלי כשפחדתי מצבעי שמן ורציתי לצייר בצבעים שלא מייבשים מהר. אני יודעת גם שבעלי עסקים בוחרים בעיצוב ״אורבני״ כי זה עוזר להסוות רצפה מלוכלכת או סדוקה אחרי שעבדתי בעשרות בתי קפה והכרתי את כל סוגי ההתחכמויות שיש לבוסים כדי להוזיל עלויות. ואני גם יודעת איזה מרצפות תופסות לכלוך ואיזה לא כי בבית שלנו בפרדס חנה היו מרצפות מחוספסות שהיו מתלכלכות מאוד אז כשהיינו צריכות לשים ריצוף בחלק החדש של הבית, אני ואמא שלי פיתחנו אובססיה כלפי ריצוף והיינו בודקות כל רצפה בכל בית שהיינו נכנסות אליו. הייתי בוחנת את הפינות שליד המקרר במטבח. שם הכי רואים לכלוך שלא יורד בשטיפה. בסוף אמא שלי מצאה ריצוף חלק כמו טוסיק של תינוק אבל לא מבריק כדי שלא יראו סימני ספונג׳ה עם ציור של פרקט ככה שאפשר לשים את זה בפאטרן מרובעים יפים. היה לנו שליש בית פרקט חלק ושני שליש בית שיש אפור לבן מחוספס וזה אשכרה השתלב ונראה גאוני. אז מי אני? יש לזה שם? אני הגרסה החפיפניקית של לאונרדו דה וינצ׳י. נעים מאוד. 

הבחורה בקופה זכרה הכל וחייכה יפה ואני כמעט לא באתי היום כי אני מרגישה שאני רואה אותם טוב מדי וזה כבר לא כיף לי להיות כאן כי איבדתי את האנונימיות. אני אבוא כנראה שוב בראשון בבוקר לפני שאסע לסבתא שלי להביא לה את המחשב שלי ואת כלי הבית וזהו. ביום שלישי אני מוסרת מפתחות. איכשהו יצא שלא ממש חישבתי טוב את הזמנים. כי בשלישי דודה שלי טסה חזרה לרוסיה ובטח הבית של סבתא שלי יהיה בלאגן אז זה לא יהיה זמן טוב להביא לה עוד נגלה של דברים. אני מתעקשת לא לתת לאמא שלי לעשות לי הובלה בשבת. לא ברור למה. אולי כי אני לא מוכנה להיפרד מהבית שלי ואם אעשה את זה לבד אז אוכל למשוך עוד יומיים. וגם באמת אין לי מושג איפה אני אשן בשלישי בערב. אולי אם היה לי המון כסף אז הייתי כבר עושה את המעבר. אולי זה עניין של קמצנות ואני מנסה לסחוט מהשכר דירה שלי את המקסימום שלו גם אם זה כבר נהיה מגוחך. בשני ושלישי אני כבר אהיה בלי מחשב ובלי סירים ובלי קערה לסלט ובלי שמן זית ובלי שמיכת פרווה אפורה שמכסה את המזרונים עליהם אני יושבת. את המראה הלבנה הגדולה שלי והתנור אני משאירה לבחורה שנכנסת. 

היא אגב עוד טיפוס הזוי. מסתבר שהיא בכלל לא רוצה לגור בדירה. היא שוכרת אותה רק כדי שיהיה רשום שהיא מתגוררת איפשהו בזמן שהיא בכלל חייה בחוות הסוסים שלה בטבע. אבל בארץ אסור לחיות ב״שום מקום״ כי אי אפשר לקחת על זה מס אז היא אמורה רשמית לחיות בדירה. לרגע השתעשעתי במחשבה של להישאר בדירה ולשלם לה חלק מהשכירות ככה שזה יצא משתלם לשתינו. היא תשלם פחות ואני אשלם פחות ושתינו נקבל את מה שאנחנו צריכות. ואז נזכרתי שזה סתם התחמקות מתוחכמת. הסיבה שאני עוזבת היא לא באמת בגלל שאין לי כסף. אני עוזבת כדי לבנות משהו שאני לא יודעת איך לבנות פה. אני במצב לימינלי. הכל כבר נגמר ושום דבר עוד לא התחיל.

יוטיוב זורק לי מלא סרטונים של מתבגר אוטיסט שלא מדבר ושתי האמהות שלו שמקרקרות סביבו ומצלמות כל פלוץ שהוא עושה. הן בטוחות שעמוק בפנים נמצא ילד אוהב ורגיש מלא שמחת חיים. הן מדברות אליו ומסבירות לו מה יש מסביב ומקריאות לו סיפורים לפני השינה ומראות לו סרטונים וכל הזמן שואלות אותו איך הוא מרגיש ועונות לעצמן. אני לא מצליחה להתנער מהאימה שאני מרגישה כשאני יודעת שהתקשורת שלהן איתו היא לא הרבה יותר מאשר התקשורת של טום הנקס עם הכדור עף שהוא צייר לו פרצוף על אי בודד. 

מצד אחד כל מה שאני מנסה לעשות עכשיו זה להתקרב לאנושות ולהשתתף במשחק שלהם מצד שני אני לא מצליחה לקנות את הבלוף. אני יודעת שאפילו עם אנשים שהם לא על הספקטרום, תחושת ה״ביחד״ היא אשלייה אז להסביר לילד חצי צמח איך לשחק ארבע בשורה ולחשוב שהוא אשכרה משתתף במשחק? הוא זורק דיסקיות באקראי לתוך המתקן ומדי פעם יוצא לו שתיים באותו צבע ביחד ואמא שלו משוכנעת שזו הדרך שלו לתקשר איתה. היא מצביעה על איזה בניין באופק ואומרת: 

״הנה, שם יש כנסייה.״ 

היא מפגרת. קודם כל הילד לא יודע מה זה דת או מה זה מקום לפולחן דתי או מה זה נצרות ובנוסף אני גם ממש לא בטוחה שהוא יודע מה אומרת המילה ״שם״ ואיך היא שונה מ״פה״. ולא בטוח שהוא בכלל הבין שאמא שלו מתכוונת שהוא יפנה את תשומת ליבו אל המבנה שיש באופק כשהיא הזיזה את האצבע שלה מעל הראש. ומה בדיוק הוא אמור לעשות עם זה גם אם הוא יבין שהיא מצביעה על הבניין. הוא לא יודע ליצור אסוציאציות על סמך מראות כאלו. אמא שלו חושבת לעצמה שכשהיא מצביעה אז הוא רואה את מה שהיא רואה וחווה את החוויה שלה וזה מעצים אותה. הוא כנראה רגיל שהיא שמחה כשהוא מזיז את הראש שלו לכיוון האצבע שלה וזה מה שהוא עושה כשהיא מרימה את היד. 

היא קנתה לו סל של כדורסל ותלתה לו על הקיר בחדר. הראתה לו בהתלהבות שהוא יכול לשבת על המיטה ולזרוק כדורים לתוך הסל. הוא לא הגיב. היא לקחה כדור וניגשה לסל והכניסה את הכדור בזריקה קלה ומגושמת. היא נתנה לו את הכדור והוא עשה את הפעולה שהיא עשתה רק ממש בזהירות כשהוא מניח את הכדור בתוך הרשת כמו סוכרית מנטה על כרית. כדי לשחק כדורסל הוא קודם כל צריך לרצות לשחק. כלומר לרצות אתגר. כלומר להנות ממצב של חוסר ודאות לגבי התוצאה של מעשה מסוים. ולא סתם אלא להנות ממצב בו רוב הפעמים אתה נכשל ומצליח אחוז קטן מהזמן ושזה ידרבן אותו להמשיך לעשות משהו שוב ושוב. זה כל כך רחוק מאיך שאוטיסטים במידת התיפקוד הזו מבינים מציאות שזה פשוט טרגדיה. 

ואז חשבתי לעצמי שרק ככה זה יכול להיות. העובדה שהיא לחלוטין לא מודעת לפער בין השקפות העולם שלהם זה מה שמאפשר לה להמשיך לטפל בו. והיא תצטרך לעשות את זה כל חייה כי הוא לא יהיה מסוגל לעשות את זה לבד. אולי באיזה מקום פנימי היא כן יודעת שזה הכל אשלייה אבל היא כבולה במערכת היחסים הזו עד מות ולא יכולה להרשות לעצמה לראות את הדברים בצורה בהירה. ככה היא מדברת ל״ווילסון״ והוא מתנדנד קדימה ואחורה והיא מרגישה שהוא איתה ואז הוא קם להסתובב בחדר כדי להרגיש טיפה שליטה ולפרוק את הסטרס שנבנה בגלל כל חוסר העקביות שיש סביבו והיא אומרת לו:״

איזה יופי אתה רוקד חמודי, אתה ממש אוהב לרקוד נכון?״ 

היא מצלמת אותו כבר כמה שנים. בשנים הראשונות הוא היה עושה צלילים ונראה שמנסה לתקשר אבל עכשיו שהוא כבר בן טיפשעשרה הוא לא מוציא פיפס ובקושי עושה תנועות לכיוון של אנשים אחרים. הוא נראה פשוט הרבה יותר כנוע. איפה שמוליכים אותו הוא הולך ואיפה שמושיבים אותו הוא יושב. מזיזים את הראש לו ימינה, הוא משאיר את הראש מוטה ימינה כמה שניות לפני שהוא מחזיר את הראש חזרה. נראה שהוא פשוט ויתר על ריבונות על הגוף שלו או ניסיון לחיבור עם אחרים. ואמא שלו לא סותמת את הפה: 

״כל הכבוד חמודי, אני אוהבת אותך חמודי, את ממש נהנה חמודי…״ 

כתבתי לה. בתגובות לאחד הסרטונים כתבתי לה שהוא מרגיש את מה שהיא מרגישה ושכדאי שתנסה לעשות איתו משהו בלי לדבר וגם שתוריד את האורות הגבוהים במטבח כי זה מסנוור. כנראה שלא היה בזה שום ערך אבל אולי יש… אאולי יש איזה סיכוי שהיא תנסה להסתכל על הילד שלה בעיניים נקיות ופשוט תשב איתו איזה שעה ותמשוך את החגורה כמו שהוא מושך אותה כדי להבין איך באמת הבן אדם הזה חווה את העולם. אולי יש סיכוי לחיבור אמיתי. ואולי ברגע שהיא תעשה את זה היא תהיה מזועזעת מהפער ושום דבר לא יהיה כמו שהיה. אולי הרסתי להם את החיים. למה עשיתי את זה? 

למה ניגשתי לבחור מרצפות כדי להביע דעה על משהו שאף אחד לא שאל אותי לגביו? כי אני צריכה להרגיש רלוונטית? כי זה מבאס להיות רואה ולא נראה ליד אנשים? כמה כבר אפשר לחיות ליד בני אדם בלי שיש לי חשיבות כלשהי. אולי התשובה הכי טובה לאיש המרצפות היא:

 

״אני פשוט שטפתי מלא סוגים של מרצפות ולכן אני יודעת לזהות לכלוך וזה לא לכלוך.״